פרשני:בבלי:סנהדרין נז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נז א

חברותא[edit]

א. עבודה זרה וגילוי עריות,  דכתיב (בראשית ו' יא'): "ותשחת הארץ לפני האלהים", ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנאמר לשון "השחתה", אינו אלא דבר ערוה, ועבודת כוכבים  77 .

 77.  בספר מים אדירים, להגאון ר' מנחם מנדל משקלאב, (ס"ז א'), כתב: "שמעתי מאדמור הגר"א ז"ל, כך קבלה בידינו מן הגאונים איש מפי איש עד משה רבינו, שכל עבודה זרה היה צריך עבודת דבר ערוה. ולכן כתוב אצל כל עבודה זרה, "ויזנו אחר הבעלים", "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ": ". והדברים מבהילים.
דבר ערוה, שנאמר (שם יב') "כי השחית כל בשר את דרכו".
עבודת כוכבים, דכתיב (דברים ד' טז'): "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל ... ", וגו'.
והרי נענשו בני דור המבול על עבירות אלו, ומוכח שהוזהרו עליהן, שאם לא כן לא היו נענשים, ד"לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".
ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?
סבר, שעיקר האזהרה נאמר ב"ויצו", ובדור המבול אורחייהו דקא מגלי. כלומר, גילה הכתוב עבור מה נענשו.
ב. שפיכות דמים, דכתיב (בראשית ט' ו'): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" וגו'.
ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה? סבר, עיקר האזהרה מ"ויצו", וכאן רק קטלייהו הוא דקמגלי. כלומר, בא רק לומר באיזו מיתה יהרג.
ג. גזל, דכתיב (בראשית ט' ג'): "כירק עשב נתתי לכם את כל", ואמר רב לוי, "כירק עשב", כלומר, רק דבר הגדל מאליו, הותר להם לאוכלו. ולא כירק גנה, שנזרעה על ידי אחר.
ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?
סבר, ההוא למישרי בשר הוא דאתא. מפסוק זה למדנו היתר אכילת בשר לבני נח  78 .

 78.  אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה, אלא עשבים ואילנות, דכתיב "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, לכם יהיה לאכלה, ולחית הארץ", ודרשינן: העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ, ולא חית הארץ לכם. והוזהרו גם על אבר מן החי מ"אכול תאכלו", וללמדך דאפילו אינך ממיתה, אלא שנפל ממנה אבר מאיליו, לא תאכלנו. ובאו בני נח, והתיר להם להמית ולאכול. רש"י.
ד. אבר מן החי, דכתיב (שם ד'): "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו".
ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?
סבר, ההוא קרא, למישרי שרצים הוא דאתא.
כלומר, משום שהוזהרו באבר מן החי מ"אכול תאכל", בא הכתוב להתיר אבר מן החי בשרצים, כיון שלא נאסר אלא אבר מאלו שדמם קרוי "נפש", יצאו שרצים, שאין דמם קרוי "נפש", והרי הוא כבשר.
ה. סירוס, דכתיב (שם ז') "שרצו בארץ ורבו בה". ואילו סרוס מבטל פריה ורביה.
ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?
סבר, ההוא לברכה בעלמא. כלומר, לא ציום בפריה ורביה, אלא ברכם שיפרו וירבו.
ו. כלאים, דכתיב (שם ו' כ'): "מהעוף למינהו", משמע, שהעוף מותר להזדוג רק עם בן מינו.
ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?
סבר, ההוא לצותא בעלמא. כלומר, אין איסור בדבר, אלא עדיף שכל מין יזדווג עם בן מינו.
אמר רב יוסף: אמרי בי רב (אמרו בני הישיבה):
אף שבן נח מוזהר על שבע מצוות, מכל מקום על שלש מצוות בלבד בן נח נהרג -
(גש"ר - גילוי; שפיכות; ברכת - סימן לשלשת העבירות שבן נח נהרג עליהם): על: גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם.
מתקיף לה רב ששת:
בשלמא שפיכות דמים נהרג בן נח עליו, משום דכתיב במאמר הקב"ה לנח (בראשית ט ו): "שופך דם האדם, באדם (על ידי אדם) דמו ישפך" -
אלא הנך - אבל שתי המצוות הנוספות, דהיינו: גילוי עריות וברכת השם - מנא להו (מהיכי תיתי לחייב עליהן מיתה)!? שהרי:
אי גמר (אם נלמדים) מצוות אלו ב"מה מצינו" משפיכות דמים, כשם שנהרג על זה כן נהרג על אלו - כך אי אפשר לומר, שהרי:
אם כן אפילו כולהו (אף כל שאר מצוות בני נח) נמי יהרג עליהן ב"מה מצינו" משפיכות דמים!?
ואי משום דאיתרבאי בן נח למיתה בשתי מצוות אלו ממה שכפל הכתוב - בציווי מצוות אלו לישראל - "איש איש",  1  ומשמע לרבות את הגויים כישראל; אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

 1.  דכתיב גבי עריות (ויקרא יח ו): "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", ואם אינו ענין לאזהרה דנפקא ליה מ"ויצו (ה' אלהים על האדם לאמר" כדלעיל נו ב), תנהו ענין למיתה; וכתיב גבי ברכת השם (ויקרא כד טו) "איש איש כי יקלל אלהיו (ונשא חטאו. ונוקב שם ה' מות יומת) ", "יד רמה"; וראה עוד מה שהוסיף בזה להתאים את הסוגיא עם מחלוקת התנאים בברייתא לעיל נו א; (ויש להעיר מלשון רש"י שכתב: וגלוי עריות וברכת השם כתיב גבי ישראל איש איש ודרשינן להו לרבות את הגויים, להיות במיתה כישראל, וזה שלא כדברי ה"יד רמה" שמכח "אם אינו ענין" למדו למיתת בן נח בגילוי עריות).
אם כן עבודת כוכבים נמי איתרבי מ"איש איש",  2  ולמה אין בן נח נהרג אף על עבודת כוכבים!?

 2.  דכתיב בפרשת מולך (ויקרא: "ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת"; רש"י ו"יד רמה"; וראה מה שהוסיפו ב"יד רמה" וב"ערוך לנר".
אלא אמר רב ששת: אכן יש להוסיף עבודת כוכבים, משום שנתרבתה אף היא מ"איש איש":
וכך אמרי בי רב:
על ארבע מצוות בן נח נהרג, דהיינו: גילוי עריות, שפיכות דמים, ברכת השם ועבודת כוכבים.
ומקשינן עלה: וכי על עבודת כוכבים בן נח נהרג!? והתניא:
בעבודת כוכבים, כך הוא הדין:
אותם דברים (מעשים שעושה העובד לשם עבודה זרה) שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, כגון כל העבודות שדרכן בכך,  3  בן נח מוזהר עליהן -

 3.  וזביחה והקטרה אפילו אם אין דרכן בכך, כדלקמן ס ב; רש"י; וראה רש"ש.
הרי משמע: אזהרה אין (אכן הוזהרו בני נח מלעבוד עבודה זרה), אבל מיתה - לא, אלא לישראל בלבד!?
אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:
אזהרה שלהן (של בני נח) זו היא מיתתן, כלומר: כל "אזהרה" ששונה התנא גבי בני נח, זו היא מיתה שלהם, שלא דייק התנא לשנות לשון "מיתה" גבי אותן מצוות שחייב עליהם הגוי מיתה, ולשנות לשון "אזהרה" באותן מצוות שאין חייב עליהם הגוי מיתה.  4 

 4.  נתבאר על פי רש"י שכתב: אזהרה שלהם: כלומר, כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח, זו היא מיתה שלהם, דלא דייק בהו תנא למיתנא מיתה גבי חייבי מיתות, ואזהרה בשאין בהם מיתה - כלגבי ישראל. וב"יד רמה" תמה על פירוש זה ממה דאיתא לקמן נח ב: אמר ריש לקיש גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר "ויום ולילה לא ישבותו", ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן; אלמא, אאזהרה דקרא קאי (ולא על לשון התנא). ופירש ב"יד רמה": כלומר: אזהרה הכתוב בהן זו היא מיתתן, שאם עברו עליה ראויין הן למיתה. ומיהו הקשה: כיון דאזהרה שלהן זו היא מיתתן, אם כן יתחייב על כל שבע מצוותיו שהוזהר עליהן! ? ותירץ: לא תיקשי לך: דיכול רב ששת לשנויי דוקא לגבי עבודה זרה והנך תלתא דכתיב בהו "איש איש", אבל שאר שבע מצוות דלא כתיב בהו "איש איש" לא אמרינן אזהרה שלהן זו היא מיתתן, וההיא דריש לקיש דמוקי לה אפילו כל היכא דכתיב בהו אזהרה, ודאי פליגא ארב ששת.
אבל רב הונא ורב יהודה, וכולהו תלמידי דרב, נחלקו על רב יוסף ורב ששת הסוברים, שאין בן נח נהרג על כל שבע מצוותיו, ואמרי:
על שבע מצוות בן נח נהרג; והטעם:
גלי רחמנא בחדא (גילתה התורה שהגוי חייב מיתה באחת ממצוותיו) והיינו שפיכות דמים, וכמו שאמרה תורה "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך", והוא הדין לכולהו מצוותיו שהוא נהרג עליהם.
ומקשינן עלה:
וכי על הגזל - שהיא אחת משבע מצוותיו - בן נח, נהרג, וכפי שאמרו אמוראים אלו!? והתניא בתוספתא דמסכת עבודה זרה פרק ט:
"על שבע מצוות נצטוו בני נח: על הדינין, ועל עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל הגזל, ועל אבר מן החי.
על הדינין, כיצד:; על עבודת כוכבים ועל ברכת השם כיצד:; על גילוי עריות כיצד;: ועל שפיכות דמים כיצד ... -
על הגזל כיצד: גנב הגוי, וגזל (או גזל) -
וכן אם לקח הגוי אשת איש יפת תואר במלחמה, שנמצא גוזל את חבירו;  5  וכן אם עשה דברים שהם כיוצא בהן של אלו (ולקמן מפרש להו) -

 5.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: וכן יפת תואר, דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה. וכתב ב"ערוך לנר": דקדק לפרש "את אשתו", אף דיפת תאר שייך גם כן בפנויה, דבפנויה לא שייך גזילה, (דלמא) (דלמי) גוזל אותה, דהא אפילו קטנה או נערה שיש לאביה רשות עליה, לא שייך גזילה לגבי אביה, דרק בישראל גלי קרא כן, דמוכרה כשהיא קטנה, או שאר זכיות שזיכה לו רחמנא בה, אבל בבן נח דלא גלי קרא, לא. (ויש לעיין במה שכתב, שאם גוזל פנויה אין כאן גזל, שהרי כתב הרמב"ם בפרק ט ממלכים, שנתחייב שכם מיתה על שגזל את דינה הפנויה, וראה עוד ב"משך חכמה" וב"חידושי הגרי"ז" סטנסיל בפרשת וירא גבי אבימלך; ומה שהעיר מלשון רש"י "את אשתו", יש לפרש לכאורה, דודאי אם לוקח אשה שלא מרצונה, הרי זה בכלל גזל, אלא שזה כבר נכלל בגנב וגזל, ו"יפת תואר" בא להוסיף עוד דין גזל מהבעל; אלא שלפי זה נצטרך לומר דמיירי בכגון שלוקחה מרצונה ולא מרצון בעלה, שאם לא כן תיפוק ליה ביפת תואר משום גזל דידה). אכן קשה קצת: כיון דלא שייך איסור גזילה ביפת תאר רק כשהיא אשת איש שקנויה לבעל, וזה דוקא בשכבר בא עליה לשם נשואין, אם כן למה לי משום גזל, תיפוק ליה דחייב משום אשת איש, כין דלבנן נח לא שריא רחמנא יפת תאר, אם כן איסור אשת איש בדוכתיה קאי! ? ויש לומר: דלענין יפת תואר התירה התורה שני דברים, האחד: איסור גזל "וראית בשביה ולקחת" (והיינו, אף קודם שבא עליה כבר עבר משום גזל), והשני: כשבא עליה אחר כך (התירה התורה) איסור אשת איש; והך יפת תואר דאיירינן בה הכא, היינו כשלקחה והביא ברשותו אפילו שלא בא עליה, איכא משום גזילה גבי בן נח. אך ב"יד רמה" מפורש שלא כדבריו, שכתב: "על הגזל, גנב וגזל, וכן אם ראה בשביה אשת יפת תואר ושכב עמה". ולפי ה"ערוך לנר" משמע, דיש שני אופני גזל באשה: האחד בלקיחה לבד, והשני על ידי ביאה, שהרי לקמן בעמוד זה איתא: בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה, והיינו משום גזל, כמבואר ברש"י שם, הרי שגם ביאה חשובה גזל, כיון שמיוחדת היא לבעלה לביאה.
כך הוא הדין: גוי בגוי, כלומר: גוי שבא לעשות כן לגוי אחר, וכן גוי בישראל, הרי זה אסור לו.
ואילו ישראל שבא לעשות כן בגוי, הרי זה מותר".  6 

 6.  כתב רש"י: ד"לא תעשוק את רעך" כתיב, ולא גוי; ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בבבא קמא בפרק הגוזל בתרא קיג א; וראה בהגהות הגר"א שכתב על דבריו "ותמוה מאד, ועיין מה שכתבתי בסימן שמח", ראה שם בס"ק ח שהאריך יותר; וראה עוד ב"חידושי הר"ן.
ואם איתא שהגוי נהרג על הגזל, למה שנינו: גוי בגוי וגוי בישראל אסור, ניתני "גוי בגוי וגוי בישראל הרי זה חייב מיתה"!? ומשנינן: לעולם אף גוי בגוי, וגוי בישראל, הרי זה חייב מיתה, ומכל מקום לא קתני אלא לשון "אסור", משום דקבעי למיתנא סיפא (משום שרצה התנא לשנות בסיפא):
"ישראל בגוי מותר", ולהשמיענו שאפילו איסור אין בזה, לפיכך תנא אף רישא - "גוי בגוי אסור".
כלומר, אילו היה התנא שונה גבי גוי בגוי וגוי בישראל "חייב", אם כן כנגדו גבי ישראל בגוי היה לו לשנות "פטור", והרי אין הדבר כן, כי אז היה משמע שאין הישראל אלא פטור ממיתה, אבל עובר הוא עליו בלאו, ואילו לפי האמת גוי בישראל מותר.
ומקשינן: והא כל היכא דאית ליה חיובא מיתנא קתני (הרי באותה ברייתא עצמה, באותן עבירות שהגוי חייב עליהן מיתה - התנא כן שונה לשון חיוב), ומאחר שגבי גזל שינה התנא את לשונו ושנה לשון איסור, משמע: בזה הוא חייב, ובזה הוא אסור ולא חייב!?
דהרי קתני רישא דאותה ברייתא:
על שפיכות דמים כיצד: גוי בגוי, וגוי בישראל, הרי זה חייב מיתה, ואילו ישראל שעשה כן בגוי, הרי זה פטור.
ומשנינן:
לעולם גבי גזל לאו דוקא נקט התנא לשון איסור, ולא שנה כן אלא משום שגבי ישראל שנינו "מותר"; ודקשיא לך: הרי ברישא שנה התנא לשון חיוב, ומדלא שנה לשון איסור כמו גבי גזל, הרי משמע בזה הוא חייב ובזה הוא אסור; לא קשיא: כי התם גבי שפיכות דמים מוכרח היה התנא לשנות "חייב", כי היכי ליתני (כי איך יכול היה לשנות באופן אחר)!?
אי ליתני גבי גוי "אסור", וגבי ישראל "מותר", והתניא:
גוי, וכן ישראל שהן רועי בהמה דקה שסתמן גזלנין, כי מרעים הם את הבהמות בשדות של אחרים -
לא מעלין אותם אם נפלו בבור כדי להצילם, ומכל מקום לא מורידין אותם לבור להמיתם בידים -
הרי שישראל אסור להוריד את הגוי ולהורגו; ומוכרח היה התנא לשנות גבי גוי בגוי לשון חיוב, וכנגדו גבי ישראל בגוי לשון פטור, דמשמע אבל אסור.
שנינו בברייתא: על הגזל כיצד: גנב וגזל, וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן:
שואלת הגמרא: "כיוצא בו" בגזל, מאי היא?
אמר פירש רב אחא בר יעקב:
לא נצרכה, אלא לפועל גוי שאכל ענבים בכרם שהיה עובד בו.  7 

 7.  פירש ב"יד רמה": דמורי היתירא לנפשיה, ולאו גזל גמור הוא; כלומר, ולכן מיקרי "כיוצא בו" דגזל; וראה בהערה בהמשך הסוגיא.
ומקשינן עלה: פועל בכרם, אימת (מתי היה אוכל) עד שהוא חשוב "כיוצא בו" דגזל, ולא גזל ממש!? והרי:
אי כשאכל הפועל את הענבים בשעת גמר מלאכה, וכגון ששכרו לבצור את הענבים ואכל מהם באותה שעה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:
הרי התירא הוא אפילו לישראל בישראל, כפי שיתבאר; ואילו בברייתא שנינו: וישראל בגוי מותר, ומשמע: הא ישראל בישראל אסור.  8 

 8.  כן פירש רש"י, והוסיף: ועוד: אם לישראל מותר, כל שכן שלגוי מותר, כי "מי איכא מידי דישראל בישראל שרי, ולגוי אסור (וכי יש דבר שלישראל מותר, ואילו לגוי אסור) ".
ומנין שישראל בישראל אוכל בשעת גמר מלאכה?
שנאמר: "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן", ודרשו חכמים: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית - היינו בשעת גמר מלאכה - אתה אוכל.
אי, שמא תאמר: "כיוצא בו דגזל" הוא: פועל שאכל לאו בשעת גמר מלאכה, שאינו נותן באותה שעה לכליו של בעל הבית, ובאופן זה הגוי בגוי ובישראל אסור, וישראל בגוי מותר, אבל ישראל בישראל באמת אסור, שהרי לא התירה תורה אלא בשעת גמר מלאכה; אף כך אי אפשר לומר, כי:
אם כן גזל מעליא הוא (גזל גמור הוא), והוא כבר בכלל מה ששנינו "על הגזל".  9 

 9.  כן פירש רש"י; וב"יד רמה" פירש: ואם כן מאי "כיוצא בו" דקתני, דמשמע דלאו גזל גמור הוא; (וצריך ביאור: הרי ב"יד רמה" עצמו פירש, שהוא נקרא "כיוצא בו" דגזל, משום דמורי היתירא לנפשיה, כמובא בהערה לעיל; ואין לומר שהגמרא חוזרת בה, וכי האי גוונא לא מיקרי "כיוצא בו", כך אי אפשר לומר, שהרי ב"יד רמה" עצמו בהמשך הסוגיא גבי "כיוצא בו" בשפיכות דמים פירש "וכי האי גוונא לאו שפיכות דמים ממש הויא לדעתא דאינשי, ואולי אין הענינים שוים).
אלא אמר רב פפא:
לא נצרכה "כיוצא בו דגזל" אלא לגוי שגזל או גנב פחות משוה פרוטה.
ומקשינן עלה: אי הכי - שהברייתא עוסקת בגזילה פחות משוה פרוטה - האיך שנינו בברייתא "גוי בישראל, אסור", הא ישראל בר מחילה הוא ומוחל הוא על גזל מעט כזה, ואין כאן גזל כלל!?
ומשנינן: נהי דבתר הכי מחיל ליה (אם כי הישראל מוחל בדיעבד), מכל מקום צערא בשעתיה מי לית ליה (וכי בשעת גזילה אין לישראל צער מגזילתו של הגוי ואפילו שהיא פחות משוה פרוטה)!? ואם כן בכלל גזל הוא ושפיר קתני "גוי בישראל אסור".  10 

 10.  נתבאר על פי רש"י שכתב: צערא בשעתיה מי לית ליה, הלכך גזל הוא, אלא שאין בית דין ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה. והוסיף עוד רש"י: "ובישראל בישראל נמי אסור, ומעבר לא עבר דכתיב "לא תגזול - והשיב את הגזילה", אמידי דהשבון קרי גזל, ואידך (שאינו בר השבון, משום שמוחל הוא לו) - לא; אבל בגוי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה, לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה, ואפילו מישראל דמחיל ליה בתר הכי".
ואכתי מקשינן: הניחא לענין גוי בישראל ניחא שגזילת פחות משוה מפרוטה נקראת "כיוצא בו דגזל" היא ולא גזל ממש, כיון שאינו גזל גמור להוציאו ממנו בדיינים כי מוחל הוא על כך; אבל גבי גוי בגוי בפחות משוה פרוטה, וכי "כיוצא בהן" דגזל הוא, ולא גזל ממש!?
והרי כיון דגויים לאו בני מחילה נינהו, כלומר: מסתמא אינו מוחל, שהרי מקפיד על ממונו יותר מדי, ונמצא שאף צריך הוא להשיבו לו,  11  אם כן גזל מעליא הוא ולא מיקרי "כיוצא בהן" דגזל!?

 11.  קושיית הגמרא נתבארה על פי פירושו הראשון של ה"יד רמה", ראה שם היטב בכל דבריו; ויש להסתפק: אם פירוש זה תואם את דברי רש"י שהובאו בהערה קודמת, ואפשר, שרש"י מפרש כפירושו השני של ה"יד רמה", ראה שם; וה"יד רמה" כתב על הפירוש השני "ולא מסתבר".
אלא אמר פירש רב אחא בריה דרב איקא את מה ששנינו בברייתא "כיוצא בהן" דגזל:
לא נצרכה הברייתא אלא לכובש שכר שכיר, כי מאחר שלא חטף מידו אין זה נקרא "גזל"  12  אלא "כיוצא בו" דגזל; ועל זה שפיר שנינו בברייתא:

 12.  דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו, כדאמר בבבא קמא במרובה (עט ב) מקרא ד"ויגזול את החנית מיד המצרי"; רש"י.
גוי בגוי, וגוי בישראל, אסור; ישראל בגוי מותר.
עוד מבארת הגמרא את הברייתא ששנינו: "וכן יפת תואר, וכן כיוצא בהן", ושואלת:
"כיוצא ביפת תואר" מאי היא?  13 

 13.  הוקשה לרש"י: מאי "כיוצא בו" דגנב, שהרי בברייתא שנינו "גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן"! ? וכתב: נראה בעיני מדלא קבעי לה: מאי היא, לא משכחת ליה, ולאו עליה קאי, אלא אגזל ויפת תואר.
כי אתא רב דימי (כאשר בא רב דימי מארץ ישראל), אמר רבי אלעזר: אמר רבי חנינא:
בן נח שייחד שפחה לעבדו, ואחר כך בא האדון עליה שלא מדעת העבד, הרי זה נהרג עליו משום גזל העבד; וגזל זה הוא "גוי בגוי - כיוצא בו דיפת תואר".  14  מוסיפה הגמרא: "כיוצא בו" דשפיכות דמים לא תנא  15  התנא בברייתא (לא הזכיר התנא "כיוצא בו" גבי שפיכות דמים), ומשום שאין אתה מוצא בשפיכות דמים, אלא או חיוב גמור, או היתר גמור.  16 

 14.  א. מימרא זו של רבי חנינא מובאת לקמן נח ב, וראה בגמרא ובהערות שם תוספת דברים בזה. ב. כתב רש"י: נהרג עליו משום גזל, ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות, אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו. והיינו דהוקשה לרש"י: למה גבי אשת חבירו - דהיינו "יפת תואר" - הוי גזל גמור, ואילו בזו אינו אלא "כיוצא בו" דגזל! ? ולזה פירש רש"י: מכיון שאשת חבירו שאינו עבד, הרי היא "בעולת בעל דאישות", כלומר ביאתו של בעל בה היא ביאת אישות, ובביאה כזאת נאסרת היא לאחרים, (ולשון "בעולת בעל" הוא על פי הכתוב גבי שרה "והיא בעולת בעל", דמשם ילפינן שאין אשת איש לבן נח אלא על ידי ביאה), מה שאין כן זו, שביאתה זנות בעלמא הוא כחמור ובהמתו; (ומיהו לא נתבאר בדברי רש"י למה חשוב ביאת העבד כזנות ולא כאישות, ואם משום שהעבדים הם "עם הדומה לחמור", הרי זה לא נאמר אלא על עבד של ישראל שהוא קנוי לו לגופו, אבל עבד של גוי שהוא קנוי לו למעשה ידיו בלבד, הרי גוי הוא כשאר הגויים). ג. ביאר עוד רש"י: "גוי בישראל" - כלומר: הניחא גבי גוי מצאנו כיוצא בו דיפת תואר, אבל גבי גוי בישראל מאי כיוצא בו דיפת תואר - "שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי, ובא עליה גוי, נהרג". "ישראל בגוי, מותר" - כלומר, מה הוא כיוצא בו דיפת תואר שאומרת עליה הברייתא דישראל בגוי מותר - "גוי שייחד שפחה לעבדו, ובא ישראל ולקחה בשביה, מותר, דהא אפ) ילו אשתו גמורה מותרת לו". "ישראל בישראל אסור" - כלומר: ומה דמשמע מן הברייתא דגוי בישראל הוא שאסור, אבל ישראל בישראל אסור - דהיינו (שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי) שפחה חרופה שחייבין עליה אשם; וראה "יד רמה" מהרש"א ורש"ש על דברי רש"י. והוסיף עוד רש"י: דאילו שופך דם בשוגג (כלומר: אי אפשר לפרש "כיוצא בו דשפיכות דמים" בשפיכה בשוגג), שפיכות דמים גמור הוא, אלא רחמנא חס עליה; וב"יד רמה" הביא דבריו וחלק עליהם; וראה עוד ברש"ש שהאריך בדברי רש"י.   15.  כן גרס רש"י.   16.  נתבאר על פי רש"י; ונתן רש"י דוגמא להיתר גמור "כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח"; ולשונו צריך ביאור, שלא הזכיר אלא שהנרדף יכול להציל את עצמו על ידי הריגת הרודף, ואילו הדין הוא שכל אדם יכול להרוג את הרודף, כמבואר לקמן עג א; ובהגהות הב"ח הגיה "כגון רודף", ומכל מקום הרי כתב רש"י "להנצל עצמו".
אמר אביי:
אי משכחת דתניא (אם תמצא מי ששונה בברייתא: "כיוצא בו" דשפיכות דמים), כי אז ודאי רבי יונתן בן שאול היא, דתניא:
רבי יונתן בן שאול אומר: הרודף אחר חבירו להורגו - ויכול הנרדף להצילו (להציל את עצמו) באחד מאבריו של הרודף, וכגון שיכול לקטע את רגלו, ולא הציל באופן זה - אלא הרגו,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |