פרשני:בבלי:סנהדרין ב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין ב ב

חברותא[edit]

בנוסף על ה"עדה השופטת", והרי לנו עשרים ושנים. והרי הדין הוא שאין עושין בית דין שקול, של מספר זוגי, כי אם יתחלקו למחצה, יהיו מספר המחייבין כמספר המזכין, ולא תהיה הטייה לטובה על פי דיין אחד.  73  לכן מוסיפין עליהם, על העשרים ושנים, עוד דיין אחד, הרי כאן עשרים ושלשה.

 73.  כן כתב רש"י. וכוונתו, שהרי למדנו מהפסוק "אחרי רבים להטות" שהטייה לטובה היא על פי אחד, ובמחצה על מחצה לא יתקיים הפסוק, שאז אין הטייה לטובה. והמהר"ם שי"ף מוסיף דהוא הדין שלמדנו מהפסוק שהטייה לרעה על פי שנים, לכן אין עושין אלא בית דין נוטה. (ואם יהיו שנים עשר מחייבים ואחד עשרה מזכים, עיין בגמרא ושם יבואר). ומשמע מדברי רש"י שהדין ש"אין ב"ד שקול" נאמר רק כאן בדיני נפשות, משום דרשות הכתובים אחרי רבים להטות וכו'. והקשו המפרשים שדין זה הוא על כל בית דין אפילו בב"ד של שלשה ונלמד בגמרא (ג ב) מן הפסוק (שמות כ"ג): "לנטות אחרי רבים" - התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה. וכן כתב שם רש"י ד"ה והתניא. ועיין רש"ש.
אחרי שביארנו דין סנהדרין קטנה שמושיבין בכל עיר ועיר,  74  מבארת המשנה איזה גודל עיר ראוייה למנות לה סנהדרין.

 74.  עיין הערה 58.
וכמה יהא בעיר אנשים, ותהא העיר ראויה למנות לה סנהדרין? - מאה ועשרים בני העיר.  75 

 75.  וטעמם יבואר בגמרא.
רבי נחמיה אומר: ממנים סנהדרין רק בעיר שיש בה לפחות מאתים ושלשים תושבי העיר. והטעם הוא, כנגד שרי עשרות שמינה משה בעצת יתרו, ולא מצינו שתהיה שררה פחות מאחד על עשרה. לכן, רק אם ישנם בעיר מאתים ושלשים בני העיר, אפשר למנות מתוכם אחד מעשרה, ויהיו עשרים ושלשה דיינים.
גמרא:
שנינו במשנה: דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה.
והניחה הגמרא ש"דיני ממונות" כוללים את כל דיני ממונות, ולכן היא מקשה: אטו, וכי גזילות וחבלות, לאו דיני ממונות נינהו, האם הם אינם דיני ממונות?! הרי הם בכלל דיני ממונות, ולמה חלקם התנא לשנים!?
ומתרצת הגמרא: אמר רבי אבהו, מה הן דיני ממונות, קתני. והיינו, מה שאמרה המשנה "דיני ממונות", אין הכוונה לכללות דיני ממונות, אלא התנא במשנה מבאר את הרישא, ואומר כך: מה הן דיני ממונות שאמר התנא שהם נידונים בשלשה, דוקא דיני גזילות וחבלות. אבל דיני הודאות והלואות, לא. אותם אין צורך לדונם בשלשה.
"הודאות",  76  הן תביעות שבהן התובע טוען כנגד הנתבע שהוא הודה לו בפני שני עדים שחייב לו ממון, והנתבע כופר בכל. ו"הלואות", הן תביעות שהתובע טוען כי הנתבע לוה ממנו ממון, והנתבע כופר בכל. ובשתיהן סובר רבי אבהו שאינן צריכות לידון בפני שלשה מומחין. והטעם יבואר בהמשך הסוגיא.

 76.  רש"י, ועוד פירש בשם יש מפרשים שהודאות הכוונה למודה במקצת מלשון הודאה (ויבואר לקמן), והלואות - כופר הכל. ורש"י מקשה דא"כ היה צריך לומר הודאות וכפירות, שלשון זה שייך לומר בכפירה מול לשון של הודאה, ולמה אמרו הלואות.
אך עדיין אין ביאור זה מובן, שאם כן, למה חילקם התנא לשנים, ובאופן שהסיפא מפרשת את הרישא? והרי היה לו לשנות "דיני ממונות", ויהיה מובן שהכוונה היא לגזילות וחבלות. או, שישנה רק "גזילות וחבלות". ולכן מבארת הגמרא:
וצריכא, הוצרך התנא לשנות את שניהן:
דאי תנא רק "דיני ממונות", הוה אמינא, היינו אומרים שאין הכוונה דוקא לגזילות וחבלות, אלא היינו אומרים דאפילו הודאות והלואות דנים בשלשה. לכן תנא גזילות וחבלות, להשמיענו שדוקא גזילות וחבלות נידונים בשלשה.
ואי תנא גזילות וחבלות בשלשה, ולא קתני דיני ממונות, הוה אמינא היינו אומרים שלאו דוקא גזילות וחבלות, אלא הוא הדין דאפילו הודאות והלואות צריכים שלשה. ואם היה קשה לנו, למה שנה התנא דוקא גזילות וחבלות, היינו מתרצים: והאי דקתני גזילות וחבלות, שמביא אותנו לידי טעות שבא לשלול הודאות והלואות, היינו אומרים כי משום דעיקר הדרשה שדיני ממונות בשלשה דכתיבי בתורה, בגזלות וחבלות כתיבי! הרי הם כתובים בדיני גזילות וחבלות (כמו שיבואר לקמן), והתנא במשנה שונה את הדין הכתוב בתורה, ומשם נלמד לשאר דיני ממונות, ולכן שונה התנא גזילות וחבלות. ולפי סברא זו, היינו אומרים שגם הודאות והלואות בשלשה.
ועתה, טרם שגמרה הגמרא להסביר מסקנת דבריה, היא מבארת את מה שאמרנו, שעיקר דין שלשה נאמר בגזילות וחבלות.
נאמר בתורה בפרשת שומר חינם (משפטים כב) "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים (אל הדיינים, לדון עם השומר. רש"י) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (להישבע לו שלא שלח ידו בפקדון. רש"י). על כל דברי פשע, על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה, עד האלהים יבא דבר שניהם. אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו".
ה"אלהים" האמור בפרשה זו, הם הדיינים.  77  ודרשו חכמים  78  מכך ששלש פעמים נאמר "אלהים", ללמדנו שצריך לדון בשלשה דיינים.

 77.  כן תרגם אונקלוס. ועיין פירוש אבן עזרא על התורה (בראשית א א) "וטעם אלהים כמו מלך ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן".   78.  דף ג ב עיין שם סוגית הגמרא.
ומעתה, גזילות, נאמר בהם שצריך לדון בשלשה, דכתיב "ונקרב בעל הבית אל האלהים", וכן נאמר שם עוד שתי פעמים "אלהים", והפרשה מדברת בענין שבעל הפקדון תבע את השומר על ששלח יד בפקדון ולקח אותו לעצמו, וזה הוי גזל.
וכן חבלות, עיקר דינם שצריכין שלשה מבואר ממשמעות התורה, שהרי סברא הוא, מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו, וכמו שבחבל בממונו, דהיינו גזילות, צריך שלשה, כן חבל בגופו צריך שלשה.
ועתה מבארת הגמרא את התירוץ,
כיון שיכלנו לומר, שלכן שונה התנא גזילות וחבלות, משום שעיקר דין שלשה נאמר בהם, אבל באמת יהיה הדין כן גם בהודאות והלואות, לכן תנא, שונה התנא בנוסח הזה "דיני ממונות", כדי שנבין כי מה הן דיני ממונות - דוקא גזילות וחבלות. אבל הודאות והלואות, לא. אין להם דין זה.  79 

 79.  ולקמן מקשה הגמרא על רבי אבהו.
והיינו, רבי אבהו סובר שבמשנתנו שונה התנא רק דין של גזילות וחבלות בשלשה. והתנא בכפילות לשונו בא להדגיש ולמעט, שבהודאות והלואות אין הדין כן.
ומקשה הגמרא: ולמאי, לאיזה ענין אינו דומה דין הודאות והלאות, לגזילות וחבלות?
אי לימא, אם נאמר, דלא בעינן, שלא צריכין שלשה דיינים בהודאות והלואות, אלא אפשר לדון אותם בפני שני דיינים. זה לא יתכן!
שהרי, והאמר רבי אבהו בעצמו: שנים דיינים שדנו דיני ממונות,  80  לדברי הכל, לדעת כל התנאים, אף מי שסובר ש"פשרה"  81  עושים אפילו בשנים, אין דיניהם דין! והאיך אפשר לומר שכונת התנא במשנתנו למעט הודאות והלואות מדין שלשה.

 80.  ובשגרת לשונו של רבי אבהו "דיני ממונות" בודאי הכוונה לכל דיני ממונות, אף בהודאות והלואות, שהרי הסביר את דברי המשנה שאם היה שונה דיני ממונות הוה אמינא כל דיני ממונות ואפילו הודאות והלואות.   81.  אפילו מי שסובר שלפשרה (הגדרת פשרה ודינה יבואר בדף ה) מספיק שנים, מכל מקום סובר שדין הוי בשלשה (רש"י), ואין כוונת הגמרא "דברי הכל" כל התנאים, שהרי ישנם תנאים הסוברים שדין הוי פחות משנים. ורש"י רצה לתרץ קושית תוס' מרמי בר חמא, עיי"ש בתוס'. ודו"ק (בנין שלמה).
ומתרצת הגמרא: אלא, מוכרחים לומר, שכוונתו לומר, כי על אף שצריכים שלשה, דלא בעינן ששלשת הדיינים יהיו מומחין.  82 

 82.  רש"י פירש מומחין - סמוכין ונטלו רשות מנשיא לדון (עיין דף ה א). וצריך לומר שביאורו כאן הוא לפי ההוה אמינא שם בגמרא, אבל לפי המסקנא אין צריכין נטילת רשות בשביל לדון אלא כדי ליפטר מתשלומין עייש. וכן משמע שם שאין צריכין סמיכה שהרי רב חייא ורב יוסף היו אחרי שהופסקה הסמיכה בישראל (עיין גמרא י"ד א). ועיין בחידושי הגר"ד פוברסקי ובאילת השחר.
ועתה, לאחר שביארנו את דברי רבי אבהו, שלדבריו התנא במשנתנו סובר שבגזילות וחבלות צריכים שלשה מומחין, וגם בהודאות והלואות צריכין שלשה, אלא שאינם צריכין להיות מומחין, דנה הגמרא בטעם ההבדל ביניהם:
מאי קסבר, מה סובר התנא במשנתנו, ששנה את הדין שבהודאות ובהלואות אין צריכין מומחין?
אי קסבר, אם הוא סובר כמו המאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן,  83  שדיני הלואות כתובים בפרשת שומרים (נתבאר בהערה), ולפיו נאמר שלש פעמים "אלהים" בדיני תביעת הלואות, ומשם נלמד שצריכין שלשה דיינים, אם כן קשה, ליבעי נמי, שיצריך גם שיהיו הדיינים מומחין, שהרי "אלהים" משמע לשון מומחין.  84  כי כמו שלמד דין שלשה מפרשה זו, כן נלמד דין מומחין מפרשה זו, ולמה אין צריכין מומחין. והרי כמו שלמדנו שיש צורך במומחין לגבי דין גזילות מפסוקים אלו (כמבואר לעיל), כן נלמד שצריכין מומחין בהודאות והלואות.

 83.  עירוב פרשיות לפי שיטת רש"י. (דעת רבינו תם וריב"א מבוארים במסכת בבא קמא). כתבה התורה בפרשת שומר חנם (והובאו הפסוקים בפנים) "אשר יאמר כי הוא זה". ודרשו חז"ל (שבועות לט ב ובבא מציעא ה א) כי מה שנאמר "ונגש בעל הבית אל האלהים לשבועה", לא נאמר אלא במודה במקצת התביעה וכופר בשאר התביעה. אבל אם כופר כל התביעה (כופר הכל), פטור משבועה. והטעם ההבדל בין מודה במקצת וכופר הכל, הוא, שאם הוא כופר הכל אזי ישנה סיבה להאמינו, שהרי "חזקה אין אדם מעיז פניו לפני בעל חובו", ואם כפר הכל - הצדק אתו ואינו צריך אפילו לישבע, אבל מודה במקצת, ירדה התורה לסוף דעתו והוא חשוד שאינו רוצה ממש לכפור ובאמת הוא חייב הכל, אלא שאין לו עתה לפרוע, לכן מתפשר בינו לבין עצמו. ורוצה לפרוע עתה קצת, והשאר כופר כדי לדחות את הפרעון לזמן אחר. לכן אמרה התורה, נחייב אותו שבועה, שהרי אינו חשוד שרוצה לגזול, ואז יסוג לאחור ויודה בשאר התביעה. (ואם ישבע הריהו נאמן שחובו הוא רק במקצת). סברא זאת "שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" ולכן כופר הכל פטור משבועה, שייכת בתובע ונתבע על תביעת הלואה, שהמלוה גמל חסד עם הלוה, ולכן אינו מעיז פניו לכפור הכל, אבל בשומר חנם, שהשומר הנתבע גמל חסד עם התובע, ששמר לו שורו בחנם, לא שייכת סברא זו ומעיז פניו. ואם כן קשה למה כתבה התורה דין זה שחייבים שבועה רק במודה במקצת בשומר חנם? לכן סובר המאן דאמר עירוב פרשיות, שבאמת פסוק זה של "אשר יאמר כי הוא זה" התערבב בתוך פרשת שומר חנם, והוא שייך לפרשת (שם): "אם כסף תלוה את עמי" היינו בפרשת הלואות, ואינו שייך לדין שומר חנם, ושומר חנם נשבע אפילו בכופר הכל. ויש מאן דאמר הסובר אין עירוב פרשיות, ולדעתו גם בשומרים צריכין הודאה במקצת וכפירה במקצת. כגון שיתבענו שלש פרות, על אחת מודה, על השניה כופר, ועל השלישית טוען טענת גנבה או אבדה ודוגמתן, ורק אז חייב שבועה, מגזירת הכתוב. ולדעתם, כתב הר"ן, הדין שבהלואות צריכין הודאה במקצת, נלמד מפקדון. ולענינינו - אם סוברים עירוב פרשיות, הרי פרשת הלואות נאמרה בפרשת שומר חנם. ומה שנאמר שם שלש פעמים אלהים, שמזה לומדים דין שלשה ודין מומחין, לימוד זה הוא גם על דיני הלואות. ואם סוברים אין עירוב פרשיות, אזי כתוב כאן רק דיני שומרים - ודיני גזילות (כמו שביארנו בגמרא), ורק בהם צריכין שלשה מומחין, אבל הודאות לא כתוב כאן, ואינו צריך לא שלשה ולא מומחין.   84.  אלהים לשון שררה כמו (שמות ז) "ראה נתתיך אלהים לפרעה".
ומאידך, אי קסבר, אם הוא סובר כמו המאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן, שדיני הלואות אינם כתובים בפרשת שומרים (נתבאר בהערה), ואז מובן למה אין צריכין מומחין, עדיין יקשה, שלשה - למה לי!? מאיזה פסוק ידע שצריך שלשה.
וקשה קושית ממה נפשך, או שיש לו לימוד גם לשלשה וגם למומחין, או שאין לו לימוד לא לשלשה ולא למומחין.
ומתרצת הגמרא: לעולם, קסבר התנא של המשנה לפי רבי אבהו, עירוב פרשיות כתוב כאן. ובדין הוא, דליבעי נמי מומחין, כמו שצריכין שלשה מן התורה. והאי דלא בעינן מומחין, הסיבה שהמשנה ממעטת שלא צריכין מומחין בהודאות והלואות, הוא משום דרבי חנינא, מהטעם המבואר לקמן, שאמר רבי חנינא, שחכמים ביטלו דין התורה של דרישה וחקירה, כמו כן ביטלו את דין מומחין.  85  ושלשה הדיוטות שפוסקים את הדין, הם מורשים בשליחות חכמי ארץ ישראל לפסוק את הדין.  86  דאמר רבי חנינא: דבר תורה, מן התורה, אחד דיני ממונות, כל דיני ממונות, הן גזילות וחבלות והן הודאות והלואות, ואחד דיני נפשות, צריכים העדים להיחקר בדרישה, לדרוש היטב את העדים שימצאו עדותם מכוונת (תואמת), וכן צריכים העדים להיבדק בחקירה, באיזה יום ושעה ומקום מדוייקים.  87 

 85.  ויש כח ביד חכמים לבטל דין תורה בדיני ממונות, מהטעם של "הפקר בית דין הפקר", כמו שמבואר במסכת גיטין (לו ב) ובעוד מקומות. וכן כתב הר"ן.   86.  ויבואר בדף ג א בתוס' ד"ה שלא. ובטור ("חושן המשפט סימן א) שבזמן הזה אנו שלוחים של חכמי הדור שבימי חז"ל. (ובחדושי הרמב"ן (יבמות דף מו) סובר דיתכן שמן התורה אף הדיוטות דנין בשלוחותייהו. וכן כתב בנתיבות (סימן א) אלא שחכמים לא רצו למסור שליחות אלא במקום של נעילת דלת).   87.  עיין ביאורם בדף ל"ב.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |