פרשני:בבלי:סנהדרין קה ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קה ב

חברותא[edit]

ומאן דאמר בא על אתונו היה, למדים זאת מדכתיב הכא שאמר בלעם: "כרע שכב"  739 , וכתיב התם, גבי יעל אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא: "בין רגליה  כרע נפל שכב וגו'". והיינו, שבא סיסרא על יעל קודם שהרגה אותו  740 .

 739.  הגר"א מחק את המילים "כרע שכב", שהרי לא נמצא כן במקרא גבי בלעם (אלא בברכות שברך את ישראל נאמר "כרע שכב כארי וגו"'). וגרס במקום זה "נופל". וכן הקשה בענף יוסף, הרי מקרא זה מדבר בשבח ישראל! וכתב: ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכך היה הנוסחא בגמרא: כתיב הכא נופל וגלוי עינים וגו'. וכך צריך לומר ברש"י: מה נפילה דהתם דאית ביה כריעה - בעילה היא, אף נופל דהכא - בעילה היא, שבא על בהמתו.   740.  כדאיתא במסכת יבמות (קג א) ובעוד מקומות: "שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום". אמנם בויקרא רבה (פרשה כ"ג) איתא: ותכסהו בשמיכה. מהו שמיכה? שמי כה. שמי מעיד בה שלא נגע בה אותו רשע. וכן הוא בילקוט שופטים. אבל יש שכתבו (באר שבע ובעל מסורת ברית הגדול), דהאי דאמרינן התם שלא נגע בה, היינו שלא היה הדבר להנאתה. שהיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. עיי' בעץ יוסף ובמהרש"א.
כתוב שאמר בלעם על עצמו: "וידע דעת עליון" (שיודע הוא את דעתו של הקדוש ברוך הוא). ויש לתמוה: השתא אפילו את דעת בהמתו לא הוה ידע (שלא ידע מה לענות לה, וכדלהלן), דעת עליון - הוה ידע?!
ומאי היא מה שאמרנו שאינו יודע דעת בהמתו?
דאמרי ליה (שאמרו לו) זקני מואב, כשראו שהוא רוכב על אתון: מאי טעמא לא רכבת אסוסיא (מדוע אינך רוכב על סוס)?
אמר להו: שדאי להו ברטיבא (הנחתי את הסוס לרעות באחו  741 ).

 741.  ונקרא "רטיבא", משום שדרך בני אדם לשלוח את הבהמות לאחו, כאשר הוא רטוב ולח.
אמרה ליה: "הלא אנכי אתנך"! הרי אתה משתמש בי תמיד!
אמר לה: לטעינא (לנשיאת משאות) בעלמא אני משתמש בך, ולא לרכיבה.
אמרה לו: "אשר רכבת עלי"! אתה אכן רוכב עלי.
אמר לה: מה שאני רוכב עליך, היינו באקראי בעלמא, כשאין לי סוס מזומן.
אמרה לו: אתה רוכב עלי באופן קבוע, "מעודך עד היום הזה"! ולא עוד, אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה!
וראיה לכך שאמרה לו דבר זה, דכתיב הכא שאמרה לו האתון: "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם, שאמרו עבדי דוד למלך: "יבקשו לאדני המלך נערה וגו' ותהי לו סכנת, ושכבה בחיקך, וחם לאדוני המלך"!  742 

 742.  "סוכנת" - לשון חימום הוא.
אם כן, הרי לא ידע אחאב אפילו מה לענות לאתונו, ואיך יתכן שאמר על עצמו: "ויודע דעת עליון"?
אלא מאי "וידע דעת עליון" -
שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה  743 , וסבר לקלל את ישראל באותה שעה.

 743.  ודאי שאין כעס שולט בקדוש ברוך הוא כלל. אלא לפי שכאשר מלך בשר ודם כועס בזמן שעבדיו חוטאין לפניו, ולכן מענישם, לכן נקרא העונש שהקב"ה מעניש את בריותיו בלשונות כגון אלו: כעס, חימה, אף וכו'. יד רמה. ועיי' בחינוך (מצוה תריא) שכתב כעין זה.
והיינו דקאמר להו נביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'." דהיינו, מזמן שחטאו בשיטים - עד שנכנסו לארץ וחטאו בגלגל, עשה ה' עם ישראל צדקות הרבה.
מאי "למען דעת צדקות ה'"?
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שהיה בלעם מצפה באותם ימים לרגע שאכעס, ואז היו קללותיו מתקיימות. אלא שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע.
שאילמלא (שאילו) כעסתי כל אותן הימים - לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.
היינו דקאמר ליה בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל וגו' ומה אזעום לא זעם ה'." כלומר, היאך אקלל, בזמן שלא זעם הקדוש ברוך הוא. מלמד שכל אותם הימים לא זעם ה'.
כתוב: "אל זעם בכל יום".
וכמה זמן מתמשך זעמו של הקדוש ברוך הוא -
רגע  744  . שנאמר: "כי רגע באפו, חיים ברצונו וגו'." ו"אף" - לשון זעם הוא.

 744.  כתב ביד רמה, דהיינו הזמן שלוקח לומר את המילה "רגע".
איבעית אימא: מפסוק זה ראיה שכעסו של הקדוש ברוך הוא - רגע הוא: "לך עמי, בא בחדריך, וסגר דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע, עד יעבר זעם".
אימת רתח (באיזה זמן ביום הקדוש ברוך הוא כועס)?
בתלת שעי קמייתא (בסוף שלוש השעות הראשונות של היום), כי חוורא כרבלתא דתרנגולא (כאשר הכרבולת של התרנגול, שהיא בדרך כלל אדומה, נעשית לבנה  745 ).

 745.  כאדם שנבהל ופניו מלבינים. ולא שהתרנגול יודע שאז הקב"ה כועס, אלא סימן בעלמא הוא. יד רמה.
שאז הוא זמן קימה של מלכים, ומניחים כתריהם בראשם. וכועס הקדוש ברוך הוא, לפי שבאותו זמן משתחוים המלכים לחמה (כפי שהגמרא מביאה להלן).
ותמהינן: והרי כל שעתא ושעתא נמי חוורא (בכל שעה שביום יש זמן שהכרבולת לבנה)?
ואמרינן: כל שעתא ושעתא - אית ביה סוריקי סומקי (למרות שהכרבולת לבנה, יש בה שורות שורות אדומות, כרגילותם). אבל בההיא שעתא, באותה שעה, בשלוש שעות ראשונות - לית ביה סוריקי סומקי (אין בה שום אדמומית, אלא כולה לבנה).
ההוא מינא דהוה בשיבבותיה (היה מין אחד בשכנותו) דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מצער ליה (והיה אותו מין מצער אותו).
רצה רבי יהושע בן לוי לקלל את אותו מין בשעה שהקדוש ברוך הוא כועס.
יומא חד נקט תרנגולא, ואסר ליה בכרעיה, ואותיב (יום אחד לקח רבי יהושע בן לוי תרנגול, קשר אותו ברגלו, והמתין), עד שתהא כרבולתו לבנה.
אמר בליבו: כי מטא ההוא שעתא (כשתבוא אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס) - אילטייה (אקללנו).
מי מטא ההוא שעתא (כשהגיעה אותה שעה) - נמנם רבי יהושע בן לוי, ולא הספיק לקללו.
אמר: שמע מינה, לאו אורח ארעא (מזה שלא הצלחתי לכוין את השעה, מוכח שאין דרך ארץ לעשות כך). דכתיב: "גם ענוש לצדיק לא טוב". דהיינו, שאין זה ראוי שיהא אדם נענש אף בעבור הצדיק. אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי (ואפילו במין לא היה ראוי לו לומר כך, לקללנו).
תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת, והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה - מיד הקדוש ברוך הוא כועס.
כתוב: "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו".
תנא משום רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה (סדר ומנהג רגילות  746 ) של גדולה  747  - למדים מאברהם. דכתיב: "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". דהיינו, שמחמת האהבה שאהב אברהם את הקדוש ברוך הוא, חבש את חמורו בעצמו, אף שלא היה זה לפי כבודו.

 746.  ביד רמה כתב, ש"שורה" חומה היא. והיינו, שאהבה מבטלת את חומתה של גדולה, שמגינה שלא יעשה האדם המכובד דברים מבוזים. ועל ידי אהבה שאהב אברהם את הקב"ה, חבש חמורו בעצמו, ולא המתין לנעריו שיעשו זאת. ועיי' במהרש"א.   747.  דהיינו, שהרי דרך הגדולים והשרים שאינם משכימים בזריזות לקום בבוקר ללכת מביתם לדרכם. והאהבה של אברהם, והשנאה של בלעם, ששניהם היו גדולים, בטלו שורה זו, ועמד כל אחד מהם בבוקר בזריזות. מהרש"א.
שנאה מבטלת שורה של גדולה - למדים מבלעם. שנאמר: "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו". שמחמת גודל השנאה שהיתה לו לעם ישראל, חבש בעצמו את אתונו, אף שלא היה זה לפי כבודו.
אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה, ואפילו אם עושה זאת שלא לשמה  748  . שמתוך שלא לשמה - בא לשמה.

 748.  כתב בענף יוסף בשם הרב דוואלאזין, דהיינו, שאף אם לפעמים עולה במחשבתו איזו פניה לשם גיאות ושאר פניות, אל ישגיח בזה כלל, כי אי אפשר בשום אופן לבוא לידי מדרגה לשמה, אם לא שיהיה בתחילה שלא לשמה. משל למלך שציוה על עבדו לעלות לעליה, ודאי שלא יכעוס עליו על שעולה לשם דרך מדרגות הסולם. עוד יש לומר בדרך אחר, שבשעת לימודו שלא לשמה יחשוב שמתוך כך יבוא לבסוף לשמה. ולא שילמוד ח"ו כל ימיו שלא לשמה. והוא בענין המשל שזכרנו, שאם יראה המלך שהעבד הולך על הסולם אנה ואנה, ואינו הולך כלל לעליה, ודאי יכעוס עליו, ויתחייב מיתה למלך.
וראיה לדבר, שהרי בשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות. אף שלא נתכוין לשם שמים, אלא לרצות את הקדוש ברוך הוא, כדי שיסכים שיקלל בלעם את ישראל  749 .

 749.  כתב המהרש"א, שקצרה הגמרא באגדה זו. כי במסכת נזיר הגמרא מביאה כאן את ענין יעל וסיסרא, שנאמר עליה: תבורך מנשים יעל, וראיה מכאן שגדולה עבירה לשמה, כגון מעשה יעל, ממצוה שלא לשמה, כגון מעשה בלק מלך מואב. ועל זה שייך המשך דברי הגמרא כאן, שמדברת במקרא ד"תבורך מנשים יעל". ועיי' בעיון יעקב.
אמר רבי יוסי בר הונא: רות - בתו של עגלון  750 , בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

 750.  לאו דווקא. דהא במס' הוריות (י ב) איתא שהיתה בת בנו של עגלון. עץ יוסף.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: כתיב: "וגם באו עבדי המלך לברך את אדונינו דוד לאמר: ייטב אלהים את שם שלמה משמך, ויגדל את כסאו מכסאך". אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי (וכי דרך ארץ היא לומר כך למלך), ששמו של בנו שלמה יהיה גדול ממנו? הרי תחלש דעתו על ידי כך!
אמר ליה רבה בר מרי: מה שאמרו שיגדל ה' את שמו משמך, ואת כסאו מכסאך - מעין כסאך קאמרה ליה (אמרו לו). לא שיגדל משמו וכסאו ממש, אלא מעין שמו וכסאו.
דאי לא תימא הכי (שאם לא תאמר כך), מה שנאמר: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תברך", הרי "נשים באהל" מאן נינהו (מיהן) - שרה רבקה רחל ולאה!  751  וכי אורח ארעא למימר הכי (דרך ארץ לומר כך), שיעל תבורך יותר מאימותינו?

 751.  שברבקה כתיב: "ויביאה האהלה שרה אמו", כלומר, לאהל של שרה אמו. הרי רבקה ושרה. רחל ולאה, דכתיב: "ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה וגו' ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". יד רמה.
אלא: מעין קאמר. שתהא יעל מבורכת מעין ברכת האמהות  752 . הכי נמי, לגבי דוד ושלמה - מעין קאמר.

 752.  והיינו, שמה שנאמר גבי יעל "מנשים מאהל תבורך", אין הוא לשון יתר כמו "טוב שכן טוב מאח רחוק", שפירושו: יותר מאח רחוק, אלא לשון מקצת, כמו "ונתת מהודך עליו", שפירושו: מקצת הודך. יד רמה.
ודבריו של רבה בר מרי, פליגא (חולקין) על דבריו דרב יוסי בר חוני.
דאמר רב יוסי בר חוני: בכל האנשים אדם מתקנא, כשרואה שמצליחים יותר ממנו, חוץ מאשר בבנו ובתלמידו.
בנו, מנין לנו שאין האב מתקנא בו?
משלמה. כפי שהבאנו לעיל, שאמרו לדוד: "ייטב אלקים שם שלמה משמך וכו'". ולא היה בזה חוסר דרך ארץ, משום שאין אדם מתקנא בבנו.
ותלמידו, מנין לנו שאין הרב מתקנא בו?
איבעית אימא: מדכתיב שאמר אלישע לאליהו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". והסכים אליהו לבקשתו, ולא נתקנא בו.
ואיבעית אימא, הראיה מהפסוקים דלהלן:
כתוב לאחר שבישר הקדוש ברוך הוא למשה שימות במדבר, ולא יכנס לארץ, שביקש ממנו משה: "יפקד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא לפניהם וגו'".
אמר לו הקדוש ברוך הוא, שיקח את יהושע ויסמוך את ידו עליו.
וכתוב לאחר מכן: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וגו' ויסמך את ידיו עליו ויצוהו".
הרי, שאף שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיסמוך רק יד אחת על יהושע, סמך משה מדעתו את שתי ידיו עליו. מכאן שאין אדם מתקנא בתלמידו.
כתוב: "וישם דבר בפי בלעם". והיינו, ששם הקדוש ברוך הוא בפי בלעם דבר שמונעו מלקלל.
נחלקו חכמים בביאור הדבר.
רבי אלעזר אומר: אותו "דבר" ששם הקדוש ברוך הוא בפי בלעם - היינו מלאך. שמסרו הקדוש ברוך הוא בידי מלאך, כדי שלא יוכל לקלל.
רבי יונתן אמר: נתן הקדוש ברוך הוא חכה בפי בלעם, כדי שלא יוכל לדבר כרצונו  753 .

 753.  כפי שהחכה מצערת את הדג להוליכו בעל כרחו היפך רצונו, כך היה מצער את בלעם לברכם ולא לקללם, היפך רצונו. מהרש"א. ובמדרש תנחומא איתא: מלאך ישב לו בגרונו. רצה לברך, מניחו. רצה לקלל, בולמו ואינו מניחו. ואין דברו האמור כאן אלא מלאך, שנאמר: "ישלח דברו וירפאם". ר' אלעזר אומר: מסמר של ברזל נתן בגרונו. רצה לברך, מניחו. רצה לקללם, בולמו ואינו מניחו. ואין דברו האמור כאן אלא מסמר של ברזל. שנאמר: וכל דבר אשר יבא באש. ועיי' בריא"ף שהקשה, מאחר שאין כחו של בלעם אלא לכוין את השעה שהקדוש ברוך הוא כועס, והקדוש ברוך הוא עשה צדקה עם ישראל שלא כעס באותם ימים (כפי שמובא להלן), אם כן, מה אכפת לנו בקללותיו, ולשם מה היה צריך לתת בפיו חכה? עיי"ש שהאריך.
אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע - אתה למד מה היה בלבו לקללם.
ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - הכריחו הקדוש ברוך הוא לומר: "מה טבו אהליך יעקב"  754 . ביקש לומר שלא תשרה שכינה עליהם - ולבסוף אמר: "ומשכנתיך ישראל".

 754.  כי מילת אוהל נאמרה במי שמרחיק עצמו מעסקי עולם הזה, ועוסק בצרכי שמים. כמו "יעקב איש תם יושב אהלים". מהרש"א.
ביקש לומר שלא תהא מלכותן של ישראל נמשכת - ולבסוף אמר: "כנחלים נטיו". שתהא מלכותם נמשכת כנחל.
ביקש לומר שלא יהא להם זיתים וכרמים  755  - ולבסוף אמר: "כגנת עלי נה ר".

 755.  כתב בעיון יעקב, שאפשר שרמז על בעלי משנה ובעלי תלמוד, כדאיתא בילקוט קהלת (רמז תתקסח) על הפסוק "נטעתי לי כרמים", אלו שורות של תלמידי חכמים שנעשים ככרם. "עשיתי לי גנות ופרדסין" אלו משניות גדולות וכו'.
ביקש לומר שלא יהא ריחן נודף ממצוות - ולבסוף אמר: "כאהלים נטע ה'" ("אהלים"
- מלשון מור ואהלות, שהם מיני בשמים).
ביקש לומר שלא יהיו להם מלכים בעלי קומה - ולבסוף אמר: "כארזים עלי מים"  756 .

 756.  ועל הקומה נאמר "בחור כארזים", "כגובה ארזים גבהו".
ביקש לומר שלא יהיה להם מלך בן מלך - ולבסוף אמר: "יזל מים מדליו". ביקש לומר שלא תהא מלכותן שולטת באומות - ולבסוף אמר: "וזרעו במים רבים".
ביקש לומר שלא תהא עזה מלכותן - ולבסוף אמר: "וירם מאגג מלכו" (ותרגומו "ותתקף מאגג", שתהא מלכותם עזה).
ביקש לומר שלא תהא אימת מלכותן - ולבסוף אמר: "ותנשא מלכתו".
אמר רבי אבא בר כהנא: כולם, כל הברכות שברך בלעם - חזרו על ישראל לקללה, חוץ מענין בתי כנסיות ומבתי מדרשות, שלא יחזור לקללה, אלא לא יפסקו מישראל לעולם.
ומנין לנו דבר זה?
שנאמר: "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך". משמע, קללה אחת יהפוך ה' לברכה, ולא את כל הקללות. והיינו כפי שאמרנו לעיל, שכל הברכות, שבעצם נתכוין בלעם לקלל בהם את ישראל, חזרו לבסוף לקללה. חוץ מברכה אחת, שלא חזרה לקללה, אלא נשארה ברכה לעולם.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" ("נעתרות" היינו נהפכות. כלומר, שנשיקות שונא אינן נאמנות כפצעי אוהב)? טובה הקללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מהברכה שברכם בלעם הרשע.
אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה. שקיללם שיהיו כקנה. שנאמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו'."


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |