פרשני:בבלי:סנהדרין סז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין סז ב

חברותא[edit]

בן עזאי אומר: נאמר (שמות כב יז) "מכשפה לא תחיה". ונאמר שם בסמוך - (שמות כב יח): "כל שוכב עם בהמה מות יומת".
סמכו, הסמיכה התורה את ענין מכשפה לו - לענין שוכב עם בהמה, וללמד: מה שוכב עם בהמה בסקילה - אף מכשף בסקילה!  58 

 58.  דין סקילה בשוכב עם בהמה, נלמד מן הפסוק (דברים כ טז) "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם" ולומדים בגזירה שוה מ"דמיהם בם" שנאמר אצל שוכב עם בהמה, ל"דמיהם בם" שנאמר אצל אוב וידעוני (דברים כ כז) "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם".
אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו וכי מפני שדרשת את סמיכות הענינים (רבי יהודה עצמו אינו דורש סמוכין) אזי נוציא לזה את המכשף ממיתה קלה ונדון אותו בסקילה שהיא מיתה החמורה מכולן?  59 

 59.  ביבמות ד א הוכיחו מכאן שרבי יהודה אינו דורש 'סמוכין'. והקשה התוס' ד"ה וכי, מנין להוכיח שרבי יהודה אינו דורש סמוכין, יתכן כי סובר הוא את הגזירה שוה שדורש רבי יוסי הגלילי "לא תחיה" מ"לא תחיה כל נשמה" שמיתתן בסייף, וודאי שכאשר ישנה גזירה שוה וישנה דרשה דסמוכין, מוציאה הגזירה מידי דרשא דסמוכין, ואם כן, אין להוכיח שרבי אינו דורש סמוכין? וביאר התוס' שהגמרא ביבמות דייקה זאת מלשונו של רבי "וכי מפני שסמכו ענין לו" וכו', ומשמע שרבי יהודה אינו דורש סמוכין בכל מקום.
אלא סובר רבי יהודה, ישנה ראיה אחרת שמכשף בסקילה: אוב וידעוני,  60  בכלל מכשפים היו. שאף הם עושים מעשי כשפים. ולמה יצאו ונכתבו בפני עצמן  61 ? - להקיש ולהשוות שאר מכשפין עליהן, ולומר לך: מה אוב וידעוני נידונים בסקילה, אף מכשף - בסקילה!

 60.  אוב וידעני הם מגידי נסתרות ועתידות המגלים אותם באופני כישוף שונים.   61.  דין מכשפה נאמר בשמות כב יז "מכשפה לא תחיה". ודין אוב וידעני נאמר בויקרא כ כז "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו".
ומידה היא בתורה, שאם יצא דבר מן הכלל, לא יצא אלא כדי ללמד על הכלל כולו. וכגון כאן: מה אוב וידעני בסקילה אף שאר מכשפים בסקילה.
והנה, לשיטת רבי יהודה הסובר את לימוד זה שמכשף נידון בסקילה מאב וידעני, נמי גם יקשה.
הלוא ליהוו יהיו אוב וידעוני שני כתובים הבאים כאחד, שהרי שניהם נאמרו כדינים זהים, וקיימא לן כי כל שני כתובין הבאין כאחד באותו ענין ואותו דין - אין מלמדין?
ואילו רצתה התורה ללמד מאוב וידעני על שאר מכשפים, היה לה לכתוב או אוב, או ידעני, ולא את שניהם? אמר רבי זכריה: עדא אמרה זאת אומרת,  62  רבי יהודה אינו סובר את הכלל כי שני כתובין הבאים כאחד אינם מלמדים.

 62.  לכאורה יש לכתוב 'הדא' אמרה. כלומר זהו שאמר. ופירש היד רמה שאכן המשמעות היא "הדא" אמרה. אך אותיות א' ה' ע' ח' מתחלפות זו בזו.
אלא קסבר רבי יהודה: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין!
ולכן ניתן ללמוד מאוב וידעני, שכל מכשפים נידונים בסקילה!
אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? התשובה היא: שמכחישין פמליא של מעלה! (כשפים ראשי תיבות הן: 'כ'יחש 'פ'מליא 'ש'ל 'מ'עלה.)  63 

 63.  כך משמע בדברי רש"י. והיד רמה פירש שתיבת 'כשפים' מורכבת משתי מילים. 'כש' פם'. כש - לשון מכחש, פם - לשון פמליא. והכחשה זו שמכחישין פמליא של מעלה, פירש היד רמה, שהוא מלשון כחוש וחלש. כלומר, שניתן להם רשות לבטל גזרת פמליא של מעלה. שאם נגזרה גזירה טובה לצדיק, אך צדיק זה אינו צדיק גמור לפי שיש בידו מעט עוונות. הרי שאם נעשו לו כשפים, אין הגזירה הטובה עומדת לו, מפני עונותיו. משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה בביתו של המלך וציוה המלך להאכילו ולהשקותו. לימים נזמן בבית המלך אדם הממונה על ההריגה. ויש לו רשות מאת המלך להרוג כל מי שחטא לפני המלך. ומעתה, אם אותו אדם שהיה אצל המלך זכאי ואין בידו שום חטא, הרי הוא ניצול מאליו שהרי לא ניתנה רשות לאותו הורג אלא להרוג את מי שחטא. אולם אם באותו אדם נמצא חטא, הרי ניתנה הרשות להורגו. וזהו שאמר רבי חנינא "אין עוד מלבדו" - אפילו לדבר כשפים. שאין הכשפים מועילים למי שהקב"ה מסייעו. ולפי דברי היד רמה, יש לפרש את המשך הגמרא "שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה". כלומר, זכויותיו מרובים עד כדי שאין ביד הכישוף להרע לו.
ובמה מכחישין? שמי שנגזר עליו לחיות, הרי שעל ידי כשפיהם - ממיתין אותו!
נאמר: (דברים ד לה) "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים אין להם כח מפני גזירת הקב"ה, לפי שאין שום כח מלבדו!  64 

 64.  ומשמע, שאף הכשפים שניתנה להם יכולת מסוימת לפעול מעל לדרך הטבע, מכל מקום אינם עומדים כלל נגד רצונו של מקום. וכך כתב הנפש החיים שער ג' סוף פרק ב': אין עוד מלבדו יתברך שום דבר כלל בכל העולמות מהעליון שבעליונים עד התהום התחתון שבתהומות הארץ. עד שתוכל לומר שאין כאן שום נברא ועולם כלל, רק הכל מלא עצמות אחדותו יתברך שמו!
מעשה בההיא איתתא אותה אשה דהות קא מהדרא היתה מחזרת למשקל עפרא מתותי כרעיה, ליטול עפר מתחת רגליו של דרבי חנינא, על מנת לעשות לו מעשה כישוף - ולהרע לו.
אמר לה רבי חנינא: אי מסתייעת אם מצליח הדבר בידך, זילי עבידי לכי ועשי זאת!
שהרי, "אין עוד מלבדו" כתיב. ואם הקב"ה חפץ בי לא תוכלי להרע לי כלל!
ואם תוכלי להרע לי, אין זאת אלא גזירה מלפניו, ואני מקבלה!
איני והלוא לא כך הדבר. שהרי, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, ואם כן, יש לחשוש מפני הכישוף?!
והתירוץ: שאני רבי חנינא שונה הוא רבי חנינא, דנפיש זכותיה זכויותיו, תורתו וצדקותיו - מרובים, והקב"ה מצילו!
אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא: נאמר אצל חרטומי מצרים (שמות ז כב) "בלטיהם" - אלו מעשה שדים, שנסתרים ואינם נראים.
וכל מקום שנאמר "בלטיהם", משמעו שהיו החרטומים עושים מעשיהם בלחש, על ידי שדים.
"בלהטיהם" האמור אף הוא אצל מכשפי מצרים (שמות ז יא) - אלו מעשה כשפים,  65  שאין המכשף עושה זאת על ידי השדים, אלא בעצמו!

 65.  המהרש"א הביא בשם הערוך שגרס להיפך: לטיהם - אלו מעשה כשפים. להטיהם - אלו מעשה שדים.
וכן הוא אומר (בראשית ג כד) "ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" ומדובר בחרב המתהפכת מעצמה, כלומר, שלא על ידי שדים - אלא בכישוף.
אמר אביי: דקפיד אמנא מי שמקפיד על כלי מסוים המיוחד דוקא לעשית כשפים - אות הוא כי עושה זאת על ידי שד.
דלא קפיד אמנא, אם אינו מקפיד לעשות זאת על ידי כלי מסוים דוקא, אלא עושה את המעשה על ידי כל כלי - אות היא כי עושה מעשה כשפים!
אמר אביי: הלכות כשפים הרי הם כהלכות שבת. יש מהן בהלכות שבת כמה דרגות א. מלאכות - בסקילה, ב. ויש מהן פטור מעונשי תורה, אבל אסור מדרבנן, ג. ויש מהן מותר לכתחלה. וכן בכשפים:
א. העושה מעשה ממש - בסקילה.
ב. האוחז את העינים, מראה כאילו עשה מעשה אך באמת אינו עושה כלום. והוא - פטור אבל אסור.  66 

 66.  עיין בבית יוסף יו"ד סימן קע"ט שכתב בשם הרמב"ן שישראל השואל נכרי מכשף, עובר על "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"
ג. המותר לכתחלה הוא כמעשה דרב חנינא ורב אושעיא.
כל מעלי שבתא כל ערב שבת הוו עסקי רב חנינא ורב אושעיה בהלכות יצירה היו עוסקים בהלכות יצירה ובצירופי אותיות השם שבהם נברא העולם,
וממילא - מיברי להו עיגלא תילתא נברא ונוצר עגל משולש, מתוך עיסקם בהלכות יצירה - ואכלי ליה והיו אוכלים אותו!
ולא היה בזה משום מכשפות, שהרי עשו מעשהו של הקדוש ברוך הוא, על ידי שם הקודש, וכדבר זה - מותר אף לכתחילה!
אמר רב אשי: חזינא ליה לאבוה דקרנא ראיתי את אביו של קרנא שמכשף היה,  67  דנפיץ היה מוחט את חוטמו בכח ושדי כריכי דשיראי מנחיריה היה מוציא חתיכות של מעילי משי מאפו! נאמר: (שמות ח טו) "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא". הודו החרטומים כי מכת כינים אינה יכולה להיעשות על ידי כישוף, אלא רק הקב"ה עושה כך!

 67.  כך פירש רש"י. אולם היד רמה השיג על זה וכתב דלא מסתבר שיזכירוהו חכמים לגנותו. שהרי אדם גדול היה. וכנראה שלא עשה מעשה זה אלא כדי ללמוד - ומותר.
אמר רבי אליעזר: מיכן מוכח שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה  68  כיון שכינה פחות משעורה היא. והודו החרטומים, כי אינם בוראים בריה מעין זו!

 68.  בספר מרגליות הים הביא שיש מי שכתב שהיות והשדים יסודם בטומאה, הרי שהשיעור הכי קטן בטומאה הוא שעורה. ופחות משעורה אין בו טומאה. ומשום כך אין השדים שולטים בו.
רב פפא אמר: האלהים (לשון שבועה ואמיתות דברים) אפילו בריה בגודל כגמלא (גמל) נמי לא מצי ברי אינם יכולים לברוא!
אלא כאשר השד צריך ליצור בריות גדולות, הרי הוא מאסף ומביא מן ההפקר. וממה שאוסף יוצר את הבריות. אך אין בו כח יצירה של יש מאין!
ומדוע דוקא בריות גדולות בונה השד ממה שאסף, ולא בריות קטנות?
משום שהאי, בריות גדולות מיכניף ליה קל להם להיאסף אצל השד ולהרכיבם יחד.
ואילו האי בריות קטנות הפחותים משעורה - לא מיכניף ליה  69  אין בהם הכח לבוא ממקום רחוק, ולהיאסף אצלו.

 69.  הבית הלוי על התורה (פרשת בשלח) כתב, דאין השד שולט בדבר הפחות מכשעורה, דביותר משעורה מכניף ליה ופחות משעורה לא מכניף ליה. וכתב וז"ל: הרי למעשה, שדים אינו דמיון להפוך דבר שיהיה נראה לעין הרואה, כדבר אחר. (אלא) רק הוא מביא אותו דבר אחר ממש, ממרחקים - לכאן. אבל, מעשה כשפים הוא ענין דמיון שמהפך זה הדבר עצמו שנמצא כאן, שיהיה נראה כדבר אחר. וזהו שהביאו ראיה מהפסוק "להט החרב המתהפכת" דהחרב - מתהפכת. אבל מעשה שדים - אין הדבר מתהפך לתמונה אחרת, רק מביא אותו הדבר ממש לכאן. ואם כן, מעשה שדים לא יתבטל ממש על המים, (וכפי שיבואר להלן בגמרא שכאשר מעשה כשפים בא במגע עם מים - בטל הכישוף.) כיוון שאינו דבר שבדמיון אלא דבר ממשי שהובא לכאן. אבל, מעשה כשפים חוזר במים לכמו שהיה. (לפי שהמים מבטלים דמיון הכישוף).
ואמר ליה רב לרבי חייא: לדידי חזי לי אני ראיתי את ההוא טייעא אותו ערבי דשקליה לספסירא שנטל את חרבו וגיידיה לגמלא וחתך את הגמל חתיכות חתיכות וטרף ליה בטבלא הקיש לו בכלי שבידו - וקם הגמל לתחיה!
אמר ליה רבי חייא: האם לבתר הכי אחר שחתכו, דם ופרתא דם והפרשה מי הואי האם נמצאו שם, שזבו מן הגמל שנשחט?
אלא כיון שלא נמצאו סימני ושיירי לכלוכין משחיטת הגמל, ההיא אחיזת עינים הוה! לפי שאינו יכול להחיות המת!  70 

 70.  היד רמה פירש, שמעשה זה הובא כקושיא על דברי רב פפא. ולהוכיח לו שהיה יכול המכשף לברוא גמל ולהחיותו, אף בלא שיצטרך לאסוף בריות אחרות לשם כך. וזהו שענה לו רב פפא, דאין זה מעשה כישוף אמיתי, שהרי לא היה שם דם ופרתא.
זעירי איקלע נזדמן לאלכסנדריא של מצרים. זבן חמרא קנה חמור. כי מטא לאשקוייה מיא כאשר ניגש להשקותו מים - פשר הפשיר הכישוף מן החמור, (שמים ממיסין ומפיגים את הכישוף,) וקם גמלא דוסקניתא ונעשה לקורת גשר של עץ!
לפי שכישפו את הגשר ועשו אותו חמור, ועתה לאחר שבא במגע עם המים - חזר להיות עץ!
ניגש זעירי אל הסוחרים מהם קנה את ה"חמור", וביקש את כספו חזרה, שהרי קנה חמור - וקיבל גשר!
אמרו ליה הסוחרים: אי לאו זעירי את אם לא היית זעירי (שאדם גדול אתה) לא הוה מהדרינן לך לא היינו מחזירין לך את כספך.
כיון שמי איכא דזבין מידי הכא, וכי ישנו אדם שקונה דבר בעיר זו המלאה כשפים, ולא בדיק ליה אמיא ואינו בודק את הדבר על מים שמא מכושף הוא?!
ינאי  71  איקלע נזדמן לההוא אושפיזא לאכסניה. אמר להו: אשקין מיא השקוני מים.

 71.  כתב רש"י: ולא גרסינן רבי ינאי. דלאו איניש מעליא הוא - שעשה כשפים!
קריבו שתיתא הביאו לו משקה של קמח המעורב במים. חזא דקא מרחשן שפוותה ראה ינאי שרוחשות שפתותיה של אותה אשה המארחת, והבין כי מכשפת היא.
שדא פורתא מיניה השליך מעט מן המשקה על הארץ - הוו עקרבי ונעשה לעקרבין!
הבין ינאי כי נעשה לו כישוף, אך עשה עצמו כאילו אינו יודע בדבר - וכאילו שותה הוא מן המשקה.
אמר להו ינאי לאותה אשה: אנא שתאי מדידכו אני שתיתי ממימיכם אתון נמי שתו מדידי אף אתם שתו מן המשקה שלי!
הכין אף הוא משקה של כישוף אשקייה, השקה את אותה אשה, והואי חמרא ונהייתה האשה לחמור!
רכבה רכב עליה ינאי וסליק לשוקא והלך עימה לשוק. אתא חברתה באה חברתה של אותה אשה, ופשרה לה! הפשירה והתירה אותה מן הכישוף.
חזייה דרכיב ראוהו הכל דהוא רוכב וקאי ומהלך אאיתתא בשוקא על אשה בשוק!
נאמר בכמות מצרים (שמות ח ב) "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת היתה, שכך משמע מן הפסוק "צפרדע" השריצה וולדות ממעיה ומלאה כל ארץ מצרים.  72  ודבר זה, כתנאי מחלוקת תנאים הוא: רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומלאה כל ארץ מצרים.

 72.  עיין במהר"צ חיות שביאר מה קשר בין ענין לה לכאן.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך שמתעסק אתה אצל דברי הגדה?
כלה מדברותיך מנע עצמך מדבר הגדה, ולך ועסוק אצל נגעים ואהלות, שהן ענינים חמורים, ובהם אתה מחודד ומצוין!
ובענין מכת מצרים, כך היה שם: צפרדע אחת היתה, שרקה להם לכל הצפרדעים שבעולם, והם שמעו קולה - ובאו!
שנינו במשנתנו: אמר רבי עקיבא משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין וכו':


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |