פרשני:בבלי:סנהדרין מו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין מו א

חברותא[edit]

אבל השתא, דמרחקי אהדדי, מאחר שהכלל והפרט רחוקים זה מזה בשני פסוקים, אהני לרבויי עבודת כוכבים דדמי ליה בכל מילי, הועיל הדבר שנרבה גם את העובד עבודה זרה לתליה משום שהוא דומה לגמרי למקלל, שגם הוא כפר בעיקר כמוהו.  107 

 107.  שכלל ופרט המרוחקים הוא כמו כלל ופרט וכלל. ר"ן.
ורבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, "והומת ותלית" - רבוי. "כי קללת" - מיעוט.
ואי הוו מקרבי להדדי, לא הוו מרבינן אלא עבודת כוכבים דדמי לה בכל מילי. אילו היינו דורשים אותו בריבוי ומיעוט ממש, היינו אומרים שהמיעוט בא למעט שלא נרבה מהריבוי אלא רק מה שדומה לגמרי למיעוט דהיינו עובד עבודה זרה בלבד.
אבל השתא, דמרחקי מהדדי, אהני לרבויי שאר הנסקלין. הואיל והם רחוקים הועיל הדבר לכך שנרבה מהמיעוט את כל מה שדומה לו ואפילו רק במקצת, כגון כל חייבי סקילה. ואינו ממעט רק מה שאינו דומה לו כלל, כגון שאר מיתות בית דין.  108 

 108.  שריבוי ומיעוט כשהם סמוכים הוא כמו כלל ופרט וכלל, וכשהם רחוקים הוא כמו ריבוי ומיעוט וריבוי. ר"ן.
שנינו במשנה: וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית.
והוינן בה: מאי טעמייהו דרבנן שהאשה אינה נתלית?
ומתרצת הגמרא: משום דאמר קרא "ותלית אותו" משמע רק אותו ולא אותה שהאשה אינה נתלית.
ורבי אליעזר שסובר שגם האשה נתלית, אמר לך: האי "אותו" בא ללמד שתולין אותו כמות שהוא בלא כסותו,  109  ולא למעט את האשה.

 109.  ואף שהוא כבר ערום משעת סקילה, מכל מקום, הייתי אומר שילבישו אותו בשעת תליה שהרי הוא מתבזה יותר כשהוא נתלה ערום. תוס' ד"ה אותו. ורבינו יונה.
ומקשה הגמרא: ורבנן הרי גם הם דורשים "אותו" לענין שיתלה בלא כסותו, וכיצד הם ממעטים מזה גם את האשה?
ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי שאי אפשר למעט מ"אותו" את האשה אלא אמר קרא "וכי יהיה באיש חטא משפט מות" משמע דוקא איש ולא אשה.
ומקשה הגמרא: ורבי אליעזר האי "וכי יהיה באיש" מאי דריש ביה?
ומתרצת הגמרא: אמר ריש לקיש: ההוא למעוטי בן סורר ומורה שאף על פי שהוא נהרג בסקילה, בכל זאת הוא אינו נתלה, לפי שאינו בכלל "איש" כמבואר בתחילת פרק בן סורר.
ומקשה הגמרא: והתניא: בן סורר ומורה נסקל ונתלה, דברי רבי אליעזר הרי שרבי אליעזר עצמו אינו ממעט בן סורר ומורה מתליה?
ומתרצת הגמרא: אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הפסוק בא להיפך לרבות בן סורר ומורה לתליה.  110  ודנה הגמרא: מאי טעמא כלומר כיצד משמע מהפסוק הזה לרבות בן סורר ומורה?

 110.  הקשה התוס' יום טוב: למה צריך קרא לרבות בן סורר ומורה והרי בן סורר ומורה חייב סקילה ורבי אליעזר עצמו סובר שכל הנסקלין נתלין? והרש"ש מתרץ, שהייתי אומר שאין בן סורר ומורה נתלה לפי שאינו דומה למקלל שנהרג על חטאו וגם כל ימי חייו של אדם הוא יכול לידון במקלל, מה שאין כן בן סורר ומורה שנהרג על שם סופו ואינו יכול להיות בן סורר ומורה אלא בפרק זמן מוגבל עד שיקיף זקן התחתון.
ומתרצת הגמרא: דאמר קרא "וכי יהיה באיש חטא" משמע דוקא "איש" ולא בן שבן סורר ומורה אינו נתלה.
וממה שנאמר "חטא" אנו למדין גם כן שאינו נתלה רק מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום סופו נהרג שאינו נהרג על כך שזלל וסבא, אלא משום שהגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שלאחר שיבזבז את ממון אביו ולא יהיו לו אמצעים כדי שיוכל להמשיך לזלול ולסבוא כהרגלו, הוא יהפוך ללסטים, ולכן אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
הוי מיעוט אחר מיעוט.
ומדה היא בתורה ש"ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות"  111 !!!

 111.  ביד רמה מבאר את המדה הזאת שהמיעוט השני הוא מיותר ואם אינו ענין למעט תנהו ענין לרבות. ועוד פירש שהמיעוט השני בא לגלות שכשם שהוא לא בא למעט שהרי כבר למדנו זאת מהמיעוט הראשון, כך המיעוט הראשון אינו בא למעט אלא לדוגמא בעלמא נקטה התורה את האופן הזה, ומאחר וטרח קרא לכותבו בעל כרחך שבא לרבות. ועוד פירוש שהמיעוט השני ממעט מהמיעוט הראשון ונמצא שהוא מרבה. וכן יש לפרש גם את "אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט".
ונתרבה בן סורר ומורה לתליה.
שנינו במשנה: אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.
אמר רב חסדא: לא שנו שאין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד אלא בשתי מיתות בית דין שונות, משום שאי אפשר להם לבית דין לעיין היטב בשניהם. אבל במיתה אחת, דנין אפילו שנים ביום אחד.
ומקשה הגמרא: והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי לכל הנשים, וקא אמרו ליה חכמים לרבי אליעזר דאין דנין. שאילו היה נוהג שמעון בן שטח רק לפי שורת הדין לא היה דן אותן ביום אחד?
ולכן אומרת הגמרא אחרת:
אלא אי איתמר, הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות שאפילו במיתה אחת אין דנין שנים ביום אחד אם הוא דומה לשתי מיתות.
והיכי דמי באיזה אופן מדובר?
כגון שתי עבירות שונות, ואפילו שניהם הם אותו מיתה, כגון שבת ועבודה זרה ששניהם בסקילה, בכל זאת אין דנין שנים ביום אחד לפי שעל כל עבירה צריך להביא ראיות אחרות, ואי אפשר לעיין כראוי בכל ראיה ולהפוך בזכותו של כל אחד מהנידונים.
אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין שנים ביום אחד.
ומעשה דשמעון בן שטח אמנם היתה שם מיתה אחת, אך העבירות היו שונות, משום שישנם סוגי כשפים שונים, כגון אוב וידעוני, שכל אחד הוא עבירה בפני עצמה, ולכן לא היה שמעון בן שטח יכול לדון אותן ביום אחד לולי שהיה בכך צורך השעה.
מתיב רב אדא בר אהבה על דברי רב חסדא מהא דתניא: אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת.
והרי נואף ונואפת שניהם הם עבירה אחת ומיתה אחת, ובכל זאת אין דנים את שניהם ביום אחד?
ומתרצת הגמרא: תרגמא רב חסדא: הברייתא מדברת שהשנים הם בבת כהן שזינתה ובועלה.
שהם נידונים בשתי מיתות שונות, היא נידונית בשריפה, ובועלה נידון במיתה הרגילה של כל בועל בת ישראל, שאם היא ארוסה דינו בסקילה, ואם היא נשואה דינו בחנק.
או שהשנים הם בבת כהן וזוממי זוממיה. שבאו עדים והזימו את העדים הראשונים שחייבו את הבת כהן ובועלה מיתה, ונתחייבו העדים הזוממים את המיתה שהם זממו לבועל ולא את השריפה שזממו לבת כהן, שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ודרשינן: לאחיו ולא לאחותו.
ושוב באו עדים אחרים והזימו את העדים המזימים ונשאר הדין כפי העדים הראשונים שהבת כהן ובועלה חייבים מיתה.
נמצא שהיא חייבת שריפה כדינה, ואילו העדים האמצעים שנעשו עכשיו עדים זוממים חייבים את המיתה שזממו לחייב את העדים הראשונים דהיינו מיתת הבועל.  112 

 112.  ומה שנקטה הברייתא ואפילו נואף ונואפת משום שמיתת הזוממין בא על ידי מיתת הבועל. ערוך לנר. לכאורה גם בלי העדים הזוממים יש כאן שתי מיתות בגלל הבועל שנידון במיתה אחרת מהבת כהן ולמה צריך להזכיר בכלל את הזוממים? אלא הוכיחו מזה התוס' במכות שגם כאשר הבועל אינו נידון למיתה, כגון שהוא קטן בן תשע שנים, אף על פי כן אין מענישים את העדים הזוממים במיתת הבת כהן אלא במיתה שהיתה ראויה לבועל אילו היה בר עונשין (ובאופן זה הלימוד אינו מ"כאשר זדמם לעשות לאחיו" - ולא לאחותו אלא מ"את אביה היא מחללת" - היא ולא זוממיה). תוס' שם (ב א) ד"ה זוממי. כתב הר"ן שבת כהן וזוממי זוממיה נקטה הגמרא רק אגב גררא (שבמקום אחר נאמר ביחד עם בת כהן ובועלה) אבל כאן אינו שייך כלל, שהרי שתי עבירות הן, בת כהן עבירת ניאוף וזוממי זוממיה עבירת עדות שקר. ורבינו יונה מפרש שזו אכן כוונת הגמרא שהם שני עבירות, ולא דוקא נקט בת כהן וזוממי זוממיה אלא אפילו בת ישראל וזוממי זוממיה שהם במיתה אחת מכל מקום, שני עבירות הם. ואגב שאמר בת כהן ובועלה נקט גם כאן בת כהן. ועוד הביא שיש אומרים שעדים זוממים כיון שדינם נפסק כדין הנידון שזממו להורגו הרי זה נחשב לעבירה אחת.
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי מרבותי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. מותר לבית דין לתת עונש מלקות ועונש מיתה אף למי שלא נתחייב בכך מן התורה, ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה להעניש סתם את מי שאינו חייב בעונש, אלא כשכוונתם כדי לעשות סייג (גדר) לתורה כשהם רואים שהוא צורך השעה.  113 

 113.  הר"ן מפרש שאין להם לחכמים לחייב מיתה למי שעובר על איסור של דבריהם כדרך תקנה עולמית לפי שזה יהיה כמוסיף על דברי תורה, אלא שאפשר להם לענוש לפי צורך השעה כשהדור פרוץ. דעת הט"ז (יורה דעה קיז א) שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שהתירה התורה במפורש ורק בדבר שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש בתורה הם יכולים להחמיר ולאסור. ועל פי זה הוא מבאר את מה שאמרו כאן "ולא לעבור על דברי תורה" שלכאורה פשיטא שאין כח ביד שום אדם לעבור על דברי תורה, אלא הכוונה שאפילו להחמיר אין כח לבית דין במקום שהם עוברים על דברי תורה שהתירה במפורש.
ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין, וסקלוהו!
לא מפני שהיה ראוי לכך שהרי רכיבה על סוס בשבת אסורה רק משום שבות מדרבנן, ואין בה חיוב סקילה אלא משום שהשעה היתה צריכה לכך שהיו ישראל פרוצים בעבירות משום שהיוונים לחצו עליהם וגזרו עליהם גזירות עד שהמצוות היו בזויות בעיניהם.
שוב היה מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) את אשתו תחת עץ התאנה במקום גלוי והביאוהו לבית דין והלקוהו.
לא מפני שהיה ראוי לכך, אלא משום שהשעה היתה צריכה לכך לגדור אותם בצניעות.
מתניתין:
כיצד תולין אותו?
משקעין את הקורה בארץ תוקעים עמוד עץ באדמה, והעץ יוצא סמוך לראש העמוד היה יוצא ממנו כמין יתד שעליו היו תולין אותו.
ומקיף מקרב את שתי ידיו זו על גב זו וקושרן, ותולה אותו בידיו.
רבי יוסי אומר: הקורה לא היתה משוקעת בארץ אלא היתה מוטה, שעונה על הכותל בראשה האחד, וראשה השני היה מונח על הארץ. ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין כמו שהקצבים תולים בהמה לאחר שחיטה.
ומתירין אותו מיד.
ואם לן, אם השאירו אותו תלוי כל הלילה עובר עליו בלא תעשה!  114  שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי", כלומר שהבריות אומרות מפני מה זה תלוי?

 114.  קשה למה לא אמר שעובר בלא תעשה ועשה שהרי יש גם עשה כמבואר ברמב"ם הלכות סנהדרין (טו ח): מצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביות קבורתן שנאמר "כי קבר תקברנו ביום ההוא"? ויש לומר שהלאו דלא תלין עובר רק למחרת בבקר כמבואר ברש"י בבא מציעא (רי ב) לגבי הלנת שכר שכיר שאינו עובר רק בבקר מפני שכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא, ואילו העשה דקבר תקברנו הוא עובר מיד בסוף היום שנאמר "ביום ההוא" ובכל מקום היום הולך אחר הלילה, ולכן כאן שהמשנה אומרת "ואם לן" דהיינו שעבר כל הלילה שייך לומר רק הלאו שאילו העשה כבר עבר אתמול בסוף היום. ערוך לנר.
מפני שבירך את השם! ונמצא שם שמים מתחלל שמזכירים תמיד את דבר הגידוף כלפי שמים, ולכן אמרה תורה שלא להלין אותו כשהוא תלוי אלא לקוברו מיד.  115 

 115.  טעם זה שייך רק במגדף ובעבודה זרה, וניחא למאן דאמר שרק שני אלו נתלין, ולמאן דאמר שכל הנסקלין נתלין יפרש "כי קללת אלקים תלוי" כמו שרבי מאיר מפרש לקמן בעמוד ב "משל לשני אחים". מהרש"א.
אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שהוא נענש על עוונותיו שכינה, מה לשון אומרת באיזה לשון היא מתאוננת וקובלת על כך?
"קלני מראשי, קלני מזרועי". כאדם שעייף ויגע ואומר: ראשי כבד עלי וזרועי כבדה עלי.  116 

 116.  ובמסכת חגיגה (טו ב) הוסיף רש"י שהשכינה אומרת כבד אני מזרועי שיצרתי את זה שמת מעונו. והקשה המהרש"א שלפי זה מה הקל וחומר על דמם של צדיקים שהרי הם לא מתו בעונם? כתב התורת חיים שלכך נקט ראש וזרוע לפי שהן מקום הנחת תפילין שגם הקדוש ברוך הוא מניח תפילין כמבואר בגמרא, והענין הוא שכשם שאנחנו מניחים תפילין נגד הלב והמוח כדי שנזכור תמיד באהבתו ויחודו כך הוא יתברך כביכול מניח תפילין במקומות אלו, שיזכור תמיד באהבתינו ושאנחנו עמו עם אחד וכמו שאמרו בגמרא "תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ולכן אמר כאן שבזמן שאדם מצטער דהיינו בזמן שישראל או אדם יחידי אינם עושים רצונו של מקום, כביכול מכבידין ומתישין כח של מעלה כאילו אינו יכול להיטיב עמהם, והשכינה קובלת ואומרת "קלני מראשי קלני מזרועי" כלומר מקום הנחת תפילין אשר בהם נזכרים לטובה כשעושין רצונו של מקום, עתה שאין עושין רצונו כביכול כאילו ראשו וזרועו כבדין עליו מלהיטיב עמהם.
כך דורש רבי מאיר את הכתוב "קללת אלהים". ש"קללת" פירושו "קל לית", כלומר, שהשכינה אומרת אני אינני קל, שכבד עלי הצער של אדם מישראל.
אם כן, המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר שהוא מצטער על דמן של צדיקים שנשפך.
וחוזרת המשנה לענין הלנת התלוי: ולא זו בלבד אמרו שהמלין את הנהרג על ידי בית דין עובר בלא תעשה אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ויתבאר בגמרא שדורשים זאת מריבוי הכתוב "קבר תקברנו".
ואם הלינהו את המת לכבודו כגון להביא לו ארון ותרכיכים אינו עובר עליו משום "לא תלין".  117 

 117.  ובירושלים אין מלינים את המת אפילו לכבודו כמבואר בבבא קמא (פב ב) שהוא אחד מעשרה דברים שנאמרו בירושלים שאין מלינים בה את המת. שיטה מקובצת שם. וראה ספר המפתח על הרמב"ם מהדורת שבתי פרנקל הלכות בית הבחירה (ז יד) דיעות נוספות בביאור החילוק בין ירושלים לשאר מקומות.
ולא היו קוברין אותו את הנהרג על ידי בית דין בקברות אבותיו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.
אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין עבור הנהרגין על ידיהן אחת - לנהרגין בסייף ונחנקין, ואחת - לנסקלין ונשרפין שהן מיתות יותר חמורות, שאין קוברין אפילו רשע חמור אצל רשע קל.
ולאחר שנתעכל הבשר בקבר, כבר נתכפר לו עונו במיתתו ובבזיונו, ואז מלקטין את העצמות שלו וקוברין אותן במקומן בקברות אבותיו.
והקרובים של הנהרג באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר, כאילו אומרים, שאין בלבנו עליכם, לפי שדין אמת דנתם!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |