פרשני:בבלי:סנהדרין קט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קט ב

חברותא[edit]

אמר להו לבעלי השוורים:  דאית ליה תורא - נשקול חד משכא (מי שיש לו שור, יקבל עור אחד), דלית ליה תורא - נשקול תרי משכי (ומי שאין לו שור, יקבל שני עורות).
אמרו ליה: מאי האי?
אמר להו: סוף דינא - כתחילת דינא. מה תחילת דינא, דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי - מרעי תרי יומי,
אף סוף דינא: דאית ליה חד תורא - לשקול חד, דלית ליה תורא - לשקול תרי.
עוד תקנה היתה בסדום: דעבר במברא (מי שעובר את הנהר על ידי המעבורת) - ניתיב חד זוזא (נותן לבעל המעבורת זוז אחד). דלא עבר במברא - ניתיב תרי (ומי שלא עבר במעבורת, אלא הגיע בדרך אחרת - נותן שני זוזים  900 ).

 900.  כך כתב רש"י. וביד רמה כתב, שאם היה עובר את הנהר ברגליו, היה נותן שני זוזים. והטעם, כי על ידי כך העלה מים ברגליו מהנהר, וחיסרם.
דהוה ליה דרא דלבני (מי שהיה מגבל לבנים, והיתה סדורה לפניו שורה של לבנים) - אתי כל חד וחד שקיל חדא (בא כל אחד ואחד מאנשי העיר, ונטל לבנה אחת). אמר ליה כל אחד מהם לבעל השורה: וכי מה החסרתי אותך? אנא חדא דשקלי (אני נטלתי רק לבנה אחת  901 )!

 901.  ואין בה שוה פרוטה כדי שאחזיר לך. יד רמה.
דהוה שדי תומי או שמכי (מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומין או בצלים ליבשן), אתו כל חד וחד שקיל חדא (בא כל אחד ונטל אחד), אמר ליה: אנא חדא דשקלי.
ארבע דייני היו בסדום, ואלו שמותם: שקראי, ושקרוראי, זייפי (זייפן), ומצלי דינא (מעוות דין).
דמחי ליה לאיתתא דחבריה, ומפלא ליה (מי שהכה את אשת חבירו, והפילה ולדה), אמרי ליה (אומרים לו לבעל האשה): יהבה ניהליה דניעברה ניהליך (תן למכה את אשתך, עד שתתעבר ממנו עבורך  902 ).

 902.  כך משמע מלשון הגמרא. אבל ביד רמה כתב, שאמרו הדיינים שיתן להם את אשתו כדי שיעברוה הם, ויחזירוה לו.
דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה (מי שחתך אוזן חמורו של חבירו), אמרו ליה לבעל החמור: הבה ניהליה עד דקדחא (תן לו את החמור עד שיצמיח אוזן חדשה), כי אין זה ראוי שיחזיר לך את החמור כשאינו שלם.
דפדע ליה לחבריה (מי שפצע את חבירו), אמרי ליה למוכה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא (תן למכה שכר, שהרי הקיז לך דם).
דעבר במברא - יהיב ארבעה זוזי. ואילו דעבר במיא (מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת) - יהיב תמני (שמונה) זוזי  903 .

 903.  לעיל אמרה הגמרא שהעובר במברא נותן זוז אחד, והעובר במים נותן שני זוזים. וכתב הרש"ש, שאולי התעריף לעיל היה לבני סדום, והתעריף הכפול המוזכר כאן היה לבני מקומות אחרים. ועשו כך כדי למנוע אורחים מלבוא לשם. ועוד יש לומר, שאכן מתחילה היה השער כפי שמוזכר לעיל, אלא שהדיינים הגביהו השער.
זימנא חדא אתא ההוא כובס, אילקע להתם (פעם אחת בא כובס, ונקלע לשם, למקום שעוברים את המים במעבורת). אמרו ליה: הב (תן) ארבע זוזי.
אמר להו: אנא במיא עברי (אני עברתי במים).
אמרו ליה: אם כן - הב תמניא, דעברת במיא.
לא יהיב (לא נתן להם). פדיוהו (פצעוהו).
אתא לקמיה דדיינא (בא אותו כובס לפני הדיין שבסדום), לקבול על כך שפצעוהו.
אמר ליה הדיין לכובס: הב ליה אגרא, דשקיל לך דמא (תן לו שכר על כך שהקיז לך דם), ועוד תמניא זוזי - על כך דעברת במיא. אליעזר עבד אברהם איתרמי התם (נקרה בדרכו לשם). פדיוהי (פצעוהו) אנשי סדום.
אתא לקמיה דיינא.
אמר ליה הדיין לאליעזר: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא!
שקל גללא (נטל אליעזר מקל  904 ), ופדיוהי איהו לדיינא (ופצע הוא את הדיין).

 904.  עוד לשון כתב רש"י, ש"גללא" היינו אבן.
אמר לו הדיין: מאי האי? מה זה שפצעתני?
אמר ליה אליעזר: אגרא דנפק לי מנך (השכר שמגיע לי ממך) על כך שהקזתי לך דם - הב ניהליה להאי (תן אותו לבעל דיני, שפצעני). וזוזי דידי - כדקיימי קיימי (והכסף שלי ישאר במקומו).
הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין (היתה להם לאנשי סדום מיטה, שהיו מלינים עליה אורחים).
כי מאריך (כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה) - גייזי ליה (היו חותכים אותו, כדי להתאימו לאורך המיטה).
כי (כאשר) היה האורח גוץ - מתחין ליה (היו מותחים אותו, כדי שיתאים לאורך המיטה, עד שהיו אבריו מתפרקין)  905 .

 905.  כתב בדרכי יוסף (הובא בעץ יוסף): על מאמר זה ישתומם כל בן דעת, הלא זה דרכם כסל למו, ודבר זה אינו ניתן לעשות אלא למשוגעים ולמטורפים! וביאר, שאין הענין כפשוטו, אלא הענין מרמז על דרך הנהגתם. והיינו, כי בלי ספק שכל הרעות שעשו אנשי סדום זה עם זה, לא עשו לעשירים, שהרי הם ודאי מצאה ידם להלחם בהם, ועוד דחיישינן לגומלין. אך כל עמל ואון היה לדכא דלת העם תחת רגליהם. ולשם כך היו ביניהם אנשים ממונים לפקח על עסקי ציבור על פי יושר המעוקל להם, והם הנקראים בזמנינו "שמאים", להיות משערים באומד דעתם את צרכיו של כל בעל הבית לכסות ולמזונות ולכל חייתן, לפי מספר אנשי ביתו. וכן לשער פרנסתו ומחייתו, כמה הוא משתכר, וכמה ריוח מגיע לו מכל עסקיו, וכפי אותו אומד יתן כל איש ואיש מס וסכום לקהל. ונקדים מה שאמרו חז"ל גבי מעשה קרח (להלן): "ואת כל היקום", זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ובזה נבוא אל ביאור מאמרינו. "הוי להו פורייא", הוא כינוי לאותו פינקס, שבו נרשמה השומא, כמה הרויח כל אחד מבעלי הבתים וכו'. שהיות ועל ידי משאו ומתנו של אדם - ממונו פרה ורבה, נקרא אותו פינקס פוריא. שכן אמרו באגדה: פוריא - שפרין ורבין עליה. ואמר "דהוו מגני עלה אורחין", ששרי מסים רשמו המכס מכל אחד אשר נשא ונתן, כדי לידע הריוח, ולהכביד עליו משא המס, או להקל ממנו (ונקראו "אורחין" כי דרכם של הסוחרים לשוט הנה והנה בארץ, ושבתם הבית מעט). וזאת עשו להם: "כי הוה אריך גייזי ליה", מי שהיו עסקיו ארוכים מאוד, שהיה עשיר גדול, וריוח ממונו המאריך רגליו ארוך ורב, היו מקצרים את רגליו, דהיינו, שהיו ממעטים באומד דעתם את גודל עשרו, והגינו בעצתם ובמליצתם בעדו. ונמצא שעשאוהו מארוך לקצר. ולהיפך: "כי הוה גוץ מתחי ליה". אם היה הנישום משארי העם, שפרנסתו מועטת, שרגליו קצרות, אזי אדרבה, היו מאריכים רגליו, שאמרו שיש לו הרבה יותר ריוח מכדי צרכו, ונמצא שעשאוהו מקצר לארוך. עיי"ש. ועיי' בבן יהוידע מה שביאר בזה.
אליעזר עבד אברהם אקלע להתם. אמרו ליה: קום גני אפוריא (בוא ולון על המיטה).
הבין אליעזר את כוונתם, ולכם אמר להון: נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא - לא גנינא אפוריא (נדר נדרתי מיום שמתה אמי, שלא אשן על מיטה).
כי הוה מתרמי להו עניא (כאשר היה נקלע עני לסדום), יהבו ליה כל חד וחד דינרא (נתנו לו כל אחד ואחד דינר), וכתיב שמיה עליה (ושם הנותן היה כתוב על המטבע), וריפתא לא הוו ממטי ליה (ופת לא היו נותנים לו, לעני), כדי שימות ברעב.
כי הוה מית (כאשר היה אותו עני מת ברעב), אתי כל חד וחד, שקיל דידיה (בא כל אחד ואחד מבני סדום, מזהה את מטבעו על פי השם שהיה כתוב עליה, ונוטלה).
הכי אתני בינייהו (כך התנו ביניהם) אנשי סדום: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא (כל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה) - לשלח גלימא (יטלו ממנו את בגדו).
פעם אחת הוי האי הילולא (היתה שם שמחה), אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא (ולא נתנו לו פת).
כי בעי למסעד (כשרצו להתחיל לסעוד), אתא אליעזר, ויתיב לסיפא דכולהו (בא אליעזר, והתיישב בסוף הקרואים).
אמרו ליה: מאן אזמנך להכא (מי הזמינך לכאן)?
אמר ליה לההוא דיתיב (אמר אליעזר לזה שישב לצידו): אתה זמנתן (הזמנתני).
אמר אותו אדם שישב לצידו בליבו: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה (שמא ישמעו הציבור את דבריו של אליעזר, שאני הזמנתיו), ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא (ויטלו ממני את בגדי)!
שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה (נטל אותו אדם את בגדו), ורהט לברא (וברח החוצה).
וכן עבד לכולהו (וכך עשה אליעזר לכולם, שאמר על כל אחד מהם שהוא הזמינו), עד דנפקי כולהו (עד שיצאו וברחו כולם), ואכלא איהו לסעודתא (ואכל הוא, אליעזר, את כל הסעודה).
הויא ההיא רביתא (היתה שם נערה) דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא (שהוציאה פת לעני בכד, כשהלכה לשאוב מים, כדי שלא יראו בני העיר).
איגלאי מלתא (נתגלה הדבר) לבני סדום.
שפיוה דובשא (משחו אותה בדבש), ואוקמוה על איגר שורא (והניחוה בראש החומה, שהוא מקום גבוה וגלוי).
אתא זיבורי (באו הדבורים) - ואכלוה.
והיינו דכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה (נערה). שלשון "כי רבה" משמע - על עסקי ריבה  906 .

 906.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, שדרשו כן כי לשון זעקה הוא בכל מקום ממי שנעשה עמו עול, ולא ממי שעושה עול. וכאן כתיב "זעקת סדום"! לכן דרשו, דהיינו זעקת אותה ריבה מבנות סדום, שנעשה עמה עול. ובבראשית רבה למדו דבר זה מדכתיב "הכצעקתה" ולא "כצעקתם". והיינו דינה של נערה.
שנינו במשנתינו: מרגלים אין להם חלק לעולם הבא.
שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה". "וימתו" - בעולם הזה. "במגפה" - לעולם הבא  907 .

 907.  כי אם כוונת הכתוב לומר באיזו מיתה מתו, היה לו לומר: "וימותו במגפה האנשים וגו"'. ומדכתיב במגפה בסוף המקרא, איכא למימר דהיינו לענין אחר, למיתת עולם הבא. מהרש"א.
שנינו במשנתנו: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא.
שנאמר: "ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר: חיים הם לעולם הבא. שעליהם אמר הכתוב: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל". והיינו, שהקדוש ברוך הוא הורידם לשאול, שבלעתם הארץ, והוא יעלם לעתיד לבוא.
תנו רבנן: עדת קרח - אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.
רבי יהודה בן בתירא אומר: עדת קרח הרי הן כאבידה המתבקשת (שמחפשים אחריה). שנאמר: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי"  908 .

 908.  במסכת מכות (כד א) דורש רב פפא מקרא זה על ישראל, שהרי הם כאבידה המתבקשת. עיי"ש.
שכך אמר דוד על בני קרח: "תעיתי כשה אבד" - הם, בני קרח, תעו כשה אובד. "בקש עבדך" - ואתה ברחמיך הרבים בקש את עבדיך, ותביאם לחיי עולם הבא. "מצותיך לא שכחתי" - שהרי הם קיימו כל מצותיך, כדכתיב: "כי כל העדה כולם קדושים".
כתוב בפסוק: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן".
"ויקח קרח". אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו (שהתחיל בקטטה  909 ).

 909.  כך כתב רש"י. ובפירוש החומש כתב, שלקח עצמו לצד אחד במחלוקת. ועיי' במהרש"א שפירש, שלא עשה בעשרו כדרך העשירים, שקונים המקח היותר טוב, אלא לקח מקח רע, כדדרשינן לקמן גבי קרח: עושר שמור לבעליו לרעתו.
"קרח" - שנעשה קרחה בישראל (שנבלע בארץ עם עדתו  910 ).

 910.  ובמהרש"א הוסיף, דהיינו קרחה, שלא יקרא עוד אחר בשם זה, כדאיתא במס' יומא (לח ב): ושם רשעים ירקב. ודקדק לומר שעשה קרחה בישראל, כי בבני עשו נשאר שם קרח, באלופי עשו.
"בן יצהר" - בן שהרתיח (שהכעיס) עליו את כל העולם כצהרים (וזהו לשון "בן יצהר")  911 .

 911.  במהרש"א פירש, דהיינו שהביא חימה וקצף על כל ישראל, כדכתיב שאמר הקב"ה: הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם כרגע. ובעיון יעקב כתב, דהיינו כדאמרינן להלן שזרק הקב"ה חיצים וחניתות בשמש ובירח עד שהוצרכו לצאת בצהרים.
"בן קהת" - בן שהקהה שיני מולידיו (שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים, ונתקהו שיניהם).
"בן לוי" - בן שנעשה לויה בגיהנם  912 .

 912.  כדכתיב: וירדו הם וגו' שאלה.
ומקשינן: למה סיים הפסוק בייחוסו של קרח בלוי? וליחשוב נמי (שיאמר הפסוק גם) "בן יעקב", והיינו - בן שעקב עצמו לגיה נם!
אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב בקש רחמים על עצמו, שלא יוזכר במחלוקתו של קרח. שנאמר: "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי".
ודורשין כך את המקרא:
"בסדם אל תבא נפשי" - אלו מרגלים (שגם בשמות המרגלים לא מוזכר שהיו מזרעו של יעקב)  913 .

 913.  רש"י על החומש פירש, דהיינו מעשה זמרי, שנאמר בו "נשיא בית אב לשמעוני", ולא נאמר בן יעקב. ועל דברי הגמ' הכא, שמקרא זה נדרש על המרגלים, הקשה המהרש"א, הרי לא היה במרגלים משבט לוי! עיי"ש.
"בקהלם אל תחד כבדי" - זה עדת קרח. שביקש יעקב שלא יוזכר עמהם.
על שם מה נקראו דתן ואבירם בשמות אלו?
"דתן" - שעבר על דת אל.
"אבירם" - שאיבר עצמו (חיזק את לבבו. כמו "אבירי לב") מעשות תשובה  914 .

 914.  פירש המהרש"א, שדתן עבר על דת, כדכתיב שאמר לו משה: רשע למה תכה רעך. ואבירם איבר ליבו, שאף אחרי שהוכה על ידי דתן, לא פירש ממנו לעשות תשובה, אלא היתה ידו עמו בכל רשעו. כפי שמצינו, שאותם שהותירו מן המן היו דתן ואבירם.
"ואון בן פלת" -
"ואון" - שישב באנינות. שלבסוף, לאחר שמנעה ממנו אשתו להשתתף בעדת קרח, כפי שמובא להלן, עשה תשובה על כך שהיה בתחילה עמהם בעיצה  915 .

 915.  כך פירש רש"י. ובעץ יוסף הביא בשם הש"ך על התורה, שיש אומרים שישב באנינות לפי שבאה לו ההצלה על ידי אשתו, ולא באה לו על ידי עצמו.
"בן פלת" - שנעשו לו פלאות, וניצל מעדת קרח  916 .

 916.  או ש"פלת" מלשון הפלאה, שנבדל וניצול מעדת קרח. או שהוא לשון פלא, שהיה פלא בעיני כל שניצול. מהרש"א.
"בן ראובן" - בן שראה והבין שאין עדת קרח נוהגין כשורה, ופירש מהם.
אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה מי יהיה בראש, משה או קורח? אי מר רבה (אם משה יהיה הרב והגדול) - עדיין אנת תלמידא (אתה תשאר תלמיד). ואי מר רבה (ואם קורח יהיה הגדול) - אנת תלמידא (גם אז אתה תשאר תלמיד). אם כן, מה לך ולמחלוקת זו?
אמר לה: מאי אעביד (מה אעשה)? הואי בעצה (אני הייתי עם עדת קורח באותה עצה), ואשתבעי לי בהדייהו (ונשבעתי להם שאם יקראוני, אלך עמהם)!
אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו (יודעת אני שכל אנשי העדה קדושים וצנועים הם), ואין הם מסתכלים בערוה. דכתיב: "כי כל העדה כלם קדשים".
אמרה ליה: תוב (שב ואל תעשה דבר), דאנא מצילנא לך (כי אני אציל אותך מהמחלוקת).
אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי (השקתה אותו יין עד שנשתכר  917 , והשכיבה אותו בתוך האוהל).

 917.  היינו כדי שלא יעבוד על שבועתו אם יקראוהו מבחוץ. מהרש"א.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |