פרשני:בבלי:סנהדרין עח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין עח א

חברותא[edit]

אמר ליה רב פפא למר בר רב אשי:  1  ואי לאו כחו הוא, כדבריך, אם כן תיזיל לתחת (תפול כנגדה)!?

 1.  כן פירש הרש"ש, ודלא כמשמעות דברי המהר"ם שבתוספות יום טוב פרק ב דפרה משנה ב; וכדבריו מבואר ב"יד רמה" (ראה הערה 2), ושם מבואר עוד, שמר בר רב אשי שאל: מאי טעמא, ורב פפא ענה לו משום שכחו הוא.
אלא כח כחוש הוא, כלומר: אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, ומה שלא הלכה למעלה משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו.  2 

 2.  הסוגיא נתבארה על פי רש"י; אבל ב"יד רמה" מפרש, שלא חזרה האבן לצדדים, אלא שבדרך עלייתה נטתה לצדדים, וכך פירש: אמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין דרך עלייתה, שלא עלתה למעלה למקום שנתכוון לזרקה בכיוון, אלא נטתה לצדדין והרגה, חייב; והוא דאתרו ביה. אמר ליה רב שימי בר אשי לרבינא: מאי טעמא? אמר ליה: משום דכחו הוא. ואקשי ליה: אי כחו תיזיל לעיל! ? דהא איהו כי איכוון, למיזרקה לעיל הוא דאיכוון. ואהדר ליה: אי לאו כחו הוא, אמאי אזלא לצדדין, כיון דאמרת דהאי דאזלא לצדדין משום דכלי ליה כוחו לגמרי הוא, הכי תיזיל לתחת, כלומר: תיחות לתחת כדרך כל דבר כבד שעומד באויר, שכיון שכלה הכח שהוא מעמידו, הוא נופל תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן. ואסיקנא: אלא כח כחוש הוא ואמטו להכי אזיל לצדדין ולא אזיל לעיל, ומכל מקום כיון דכחו הוא, חייב.
תנו רבנן:
הכוהו לאדם עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת:
בין שהכוהו כל העשרה בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה, הרי כולם פטורין.
רבי יהודה בן בתירא אומר:
בזה אחר זה, האחרון חייב, ואף שהיכוהו הראשונים מכות שיש בהם כדי להמית, ומפני שקירב האחרון את מיתתו.
אמר פירש רבי יוחנן: ושניהם רבנן ורבי יהודה בן בתירא - מקרא אחד דרשו: דכתיב (ויקרא כד יז): "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"; וכך דרשו כל אחד מהם:
רבנן סברי: "כל נפש", ללמד שאינו חייב עד דאיכא "כל נפש", וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין זה הכאת "כל נפש" במכתו של האחרון.
ורבי יהודה בן בתירא סבר: "כל נפש", ללמד הוא בא: אפילו אם לא היכה אלא כל דהוא נפש, הרי מות יומת.
אמר רבא:
הכל מודים בהורג את האדם שהוא טריפה, וכגון ניקב הוושט או ניקב קרום המוח, שהוא פטור, כי מאחר שניכרים חתיכת סימנים שלו, "גברא קטילא" הוא, ואין חייבים עליו.
והכל מודים בגוסס בידי שמים ובא אחר והרגו, שהוא חייב, שהרי לא נעשה בו מעשה תחילה.
לא נחלקו:
אלא בגוסס בידי אדם, וכגון זה שקרוב הוא למות מחמת המכות, אבל לא נעשה טריפה על ידם.  3 

 3.  הקשו התוספות: תימה, אותו שעשאו גוסס אמאי פטור, הא רוב גוססין למיתה, ואמרינן בריש בן סורר דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, והמכה חבירו ואמדוהו למיתה ומת, מי לא מיחייב! ? והא נמי אמוד למיתה הוא (משום דרוב גוססין למיתה)! ? וראה במהרש"א תוספת ביאור בקושייתם. ויש לומר, דכיון שהקילה עליו תורה (אפילו במי שאמדוהו למיתה) שחובשין אותו (את המכה לראות אם ימות המוכה מאותה מכה) כדאמרינן בסמוך (במשנה ובסוגיא הבאה), ואף על פי שאמדוהו למיתה, אין הורגין אותו כל זמן שהוא חי, וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אף על גב דרובא מייתי, הילכך כיון שבא אחר והרגו, פטור; ותדע, דהא אשכחן גוסס בידי שמים דנחשב כחי כדי לחייב את ההורגו, אף על גב דרוב גוססין למיתה, הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם, אם נחשבנו כחי, לפטור מי שעשאו גוסס ; (וראה ברש"ש תוספת ביאור בדברי התוספות. והנה למדנו מדברי התוספות, שחבישה קולא היא, ויש לתמוה, דלקמן בסוגיא מבואר, שחכמים לומדים דין חבישה ממה שאמר הכתוב במכה את חבירו "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה", ומשמע עד עכשיו לא היה נקי כי חבשוהו, ומקשה הגמרא על רבי נחמיה שהוא דורש מפסוק זה ענין אחר "חבישה מנא ליה"! ? ומיישבת הגמרא שהוא לומד דין זה ממקושש שחבשוהו לידע מה ייעשה לו, וממגדף שחבשוהו לידע מה ייעשה לו; ויש לתמוה: הרי משם לא למדנו את הקולא שאמרו התוספות! ?).
מר - רבנן - מדמי ליה לטריפה, וכשם שההורג את הטריפה פטור, כך ההורג את זה הרי הוא פטור.
ומר - רבי יהודה בן בתירא - מדמי ליה לגוסס בידי שמים, שההורגו חייב עליו.
ומפרשינן: מאן דמדמי ליה לטריפה, מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים (למה מדמה הוא לטריפה יותר מלגוסס)!?
משום דגוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה (לא נעשה בו מעשה), האי - שהכוהו הראשונים - איתעביד ביה מעשה (נעשה בו מעשה).
מוסיפה הגמרא לפרש: ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים, מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה!?
משום דטריפה מחתכי סימנים שלו,  4  אבל הא לא מחתכי סימנים.

 4.  פירש ב"יד רמה": מיחתכי סימניה ושט או קנה, וחד אנפא מסימני טריפה נקט; ואית דאמרי: "מיחתכי סימניה" חיותיה (וראה לשון רש"י), וידיע דלא חיי, האי לא מיחתכי סימני, כלומר: לא נראו בו סימני טריפה, ואפשר דחיי, דהא ליכא למאן דאמר דכל גוסס למיתה, אלא "רוב גוססין למיתה", מכלל דאיכא מיעוטא דחי.
תני תנא קמיה דרב ששת:
כתיב: "ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת", לכך נאמר "כל נפש": להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמיתו, ושוב בא אחר והמיתו, שהוא חייב.
ומקשינן: אם הכהו הראשון מכה שאין בו כדי להמית, הרי פשיטא שחייב השני שהמיתו!?
אלא כך תשנה:
להביא המכה את חבירו ויש בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו שהוא חייב, וסתמא דברייתא זו כרבי יהודה בן בתירא המחייב את האחרון שהיכה אחר שהכוהו הראשונים מכות שיש בהם כדי להמית, ומשום דדריש "כל נפש" לרבות כל דהוא נפש.
אמר רבא:
ההורג את הטריפה, הרי זה פטור, ומשום ד"גברא קטילא" קטל, וכדלעיל.
וטריפה שהרג: אם בפני בית דין הרג ולא הוצרכו לעדים, הרי זה חייב.  5 

 5.  כתבו התוספות, דהכא במאי עסקינן כשראוהו ביום, דאז אמרינן "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", אבל כשראוהו בלילה צריך עדות, כדמוכח בהחובל (בבא קמא צ ב), וכיון שצריך עדות, בעינן עדות שאתה יכול להזימה. והמאירי הוסיף: ואף על פי שמכיון שראו, אין רואים לו עוד זכות, (פירוש: דבראש השנה כו א מבואר, דמשום "ושפטו העדה והצילו העדה", הרי שסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, אין יכולים לדון, כי מאחר שראו אותו הורג, אין הם יכולים למצוא לו זכות; וראה "טורי אבן" שם, ו"קובץ שעורים" חלק ב סימן לט), הואיל וטריפה הוא אין חוששין כל כך להצלתו, (ולתירוץ זה כיון הרש"ש), ולא עוד, אלא שזה צורך שעה על כל פנים, שאם לא ייהרג אף לפני בית דין ירגיל עצמו בכך. והרמב"ן במכות יב א כתב אף הוא כתירוץ זה של המאירי וז"ל: איכא למימר שאני התם, דכיון דאי אפשר לבוא לפני בית דין אחר, נידון בזה משום "ובערת הרע מקרבך", והכי מפורש התם בגמרא; כוונתו, שלכך הביאה הגמרא כאן את הטעם ד"ובערת הרע מקרבך"; וראה הערה 7.
אבל אם שלא בפני בית דין הרג, אלא שהעידו עליו עדים שהרג, הרי זה פטור.
כתיב (דברים יט טז): "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקרענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך"; ולמדו חכמים: עדות שאתה יכול להזימה ולקיים בהם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" הוי עדות, אבל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות. ד
שואלת הגמרא: אם בפני בית דין הרג, חייב; מאי טעמא?  6  משום דכתיב "ובערת הרע מקרבך".  7 

 6.  יש שאין גורסים "מאי טעמא"; ולשון הגמרא מתפרש יותר ללא "מאי טעמא", והכל הוא דרך פירוש: (זו ששנינו) בפני בית דין חייב, (הוא משום) דכתיב "ובערת הרע מקרבך"; (וזו ששנינו) שלא בפני בית דין פטור, (הוא משום) דהוה לה::   7.  בטעם שהוצרכה הגמרא ל"ובערת הרע מקרבך", ראה בהערה 5 בשם הרמב"ן, דהוא משום שבאמת אין בית דין שראו יכולים לדון, אלא כיון שאין שייך לקבל עליו עדות, על זה נאמר "ובערת הרע מקרבך". וב"ערוך לנר" ביאר: דאי משום שציותה התורה שימיתו אותו, הרי מצוה זו אי אפשר לקיומי בו, דמת ועומד הוא כבר, ולכך קאמר, דאכתי איכא מצוה לסלק המזיק מן העולם משום "ובערת הרע מקרבך"; ועל דרך זה פירש ב"קובץ שעורים" חלק ב סימן לט את דעת הרמב"ם, וכפי שיובאו דבריו בהמשך הסוגיא בהערות, (ויש להעיר דחידוש יש בדבריהם, דבפשטות משמע, שהטריפה שרצח או רבע נידון במיתה הכתובה בו דהיינו רוצח בסייף ורובע בסקילה, וחידוש הוא, דמשום "ובערת הרע מקרבך" הורגים אותו במיתה הכתובה בו). והנה בתוספות לקמן פא א ד"ה ונגמר, הקשו: איך יכול מי שנתחייב מיתה קלה להתחייב עוד במיתה חמורה, והרי העדים המעידים לחייבו במיתה החמורה, אין עדותם ראויה להזמה, כי הם הרי באו לחייב אדם החייב מיתה! ? ותירצו: דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני בית דין, דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה בטריפה משום "ובערת הרע"; והנה כדברי ה"ערוך לנר" ודאי אי אפשר לפרש בדבריהם, שאם תאמר: אף המחוייב מיתה אי אפשר לקיים בו דין מיתה, כי הוא כגברא קטילא; הרי זה אינו ענין לתירוצם, ועל דברי הגמרא עצמה היו יכולים לומר כן; ומיהו אף כדברי הרמב"ן לא משמע, דאף שיש לומר, דמחוייב מיתה הוא כמו טריפה שמפני צורך השעה צריך לדונו על פי בית דין אף שאין הם רואים לו זכות, מכל מקום לשונם "דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה", לא משמע כן, כי היה להם לומר בהיפוך "דכיון שעדות שאי אתה יכול להזימה היא, מחייבינן ליה לעיל בטריפה". וברש"י ו"יד רמה" מבואר בהמשך הסוגיא, דעדים שהם טריפה והוזמו, הרי הם נהרגים משום "ובערת הרע מקרבך"; ולפי ה"ערוך לנר" ניחא, כי אין שייך לחייב טריפה אלא משום "ובערת הרע מקרבך", אך לפי הרמב"ן לא יתכן, שהרי לא על פי בית דין אנו מחייבים אותו; (ואולי יש לפרש, דבאמת דברי רבא שאמר נהרגין צריכים עיון, וכמו שחלק עליו רב אשי, כי הרי עדות המזימים היא עדות שאינה יכולה להזימה, (וראה בהערות לקמן ביאור טעמו של רבא בשם ה"ערוך לנר"), ולזה סובר רש"י, דטעמו של רבא הוא: כשם שבית דין יכולים לדון מאחר שאי אפשר לקבל עדים על הריגתו של הטריפה, כך בעד טריפה הזומם, מאחר שאי אפשר לקבל עליו עדות, וגם אין שייך שבית דין עצמם יראו את הדבר, (כי אפילו אם ראוהו כל שלשת הדיינים במקום אחר, אין הם יכולים לחייבו ב"כאשר זמם" על פי ראייתם), אם כן צורך השעה הוא לקבל עדות זו, ועל כגון זה אמרה תורה "ובערת הרע מקרבך").
אבל אם שלא בפני בית דין אלא על פי עדים הרג, הרי זה פטור, ומשום דהויא לה עדות זו עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי אם יוזמו לא יתחייבו כיון שבאו להרוג את הטריפה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה, לא שמה עדות.
ואמר עוד רבא דין כעין זה לענין טריפה שרבע את הזכר:
הרובע את הזכר שהוא טריפה הרי זה חייב.
אבל טריפה שרבע את הזכר:
אם בפני בית דין רבע, הרי זה חייב; ואם שלא בפני בית דין רבע, אלא עדים העידו עליו, הרי זה פטור.
ומפרשינן טעמא:
אם בפני בית דין רבע, הרי זה חייב, משום דכתיב "ובערת הרע מקרבך".
ואם שלא בפני בית דין רבע, הרי זה פטור; דהוי לה - עדות העדים המעידים על הטריפה שרבע - עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות.
ומקשינן על רבא: הא תו - שתי המימרות בטריפה שהרג, וטריפה שרבע - למה לי!? והרי היינו הך, טעם אחד להם!?
ומשנינן: אכן, אין עיקר חידושו של רבא במימרא השניה מה שאמר על טריפה שרבע, אלא "הרובע את הטריפה, חייב" הוא דאיצטריכא ליה לרבא; וחידוש הוא, כי:
מהו דתימא ליהוי - הרובע את הטריפה - כמאן דמשמש את המת (רובע זכר מת), וליפטר.
קא משמע לן רבא, דמשום הנאה הוא דמחייב כל רובע, והא - הרובע את הטריפה - נמי אית ליה הנאה, ורק משמש את המת הרי הוא פטור, כי משמת עברה חמימותו ולחלוחיתו, ונצטנן, ושוב אין כאן הנאה.  8 

 8.  נתבאר על פי רש"י; ויש להעיר: דרש"י לא הזכיר מקור למשמש את המת שהוא פטור; ומצינו ביבמות נה ב דממעטינן משמש אשת איש מתה מדכיב גבה "שכבת זרע", וראה שם בתוספות שהביא מסנהדרין סו ב דממעטינן משמש עם נערה מאורסה, שמתה, מדכתיב "ומתו גם שניהם" למעט מעשה הורדוס (שבא על המתה) ; ולפנינו לא נמצא כן; וכן ב"יד רמה" כאן כתב: מהו דתימא ליהוי כמאן דמשמש עם אדם מת וליפטר, כדאמרינן התם "למעוטי מעשה הורדוס". ב. לשון הרמב"ם (איסורי ביאה א יב) בהביאו את הדין המבואר בסוגייתנו, הוא: "הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום, ואין צריך לומר בחייבי לאוין שהוא פטור, והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת, הבא עליה חייב, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה; והמקור לסוף דבריו הוא, מה דאיתא בחולין קכא ב: גבי מפרכסת, שהרובעה חייב משום "דהא אינה מטמאה טומאת נבלות".
ואמר עוד רבא:
עדים שהעידו בטריפה שהוא חייב מיתה, והוזמו אין הם נהרגין, שהרי באו להרוג את הטריפה שהוא גברא קטילא.  9 

 9.  הקשה ב"ערוך לנר": איך משכחת כלל שהוזמו, דהא אין עדים נעשים עדים זוממין עד שייגמר הדין על פיהם כדאמרינן במכות (ה ב), והרי על פי עדים אין גומרין דינו של טריפה כלל, כדאמר רבא לעיל דטריפה שהרג וטריפה שרבע שלא בפני בית דין פטור! ? (צריך ביאור: אף אם אין צריך שייגמר הדין בפועל על ידיהם, מכל מקום עדות הראויה לגמר דין ודאי בעינן, וזו אינה ראויה לגמר דין). ויש לומר, דמשכחת לה שלא ידעי הבית דין שהוא טריפה, וגמרו דינו על פיהם. וב"יד רמה" כתב: ואמר רבא עדים שהעידו:. והוא הדין נמי היכא דלא הוזמו, דלא קטלינן ליה לטריפה אפומייהו, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה.
אבל עדי טריפה (עדים שהם עצמם טריפה) שהוזמו על עדות שבאו לחייב את האדם מיתה, הרי אלו נהרגין, ומשום שנאמר "ובערת הרע מקרבך".  10 

 10.  רש"י ו"יד רמה"; וראה הערה 7.
רב אשי אמר:
כיון שעדים שהעידו בטריפה אין נהרגין, אם כן אפילו עדי טריפה שהוזמו, אין נהרגין; והטעם:
לפי שאינן בזוממי זוממין, כלומר: העדות שהזימה אותם, היא עדות שאי אתה יכול להזימה, כי אם יוזמו הם לא יתחייבו מיתה, כיון שזממו להרוג עדים שהם טריפה ולא עדים שלמים.  11 

 11.  א. ראה ביאור לשון "זוממי זוממין" ב"יד רמה". ב. כתב ב"ערוך לנר" בטעמו של רבא "דלא בעי רבא בעדים זוממין, עדות שאתה יכול להזימה"; וראה מה שנתבאר בהערה 7.
ואמר עוד רבא:
שור טריפה שהרג את האדם, הרי הוא חייב סקילה.  12  ואילו שור של אדם טריפה, שהרג, הרי הוא פטור.

 12.  לעיל בהערה 7 נתבארה סברא בשם האחרונים, שבאדם טריפה שהוא כמת אין שייך לחייב מיתה אלא משום "ובערת הרע מקרבך"; ואם גם בשור החיוב הוא באמת רק משום "ובערת הרע מקרבך", ראה היטב ב"קובץ שעורים" חלק ב סימן לט.
ומפרשינן: מאי טעמא?
משום דאמר קרא גבי שור שהרג את הנפש "השור יסקל, וגם בעליו יומת", הקישה התורה את מיתת השור למיתת בעליו, ללמד:
כל היכא דקרינא ביה "וגם בעליו יומת", קרינן ביה "השור יסקל", וכל היכא דלא קרינן ביה "וגם בעליו יומת" שהרי אין הבעלים יכולים להתחייב במיתת בית דין על ידי עדים  13  כיון שטריפה הם, לא קרינן ביה "השור יסקל".

 13.  נתבאר על פי רש"י שכתב: ולהא מילתא נמי מקשינן להו, דכיון דאילו קטיל מריה שלא בבית דין לא מיקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל, שורו נמי לא מיקטיל, וכן פירש ב"יד רמה"; ומטעם זה כתב הראב"ד (פרק י מנזקי ממון) שאם הרג שור זה בפני בית דין הרי הוא נהרג, ראה שם; אלא שסברא מחודשת היא, כיון שסוף סוף גם הבעלים נהרגים, רק שבאופן זה אין הם נהרגים. וב"קובץ שעורים" (חלק ב סימן לט) האריך לבאר בדעת הרמב"ם (ראה שם), שהוא מפרש את סברת רבא באופן אחר, והיינו, דכשהבעלים טריפה, מלבד שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה, הרי שאפילו אם הרגו בפני בית דין מבואר בלשון הגמרא לעיל שחיובם הוא משום "ובערת הרע מקרבך", וכפי שנתבאר הטעם בהערה 7, דכיון שכמת הוא חשוב, אין שייך לחייבו מיתה כשאר חייבי מיתות בית דין, וכל חיובו הוא משום "ובערת הרע מקרבך"; וזו היא סברת רבא, דכיון שאין הבעלים מתחייבים מיתת בית דין, אלא משום "ובערת הרע מקרבך", אין זה בכלל "כמיתת הבעלים כך מיתת השור".
רב אשי אמר:
אפילו שור שהוא טריפה נמי שהרג, הרי זה פטור.  14 

 14.  תמהו התוספות לשיטת רבא: מה בין שור טריפה שהרג, לשור שנתכוין להרוג את זה והרג את זה, דמבואר בגמרא בבבא קמא מד ב דמשום "כמיתת הבעלים כך מיתת השור", הרי הוא פטור כיון דלרבי שמעון אין אדם נהרג באופן זה! ? ותירצו: לא דמי, דהתם הטעם שוה לשניהם, אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, ובשור לא שייך, ד (הרי) אם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים; וראה בזה ב"קובץ שיעורים" הנזכר, וב"שיעורי רבי שמואל" סנהדרין סימן ב אות ב, ובהערות שם.
ומפרשינן: מאי טעמא?
כיון דאילו בעלים טריפה כמו השור הרי הוו פטירי (היו פטורים משום שאי אפשר להעיד עליהם), שור נמי שהוא טריפה הרי הוא פטור, ומשום שהוקשה מיתת השור למיתת בעליו.
שנינו במשנה: שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש, פטור; השיך בו את הנחש (אחז את הנחש והוליכו והשיך את הנחש בבשרו), רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:
אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, כאשר תדקדק בטעמם של רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו, תמצא שזו היא סברת מחלוקתם:
לדברי רבי יהודה:
ארס נחש, בין שיניו הוא עומד, והמשיך את הנחש באחר הרי זה כתוקע סכין בבטנו,  15  ולפיכך מכיש בסייף, ואילו נחש, פטור מן הסקילה שהרי לא עשה הנחש כלום.

 15.  דלאו גרמא הוא, שהרי כלי משחיתו בידו, לשון רש"י.
לדברי חכמים:
ארס נחש, מעצמו - של נחש - הוא מקיא בנשיכתו, וכשהשיכו זה, עדיין אין בו כדי להמית, ולפיכך נחש בסקילה שהרי הוא זה שנשך והקיא את הארס,  16  ואילו המכיש הרי הוא פטור, שאין זה אלא גרמא בעלמא.  17 

 16.  כתב רש"י: לפיכך נחש בסקילה, כדין שור שהמית, דכל בהמה וחיה כשור הן (שחייב אותו הכתוב סקילה כשהרג), אלא שדיבר הכתוב בהווה.   17.  על פי רש"י, שכתב: לפיכך גרמא בעלמא הוא, אף על פי שיודע שסופו להקיא, מיהו לאו מכחו מיית. והרמב"ם (רוצח ב י), כתב: אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת:. או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שיסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח, ודורש דמים דורש ממנו דם; הרי שחשוב הוא רוצח, ואפילו בשיסה בו את הנחש קראו הרמב"ם רוצח.
מתניתין:
המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו בית דין למיתה מחמת אותה מכה,  18  והוקל המוכה ממה שהיה וחזרו ואמדוהו לחיים, ולאחר מכאן הכביד, ומת, הרי המכה חייב.

 18.  אבל אמדוהו תחילה לחיים, אפילו לרבנן פטור, כמבואר לקמן, רש"י.
רבי נחמיה אומר:
המכה פטור, שהרי רגלים לדבר שלא מת מחמת המכה שהרי הוקל בתחילה.  19 

 19.  נתבאר על פי רש"י; אבל הרמב"ם (רוצח ד ה) מפרש את סיום המשנה "שרגלים לדבר" שהוא מדברי תנא קמא, כלומר: שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו, שהרי מתחלה אמדוהו למיתה, וכמבואר ב"כסף משנה" שם, ומקורו מדברי הירושלמי, כמבואר במאירי וב"ערוך לנר".
גמרא:
תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה:
כתיב: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |