פרשני:בבלי:סנהדרין נ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נ ב

חברותא[עריכה]

הוי אומר: ודאי כח המדיח חמור יותר. ולדעת רבי שמעון (לקמן פט ב) מדיחי עיר הנידחת נידונים בחנק, ואילו הנידחים דינם בסייף, לומדים מכאן שחנק חמור מסייף.
ולפי זה יש לעשות קל וחומר ששריפה חמורה מסייף.
וקל וחומר: ומה חנק שחמור מסייף - שריפה חמורה ממנו, כמו שנתבאר לעיל. אם כן סייף הקל מחנק - לא כל שכן שריפה חמורה ממנו.
סקילה חמורה מחנק - שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא של עבירות אלו - כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך.
ואם מצינו שבעבירות חמורות אלו נידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.
ומקשינן: אדרבה, יש לומר חנק חמור מסקילה, שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, שכן הוקש שכן הוקש כבודן לכבוד המקום! שנאמר גבי אביו ואמו (שמות כ יא): "כבד את אביך ואת אמך" וגבי הקב"ה כתוב (משלי ג ט): "כבד את ה' מהונך". ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהסקילה חמורה מחנק.
ומתרצינן: מדאפקיה רחמנא מכך שהוציא הכתוב לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה והרי ארוסה שזינתה חמורה מנשואה שזינתה, שרעה היא לשמים ולבריות ולעצמה, שפוגמת כבודה וכבוד משפחתה, ויש בה יותר בזיון מאשר בנשואה שכבר נפגמה, ומכך שהתורה הוציאה אותה מכלל חנק שנאמר גבי נשואה (ויקרא כ י): "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת" דהיינו חנק, ואף הארוסה היתה בכלל "אשת רעהו" לחיוב חנק, והוציאה הכתוב במפורש לחיוב סקילה, שנאמר (דברים כב כג - כד): "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' וסקלתם אתם באבנים" - שמע מינה סקילה חמורה מחנק.
וכן סקילה חמורה מסייף, שכן מיתת סקילה ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה שהן עבירות חמורות, שכן בעבירות אלו הוא מורד בה' יתברך, ואם מצינו בעבירות חמורות אלו שנידון בסקילה, סימן שסקילה היא מיתה חמורה.
ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מסקילה, שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא ומה היא חומרתה של עיר הנידחת, שכן ממונם של יושבי עיר הנידחת אבד! ששורפים את כל רכושם. ואם יושבי עיר הנידחת נידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שהסקילה חמורה מסייף.
אמרת, אמור ליישב: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח המדיח או כח הנידח? הוי אומר: וודאי כח המדיח חמור יותר.
ולדעת רבי שמעון (לקמן פט ב) מדיחי עיר הנידחת נידונים בחנק, ואילו הנידחים דינם בסייף, לומדים מכאן שחנק חמור מסייף. ולפי זה יש לעשות קל וחומר שסקילה חמורה מסייף.
וקל וחומר: ומה חנק שחמור מסייף - סקילה חמורה ממנו, כמו שנתבאר לעיל. אם כן סייף הקל מחנק - לא כל שכן סקילה חמורה ממנו.
לדעת רבי שמעון חנק חמור מסייף - שכן חנק ניתן למכה אביו ואמו, ומאי חומרא ומה חומר העוון במכה אביו ואמו, כדאמרן, כמו שאמרנו לעיל, שהוקש כבודם לכבוד המקום, ואם המכה את אביו ואת אמו נידון בחנק, סימן שחנק היא מיתה חמורה.
ומקשינן: אדרבה, יש לומר סייף חמור מחנק, שכן סייף ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא של עיר הנידחת - שכן ממונם של אנשי עיר הנידחת אבד, ששורפים את כל רכושם. וכיון שמצינו בהם שנידונים בסייף, סימן שסייף היא מיתה חמורה. אם כן מנין שחנק חמור מסייף.
אמרת, אמור לתרץ: וכי איזה כח מרובה - כלומר איזה עוון חמור יותר, האם כח מדיח או כח הנידח? הוי אומר: ודאי כח המדיח חמור יותר. ותניא בברייתא לקמן (פט ב): מדיחי עיר הנדחת בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק. ואילו הנידחים דינם בסייף, מכאן יש ללמוד לרבי שמעון שחנק חמור מסייף.
מרגלא בפומיה סדור היה הדבר הזה בפיו דרבי יוחנן  5  שקיבל שמועה זו מרבו:

 5.  ביד רמה פירש: מרגלא - שמועה חשובה, לשון מרגלית בפיו של רבי יוחנן.
נערה המאורסה בת כהן שזינתה - לדעת חכמים דינה בסקילה ולא בשריפה, כי לדעתם שריפה קלה מסקילה, ואין להקל בבת כהן שתקבל מיתה קלה יותר מבת ישראל.
רבי שמעון אומר: נידונת בשריפה, כי לדעתו שריפה חמורה מסקילה  6 , אם כן אין לשנותה מסתם בת כהן שדינה בשריפה, שהרי הכתוב לא חילק בין בת כהן נשואה שזינתה לבין בת כהן ארוסה שזינתה.

 6.  בספר משמרות כהונה העיר, כי משמע שרבי שמעון סובר כן לטעמו שהשריפה חמורה מהסקילה. וקשה שהרי רבי שמעון סובר, שאין איסור חל על איסור, אף אם האיסור השני הוא איסור כולל או איסור מוסיף, ואפילו איסור חמור על איסור הקל אינו חל, כמבואר בכריתות (דף כג), ואם כן, אף אם יסבור רבי שמעון שסקילה חמורה משריפה, מכל מקום אם זינתה עם אביה, תידון בשריפה, שהרי איסור זה חל עליה קודם שנתארסה. ובצפנת פענח תירץ, שכאן מדובר בבת כהן שקבלו בה קידושין פחות מבת שלש, ששני האיסורים חלים בבת אחת.
ארוסה בת ישראל, אם זינתה מאביה חייבת שתי מיתות: א. סקילה - משום שהיא ארוסה שזינתה. ב. שריפה - משום שזינתה מאביה.
ובאיזו מיתה נידונת?
לדעת חכמים נידונת בסקילה, כיון שיש לדון אותה במיתה החמורה, ולדעתם סקילה חמורה משריפה.
רבי שמעון אומר: נידונת בשריפה, כיון שלדעתו שריפה חמורה מסקילה.
והוינן בה: מאי קא משמע לן רבי יוחנן במחלוקת זו?
ומבארינן: רבי יוחנן בא להוכיח ממחלוקת רבנן ורבי שמעון, שהמתחייב שתי מיתות נידון בחמורה שבהן, שהרי לרבנן רק בת כהן נשואה יצאה מכלל בת ישראל מחנק לשריפה, ולא ארוסה, כי ארוסה בת ישראל דינה בסקילה, ואין לבטל דין סקילה מפני דין שריפה, ואילו לרבי שמעון: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה, שלדעתו גם ארוסה בת כהן יצאה מכלל בת ישראל מסקילה לשריפה.
וטעמא מאי ומהו טעם מחלוקתם - משום דלרבנן סקילה חמורה לכן בת כהן ארוסה נידונת בסקילה החמורה ולא בשריפה הקלה. ואילו לרבי שמעון שריפה חמורה, לכן נידונת בשריפה החמורה ולא בסקילה הקלה.
נפקא מינה יוצא מזה הלכה, למי שנתחייב שתי מיתות בית דין, נידון בחמורה. שהרי גם כאן יש חיוב של שתי מיתות: א. סקילה - כדין ארוסה. ב. שריפה - כדין בת כהן. ורק משום שההלכה היא שנידון בחמורה, לכן לדעת רבנן ארוסה נידונת בסקילה שהיא המיתה החמורה, ולדעת רבי שמעון נידונת בשריפה שלדעתו יש ללמוד מהכתוב ששריפה היא המיתה החמורה  7 .

 7.  בחמרא וחיי הקשה מה נתחדש לנו בדברים אלה, הרי גם דין המתחייב בשתי מיתות וגם המחלוקת בחומרתן של המיתות - שניהם מצויים במשנה במפורש?! ותירץ, שרבי יוחנן רצה להראות כיצד אפשר שבעבירה אחת (כהן הבא על בתו הארוסה) יש שני עונשי מיתה, ולדעת כולם נידון בחמורה, וחלוקים רבי שמעון וחכמים באיזו מיתה מתחייב.
לעיל בעמוד א' אמרו בגמרא שרבי שמעון לשיטתו שלומד מהפסוק שבין בת כהן ארוסה ובין בת כהן נשואה נידונות בשריפה.
והוינן בה: מאי רבי שמעון היכן מצאנו שרבי שמעון למד כן מהפסוק?
ומבארינן: דתניא בברייתא: רבי שמעון אומר: שני כללות נאמרו בבת כהן, פעמיים נכללה בת כהן בחיוב מיתה, פעם אחת בפסוק גבי נשואה ופעם אחת גבי ארוסה.
גבי נשואה (אשת איש) כתוב: "מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ י), דהיינו מיתת חנק, ובת כהן נכללה בו.
וכשהפסוק הוציא ארוסה מכלל נשואה, שארוסה חייבת סקילה, גם כן, בת כהן נכללה בו.
ופרכינן: וכי הפסוק דיבר רק בבת כהן ולא בבת ישראל?
אלא אימא אמור: אף בבת כהן דיבר הכתוב, דהיינו שתי כללות שנאמרו בתורה: א. בארוסה שזינתה שחייבת סקילה. ב. בנשואה שזינתה שחייבת חנק. אף בת כהן היתה בתחילה כלולה במשמעות הפסוק. והוציא הכתוב את בת כהן שאינה נידונת אלא בשריפה, והכתוב לא חילק בין נשואה לארוסה. אם כן יש לומר: שגם נשואה בת כהן שזינתה יצאה מכלל בת ישראל נשואה שזינתה, שאין דינה בחנק אלא בשריפה, וגם ארוסה בת כהן שזינתה יצאה מכלל בת ישראל ארוסה שזינתה, שאין דינה בסקילה אלא בשריפה.
ומכאן יש ללמוד שהשריפה חמורה מסקילה.
כי מה כשהוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה - להחמיר עליה, הוציאה הכתוב, שהרי זה ברור ששריפה חמורה מחנק.
אם כן יש ללמוד מכאן שאף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה - להחמיר עליה הוציאה הכתוב.
ומכאן לומד רבי שמעון ששריפה חמורה מסקילה.
זוממי נשואה בת כהן - עדים שהעידו על נשואה בת כהן שזינתה והוזמו, הרי הם בכלל זוממי נשואה בת ישראל, שדינם בחנק.
וזוממי ארוסה בת כהן - עדים שהעידו על ארוסה בת כהן שזינתה והוזמו, הרי הם בכלל זוממי ארוסה בת ישראל, שדינם בסקילה.
שלא הוציא הכתוב לחיוב שריפה אלא רק בת כהן לבדה, שכתוב (ויקרא כא ט): "היא ... באש תשרף" למעט - בועלה וזוממיה. שהם נידונים כאילו היתה בת ישראל.
תנו רבנן בברייתא: כתוב בפסוק (ויקרא כא ט): "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף"
יכול אפילו חללה את השבת תתחייב שריפה - תלמוד לומר "לזנות" - בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.
יכול אפילו בת כהן פנויה שזינתה תתחייב שריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן גבי נערה המאורסה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, שהיא כבר מאורסת, אף כאן גבי בת כהן שזינתה - מדובר על זנות עם זיקת הבעל.
ומקשינן: או אינו אומר "אביה" אולי "אביה" לא נאמר לגזירה שוה זו, אלא להוציא את כל האדם? שאם זינתה מאביה תידון בשריפה, אבל אם זינתה משאר כל אדם תידון כשאר בנות ישראל, אם היא נשואה - בחנק, ואם היא ארוסה - בסקילה.
כשהוא אומר בפסוק: "היא מחללת" - משמע שהיא מחללת את אביה, ולא הוא מחלל אותה, הוי אומר על כרחך, שבזינתה עם שאר כל אדם אמור הכתוב.
הא מה אני מקיים במה שכתוב "אביה", אי אפשר לדרוש ממנו שרק אם זינתה מאביה תידון בשריפה שהרי כתוב "היא מחללת".
אלא ודאי נכתב כדי לדרוש ממנו את הגזירה שוה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן גבי נערה המאורסה "אביה", מה להלן - מדובר על זנות עם זיקת הבעל, אף כאן - מדובר על זנות עם זיקת הבעל.
ומקשינן: אם יש גזירה שוה להקיש בת כהן שזינתה לנערה המאורסה, אם כן נקיש ונאמר גם: אי מה להלן מדובר על נערה שהביאה סימני נערות (שתי שערות) ולא הביאה סימני בגרות (במסכת נדה דף מז א נתבאר מה הן סימני בגרות) והיא ארוסה ולא נשואה - אף כאן מדובר על נערה שהביאה סימני נערות ולא הביאה סימני בגרות והיא ארוסה ולא נשואה.
אבל נערה והיא נשואה, או בוגרת והיא ארוסה, או בוגרת והיא נשואה, ואפילו הזקינה מנין שגם הן בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה? תלמוד לומר "ובת כהן" - עם וי"ו החיבור לרבות מכל מקום, כל בת כהן שזינתה גם אם היא נשואה או בוגרת הרי היא בכלל בת כהן שזינתה שדינה בשריפה.

דרשני המקוצר[עריכה]