פרשני:בבלי:סנהדרין כח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין כח א

חברותא[edit]

עתה חוזרים לדרוש מדרשות הכתובים לפסול קרובים לעדות.
מהנאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, אשכחן נמצאנו למדים: אבות לבנים ראובן אינו מעיד לבן שמעון, וכן אשכחן בנים לאבות בן שמעון אינו מעיד לראובן, וכל שכן ראובן לאחיו שמעון (ראשון בראשון) כי קירבתם יתירה על ראשון בשני ושני בראשון.
בנים לבנים, בני ראובן לבני שמעון (שני בשני), מנלן לפוסלם?
ומתרצת הגמרא: אם כן, כדבריך שרק שני בראשון פסול, ליכתוב קרא די לנו אם היה כתוב: לא יומתו אבות על "בן", והיה נשמע בן של אחד מהאבות פסול לשני האבות, מאי ריבתה התורה באמרה "בנים"? משמע דאפילו בנים להדדי שהם שני בשני, פסולים להעיד.
כשם שקרובים פסולים להעיד לקרוביהם, כן כשהעדים קרובים זה לזה - פסולים להעיד ביחד. ועתה דורשת הגמרא לדין זה.
מהדרשה שדרשנו, אשכחן בנים להדדי קרובים על קרוביהם - בנים, דהיינו עדים קרובים הבאים יחד להעיד לעלמא על איש מן השוק שאינו קרובם, מנלן?
אמר רמי בר חמא: סברא הוא! דין זה אינו זקוק לדרשה מהכתוב, כמו שמצינו ברייתא במסכת מכות הלומדת מגזירת הכתוב שאין מקיימין את דין העונש של עדים זוממין, להענישם במה שזממו להעניש את הנידון, אלא אם יזומו את שניהם, דהיינו שהעדים המזימים יעידו על "שני" העדים, שעמהם היו באותה שעה במקום אחר. (אבל אם יזימו רק אחד מהם, הרי על אף שעדותם תתבטל, כי לא נשאר אלא עד אחד, בכל זאת לא ייענש העד שהוזם בעונש כאשר זמם).
כדתניא: אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן  1 .

 1.  כתב תוס' הרא"ש, מה שהביא ברייתא זו, הוא לחיזוק הסברא. וגם בלי הברייתא, ואף אילו היו הורגים את אחד מהעדים אם הזימו אותו בלבד, גם כן יש להביא ראיה, מעצם מה שהורגים אותו, למרות שחטאו הוא עדות שקר, והעדות התבססה ב"צירוף" אחיו.
ומוכיח רמי בר חמא: ואי סלקא דעתך, בנים לעלמא כשרין, נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו.
כיצד? שאם יזומו אותן, כל אחד מהן יש לו חלק בהזמת השני, כי בלעדיו לא היו מקיימים בהם דין הזמה, ואם העידו עדות מיתה, ימיתו את שני הקרובים, זה בשביל זה.
(לכן חייבים לומר, שאין מקבלים אותם מתחילה לעדות, כדי שלא יווצר מצב שקרוב זה יש לו חלק בהריגת קרובו).
אמר ליה רבא: ולטעמיך - רבא חולק על סברת רמי בר חמא, ומקשה ממשנה בפרק חזקת הבתים בענין חזקת שלש שנים.
מי שהחזיק בקרקע חבירו שלש שנים, חזקתו שהקרקע הוא שלו ואינו צריך להוכיח את בעלותו בשטר, ודי לו שיביא עדים שראוהו מחזיק בקרקע.
עדים אלו לא צריכים להיות רצופים, כלומר, שדי אם כת אחת מעידה על שנה אחת וכת שניה על השניה, ושלישית על השלישית, ובלבד, שביחד בין כולם מעידים על שלש שנים רצופות.
הא דתנן: שלשה אחין כל אחד מהן מעיד על שנה אחרת, ואחד מן השוק, שאינו קרובים מצטרף עמהם ומעיד על כל שלשת השנים, הרי אלו שלוש עדיות, והחזקה קיימת, ואין כאן פסול של קרובים המעידים, היות וכל אחד מהאחין מעיד עדות נפרדת על שנה נפרדת.
וארבעתם, הן עדות אחת לדין הזמה, כלומר, שאם בעל קרקע הראשון מביא עדים והזימום, לא ישלמו לו דמי הקרקע שרצו להפסידו ולנשלו, עד שיזימו את ארבעתן. והטעם, כי החזקה התבססה על עדות כל הארבעה.
ומסיק רבא את קושיתו: ולטעמיך, נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו?! נמצא שכל אחד משלם את חלקו אך ורק כי הצטרפו אליו שאר העדים שהם קרוביו.
אלא הוכרחת לומר, שעד אחד אינו "חלק" בעדות השני, ומה שאכן משלמים, הוא משום שהזמה - מעלמא קאתו בעקבות המזימים, והם מחייבים לשלם, ולא זה את זה, עד לחבירו.
הכי נמי, וכן נמי בעדות מיתה, עד האחד אינו חלק בעדות השני, והזמה מעלמא קאתו, המזימים מחייבם עונש מיתה, כי כך גזרה התורה.
וסברת רמי בר חמא הופרכה, לכן מביאה הגמרא דרשה, לפסול "בנים לעלמא" -
אלא, מסיפא דקרא נדרש, אם כן, ליכתוב קרא: "ובן" על אבות, אי נמי, ליכתוב קרא: "הם" על אבות.
מאי למה דייקה התורה לכתוב: "ובנים". לכן דרשינן: אפילו בנים לעלמא פסולים.
ומקשה הגמרא: מדרשות אלו אשכחן קרובי האב, ואילו קרובי האם שנמנו במשנתנו, כגון אחי אמו, מנלן שהם פסולים?
ומתרצת הגמרא: אמר קרא: "אבות" "אבות" תרי זימני, ודי היה לכתוב: לא יומתו אבות על בנים ובנים "עליהם", לכן דרשינן: אם המלה מיותרת אינו ענין לקרובי האב, תנהו ענין לקרובי האם ו"מדה היא בתורה", האומרת שמילה מיותרת, ניתנת להידרש על דבר הדומה לו.
ומקשה הגמרא: מדרשות אלו אשכחן, מצינו ללמוד שקרובים פסולים להעיד לחובה, כי כך היא משמעות הקרא "לא יומתו" בעדות אבות על בנים. אך קרובים הבאים להעיד לזכות של קרוביהם, מנלן שהם פסולים  2 ? ומתרצת הגמרא: אמר קרא: לא "יומתו" אבות על בנים, ובנים לא "יומתו", תרי זימני, שתי פעמים, ואחד מהם מיותר, דהיה לו ליכתוב "לא יומתו" אבות על בנים ובנים על אבות. ודרשינן: אם אינו ענין לחובה - תנהו ענין לזכות.

 2.  כן פירש רבינו חננאל. והקשה הר"ן: נלמדנו מקל וחומר: אם פסול לחובה, כל שכן לזכות, שהוא "נוגע בדבר"? ומתרץ: אף כשנלמד מקל וחומר טרח וכתב לה קרא. ועוד מתרץ: קושית הגמרא אינה על עדות קרוב לקרובו, ובזה אכן נלמדנו מקל וחומר, אלא על קרובים "לעלמא", שאין להם ענין בזכות יותר מלחובה. והיד רמ"ה מבאר, שאין לומר שהם פסולים לזכות משום "נגיעה" בעדות, דאם כן למה פסלתן התורה לחובה. ובודאי שהוא גזירת הכתוב בלי סיבת "נגיעה", ואם הוא גזירת הכתוב, הקשתה הגמרא שפיר, אשכחן לחובה לזכות מנלן. ועוד מבאר, שאי אפשר לומר שהם פסולים לזכות מסיבת "נגיעה", כיון שלא נחשדו ישראל על כך, כמו שאמרו חכמים במשנה. הנפקא מינה בין שני תירוצי הר"ן לשני תירוצי היד רמ"ה, הוא: לדעת הר"ן גם לולי דרשת הגמרא, היינו יודעים זאת מקל וחומר - שהיא מדאורייתא - שקרוב פסול לזכות. ואילו לדעת היד רמ"ה נלמדה מדרשת הגמרא "אם אינו ענין". הרמב"ם (לדעת הכסף משנה) לכאורה סובר כדעת הר"ן. כי הרמב"ם פוסק (פי"ג מהל' עדות) שקרובי האם אינם פסולין מדאורייתא, ומה שדרשינן בגמ' "אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם", היא אסמכתא בעלמא, ופסלותם היא רק מדרבנן. וזה ברור בלי ספק שהרמב"ם סובר שקרובים הפסולים גם לזכות פסלותם היא מדאורייתא, ומנין למד זאת, הלא סובר שדרשת "אם אינו ענין" (בסוגייתינו!) היא מדרבנן? ומוכרחים לומר, שסובר כדעת הר"ן, שאף בלי הדרשה, יודעים שפסולים, מקל וחומר. והנה, אף שסובר שלזכות נלמד מקל וחומר מלחובה, כדעת הכסף משנה, לא נבוא למסקנה לומר שלמעשה פסול לזכות משום נגיעה, אלא, שבגלל הקל- וחומר נכלל בגזירת הכתוב. והקל וחומר אינו "סיבת" ה"פסול", אלא "צורת" לימודו מן הכתוב. ואחרי שאכן נלמד מהכתוב, הריהו פסול מגזירת הכתוב, אף שאינו אוהבו ושונאו (כגון: אם בעצמו אינו יודע שהוא קרובו, וכדומה). וכן כתב במפורש (שם הלכה ט"ו): זה מה שפסלה תורה עדות הקרובים - לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה את זה, שהרי אינו מעיד לו לא לטובתו ולא לרעתו, אלא גזירת הכתוב הוא". ועיין תורת חיים.
ומקשה הגמרא: אמנם מפסוק זה הנאמר לגבי עון מיתה, אשכחן, מצינו ללמוד שקרובים פסולים בדיני נפשות, אך בדיני ממונות מנלן שהם פסולים?
ומתרצת הגמרא: אמר קרא נאמר פסוק אחר (ויקרא כד): "ומכה בהמה ישלמנה (דיני ממונות) ומכה אדם יומת (דיני נפשות), משפט אחד יהיה לכם". ודרשינן: משפט השוה לכם, דיני ממונות שוים לדיני נפשות.
מהפסוק "לא יומתו", מיתור ומלשון רבים, נדרש: א. אבות להדדי, בנים להדדי אף שהם שני בשני, וכל שכן ראשון בשני, וראשון בראשון. ב. בנים לעלמא. ג. קרובי האם. ד. בין לזכות ובין לחובה.
(בעל כאשתו ואשה כבעלה נדרש לקמן מפסוק אחר).
רב סובר שאף שלישי בראשון פסול.
אמר רב: אחי אבא, לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו, כמבואר במשנה, אף אני לא אעיד לו אני ובני וחתני.
ומקשה הגמרא: ואמאי? הלא בני וחתני הוו ליה שלישי בראשון, ואנן שני בשני תנן במשנתנו, וכן שני בראשון תנן, ואילו שלישי בראשון - לא תנן, ולמה סובר רב שהוא פסול.
הגמרא מנסה לפרש את המשנה כדעת רב.
ומתרצת הגמרא: מאי פירוש חתנו דקתני במתניתין, אחי אביו ובנו ו"חתנו" - חתן "בנו" של בן אחי אבא, והוא שלישי, ופסול לאחי אבא.
ומקשה הגמרא: אם המשנה התכוונה לדור שלישי, ליתני היה לה לומר בפירוש "בן בנו", ולא לומר ברמז חתנו של בנו?
ומתרצת הגמרא: אכן, המשנה היתה יכולה לומר כן, אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן, המשנה רצתה להוסיף ולהשמיענו בדרך אגב דין נוסף, דבעל כאשתו. הואיל ואשתו פסולה והיא שלישי בראשון, לכן בעלה, "חתן בנו", גם כן פסול.
ועתה משמיענו המשנה שני דינים, א. שלישי בראשון פסול ב. בעל כאשתו.
ומקשינן על רב מדברי רבי חייא.
רבי חייא שנה ברייתא המסכמת את הפסולים לשמונה אבות שלכל אחד מהם שתי תולדות, בן וחתן, והם ביחד עשרים וארבעה. (במשנתנו מנויים תשעה אבות, והגמרא תבאר בהמשך, למה אמר רבי חייא שמונה).
ואלא קשה על רב, הא דתני רבי חייא: שמונה אבות שהן עשרים וארבעה.
ואילו לפי דברי רב יוצא, שהני תלתין ותרתין הוי. שהם שלושים ושנים, שמונה אבות ושמונה בנים ושמונה חתני בנים, ושמונה בני בנים. (והאמת שהם ארבעים, ויש להוסיף עליהם שמונה "חתני האבות". ומתרץ רש"י, שאותן אין צורך להזכיר, כיון דכבר השמיענו ש"חתן כבן"  3 ). ולמה תני רבי חייא רק עשרים וארבעה?

 3.  והתוס' מתרצים עוד (לפי חידושי הר"ן), שבני בנים לא נמנו בסיכום רבי חייא, כיון שלא נשנו במפורש, אלא נלמדים מכללא, ורבי חייא אינו מסכם אותם שנלמדו מכללא, אבל "חתנו" שיש בו משמעות גם לחתנו וגם לחתן בנו, מקשה שפיר הגמרא - "אם כן שלושים ושתים הם". ועיין בחידושי הר"ן ובמהרש"א מה שמקשים על רש"י. ביאור זה ברש"י הוא לפי ה"חמרא וחיי". ועיין בתוס' ד"ה תלתין (השני).
עתה חוזרת בה הגמרא, ממה שתירצו ש"חתנו" של המשנה פירושו "חתן בנו" אלא, לעולם חתנו ממש של אחי אבא.
ובכל זאת מדייק רב מהמשנה שגם שלישי פסול, הואיל וחתנו אינו מזרעו ממש, וקירבתו באה על ידי נישואין, מחשיב אותו רב לדרגה נמוכה מ"שני", והוא כשלישי, ו"מכאן" מוכיח רב ששלישי פסול.
ואמאי ומדוע קרי ליה רב "חתן בנו", כיון דמעלמא קאתו החתן אינו מזרעו של אחי אבא, כדור אחר דמי, והוא שלישי.
(ומקשה רש"י, רב אמר במפורש: אף אני לא אעיד לו - לאחי אבא - אני ובני ו"חתני". הרי חתני זה הוא כבר "רביעי" לאחי אבא. כיצד? אני שני לאחי אבא, ובני שלישי, וחתני "רביעי" - לפי דרך זו שחתן מרוחק בדור. ואם כן קשה, האם יסבור רב שגם רביעי פסול  4 !?

 4.  הראשונים מוסיפים על קושית רש"י, עיין תוס' ד"ה כיון (ומהרש"א), ותוס' הרא"ש.
ומתרץ, שאכן, הגמרא יכלה להקשות כן, אלא שהקשתה קושיא אחרת, עד שרב חוזר בו מלפרש כן את משנתנו).
ומקשה הגמרא: אי הכי הואיל ורב סובר ש"חתן" מרוחק דור, מה ששנתה המשנה: אחי האב ובנו ו"חתנו", יוצא שחתן הזה הפסול להעיד לי, הוה ליה אלי בקירבת שלישי בשני, ואילו רב אכשר שלישי בשני. (ומדוייק כן מדברי רב: אף "אני" לא אעיד לו, ורב לא אמר אף אני "ובני" לא יעידו לו "ולבנו", משמע שרב מודה ששלישי בשני כשרים) ואיך אפשר לפרש משנתנו, ולומר שהחתן מרוחק בדור!?
לכן חוזרת בה הגמרא מלדחוק ולפרש שהמשנה פוסלת שלישי בראשון ושחתן כדור אחר הוא, והנכון, שתנא של משנתנו אכן סובר ששלישי בראשון כשר, אלא, שרב אינו סובר כמוהו, אלא כמו רבי אלעזר הסובר ששלישי בראשון פסול.
אלא, נתרץ, רב דאמר כמו רבי אלעזר.
דתניא: רבי אלעזר אומר: כשם שאחי אבא לא יעיד לי, הוא ובנו וחתנו - כך "בן אחי אבא" לא יעיד לי, הוא ובנו וחתנו. ומקשה הגמרא: ואכתי עדיין לא מתורץ, כי לדעת רבי אלעזר, הוה ליה בין הפסולים, גם שלישי בשני (כך בן אחי אבא לא יעיד "לי" הוא "ובנו" - "בנו" הוא שלישי "לי" השני), ואילו רב אכשר הכשיר שלישי בשני (כמו שמבואר לעיל).
ואיך תירצו שרב סובר כרבי אלעזר?
ומתרצת הגמרא: רב אכן סבר ליה כוותיה בחדא בדין אחד, והוא: במה שפוסל שלישי בראשון, ופליג עליה בחדא וחולק עליו בדין אחד, והוא: במה שפסל שלישי בשני, סובר רב שהוא כשר.
ומבררת הגמרא: מאי טעמא דרב מאיזה דרשה למד רב לפסול שלישי בראשון.
דאמר קרא: לא יומתו אבות על בנים, "ו"בנים, הוי"ו באה לרבות דור אחר והם בני בנים הפסולים לאבות, והם שלישי בראשון.
ודרשת רבי אלעזר לפסול שלישי בשני, היא: אחרי שסובר דרשת רב לפסול שלישי בראשון, מוסיף לדרוש: "על בנים" אמר רחמנא, ללמדנו, שכל פסולי דאבות, כלומר, כל הפסולים לאבות אפילו שלישי, שדי אבנים יוטל הפסול "על בנים" כלומר, על בני האבות. והם שלישי בשני  5 .

 5.  היד רמ"ה מבאר, שדיוקו של רבי אלעזר הוא, ממה שלא נאמר "על פי בנים", לכן דורש "על בנים".
רב נחמן מוסיף עוד כמה קרובים שהם פסולים לעדות, והם אותם שנלמדו "מכללא" (כלל ז טבלה ג).
אמר רב נחמן: אחי חמותי לא יעיד לי, וכן בן אחי חמותי לא יעיד לי, וכן בן אחות חמותי לא יעיד לי.
ותנא תונא וכן שנה תנא דמשנתנו: בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו הן ובניהן וחתניהן, ומעתה, כמו שהם פסולים לי כן אני פסול להם, ואני לבן בעל אחותי, "אחי חמותו", ואני לחתן בעל אחות אבי "בן אחי חמותו", וכן אני לחתן בעל אחות אמי, "בן אחות חמותו".
רב אשי מוסיף על דברי רב נחמן לפסול עוד קרובים הנלמדים "מכללא".
אמר רב אשי: כי הוינן כשהיינו בי בישיבת עולא, איבעי לן שאלנו: אחי חמיו - מהו האם הוא פסול? וכן בן אחי חמיו - מהו? וכן בן אחות חמיו - מהו?
אמר לו עולא: תניתוה למדנו להלכה זו במשנתנו: אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן, ומעתה, אני לחתנו של אחי
- "אחי חמיו", אני לחתנו של אחי אבי
- "בן אחי חמיו", וכן אני לחתן אחי אמי
- "בן אחות חמיו".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |