פרשני:בבלי:סנהדרין נו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נו א

חברותא[edit]

כיצד דנים את המגדף?
אמר רבי יהושע בן קרחה:  בכל יום, כלומר, כל זמן שנושאים ונותנים עם העדים בענין המגדף, דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.
כלומר, העדים אינם מזכירים את דברי הגידוף שאמר המגדף, אלא דרך כינוי. ומעידים עליו שאמר "יכה יוסי את יוסי"  47 . ועל פי עדות זו היו הדיינים דנים את המגדף, כאילו שמעו מפי העדים את הגידוף עצמו.

 47.  "יוסי", הוא כינוי לשם ה', ובחרו בכינוי זה מפני שיש בו ארבע אותיות כשם ה', וכן הוא בגמטריא "א -להים". רש"י. וביד רמ"ה הביא גירסא "יכה יוסה את יוסה", ונקט "יוסה" מפני שיש בו רוב אותיות שם הויה. (ועיין בפרדס להרמ"ק שער פרטי השמות פרק ג', ששלשת אותיות אלו הן עיקר השם ב"ה).
אך, כשנגמר הדין, והסכימו הדיינים לחייבו, לא הורגין על פי העדות שהעידו בכינוי, שמא באמת לא קילל את ה' אלא בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, כדי שלא תשמע "ברכת" ה' לרבים, ושואלין את הגדול שביניהן, במעמד חבריו, ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש!
והוא אומר, מה ששמע עם הזכרת ה'.
והדיינין, כששומעים את "ברכת" ה', עומדין על רגליהן וקורעין את בגדיהם, ולא מאחין את הקרע לעולם.
והטעם יבואר בגמרא (לקמן ס' א').
והעד השני, אינו חוזר על דברי הראשון, אלא רק אומר, "אף אני שמעתי כמוהו", וכן אם היו בעדות זו עדים רבים, השלישי, אומר "אף אני שמעתי כמוהו". וכן הלאה  48 . ועל פי עדות זו הורגים את המגדף.  49 :

 48.  צריך באור, מדוע הוסיף התנא ואמר "ואף השלישי אומר כמוהו"? הגמרא לקמן (ס' א') מתרצת, דקא משמע לן כדעת רבי עקיבא שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. המרגליות הים מבאר, שהתחדש במשנה שאף על פי שהשלישי כבר אינו תוך כדי דיבור לראשון, בכל זאת אינו צריך לחזור ולומר את כל העדות, אלא יסתפק באמירת "אף אני כמוהו", ומצטרף לקודמים לבטל עדותן.   49.  לא הכשירו להעיד כך לכתחילה אלא בעדות זו, לפי שגנאי הוא לחזור ולהזכיר "ברכת" השם. ומכל מקום, בדיעבד, אף בשאר עדויות אם עשו כך עדותן כשרה. כללי המאירי.
גמרא:
במשנה נתבאר, שהמגדף המפרש את השם ו"מברכו", חייב סקילה.
ובברייתא תנא, שאינו חייב עד ש"יברך" שם בשם.
כלומר, עד שיאמר "יקלל שם פלוני את שם פלוני"  50 .

 50.  כתב המאירי: "יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד. רצונו לומר, יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א גם כן. והוא שאמר יוסי את יוסי. אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי, פטור מסקילה. אלא שלוקה. וראיה להם ממה שאמרו למטה, "כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי", אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד. ויש מפרשים, שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים (הרמב"ם הלכות עכו"ם פרק ב' הלכה ז'). והרי הכנויים בכללם: ". ועיין עוד ברש"ש.
מבארת הגמרא: מנהני מילי, מנין למדנו שאינו חייב כי אם כש"ברך" שם בשם?
אמר שמואל: דאמר קרא (ויקרא כד' טז') , "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת",
דרשו חכמים, מכפילות הלשון "נוקב שם", ו"בנקבו שם", שאינו חייב עד שיקלל שם בשם.
הגמרא להלן תבאר, מנין ש"נוקב" האמור בפסוק הנ"ל, המתחייב מיתה, פירושו מקלל.
שואלת הגמרא: ממאי דהאי "נוקב", לישנא ד"ברוכי" הוא?
דכתיב (במדבר כג' ח') בדברי בלעם: "מה אקב לא קבה אל". הזכיר "קבה" בלשון קללה.
ואזהרתיה מהכא, (שמות כב' כז') "אלהים לא תקלל".
שואלת הגמרא: ואימא, אולי "נוקב" פירושו מיברז (לחתוך ולנקב שם שם ה' הכתוב על קלף) הוא,
כמו שנמצא בנביא השרש "נקב" כיצירת חור, דכתיב (מלכים ב יב' י'), "ויקב חור בד לת ו",
ואזהרתיה מהכא (דברים יב' ג', ד') , "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לה' אלהיכם", ומכאן אזהרה למנקב קלף ובו שם ה'?  51  דוחה הגמרא: אין לפרש שאזהרת הנוקב מ"ואבדתם את שמם, לא תעשון כן" וכו',

 51.  יש שהקשו, באיזה אופן יתחייב על מחיקת שם, הרי ברגע שמחק אות אחת, כבר אין כאן שם, וכשמחק את השאר לא עשה כלום? ועיין שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קס"ח), שהעמיד באופן שחתך ושפשף את הקלף מצידו השני, עד שנמחק כל השם. יעויי"ש.
שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב בעינא שיקלל שם בשם,
ואילו, כאשר ניקב או קרע קלף שרשום עליו שם ה', ליכא. אין כאן "שם בשם".
שואלת הגמרא: ואימא, אולי נמצא אופן שינקב שם בשם, על ידי דמנח שני שמות אהדדי (יניח שתי פיסות קלף שרשום עליהן שם ה') , ובזע (יקרע, ינקב) להו?
מתרצת הגמרא: ההוא, אם יקרע בבת אחת שני שמות, אין זה "שם בשם", אלא נוקב וחוזר ונוקב הוא.
כלומר, יש כאן שתי עבירות נפרדות של קריעת שם ה', אך "שם בשם" פירושו, שעל ידי שם אחד יקוב את השם השני.
מקשה הגמרא: ואימא, אולי נמצא אופן שיקוב שם בשם, כגון דחייק שם אפומא דסכינא (חקק שם בחוד הסכין) , ובזע (וקרע) בה שם אחר?
דוחה הגמרא: אף כאן, אין השם האחד קורע את השם השני, אלא ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע (חוד הסכין הוא הקורע).
מקשה הגמרא: אימא, "נוקב" אין פירושו מקלל, אלא פרושי שמיה הוא, (מפרש את השם ומוציאו מפיו לבטלה)  52 .

 52.  ואמנם, אונקלוס תרגם "ודי פרש שמא דיי אתקטלא יתקטל מרגם ירגמון ביה כל כנשתא כגיורא כיציבא בפרשותיה שמא יתקטל". ואין סוגייתנו כפירוש זה.
כמו שמצאנו בתורה, שהשרש "נקב" משמעותו הזכרת השם: דכתיב (במדבר א' יז') "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות",
ואזהרתיה מהכא, (דברים ו' יג'), "את ה' אלהיך תירא", מכאן אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה?
דוחה הגמרא: אפשר להוכיח ש"נוקב" המחוייב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה, בשני אופנים: חדא, שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב בעינא שיקלל שם בשם,
ואילו, כאשר הזכיר שם שמים בפיו, ליכא. אין כאן "שם בשם".
ועוד, הפסוק שהובא לעיל, "את ה' אלקיך תירא" הויא ליה אזהרת עשה, כלומר, אין כאן אזהרה על דרך השלילה, "לא תוציא שם שמים לבטלה", אלא על דרך החיוב.
ואזהרת עשה, לא שמה אזהרה. כלומר, אין עונש מיתה על אזהרה שנאמרה בדרך זו. ואם כן, על כרחך ש"נוקב" שיש בו חיוב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה.
ואיבעית אימא, ואם תרצה, הרי לך ראיה נוספת ש"נוקב" הוא מקלל, דאמר קרא בפרשת המקלל (ויקרא כד' יא') "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל", למימרא, כלומר, דיוק הלשון בפסוק מלמדנו, ד"נוקב" קללה הוא.
ואם תאמר, דילמא, שמא "נוקב" ו"מקלל" שני דברים נפרדים הם, וכונת הפסוק לומר שאינו חייב עד דעבד תרוייהו, כלומר, עד שיקוב, ויקלל?
לא סלקא דעתך! אל תעלה בדעתך לומר כך!
דכתיב, (שם יד'), "הוצא את המקלל", ולא כתיב "הוצא את הנוקב והמקלל", שמע מינה חדא היא.
הגמרא להלן דנה בגוי ש"ברך" את ה'.
תנו רבנן בברייתא: נאמר בתורה (ויקרא כד' טו') "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו".
ולכאורה, סגי בכך שיאמר "איש כי יקלל: ", מה תלמוד לומר "איש איש"?
ודרשינן מיתורה ד"איש", לרבות את העובדי כוכבים, שמוזהרין על "ברכת" השם כישראל, ומכל מקום אינן נהרגין בסקילה, כמו ישראל שקילל, אלא בסייף.
לפי, שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.  53 

 53.  ולקמן (נז' ב') הובאה דעת תנא דבי מנשה, הסובר שכל מיתה האמורה בבן נח אינה אלא חנק. ועיין בתוספות שהקשו מתמר שדנוה בשריפה? ותרצו, דהתם, מדינא לא היתה חייבת מיתה כלל, וכשהחמירו עליה להוציאה להורג כדין יבמה שזינתה, העמידוה במיתת בת כהן, שהיא בשריפה. לפי שהיתה בתו של שם. ובדברי התוספות עיין הגהות מהרש"ם.
שנאמר (בראשית ט' ו'): "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך". ולא נאמרה בהם שום מיתה אחרת.
מקשה הגמרא: והא מהכא נפקא?! מהתם נפקא! וכי דין זה נלמד מכאן, והלא למדנוהו ממקום אחר!
דכתיב (בראשית ב' טז') "ויצו ה' אלקים על האדם", ודרשינן, (הובא להלן עמוד ב'), "ויצו", אלו הדינין. וכן הוא אומר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו', "ה'" זו ברכת השם, וכן הוא אומר "ונוקב שם ה' מות יומת".
אמר ר' יצחק נפחא, דרשת "איש איש", לא נצרכא אלא לרבות ולחייב את הגוי, אם לא קילל בשם ממש, אלא השתמש בכינויין  54 .

 54.  כגון: "א-להים", "ש-די", "צבאות". רש"י.
ואליבא דרבי מאיר, המובא להלן.
דתניא, "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ונוקב שם ה' מות יומת"?
אלא, לפי שנאמר "ונוקב שם מות יומת", יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין? תלמוד לומר "איש כי יקלל אלהיו", ומכאן למדנו שחייב מכל מקום. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, על שם המיוחד ענשו במיתה, ועל שאר הכינויין אינו אלא באזהרה.
נמצא לדעת רבי מאיר, שהמקלל חייב אף על הכינוי, ודרשינן "איש איש" לחייב גם עובד כוכבים שקילל בכנוי.
ופליגא דרבי מיישא. כלומר, רב יצחק נפחא, האומר שגוי שקילל בכנוי חייב רק לדעת רבי מאיר, חולק על דברי רב מיישא שיובאו להלן.
דאמר רבי מיישא, בן נח ש"בירך" את השם בכינויים, אפילו לדעת רבנן חייב מיתה.
מאי טעמא?
דאמר קרא "ונקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת", ודרשינן: רק גר ואזרח הוא דבעינן "בנקבו שם", אבל עובד כוכבים, חייב מיתה אפילו בכינוי.
מקשה הגמרא: ורבי מאיר, המחייב גם את הישראל שקילל בכנוי, האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?
מתרצת הגמרא: ללמדנו, שרק גר ואזרח נידונים בסקילה, אבל עובד כוכבים בסייף.
ואילולי נאמר "כגר כאזרח" סלקא דעתך אמינא לחייבו סקילה, הואיל ואיתרבו איתרבו. (כלומר, אף על פי שלא הוזכרה מיתת סקילה בבן נח, מכל מקום כיון שלענין "ברכת" ה' למדנו דין בן נח מישראל, נלמד לגמרי, אף לחייבו בסקילה).
קא משמע לן, שאינו חייב אלא סייף.
מקשה הגמרא: ולדעת רבי יצחק נפחא אליבא דרבנן, שפטר גוי שקילל בכינוי, האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?
מתרצת הגמרא: לדעת רבי יצחק, דרשינן מ"כגר כאזרח" ללמדנו, שרק גר ואזרח הוא דבעינן שיקלל "שם בשם", אבל עובד כוכבים לא בעינן "שם בשם". ואף אם לא קילל שם בשם נהרג.
ועדיין קשה, לדעת רבי יצחק נפחא, הסובר שלדעת רבנן גוי שקילל בכינוי פטור, "איש איש" למה לי? הרי לשיטתם אפשר לחייב גוי שקילל בשם המיוחד מ"ה" זו ברכת השם, כדלעיל?
וצריך לומר, אכן לדעת רבנן לא דרשינן מידי מ"איש איש", כיון ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", ואין כאן יתור לשון.
כיון שהוזכר דין גוי ה"מברך" את ה', הובאו יתר דיני בני נח:
תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח  55 . ואלו הן:

 55.  בזהר (מדרש הנעלם פרשת נח, מאמר וירח ה' את ריח הניחוח) מובא: "מאין היה לו (לשם בן נח) תורה? אלא אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשת בנו, ואח"כ באה ליד חנוך, עד שבא לשם והיה מתעסק תמיד בה. אמר לו ר' יוסי, אם התורה היתה במדרשו של שם, למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נח אותן שבע מצות שנצטוו, שהרי בתורה נכתבו קודם לכן? אלא אמר רב יצחק, בשעה שהמבול בא לעולם, ונכנסו לתיבה, מרוב צערם נשתכחה משם, עד שבא הקב"ה, וחידש להם אותם שבע מצות. אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נשתכחה התורה ממנו, אלא אמר הקב"ה, אם אומר להם שישמרו כל תורתי, יפרקו כל העול מהם, כאחרים שאמרו ודעת דרכיך לא חפצנו. אלא אתן להם דברים מועטים, וישמרו אותם".
א. דינין. להושיב דיינים בכל פלך ופלך, ולדון בשש המצות האחרות, ולהזהיר את העם  56 .

 56.  רמב"ם (פרק ט' מהלכות מלכים הל' יד'). והנה, דעת הרמב"ן (וישלח לד' יג'), "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז') אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:) ". נמצא לדעת הרמב"ן, שאין נהרגים על אי הושבת דיינים בכל פלך ופלך. אך דעת הרמב"ם, שנהרגים על כך. וכן מה שכתב הרמב"ן שמצווים לדון בדיני ישראל, יש מהראשונים הסוברים (עיין מלמד התלמידים לר"י אנטולי חתנו של הר"ש אבן תיבון, פרשת נח, יב' א'), שלא נצטוו אלא לדון כפי הדינים המוסכמים ביניהם. ועיין מה שנכתוב לקמן בקושיית הגמרא "מאי ביניהו", בשם שו"ת הרמ"א.
ב. ו"ברכת" השם. באופנים שנתבארו לעיל.
ג. עבודה זרה. באופנים שיבוארו להלן.
ד. גילוי עריות  57 . כל העריות האמורות בתורה, מלבד נערה המאורסה, שאינם חייבים אלא אם באו על אשה נשואה. (עיין לקמן נז' ב').

 57.  המנחת חינוך (מצוה לה') כתב, שגוי הבא על הערוה, אפילו אם היה קטן פחות מבן תשע שנים, נהרגת. כיון, ש"שיעורין הלכה למשה מסיני", ולא נאמרו לבני נח. כלומר, מה שביאת פחות מבן תשע אינה חשובה ביאה, נאמר רק בישראל, ולא בבן נח. אמנם, דעת המנחת סולת (שם אות א'), דבפחות מבן תשע אינה חשובה ביאה כלל אף בגוי.
ה. ושפיכות דמים  58 . אפילו הרג עובר, או טריפה, כדלהלן (נז' ב').

 58.  במרגליות הים הקשה, למה הוצרכו לצו מיוחד על שפיכות דמים, הרי הוי בכלל הדינים? ותרץ, שזהו לשלול נימוסי הגויים בדו קרב, שבנימוסיהם אין בזה משום רציחה, ולפי דעת תורה, נכרי שיהרוג חברו בדו קרב הרי הוא כרוצח. וכמו כן בגזילה, אם יתירו בנימוסיהם לגזול, כאשר נהגו התקופות קדומות, עדיין יהיו אסורים בגזל מאזהרת התורה.
ו. וגזל, אפילו גזל פחות משוה פרוטה. כדלהלן (נז' א').
ז. ואבר מן החי. כדלהלן.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |