פרשני:בבלי:סנהדרין צז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צז א

חברותא[edit]

אמר ליה: אין. אכן כך. דכתיב: "ביום ההוא אקים  את סוכת דוד הנופלת". ו"סכת דוד" הוא כינוי למלכות דוד שנפלה. והמשיח הוא זה שיקים את סכת דוד, לכן נקרא "בר נפלי"  335 .

 335.  עיי' בערוך לנר (הובא בחדושי הגאונים) מה שכתב בביאור ענין זה באורך.
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו, יהיו בו הסימנים דלהלן:
תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה  336 ,

 336.  שכיון שתלמידי חכמים מתמעטין, אין מי שיגין על הדור, ולכן השאר עיניהם כלות ביגון ואנחה. עיון יעקב.
וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות,
עד שהראשונה פקודה - שניה ממהרת לבא. פקודה - מלשון "לא נפקד ממנו איש"  337 , דהיינו, לא נחסר מאיתנו איש. כלומר, עד שלא כלתה צרה ראשונה, כבר שניה ממהרת לבוא.

 337.  עוד פירש ביד רמה, טרם היות גזירה ראשונה פקודה מאת הקב"ה לבטלה, כבר השניה ממהרת לבוא.
תנו רבנן: בשבוע (שבע שני שמיטה) שבן דוד בא בו, יתקיימו הסימנים דלהלן:
שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". והיינו, שיהיה מעט מטר. ואז יהא רעב במקום אחד, ושובע במקום אחר.
שנה שניה - חיצי רעב משתלחים. והיינו, שיהא מעט רעב, ולא יהא שובע בשום מקום.
שנה שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה, מתוך שאין להם מה לאכול  338 .

 338.  שהרי אם אין קמח - אין תורה. ובחמישית, שיהא שובע גדול, תורה חוזרת ללומדיה. שכאשר יש קמח - יש תורה.
ברביעית - שובע ואינו שובע.
בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה.
בששית - יצאו קולות שבן דוד בא  339 .

 339.  עוד פירש רש"י, דהיינו קולות מתקיעת שופר. כפי שנאמר: "יתקע בשופר גדול". וביד רמה כתב, דהיינו כעין רעמים, אלא שהם באים שלא על ידי עבים ומטר.
בשביעית - מלחמות בין הנכרים לישראל.
במוצאי שביעית - בן דוד בא.
אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, שנה אחת רעב ושנה אחת שובע, ולא אתא (ולא בא) בן דוד!
אמר אביי: אכן היו שנים שהיה רעב ושובע, אבל האם היו בשנה ששית של שמיטה - קולות שבן דוד בא? ובשנה בשביעית - מלחמות, מי הוה (האם היה)?
ועוד: אכן היו רעב ושובע, אבל כסדרן (כפי הסדר שנשנה בברייתא, שנה ראשונה של שמיטה כך, שניה כך), מי הוה (האם היה)?
תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו -
בית הוועד (מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה) יהיה למקום זנות. כי יכלו החכמים, ולא יהיו לומדי תורה, ומתוך כך יהיו בתי הועד ריקים מאדם. והיות ובתי מדרשות מחוץ לעיר הם, יבואו בעלי זימה ויתגודדו שם  340 .

 340.  כך כתב רש"י בסוף מסכת סוטה. וביד רמה פירש, שיהיו פרוצין כל כך בזנות, עד שיזמנו מקום בפרהסיא להוועד שם עם ה זונות.
והגליל יחרב  341 ,

 341.  ביד רמה גרס "והגויל יאשם", והיינו גויל של ספר תורה, שיענש ויכלה, מחמת שנתמעטו לומדיו. וכן להלן גרס "ואנשי גויל יסובבו וכו"', דהיינו, כותבי ספר תורה ומוכרי גוילים, יסובבו מעיר לעיר כדי למצוא פרנסתן, ולא יחוננו.
והגבלן (מקום ששמו "גבלן"  342 ) יאשם, יהא שומם,

 342.  כתב היעב"ץ, שהוא מחוז סמוך להר הלבנון.
ואנשי גבול ארץ ישראל  343  יסובבו מעיר לעיר - ולא יחוננו,

 343.  עוד פירש רש"י, דהיינו אנשי גזית, סנהדרין.
וחכמת הסופרים תסרח (תימאס, כדבר סרוח)  344 ,

 344.  והרב אברהם בן הגר"א פירש, ש"תסרח" מלשון "סרח העודף" הוא. שבאמת אמרו חכמים "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". אבל החכמים והסופרים שבאותו הדור יאריכו בנאום, ולא ינעם לאזני שומעיהם.
ויראי חטא ימאסו,
ופני אנשי אותו הדור יהיו כפני כלב  345 , והאמת תהא נעדרת.

 345.  שיהיו דומים לכלב ממש. עוד פירש רש"י, דהיינו שלא יתביישו זה מזה. והמהרש"א כתב, שהכלב נקרא כך, כי כולו לב. שהוא נאמן בכל ליבו לאדונו. ואמר, שפני אותו הדור יהיו כפני הכלב, שיראו עצמם כאילו אוהבים את זולתם בכל ליבם. אבל באמת, ליבו בל עמו. כי האהבה שהיא נראית לפנים, נעדרת היא מן הלב. והעץ יוסף הביא בשם הזקוקין, שמנהיגי הדור יהיו שפלים כמו מנהיגי הכלבים. עוד פירש, ש"פני הדור" היינו העשירים שבדור (כפי שהוא מוכיח מרש"י פר' מקץ). והיינו, שהעשירים שבאותו הדור יהיו כילים וקמצנים בממונם, ואכזרים מלתת כלום לעניים, וזה כמו הכלב, שהוא כילי ואכזר מליתן לחבירו כלום. עיי"ש. ובפתח עיניים כתב, שהכלב מזונותיו מועטין, ועם כל זה הוא עז. כך בני אותו הדור יהיו עניים ועזים.
שנאמר: "ותהי האמת נעדרת".
מאי "ותהי האמת נעדרת"?  346 

 346.  שאי אפשר לומר שהכוונה היא מלשון העדר, שלא תהיה אמת כלל, שהרי אמרינן במס' שבת, שאפילו בשעת כשלונה של ירושלים, לא פסקו ממנה אנשי אמנה בדברי תורה (ואמת נופל על דברי תורה)! מהרש"א.
אמרי דבי רב: מלמד שנעשית האמת עדרים עדרים - והולכת לה  347 .

 347.  והיינו, שאנשי אמת יהיו הולכים עדרים עדרים ומתחבאים במדברות מפני הדור הרע ההוא.
מאי האי דכתיב בהמשך אותו פסוק: "וסר מרע משתולל"?
אמרי דבי רבי שילא: באותו דור, כל מי שסר מרע - משתולל על הבריות (הבריות יאמרו עליו שהוא שוטה. "משתולל" - לשון שטות)  348 .

 348.  כתב ביד רמה: ותמה אני לפי סימנים הללו, מפני מה אין בן דוד בא בדורנו זה!!
והיות והגמרא הביאה את הפסוק "ותהי האמת נעדרת", מביאה הגמרא עוד בענין אמירת האמת.
אמר רבא: מריש הוה אמינא (בתחילה הייתי סבור) דליכא קושטא בעלמא (שאין אדם בעולם שידבר תמיד רק אמת  349 ).

 349.  כפי שמצאנו כשהקדוש ברוך הוא נמלך בפמליא שלו אם לברוא את האדם, אמרה האמת: אל יברא, שכולו שקר. וכן אמר דוד בתהלים: כל האדם כוזב. ורק העולם הבא נקרא "עלמא דקשוט" (עולם האמת). מהרש"א ועיון יעקב.
אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא  350  לא הוה משני בדיבוריה לשקר  351   352 , וכך אמר לי:

 350.  כל חלל העולם, נחלה בלי מצרים. וביד רמה כתב, דהיינו כל מרגליות ואבנים טובות שבעולם.   351.  כלומר, שאם אמר למכור דבר מסויים בסך מסויים, ואחר כך בא אחר ורצה לתת לו יותר, אע"ג דקיימא לן שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, בכל זאת הוא נהג בעצמו, שאפילו יתנו לו כל חללי עלמא, לא ישנה בדיבורו. עיון יעקב.   352.  במהרש"א כתב, שדקדק כל כך במידת האמת בגלל המעשה המסופר להלן. ועיי"ש מה שכתב עוד בזה.
זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה (פעם אחת נקלעתי למקום אחד, ששמו קושטא), ולא הוו אנשי אותו המקום משני בדיבורייהו (משנים דיבורם לשקר), ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה (ולא היה מת אדם משם שלא בזמנו  353 ).

 353.  כתב בעיון יעקב, שהוא מדה כנגד מדה. כי איתא במס' יבמות: את מספר ימיך אמלא - אלו שני דורות. ופירש שם רש"י, שאלו הן השנים שפוסקין לו לאדם בעת לידתו. ואם לא זכה - פוחתין לו מהם. ולכן, אם האדם אינו משנה בדיבורו, גם הקדוש ברוך הוא לא משנה ממה שקצב לו בתחילה, אף שלא זכה. עיי"ש. ועיי' במהרש"א מה שכתב בזה.
נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה (נשאתי אשה מהם, והיו לי שני בנים ממנה).
יומא חד הוה יתבא דביתהו, וקא חייפא רישא (יום אחד היתה יושבת אשתו של רב טבות, וחפפה את ראשה).
אתאי שיבבתה, טרפא אדשא (באה שכנתה, ודפקה על הדלת).
סבר רב טבות: לאו אורח ארעא (אין זה דרך ארץ) לומר היכן היא, הואיל והיא חופפת ראשה.
ולכן אמר לה לאותה שכנה: ליתא הכא (אשתי אינה כאן).
שכיבו ליה תרתין בנין (מתו לו שני בניו)  354 .

 354.  אף שמצינו שגם הקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום, הכא לא היה מפני השלום כל כך, כי אם היה אומר האמת, היתה השכנה מתפייסת. יעב"ץ.
אתו אינשי דאתרא לקמיה (באו אנשי המקום לפניו), אמרו ליה: מאי האי? איך אירע דבר זה, שמתו בניך בלא זמנם?
אמר להו: הכי הוה מעשה (כך וכך היה המעשה, שלא דיברתי אמת).
אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי (בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות).
תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו -
נערים ילבינו פני זקנים (כלומר, יביישו אותם),
וזקנים יעמדו לפני נערים לכבדם (והיינו דאמרינן במסכת סוטה: בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא),
ובת קמה באמה לחרפה ולביישה,
וכלה קמה בחמותה,
ופני הדור כפני כלב,
ואין הבן מתבייש מאביו. תניא: רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו -
העזות תרבה,
והיוקר יעות (לא יהו מכבדין זה את זה  355 . יוקר - מלשון כבוד. כמו "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן"),

 355.  עוד פירש רש"י, מכובד שבהם יהא עוותן ורמאי. וביד רמה פירש: כלומר, שהנקלה יעוות את היקר, ויבטל את דבריו. אמנם המהרש"א במס' סוטה פירש, דהיינו שהיוקר יאמיר.
והגפן יתן פריו - ואף על פי כן יהא היין ביוקר, לפי שלא תהיה ברכה בפרי עצמו  356 .

 356.  עוד פירש רש"י, שיהיו כולם רודפין אחרי היין ומשתכרין, ולכן יהא היין ביוקר, אף שהרבה יין בעולם.
ונהפכה כל המלכות למינות,
ואין תוכחה  357 .

 357.  בספר זקוקין כתב, שזה המשך למה שאמר שהמלכות תיהפך למינות. והיינו, שלא יהיה אחד מישראל שיוכל להתווכח עם המינים ולהשיב להם תשובה ניצחת, להוציא המינות מליבם.
ודברי ברייתא זו מסייע ליה לרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא - עד שתתהפך כל המלכות למינות.
אמר רבא: מאי קרא - "כלו הפך לבן טהור הוא". שכשם שכשפושט הנגע בכל העור - טהור הוא, כך כשתהפך כל המלכות למינות - תבוא הגאולה  358 .

 358.  ביד רמה כתב, שכשם שבנגעים, אף שהפשיון סימן טומאה הוא, בכל זאת אם פשה בכל העור ונהפך ללבן - טהור הוא, כך כאן, אף שהמינות סימן לגלות, כיון שנהפכה כל המלכות למינות - סימן הוא לגאולה.
תנו רבנן: "כי ידין ה' עמו וגו' כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". אין בן דוד בא - עד שירבו המסורות (המוסרים, המלשינים  359 ).

 359.  והיינו כמאן דאמר שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה. שמתוך צרות אלו, שירבו המסורות, יחזרו בתשובה שלמה. ויש לפרש גם למאן דאמר שנגאלין גם בלא תשובה, שעל ידי צרות אלו יהיו שפלים מאוד. מהרש"א, עיי"ש.
וכך נדרש הפסוק: "כי ידין ה' עמו" להביא להם את הגאולה, "כי יראה כי אזלת יד", כשיראה שתחזק ידם של המוסרים, ויצליחו במלשינותם.
דבר אחר: אין בן דוד בא - עד שיתמעטו התלמידים שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב (והיינו "אזלת יד").
דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס. והיינו "אזלת יד", שיהיו בידים ריקניות  360 .

 360.  כך כתב רש"י. וכתב הרש"ש: והנה הודות לקל בדורותינו נמצאים עשירים מופלגים במינו וגם יתר העם הפרוה מצויה בידם, הכי ניתן נואש חס ושלום לגאולה? ויש לפרש הכוונה להיפך, דחזינן דבימיהם היתה הפרוטה נחשבת לממון, כדתנן (בבא מציעא פרק ד' משנה ז'): ה' פרוטות הן. ואמר כאן, דאז, בימים שלפני ביאת המשיח, לא תהיה נחשבת למאומה, ולא תראה עוד, עד שאפילו בכיס, ר"ל של צדקה, דשם מצויים המטבעות הקטנות ביותר, מנדבת דלת העם, גם שם לא תמצא, כי תהיה הרוחה, ואף הפחותה שבנדבות לא תהיה בפרוטה.
דבר אחר: עד שיתייאשו ישראל מן הגאולה. שנאמר "ואפס עצור ועזוב", כביכול (כאילו אפשר לומר דבר זה כלפי מעלה) אין סומך ועוזר לישראל. שיהיו ישראל שפלים מאוד, ויתייאשו מן הגאולה.
כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה (כשהיה רואה תלמידי חכמים עוסקים בענייני זמן הגאולה), אמר להו: במטותא (בעינא  361 ) מנייכו לא תרחקוה (בבקשה, אני מבקש מכם שלא תרחיקו את הגאולה).

 361.  במס' ברכות (לה ב) וכן בעין יעקב כאן, אין גורסין "בעינא".
דתנינא: שלשה דברים באין בהיסח הדעת (פתאום, בלא שיתכונן האדם לכך), אלו הן:
א. משיח,
ב. מציאה,
ג. ועקרב (שנושך את האדם פתאום)  362 .

 362.  כלל שלשה דברים אלו יחד, כי אם יזכה, תבוא עליו הגאולה כהיסח הדעת של מציאה, ששמחה וטובה היא לו. אבל אם לא יזכה חלילה, תבוא עליו כהיסח הדעת של נשיכת עקרב, שרעה היא לו (שיתכן שביאת המשיח תבוא לרעתו, שיסבול חבלי משיח). מהרש"א. ועיי' בעיון יעקב.
אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא (ששת אלפים שנה יתקיים העולם הזה), וחד חרוב (ואלף אחד, השביעי, יהא חרב). שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". והיינו, שייוותר ה' לבדו ביום ההוא. ויומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא  363 , שנאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו'".

 363.  לא שיש זמן אצל הקדוש ברוך הוא ח"ו, כי אלף אלפים מהשנים - כרגע הם אצלו, שאין לו יחס עם הזמן כלל. וכתבו זה רק על דרך השאלה, לדבר בלשון בני אדם. והיות וכתוב "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", משמע שמה שקורא הכתוב יום גבי הקדוש ברוך הוא, הוא אלף שנים של בני אדם. יפת תאר, עיי"ש.
אביי אמר: תרי חרוב (אלפיים שנה יהא העולם חרב  364 ), שנאמר: "יחיינו מימים, ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו".

 364.  כתב בעיון יעקב, שאפשר להסמיך דברי אביי להאי דאיתא בבראשית רבה (פרשה יא): אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע, לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל בן זוגך. והיות ולעתיד יחרב העולם, ושוב לא יהיה לשבת בן זוג, לכך צריך שיהיו שני ימים יום השבת.
"יחיינו מיומים", היינו שני ימים של הקדוש ברוך הוא, שהם אלפיים שנה. ובאותן שנים יחרב העולם, ויחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו. ועושה לצדיקים כנפים כנשרים, וזהו "יחיינו". ו"ביום השלישי", בתחילת האלף השלישי, "יקמנו ונחיה לפניו" בעולם חדש.
תניא כותיה דרב קטינא, שאמר שיהא העולם חרב אלף אחד:
כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, ובאותה שנה נעשית האדמה בורה, שאין עובדין אותה, כך העולם משמט (נעשה חרב) אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ואומר: "מזמור שיר ליום השבת" - יום שכולו שבת (שיהיה העולם כשבת יום אחד של הקדוש ברוך הוא, שהוא אלף שנים, והיינו שיהא חרב, כשנת השמיטה, שהיא שבת הארץ). ואומר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר". הרי שיומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא  365 .

 365.  ובמהרש"א ביאר, שכשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, דומיא דימי מעשה בראשית, שביום אחד משבעת הימים שבת הקדוש ברוך הוא ממלאכתו, כך העולם משמט אלף שנים דומיא דמעשה בראשית. עיי"ש.
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. וכך מתחלקים אותם ששת אלפים שנה:
שני אלפים שעדיין לא למדו תורה, היה העולם תוהו. והיינו, מבריאת אדם הראשון ועד שהיה אברהם בן חמישים ושתים שנה. וכשהגיע אברהם לזמן זה - עסק בתורה, שנאמר: "את הנפש אשר עשו בחרן", ותרגם אונקלוס: "דשעבידו לאורייתא בחרן"  366 .

 366.  ואיתא במס' עבודה זרה (ט א), דגמירי שבאותה עת היה אברהם בן חמישים ושתים.
לאחר מכן - שני אלפים תורה (עיין ברש"י שהביא את חשבון השנים. ואין הכוונה שתכלה תורה חס ושלום אחר אותם שני אלפים שנה, אלא לפי שגבי תוהו אמרנו שהיה אלפיים שנה, נקט כך גם גבי תורה  367 ),

 367.  אמנם במהרש"א כתב, שהוא דחוק לומר בכהאי גוונא "איידי". וכתב לפרש הדברים כפשוטן, שאחר שגלו ישראל גלות גמורה אין בהם תורה, כדכתיב "מלכה ושריה בגוים אין תורה". ומכל מקום קע"ב שנים אחר חורבן בית שני מקרי עדיין שנות תורה, כי אז היה דור התנאים, ועדיין לא נדלדלו הישיבות. עד אחר שמת רבי, וגבר הגלות, ורבו הצרות, וכלו ימי תורה. ומשם ואילך, מתוך הגלות והצרות, כל אותו הזמן ראוי לביאת המשיח, ומקרי ימי חבלי משיח. ועיי' ביעב"ץ.
ולאחר מכן, על פי הדין, היו צריכים לבוא שני אלפים ימות המשיח, שיבוא המשיח, ותכלה מלכות הרשעה, ויבטל שעבוד מישראל.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |