פרשני:בבלי:סנהדרין לא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין לא ב

חברותא[edit]

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולמה לא נאמינה "הא אי בעיא  קלתיה." כנ"ל.
ומתרץ לו רב נחמן: כיון דהשטר הזה איתחזק בבי דינא, כבר היה בבית דין והם כתבו עליו "הנפק", והוא אישור בית דין שהשטר כשר ואינו מזוייף - לכן, "איבעיא קלתיה" לא אמרינן, שאין בכוחה להפקיע מעשה בית דין  13 .

 13.  הקשו התוס', ומה בכך שאושר בבית דין, מכל מקום נאמנת ב"מגו" דאי בעי קלתיה. ומפרשים, שהשטר נמצא עתה בבית דין, לכן אין לה "מגו", ד"עתה" אינה יכולה לשרוף, ואין לה נאמנות על למפרע שהיתה "יכולה" לשרוף. והתוס' במסכת בבא בתרא (ל א) מוכיחים מכאן ד"מגו למפרע לא אמרינן". וכן פירשו היד רמ"ה וחידושי רבינו יונה וחידושי הר"ן.
רבא ממשיך להקשות, שיאמינוה מדין "שליש". והיינו, כיון ששניהם המלוה והלוה מודים שמסרו השטר בידה בתורת איש "שלישי" המקובל עליהם ונאמן עליהם, לא יכול המלוה לבוא ולערער על אמינותה. ורבא למד כן מברייתא.
איתביה רבא לרב נחמן: שנינו ברייתא -
סימפון, "שובר", והוא שטר שכותב המלוה ללוה שאכן פרעו להחוב, והשטר "שובר" את החוב -
והסימפון נמצא בידי הלוה והמלוה טוען שאינו נכון, והשטר מזוייף -
אם הוא סימפון שיש עליו חתימת עדים - יתקיים בחותמיו יאשרוהו ככל אישור שטרות, שמזהים את חתימת ידי העדים, והשטר כשר.
ממשיכה הברייתא:
ואם אין עליו עדים, ויצא מתחת ידי שליש, ושניהם, המלוה והלוה, מודים שהוא ממונה להיות "שליש" ביניהם, השטר כשר, והרי זו נאמנות של ה"שליש".
או, שהסמפון יצא אחר חיתום שטרות. דהיינו שה"שובר" כתוב בתוך שטר ההלואה, אחרי חתימת עדי ההלואה, - הסימפון כשר, כיון ששטר ההלואה נמצא בידי המלוה, ואם כתבו בו סימפון, מוכח שהמלוה הרשה לו לכתוב שובר.
על כל פנים, בברייתא זו נאמר במפורש שיש נאמנות בידי ה"שליש", אלמא שליש מהימן?
תיובתא דרב נחמן (תיובתא  14 ).

 14.  זה פירוש רש"י בכל הסוגיא. התוס' והיד רמ"ה וחידושי הר"ן ועוד, מקשים על פירוש רש"י. א. מה שפירש רש"י שהסמפון הוא ביד הלוה - יתקים בחותמיו, פשיטא, הרי הוא ככל שטר? ב. במסכת בבא מציעא משמע שסמפון אינו שובר. שובר הוא שטר שנותן המלוה להלוה, וסמפון הוא מלשון מום, כלומר שהשטר הוא ביד המלוה, אלא שנמצא בו לשון ביטול (עיין תוס' ב"מ כ ב ד"ה סמפון). ג. אם אין עליו עדים כלל, מאי מהני שיוצא מיד שליש ואיזה ערך יש לו, האי שטרא חספא בעלמא הוא? ד. המהרש"א מבאר שהתוס' לא מסתבר להו כדעת רש"י שרבא הביא את הברייתא להוכיח שיש ביד השליש כל הנאמנות, אלא התוס' סוברים שנאמן רק אם יש לו מגו - כי הרי רבא גם הקשה: "אי בעיא קלתיה" משמע שאף השליש אינו נאמן בלי מיגו. ה. מה שקשה רבא מהברייתא, הלא נוכל לתרץ בפשיטות: רב נחמן אמר דינו רק היכא דאיתחזק בבית דין, ולכן לא אמרינן "אי בעי קלתיה", ומי אומר שהסמפון של הברייתא אכן התחזק בבית דין. לכן מבארים הראשונים בשם רבינו תם: שהסמפון הוא ביד המלוה, וכתוב על השטר, ומה שאמרה הברייתא "יתקיים בחותמיו", פירשה הגמרא שם, שאכן חתומים עליו עדים, אלא שהמלוה טוען שכתב את הסמפון להיות מוכן בידו כשיפרענו הלוה, ועל טענה זו אמרה הברייתא ששואלים את העדים אם הלוה כבר פרעו. (ומיושבות קושיא א' וב') מה שאמרה הברייתא שהסמפון - ואין עליו עדים - הוא ביד שליש, אין פירושו שמאמינים להשליש על הסמפון, אלא שבידי השליש נמצא גם השטר חוב וגם הסמפון, ונאמנותו הוא על ה"שטר חוב", וטוען שקיבלו מידי "הלוה", והלוה קיבלו מידי המלוה כשפרעו. (ומיושבת קושיא ג'). והוכחת רבא היא (לא מהסמפון, אלא) מהשטר חוב שהשליש נאמן במגו דאי בעי קלתיה, וקשה על רב נחמן הסובר שאין השליש נאמן אף עם מגו דאי בעי קלתיה (ומיושבת קושיא ד'). ועתה אין הראיה מן הסמפון אלא מן השטר חוב שכבר התחזק בבית דין (ומיושבת קושיא ה'). ועיין עוד בחידושי הר"ן.
עתה חוזרת הגמרא לדין משנתנו.
כי אתה כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה, וסותר את הדין, עד שיסתתם טענותיו, ואין לו שום ראיה להביא, ואחרי כן יאמר: "קרבו פלוני ופלוני והעידוני" (והוא דין השלישי במשנתנו, שהעדים נמצאים קרוב לבית דין, ובמקרה זה אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שאינו יכול להביאם).
ומקשינן: הא גופא קשיא, מאמר זה קשה, וסותר עצמו מיניה וביה.
אמרת: שיכול להביא ראיה עד שיסתתם טענותיו, ואומר "אין לי עוד ראיות", ועד אז יכול להביא ראיות כמה שירצה, ואחרי שאמר "אין לי" אינו יכול עוד להביאם -
ומי סובר כן? הלכה זו היא לרבנן.
והדר ועוד אמרת: אימתי אכן אינו נאמן, אם אמר: "קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני" אבל כל זמן שלא אמר כן, יכול לחזור ולהביא ראיות אף שאמר "אין לי".
ומי סובר כן? אתאן לרבן שמעון בן גמליאל. וקשה, איך סותר עצמו מיניה וביה.
וכי תימא ואם תרצה לדחוק ולפרש: שמועה זו בשם רבי יוחנן כולה כרבן שמעון בן גמליאל, ואין הדברים סותרים, אלא פרושי קא מפרש, רבי יוחנן התכוון בסוף דבריו לפרש את עצמו, שמאי הכוונה באמרו עד שיסתתם טענותיו -
עד שיאמר טענה שאינה מקובלת כלל, שאומר: "קרבו פלוני ופלוני", ואם לא אמר כן, יכול לטעון טענות חדשות אף שכבר אמר "אין לי" -
קשה קושיה אחרת: איך יתכן שרבי יוחנן יאמר כן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל -
והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.
הרי שרבי יוחנן אינו פוסק כרבן שמעון בן גמליאל בהלכה השניה של משנתנו?
והגמרא מתרצת, ומביאה נוסח אחר בדברי רבי יוחנן.
אלא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר, אף אם בית דין הגבילו אותו לשלושים יום (והוא "ראיה ראשונה" שאכן נפסקה ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל).
עד, כלומר מתי אינו חוזר ומביא ראיות - שיסתתם טענותיו, ואיך נסתמו טענותיו? אם יאמרו לו: "הבא עדים" ואומר אין לי עדים", "הבא ראיה", ואומר: "אין לי ראיה". (והוא "ראיה אחרונה" שאין ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל).
ובשתי ההלכות האלו לא חידש רבי יוחנן כלום, והחידוש הוא בהמשך דבריו:
אבל אם לבסוף באו עדים ממדינת הים מארץ רחוקה, או שהיתה דסקיא שק של עור ובו שטרות של אביו מופקדת ביד איש אחר, וטוען שלא ידע בהם, ועתה רוצה להביאם - הרי זה מביא וסותר  15 .

 15.  כתב הרמ"ה, שלפי גירסא, אף אם אמר "אין לי", יכול לחזור ולטעון, שכוונתו היתה, לפי מה שנמצא עתה בידו אין לו עדים וראיה. (ועיי"ש שמביא גירסא אחרת, ולפי גירסא ההיא, אם אמר "אין לי", אינו יכול להביאם). וזה לשון הרמב"ם (פרק ז' הלכה ח'): "במה דברים אמורים? כשהיתה הראיה אצלו, והעדים עמו במדינה. אבל אם אמר: "אין לי עדים ואין לי ראיה", ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה החמת של אביו שיש שם השטרות מופקדות ביד אחרים, ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיתו - הרי זה מביא וסותר. ומפני מה סותר? מפני שיכול לטעון ולומר: זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה, מפני שלא היו מצויין אצלי. וכל זמן שיכול לטעון ולומר: זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה מפני שלא היו מצויין אצלי, או מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו - הרי זה לא סתם טענותיו וסותר. לפיכך אם פירש ואמר: אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא בידי אחרים - אינו יכול לסתור".
הגמרא דנה בהלכה אחרת, אם בעל דין יכול לכוף את חבירו להתדיין בבית הוועד, והוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים הרבה, ששם יש בית דין יפה, כלומריותר מומחים.
כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: בעל דין קשה התוקף את חבירו בדין ומטריח את חבירו, אחד מבעלי הדין אומר: "נדון כאן" בבית דין שבעיר, ואחד אומר: "נלך למקום הועד" כדי שהתוקף יתבייש מהם.
כופין אותו, וילך למקום הועד.
אמר לפניו לפני רבי יוחנן רבי אלעזר: רבי! מי שנושה בחבירו מנה, האם יוציא מנה הוצאות הדרך על מנה  16 ?!

 16.  כתבו התוס' והרא"ש, ממה שאמרה שגמרא שצריך להוציא הוצאות, ומשמע שאם יזכה בדין לא יפרענו בעל הדין המטריחו להוציא הוצאות, אפשר ללמוד שאין המפסיד חייב לשלם לבעל הדין את הוצאותיו. אבל, כתב הרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג, אם היה הנתבע מסרב לבוא לבית דין מכל וכל, והוציא התובע ממון לכופו לבוא להתדיין, ואכן זכה התובע בדין, אז משלם הנתבע את הוצאות אלו.
אלא, סובר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו.
איתמר נמי, אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן): שנים שנתעצמו נעשו קשים זה לזה בדין, אחד אומר: "נדון כאן", ואחד אומר: "נלך לבית הועד", - כופין אותו ודן בעירו.
ועוד אמר רב ספרא: ואם הוצרך לבית דין שבעיר דבר לשאול, ואינם יודעים פסק ההלכה - כותבין לבית הועד (גירסת הרי"ף: לבית דין הגדול שבירושלים) ושולחין מבית הועד חוות דעת הלכתית  17 .

 17.  כתב הנמוקי יוסף, בית דין הגדול אינם פוסקים את הדין, כי הרי הבעלי דין אינם לפניהם, אלא כותבין חוות דעת גרידא.
ועוד אמר רב ספרא: ואם אמר בעל הדין כתבו ותנו לי הסבר מאיזה טעם דנתוני - כותבין ונותנין לו  18   19 .

 18.  כתב הרמ"ה, כיון שרצה לילך לבית הועד וכפוהו לדון בעירו, לכן יש לו את הזכות לבקש שיכתבוהו את הסבר פסק הדין, כדי שיוכל לילך לבית הוועד ולטעון שם טענותיו, ועד אז אינו מרוצה מפסק הדין. וכתבו הראשונים, אבל אם לא כפוהו לדון בעירו, אין בית דין חייב לכתוב לו סברת פסק הדין. ועיין בחידושי רבינו יונה ובתוס' ובשו"ת אבקת רוכל (סימן יט) ובשו"ת הב"ח (סימן כ"ב)   19.  וכתב הנמוקי יוסף שבית דין אינם כותבין לו הטעמים והראיות מהם יצא להם פסק הדין, אלא כותבין טענות שני בעלי הדין, ופסק הדין, וכתב זה יקח אתו לבית הוועד, והם יביאו טעמים וראיות משלהם.
ועוד אמר רב ספרא: והיבמה הולכת אחר היבם להתירה בחליצה. כמו שיבואר.
על הלכה זו האחרונה דנה הגמרא:
עד כמה צריכה היבמה ללכת אחרי היבם?
אמר רבי אמי: אפילו מטבריה לצפורי, אף שישיבת טבריה גדולה משל ציפורי, הולכת אחריו לציפורי.
אמר רב כהנא: מאי קרא מאיזה פסוק דרשינן כן?
נאמר בפרשת חליצה (דברים כד): וקראו לו זקני עירו, ודרשינן "עירו" ולא זקני עירה.
הגמרא חוזרת לדין שנים שנתעצמו בדין, ואחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד.
אמר אמימר: הילכתא! כופין אותו וילך למקום הוועד.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו, ונתן טעם לדבריו, ומסתבר טעמו, האם יוציא מנה על מנה?
ומתרץ אמימר: הני מילי דברי רבי אלעזר נאמרים רק היכא דקאמר ליה כן לוה למלוה, ולא יוציא המלוה מנה על מנה, אבל אם אמר כן מלוה ללוה, יכול לכופו, כי: "עבד לוה לאיש מלוה". (והוא פסוק בספר משלי) וכיון שהתחייב אליו כעבד אל אדונו ילך אחריו  20 .

 20.  כתבו הרמ"ה והמרדכי והמאירי והנמוקי יוסף שדין זה אמור רק במלוה ולוה, שהרי מפורש הטעם משום "עבד לוה לאיש מלוה". אבל הרא"ש כותב, דהוא הדין בכל תובע ונתבע, שהרי הטעם הוא "וכי יוציא זה מנה על מנה", וטעם זה שייך בכל התביעות. ומבאר הרמ"ך, שכל תובע המתרעם על הנתבע הרי הנתבע כעבדו, עד שיתברר תביעתו. כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות סנהדרין), שכל זה הוא דוקא אם אכן יש תביעה, אבל אם הנתבע (- או הלוה לדעת הרמ"ה -) טוען: לא היו דברים מעולם, בודאי שאינו צריך לילך לבית הוועד.
הגמרא מספרת עובדא על משפט ששלחו למר עוקבא.
שלחו ליה מטבריא שבארץ ישראל למר עוקבא שהיה אב בית דין בבבל. וכן נאמר בשליחות:
ל"דזיו ליה כבר בתיה! השליחות מיועדת אל מר עוקבא שעור פניו מקרין כשל משה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה -  21 

 21.  עוד פירש רש"י, וגרס: כ"בר ביתיה", והוא כינוי למשה רבינו שהוא בן בית, כמו שנאמר (במדבר יב): "בכל ביתי נאמן הוא", ופירוש לדזיו ליה - על חכמתו, כמו שנאמר (קהלת ח): חכמת אדם תאיר פניו. ועוד פירש מצא רש"י בספר אגדה: מר עוקבא היה בעל תשובה, שנתן עיניו באשה אחת והיא היתה אשת איש, ומרוב חשקו בה נפל בחולי. לימים, נצרכה ללות ממנו, ומתוך דוחקה נתרצית לו. וכבש יצרו, ופטרה לשלום, ונתרפא. ובזכות המצוה דלק נר על ראשו כשהיה יוצא לשוק, ולכן נקרא גם "רבי נתן צוציתא" - מלשון נר. ולכן כתבו לו כן על שם האור שהיה זורח עליו.
איש אחד ששמו עוקבן הבבלי של שם שמוצאו מבבל, קבל קדמנא התלונן לפנינו - בית דין של טבריא, וכך התלונן:
"ירמיה אחי, העביר עלי את הדרך" איבד ממני דרך בני אדם, כלומר: סירסו. (ויש מפרשים: לא נהג עמי כשורה, שעשק בעסקי ממון).
ואמרו (אימרו) לו לירמיה להתפייס עמו, השיאוהו הכריחוהו והזקיקוהו לירמיה ויראה פנינו כאן בטבריא להתדיין עם אחיו".
ומקשינן: עובדא זו אינה מובנת, הא גופא קשיא יש בה סתירה מינה ובה -
אמרת: אמרו (אימרו) לו, אלמא פירושו: בקשו ממנו שדיינוה אתון שמר עוקבא ידון אותם, ואילו אחר כך אומרים לו: השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, אלמא פירושו: שביקשו ממר עוקבא, שדרוהו הכא שיכריחנו לבוא לטבריא.
ומתרצינן: אלא, הכי קאמרי: אמרו (אימרו) לו - דיינו אתון מר עוקבא ידונו, אי ציית, אם ישמע בקולכם ויקבל פסק הדין - ציית, והכל  22  יבא על מקומו בשלום, ואי לא ציית, אם ירמיה הוא סרבן דין - השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, ואנחנו נדיננו.

 22.  כתבו התוס', אין לפרש שאינו ציית, ואין ב"כח" מר עוקבא לכופו, כי לבית דין שבארץ ישראל בודאי אין סמכות לכפייה, כמו שמבואר לעיל (דף ה א). אלא מפרש רבינו תם, שאומר שרוצה להתדיין בפני בית דין הגדול שבארץ ישראל. ומכאן למדו הפוסקים (עיין ברא"ש) שמה שאמרו שאין הלוה יכול לכפות את המלוה לילך לבית הוועד - היינו דוקא למקום בית הוועד, אבל יכול לכפותו לילך לבית דין הגדול, וכאן רצה ירמיה שהוא הנתבע לכופו לילך לבית דין הגדול שבטבריא.
הגמרא מבארת עוד ביאור בעובדא דידן.
רב אשי אמר: דיני קנסות הוה בין עוקבן הבבלי לאחיו ירמיה, ובבל לא דיינו דיני קנסות (כי דיני קנסות דנים רק בבית דין סמוכיןובבבל אין סמיכה), ובעצם לא יכל מר עוקבא לדונם כלל, והא דשלחו ליה הכי: "אמרו לו" שכביכול ידונם, הוא כדי לחלוק כבוד למר עוקבא על רוב חכמתו וצדקתו, כלומר שמצד גדולתו ראוי לדונם, אלא שמעכב בעדו עובדת היותו בבבל, וכתבו כן דרך התנצלות וכבוד.
הדרך עלך פרק זה בורר




פרק רביעי - אחד דיני ממונות






דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |