פרשני:בבלי:סנהדרין סט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין סט א

חברותא[edit]

ורבה מסיים דרשתו: ואמר רחמנא ואם אין ל"איש" גואל, ולא אמרה: ואם אין "לו" גואל, כדי ללמדנו: "ואם" אין "לאיש" גואל, על "איש" אתה מסופק אם יש לו גואל, אם אין, ולכן אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין, ואם לאו, ועד שאינך ברור שאין לו גואל, אינך יכול להפקיע זכות הגואל ולתתו לכהן -
ואילו קטן אי אתה צריך לחזור עליו. כי בידוע  1  שאין לו גואלין. ובלי בדיקה הנך נותן לכהן את הקרן והחומש  2 .

 1.  כתב החתם סופר בתשובותיו (חושן משפט סימן כ"ח), סיום הלשון: "בידוע שאין לו גואלין", אינו מלשון הברייתא, כי לא יתכן שרב חסדא יחלוק על ברייתא. אלא שלשון הברייתא היא: "קטן אי אתה צריך לחזור עליו". ורבה פירשה שאין לו גואלים, כיון שקטן אינו מוליד. ואילו רב חסדא יפרשנה, שאף שיתכן שמוליד ויש לו יורשים, מכל מקום אין לו רכוש עצמאי ולא שייך לגוזלו, כמו שבאמת האריכו בתוס', עיין הערה הבאה.   2.  התוס' (סח ב ד"ה קטן) מאריכים מאוד בדין זה, ונביא דבריהם בקיצור. מקשים, מנין לקטן נכסים, הלא אין לו "יד" לעשות קנינים. וכוונתם, בשלמא בקטן ישראל יתכן שיש לו נכסים, אם ירש נכסים, וקטן הרי יורש, אבל גר מנין לו נכסים? ואף אם חכמים תיקנו לקטן "כח" לעשות קנינים משום "כדי חייו", ומשום "דרכי שלום", הלא כאן מיירי בדרשת הכתוב, היינו בדיני דאורייתא, ומדאורייתא אין לו קנין. ומתרצים: דקטן אכן אין לו קנין מעצמו, אבל אם גדול -דעת אחרת- מקנה אותו, יש לו קנין אף מדאורייתא. עוד אופן שיש לו נכסים, אם ירש את אביו בעוד היותו גוי, וגוי יורש את אביו מן התורה. עוד אופן, מעשה ידיו ושכר טרחה, דהיינו רווחי פעולתו - שייכים אליו מדאורייתא. עוד מתרצים, שמדובר שנתגיירה אמו כשעיברתו, ומתה, וירש נכסיה. עתה מקשים קושיא אחרת: איך בכלל נשבע לו הגזלן, הלא "אין נשבעין על טענת קטן"? ומתרצים, שלא מדובר כאן בטענת קטן והודאה במקצת, אלא בעדות עד אחד, המחייב להישבע כדי להכחיש טענתו. או, שמדובר שנשבע מעצמו "קפץ ונשבע", ומה שאמרו "אין נשבעין על טענת קטן" הוא רק שאין בית דין משביעים. עוד מקשים, איך נתגייר? ומאריכים להוכיח שאי אפשר לגייר אותו, ואין הבית דין יכולים לזכותו מדין "זכין לאדם שלא בפניו", כי זכייה היא מדין שליחות, ו"אין שליחות לקטן". ומתרצים, שאמו נתגיירה כשעיברתו. עוד מתרצים, דגירות היא "זכייה מיוחדת", שאפשר גם לקטן לזכות בה, ואין פירושו שבית דין הם שליחיו לגיירו, מטעם שליחות, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה.
וזו דרשת רבה ש"קטן אינו מוליד".
איתביה אביי: אביי מקשה על רבה מברייתא שנשנתה לגבי שפחה חרופה.
נאמר בתורה (ויקרא יט): ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש ... בקרת תהיה.
ודרשו חכמים: "בקרת תהיה" - שהיא חייבת מלקות.
הבועל חייב להביא קרבן אשם. כמו שנאמר שם: והביא את אשמו לה'  3 .

 3.  האם קטן בן תשע יתחייב להביא קרבן אשם? כתב הרמב"ם (פרק ט' מהלכות שגגות הלכה ג): והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת. והראשונים חולקים עיין במאירי, שאף שהיא חייבת, הקטן פטור לגמרי מקרבן. ולדעת הרמב"ם צריך לבאר דרשת הברייתא, שמהריבוי מרבים אותה למלקות ואותו לקרבן, ולדעת החולקים בא הריבוי לרבות רק אותה למלקות. הגר"ח מבאר דעת הרמב"ם, משום שקרבן צריך דעת "לרצונו" ולקטן אין דעת, ולכן אינו מביא עד שיגדיל. ויש מבארים, כי התורה גילתה רק ש"מעשה" הקטן "מחייב", אבל עדיין אי אפשר לחייב "את הקטן". ומשל למה הדבר דומה - לקטן שהזיק, מעשיו קיימים, והרי שור ניזק לפניך, אלא שאי אפשר לחייב את הקטן. ובלי חידוש התורה, היינו אומרים שקטן בן תשע הבא על שפחה חרופה אין מעשיו "מעשה", וחידוש התורה הוא, שאכן המעשה קיים. ומבאר הגרש"ר, שהנפקא מינא בין שני הסברות היא, בנזירות שהתורה גילתה שמעשה קטן מופלא סמוך לאיש, הוא מעשה, ונזירותו נזירות. האם יצטרך להביא קרבן נזירות בגמר נזירותו. שאם נאמר, שהתורה חייבה "את הקטן" בנזירות, עבור מה שהפליא נזירות בפיו, אם כן הריהו נזיר ככל דיני נזירות, וגם יביא קרבן נזירות, שגם הקרבן הוא חלק מדיני נזיר. אבל אם נאמר, כסברת הגר"ח, מפני שאינו בן דעת, קשה למה מביא קרבן, כמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות נזירות). והגר"ח מתרץ, שקרבן נזירות הוא קרבן "מחוסרי כפרה" שאינו צריך "דעת". כלומר: קרבן נזירות אינו בא לכפר, אלא להתירו בשתיית יין ובתגלחת. ועיין שם בשיעורי הגרש"ר המאריך אם קרבן "מחוסרי כפרה" צריך דעת.
שנינו ברייתא: אם היה נאמר בתורה: "איש", אין לי שהשפחה חייבת מלקות אלא איש - גדול בן שלש עשרה - בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה, מניין שהאשה חייבת מלקות על ביאתו?
תלמוד לומר: לכן כתבה התורה ו"איש", הוי"ו באה לרבות בן תשע  4 .

 4.  מבואר כאן שקטן בן תשע הבא על שפחה חרופה - הרי היא לוקה. והאמת שהדין כן בכל העריות שבתורה, וכן מבואר במסכת כריתות (יא א). אבל בשפחה חרופה יש בכך מחלוקת הרמב"ם והראב"ד: כתב הרמב"ם (שם): בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה - היא לוקה. וכתב הראב"ד: זה שיבוש שהרי שנינו בשפחה: אחד גדול ואחד קטן (אם היה אחד משניהם גדול והשני קטן) גדול נמי פטור, וכל שכן הקטן. (ועיין עוד בפרק ג מאיסורי ביאה הלכה יז). בסוגייתינו משמע כדעת הרמב"ם. וקשה על הראב"ד, עיין ב"תורת חיים". וכתב ה"אבי עזרי", שהראב"ד גרס בסוגייתינו כגירסת היד רמ"ה, שקושית אביי אינה מברייתא שנשנתה לגבי שפחה חרופה, אלא נסובה על הפסוק לגבי טומאת שכבת זרע, עיי"ש.
הרי שסברה הברייתא שבן תשע ראוי לביאה?
אמר ליה רבה לאביי: אין כאן קושיא, והדברים אינם סותרים, כי יש לו הוא אכן ראוי לביאה, אבל - ואינו מוליד.
ודוגמא לכך: כתבואה שאינה גמורה, שלא הביאה שליש דמי, שאם אתה זורעה אינה מצמחת, כך קטן בן תשע, אינו מוליד.
דבי בישיבת חזקיה תנא: נאמר בתורה בפרשת רוצח (שמות כא): "וכי יזיד איש", ויכלה התורה לכתוב: "וכי ירשיע איש", לכן דרשינן "יזיד" מלשון בישול, כמו שיבואר, -
איש מזיד מתבשל שכבת זרעו ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי "מזיד" - לישני דבשולי הוא?
דכתיב (בראשית): ויזד יעקב נזיד, בישל תבשיל.
ומקשינן מדברי רבי ישמעאל, להוכיח שקטן מוליד.
והא תנא רבי ישמעאל: נאמר בתורה: "כי יהיה לאיש "בן", ודרשינן: בן ולא אב. (דרשת רבי ישמעאל אינה מאמר רב חסדא. שרב חסדא מיירי בקטן שהוליד, אין ה"בן" נעשה סורר ומורה, ואילו רבי ישמעאל מיירי, בקטן שהוליד, אין ה"אב" נעשה בן סורר ומורה).
וסבר המקשן שכוונת רבי ישמעאל היא לדרוש, שאם כבר נולד לו בן אינו נעשה בן סורר ומורה.
היכי דמי, באיזה אופן דיבר רבי ישמעאל?
אילימא אם נאמר, כדבריך, שקטן אינו מוליד, מוכרח לומר, דאיעבר שאשתו התעברה ממנו כשהוא היה בתר אחרי דאייתי שהביא שתי שערות, ושהה תשעת ירחי לידה, ואוליד ונולד לו בן מקמי לפני דלקיף זקן, כי אחרי כן אינו נעשה בן סורר ומורה, ועל אופן זה באה הדרשה של רבי ישמעאל למעטו, משום שיש לו בן -
אי אפשר לומר כן, כי מי איכא שהות כולי האי? האם יש אורך זמן מרובה כל כך בין הבאת שתי שערות להיקף זקן?!
והא אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה מעת הבאת שתי שערות עד הקפת זקן אינו אלא שלשה חדשים בלבד, כמו שיבואר.
וממילא אי אפשר לומר כן, דבאופן זה פטרתו התורה, כי בלי הולדת בן הריהו פטור משום שכבר הקיף זקן, ולמה הוצרך לפטרו משום שכבר הוליד בן?
אלא, לאו האם לא מדובר, באופן דאיעבר אשתו התעברה ממנו מקמי לפני דלייתי שמביא שתי שערות, ואוליד ובנו נולד מקמיה לפני דלקיף זקן, ואילו משום ימיו (גילו) היה נעשה בן סורר ומורה, ובאה דרשת רבי ישמעאל לפטרו משום שהוליד. -
ושמע מינה: קטן מוליד!
קושית הגמרא היא בהנחה שהניחו כי דרשת רבי ישמעאל: בן ולא אב, ומאמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים, הם שני דברים, לכן הקשו, איך אפשר בתוך שלושה חדשים לעבר אשה ולהוליד.
ומתרצת הגמרא, שמאמר רבי כרוספדאי הוא אכן דרשת רבי ישמעאל, כלומר, קטן אינו מוליד, והתורה לא באה למעט בן שכבר הוליד כי אינו במציאות. אלא ממעטת ומגבילה את הזמן לשלושה חדשים, שהוא הזמן שאם אשתו מעוברת - עיבורה ניכר עליה, כי ההכרה היא אחרי שלשה חדשים. וגזירת הכתוב היא, שאם עברה עליו תקופה שאורכה כמתחילת הריון עד הכרת העובר פטור  5 , ומכאן המקור למאמר רבי כרוספדאי.

 5.  אף שלא הוליד בן. וכתב בחידושי המאירי: אף שאין לו אשה ולא בעל מימיו.
ומתרצינן  6 : לא אין כאן ראיה שקטן מוליד, ומדובר דאיעבר בתר אחרי דאייתי שתי שערות, ואוליד בתר דאקיף זקן -

 6.  הקשו התוס', בסוגיא דלקמן ישנם דעות תנאים הסוברים שקטן מוליד, ולמדים זאת ממקראות, ואם כן, איך דרש רבה "בידוע שאין לו גואלים" לפי הדעות ההם? ואיך מסקינן כאן שקטן אינו מוליד? ותירצו בפשיטות, דלפי הדעות ההם, אם אכן מוליד, הריהו איש, ומיהר בהבאת שתי שערות, והוא מה שאמרה התורה שכל זמן שלא הביא שתי שערות ואינו איש בידוע שאין לו גואלים. המשך התוס' בהערה כג והיד רמה מתרץ, דאין ללמוד מדורות הראשונים, ד"ההיא סייעתא דשמיא הואי, (מעשה נסים) ולא גמרינן מיניה". ובדומה לכך כתב הר"ן, דהוי מיעוטא דמיעוטא. והמאירי כתב על דברי רב חסדא: "אף על פי שאין הקטן מוליד, ושכך הוא מנהג הטבעים - אין הדבר נמנע, ויארע לפעמים על דרך הזרות, ולקדימת שלמות הטבעים, וכבר מצינו בדורות הקודמים כן, כמו שהתבאר בפרק זה. וכל שיארע כן, אין אותו הבן נעשה לעולם בן סורר ומורה שנאמר: כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן". כלומר, התוס' סוברים, "דאין מה" ללמוד מדורות הראשונים, כיון שאז הקדימו גם להיות "איש", ואילו הרמ"ה והר"ן והמאירי סוברים ד"אי אפשר" ללמוד מדורות הראשונים. ה"תורת חיים" מביא ראיה לדעת הראשונים הסוברים שאף למ"ד שבדורות הראשונים ילדו לפני שלוש עשרה שנה, היינו רק מיעוטא דמיעוטא, או מעשה נסים, ממה שאמרו חז"ל (והביאם רש"י על התורה בתחילת פרשת תולדות) שיצחק שהה לרבקה עשר שנים - כדי שתהיה בת שלש עשרה ותהיה ראויה להריון.
ודקא קשיא לך ומה שהקשית, ממאמר דרבי כרוספדאי, פירושו הוא -
כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר: אמרי במערבא בארץ ישראל: בן סורר ומורה ולא מי שאשתו מעוברת והוכר עוברה, והוא "הראוי לקרותו להיקרא אב", ולמדים שהכרת העובר היא בשלשה חדשים ממה שנאמר בתמר (בראשית לח): "ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך". היינו, שהוכר עוברה  7 .

 7.  רש"י ביבמות (לז ב).
גופא למדנו בגוף הסוגיא: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד.
ומקשינן: והא אנן תנן הרי שנינו במשנתינו: משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן, ולא דוקא שלשה חדשים  8 .

 8.  וכתבו היד רמ"ה וחידושי הר"ן, אין לתרץ ששלשה חדשים הוא הזמן מהבאת שתי שערות עד להקפת זקן, שודאי אינו נכון, כי כל אחד ואחד יש לו שיעור אחר, יש המקדים ויש המאחר.
ומתרצינן: יש כאן שתי הגבלות -
הקיף זקן, ששנינו במשנתינו, ונדרש מ"לאיש בן" - בן הסמוך לגבורתו של איש, ואם הקיף הזקן - אף על גב דלא מלו שלשה חדשים, אינו נעשה בן סורר ומורה.
מלו שלשה חדשים והוא מאמר רבי כרוספדאי, הנדרש מדרשת רבי ישמעאל: "בן" - ולא "הראוי לקראותו אב", ואם מלאו שלשה חדשים - אף על גב דלא הקיף זקן, אינו נעשה בן סורר ומורה.
רבי כרוספדאי אמר שאשה שימי עיבורה הם תשעה חדשים, ניכר עוברה בסוף חודש השלישי.
הגמרא דנה, באשה שימי עיבורה הם שבעה חדשים  9 , בכמה זמן ניכר עוברה, האם בשלשה חדשים כבכל אשה, או שליש ימי עיבורה שהם שני חדשים ושליש, כשם שהיולדת לתשעה ניכר עוברה בשליש ימי עיבורה.

 9.  מהמבואר בתלמוד ירושלמי (יבמות פרק ד ה"ב) משמע שהיא יצירה מיוחדת (טבע אחר) ונדרש מהפסוק (בראשית ב') "וייצר ה' אלקים את האדם" - שתי יצירות אחת לתשעה ואחת לשבעה. רב נחמן אומר במסכת יבמות (לז א): "נשי דידן (מקומו או משפחתו) יולדות לשבעה".
ויש בכך נפקא מינה להלכה: אשה צריכה - מתקנת חז"ל - להשהות נישואיה בין בעל לבעל שלשה חדשים, ("ימי הבחנה") כדי להבחין בזרעה שיוולד לה, אם הם בני הראשון או השני. כי אם לא תשהה, הולד שיוולד לה, לא יוודע בנו של מי הוא, ויש לכך השלכות להרבה דיני תורה. וכשתשהה שלשה חדשים יוכר עליה עיבורה אם היא מעוברת מהראשון, ואת אי - עיבורה מהראשון אם אינה מעוברת ממנו.
אשה שעברה על תקנת חכמים ולא שהתה ונשאה ונתעברה, והוכר עוברה אחרי שני חדשים ושליש מנשואיה מהשני וילדה בתום שבעה חדשים מנשואיה להשני. מעתה, אם הכרת העובר של יולדת לשבעה היא לשני חדשים ושליש, הרי הולד ספק מן השני ספק מן הראשון. אבל אם הכרת העובר היא אחרי שלשה חדשים, אין כאן ספק, והולד הוא ודאי מן הראשון.
יתיב ישב רבי יעקב מנהר פקוד (שם מקום) קמיה דרבינא תלמיד לפני רבו, ויתיב וקאמר משמיה בשם דרב הונא בריה דרב יהושע:
שמע מינה נשמע מדברי רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי, האומר שזמן הכרת העובר הוא שלשה חדשים: יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה שהם שני חדשים ושליש -
ואיך נשמע כן? דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה, למה לי לומר שימי בן סורר ומורה הם שלשה חדשים, הלא בתרי ותילתא בשני חדשים ושליש סגיא, מספיק להיות זמנו של בן סורר ומורה.
כלומר, אם התורה אמרה, מדרשת רבי ישמעאל, שימיו הם מתקופת היותו ראוי להוליד עד תקופת היותו ראוי להכרת העובר, למה לא נצמצם את זמן הזה בהתאם ליולדת לשבעה. הרי התורה לא קבעה "זמן" אלא תקופה, ולמה לא ניחס תקופה זו להאפשרות ש"אם"  10  היה מעבר אשה היולדת לשבעה, היה ניכר עוברה בפחות משלושה חדשים.

 10.  לשון היד רמ"ה: "דהא אפשר דמתרמייא ליה איתתא דילדה לשבעה", (הרי יתכן שתזדמן לו אשה יולדת לשבעה). ובדחיית רבינא כתב: אותה אשה שעלה על דעתך שתזדמן לו, אותה נטיל אחר רוב היולדות לתשעה. ובמסקנת הגמרא כתב: אם אכן ישא אשה ויוכר עוברה בשני חדשים ושליש, לא יעשה בן סורר ומורה בסוף חודש השלישי. משמע שסובר שמסקנת הגמרא היא, שיולדת לשבעה ניכר עוברה בפחות משלשה חדשים, אלא שלגבי פטור בן סורר ומורה אין מתחשבים בכך, היות וזה מיעוט. ובחידושי המאירי סובר שמסקנת הגמרא היא, שיולדת לשבעה אין עיבורה ניכר עד שלשה חדשים. אלא, שמביא שתי דעות אם סומכין עליה הלכה למעשה, עיין שם. מדברי היד רמ"ה הנ"ל, מבואר שהדיון בגמרא הוא "עובדתי", איזה אשה תתעבר ממנו, אם יולדת לתשעה או לשבעה. והקשו האחרונים (עיין אבי עזרי פרק טו מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ז, ובשיעורי הגרד"פ): למה אינו מפרש דברי הגמרא שהדיון הוא על "צורת" דרשת רבי ישמעאל, דהיינו כיון שהתורה לא כתבה במפורש "שלשה חדשים" אלא "ימי הכרת העובר", לכן דנה הגמרא, לאיזה עיבור התכוונה התורה, האם לרוב העיבורים שימיהם הם שלשה חדשים, או, שנלך אחר המיעוט, מטעם "והצילו העדה", ונצמצם את הזמן לשני חדשים ושליש?
אלא, משמע שגם יולדת לשבעה - הכרת עוברה היא לשלשה חדשים.
(ולפי דברים אלו יוצא שלצד שהעובר ניכר לשני חדשים ושליש, אם בן סורר ומורה יעשה מעשיו המכוערים בשני שלישי חדש השלישי של אחרי הבאת שתי שערות, לא ייעשה בן סורר ומורה.)
אמר ליה רבינא לרב יעקב מנהר פקוד: אין הוכחת רב הונא בריה דרב יהושע הוכחה, כי לעולם אימא לך באמת אפשר לומר: יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה -
ובכל זאת אם יעשה מעשיו המכוערים בשני שליש החדש השלישי, אכן ייעשה בן סורר ומורה, כי מי אמר לך ללכת אחרי האפשרות "אם" היה מעבר אשה היולדת לשבעה, זיל בתר רובא נלך אחר הרוב, ורוב נשים יולדות לתשעה, ואין מתחשבים באפשרות שאינה כל כך רגילה, והיא רק במיעוט נשים.
אמרוה רבנן התלמידים אמרו דחיית רבינא, קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע. ולא הסכים לכך -
אמר ליה (להו) רב הונא בריה דרב יהושע: ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא? ! התורה אמרה: ושפטו העדה "והצילו העדה", מוטל על הדיינים לעשות כל מה שביכולתם להציל את הנידון, ובן סורר ומורה הזה שעשה מעשיו המכוערים בסוף חודש השלישי, יכלו להציל אותו מסקילה, בטענה שזמנו הוא בהתאם ליולדת לשבעה  11  -

 11.  כתב ה"תורת חיים" אין להביא ראיה שהולכים אחר הרוב, ממה שהולכים אחר הרוב ברוב דיינים מחייבים, כמו שאמרה התורה "אחר רבים להטות" - כי ברוב כזה שהדיינים הם לפנינו ("רובא דאיתא קמן") בודאי הולכין אחר הרוב והמיעוט בטל להרוב, והוא דין "ביטול ברוב", ואילו כאן דנה הגמרא ברוב התלוי במציאות או בטבע או בדעת בני אדם שאינם לפנינו ("רובא דליתא קמא"), ואין אנו מבטלים את המיעוט, אלא " מתחשבים יותר" ברוב- "הלך אחר הרוב", ועל כך דנה הגמרא אם הלכה זו אמורה גם בדיני נפשות החמורים. וחילוק זה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן אמרה הגמרא (חולין יא). עוד אמרה הגמרא (שם): מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? ואחת מהראיות היא: היות והתורה חייבה להרוג את הרוצח, משמע שהולכים אחר הרוב שהנרצח לא היה טריפה. שאם לא כן, למה נחייבו לרוצח, הרי יתכן שהנרצח היה טריפה - גברא קטילא - והרוצחו פטור. ואם תאמר: נבדוק אם הנרצח אחרי מיתתו בכל אבריו לברר אם היה טריפה, גם כן לא נרוויח מכך, כי יתכן שהרוצח נקב את לבו במקום שהיה בו נקב מכבר, ואת זה אי אפשר לבדוק אחר המיתה. ולמה לא נפטור את הרוצח? ומתוך כך מוכח שהולכים אחר הרוב, ורוב בני אדם אינם טריפה. ומכאן למדים לכל דיני התורה שהולכים אחר הרוב. והקשה בחידושי הר"ן, אם כן, מה דנה כאן הגמרא אם הולכים בדיני נפשות אחר הרוב אם לא, הרי כל עיקר דין רוב נלמד מדיני נפשות, ומה בכלל הספק?! ומתרץ: אין הדברים דומים, שם כיון שאין אפשרות אחרת, מוכרחים לומר שסומכין על הרוב. כי לא בחנם כתבה התורה "מכה איש ומת מות יומת". אבל, כאן שיש אפשרות לפוטרו - לבן סורר ומורה, ולומר שהתורה חייבה אותו רק בתקופת שני חדשים ושליש, דנה הגמרא שפיר אם הולכים אחר הרוב אם לא. ובתוספת ביאור: כי גם אם נצמצם זמנו לפחות משלשה חדשים, גם כן תתפרש היטיב פרשת בן סורר ומורה, וכן באחד אומר בשנים ואחד אומר בשלש המבואר בהמשך הסוגיא, גם אם נסתור עדותם לא תבוטל פרשת עדות בתורה. כי התורה לא דיברה דוקא על מקרה משונה כזה. לכן - לא דנים אפשר משאי אפשר. ועיין ב"ערוך לנר". והגאון ר"ש איגר כתב כעין דברי הר"ן (שו"ת רעק"א סימן ק"ז): הגמרא ידעה שבדיני נפשות הולכים אחר הרוב, וקושית הגמרא היא רק מהפסוק "והצילו העדה". כלומר, כל אזהרות ועונשי התורה הם על פי כללי ה"רוב", וכשאמרה התורה "מכה אביו" כיוונה התורה למי שהוא אביו לפי ה"רוב", וממילא לא שייך לומר "והצילו העדה" לילך אחר המיעוט, ולטעון במקרה שלפנינו: "ודילמא לא אביו הוא", שהתורה ידעה שיש כאן אפשרות מיעוט שאינו אביו, ובכל זאת חייבה אותו התורה. דברים אלו אמורים כשהעבירה שעבר ידועה. אבל כאן בבן סורר ומורה אנו רוצין לפטרו מטענה "צדדית", שמא ה"מקרה" השתנה. והרי הוא מן המיעוט, על זה שייך שפיר לומר שבית דין טוענין לברר את העובדות, כדי לקיים ו"הצילו העדה". ועל זה הביאה הגמרא ראיה מסתירת שני העדים, שכמו כן הוי בירור ה"מקרה". הגר"ש בעצמו שדא ביה נרגא, שאם כן מה הביאה הגמרא ראיה מ"שמא תמצא איילונית", הרי שם אין אנו דנים על ה"מקרה", אלא על עצם העבירה שעבר. ועיין שם מה שמאריך לתרץ בדרך פלפול.
ואת אמרת ואתה אומר: זיל בתר רובא?!
האמוראים דנים בשאלה זו. אם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב לחומרא, דהיינו, במקום שכתוצאה מהליכה אחר רוב יתחייב הנידון מיתה, ואם ילכו אחר המיעוט יפטר ממיתה, האם הולכים אחר הרוב, כשם שהולכים אחר הרוב בשאר דיני התורה, או לא מטעם "והצילו העדה".
אהדרוה רבנן החזירו את דברי רב הונא בריה דרב יהושע, קמיה דרבינא.
אמר להו רבינא: ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא?!
והתנן שנינו משנה, שממנה יש להוכיח שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב:
המשנה מדברת בחקירות עדים, עידי נפשות, שאם יסתרו זה את זה עדותם בטלה, ויזוכה הנידון -
שני העדים מעידים על אירוע שאירע (לדוגמא) ביום אחד בשבת, אלא כשחוקרים אותם על ימי החודש - אחד מהעדים אומר: בשנים בחודש, ואחד אומר: בשלשה בחודש. -
עדותן קיימת ואינם סותרים זה את זה, משום שאנו מתרצים דבריהם, שזה האומר בשנים בחודש, יודע בעיבורו של חודש, שחדש שעבר היה בן ל"א יום, ולכן לפי חשבונו - האמיתי - היה האירוע בשנים בחודש. ואילו זה האומר בשלשה אינו יודע בעיבורו של חודש ולפי חשבונו - המוטעה - היה בשלשה בחודש. ויש אנשים הרבה שאינם יודעים בעיבורו של חודש  12 .

 12.  וכתבו התוס' לעיל (מא ב): כיון ששניהם מעידים על יום אחד מימי השבוע, לכן מצרפין עדותן, וסומכין על הרוב שאינם יודעים בעיבורו של חדש.
ואי סלקא דעתך אם כדבריך, ש"לא אזלינן בתר רובא" בדיני נפשות, נימא נאמר: הני עדים לא טעו, אלא דוקא קא מסהדי הם מעידים במדויק, ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי ומכחישין זה את זה. וראוי לנו לומר כן כדי להציל את הנידון ממיתה. -
אלא למה אין אומרים כן, האם לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא, ורובא דאינשי עבדי דטעו, קורה מקרה שהם טועין ואינם יודעים בעיבורא דירחא  13 . ומצרפין עדותן לחייב את הנידון למיתה  14 .

 13.  הלכה זו בשני עדים נפסקה בשולחן ערוך (חשן משפט סימן ל' סעיף ז) גם בדיני ממונות. והקשה שם השפתי כהן (ס"ק יד) הרי "אין הולכים בממון אחר הרוב". (כן מבאר הצל"ח -פסחים י"ב- שזו כוונת קושיתו). והאריכו בשאלה זו האחרונים, בהרבה מקומות בש"ס. עיין שם בצל"ח ובשערי יושר שער ג פרק ג.   14.  והקשה היד רמ"ה: אם אכן הולכים אחר הרוב, ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, למה נאמר שאחד מהן הוא מן הרוב שאינם יודעים בעיבור החודש והשני הוא מן המיעוט היודעים, ומצרפים עדותם, ולמה לא נאמר ששני העדים הם מן הרוב, ונבטל עדותם? ומתרץ, דכיון דיש כאן רגלים לדבר (סברא חזקה) שהם אכן מעידין על אותו היום (כוונתו כמו שכתבו התוס' עיין הערה יב) לכן אומרים שאחד יודע ואחד אינו יודע.
הרי ההוכחה שהולכים אחר רוב אף בדיני נפשות.
אמר רבי ירמיה מדיפתי: אף אנן נמי תנינא שנינו עוד משנה שממנה יש להוכיח שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב.
המשנה מונה והולך דינים של קטנה מבת שלש שנים עד היותה גדולה. והכלל בכל דינים אלו הוא: פחותה מבת שלש שנים אינה בת ביאה כלל, אלא כנותן אצבע בעין, וכשהיא בת שלש שנים ביאתה ביאה, אלא שאינה בת עונשין.
בת שלש שנים ויום אחד:
מתקדשת בביאה. קטנה אין לה "יד" להתקדש, ומעשיה אינם נחשבים כלום. ואילו אביה יכול למסרה לקידושין לאיש אחר, בקידושי כסף ושטר וביאה. אם האיש מקדשה בכסף ושטר, הרי היא קנויה לו לגמרי, והיא אשת איש לכל דבריה, ואף בהיותה פחותה מבת שלוש שנים. אבל אם מסרה לאיש אחר לקידושי ביאה, אינה מתקדשת בהיותה פחותה מבת שלש שנים, שאין זו ביאה, אלא מעת היותה שלש שנים.
ואם בא עליה יבם - קנאה. אם היתה נשואה לאיש בקידושי אביה, כנ"ל, ומת בעלה בלא בנים, הרי היא זקוקה להתייבם ככל יבמה.
ואם בא עליה יבם, שקידושי ביאה הן הם קידושי יבמה (מן התורה), קנאה, והיא אשתו לכל דיני התורה, ליורשה - את נכסיה את מתה, ולירש נכסי בעלה המת, ולהיטמא לה אם הוא כהן והיא מתה, ואינה זקוקה עוד ליבום - שלכן מגרשה בגט ולא בחליצה.
ואילו אם היא פחותה מבת שלוש שנים, אין ביאתה ביאה, והיא זקוקה ליבום או חליצה, ככל אשה "שומרת יבם".
וחייבין עליה משום אשת איש. אם השיאוה אביה, כנ"ל. ובא עליה איש אחר, ביאתו בה היא ביאה, ויתחייב עליה כבכל אשת איש. (היא פטורה שהרי אינה בת עונשין). ופחותה מבת שלוש, לא חייבין עליה.
ומטמא (ומטמאה) את בועלה לטמא משכב התחתון כעליון. אשה נדה מטמאה משכבה (מצעות וכדומה) והם נעשים "אב הטומאה" לטמא אדם וכלים, היינו, שאם אדם וכלים נגעו במשכבה, נטמאו. דין זה הוא אף בתינוקת בת יום אחד.
הבועל את הנדה, נטמא, כמו שאמרה התורה: "ותהי נדתה עליו". אבל אינו חמור כמוה, ומשכבו נעשה רק "ראשון לטומאה", ואינו מטמא אדם וכלים כנדה אלא אוכלין ומשקין בלבד. (טומאה זו קראוה חז"ל: "תחתון כעליון", וכוונתם להדגיש שאין משכבו התחתון נעשה אב הטומאה כטומאת משכב הנדה בעצמה, אלא ראשון "כעליונו של זב").
האמור, שהבועל את הנדה מטמא משכב תחתון כעליון, הוא רק בבת שלש שנים, שבעילתו בעילה היא, ואילו אם היא פחותה מבת שלוש שנים, אינו אלא כנוגע בנדה, ונהיה טמא טומאה קלה, שהיא טומאה עד הערב.
נישאת לכהן אוכלת בתרומה. בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה. מן התורה אוכלת מאירוסיה, ואילו חכמים גזרו שלא תאכל עד כניסתה לחופה.
חופה זו תלויה בביאה, דהיינו אם ביאתה ביאה, חופתה מזכה אותה באכילת תרומה, ולכן, בת שלש שנים שאביה קיבל בה קידושין מאיש כהן, והכניסה לחופה, כיון שביאתה ביאה, חופתה מאכילתה בתרומה, ואילו פחותה מבת שלש שנים שאין ביאתה ביאה - אין חופתה חופה, ואינה אוכלת תרומה.
בא עליה אחד מכל הפסולין פסלה מן הכהונה. אשה שנבעלה לגוי, חלל, נתין וממזר אסורה להינשא לכהן, והיא פסולה לכהונה.
דין זה אמור רק בבת שלש שנים, שביאתה ביאה, ולא בפחותה מכך.
ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כגון אביה ואחיה חמיה וגיסה - מומתין עליה, הרי הם חייבים מיתה, והיא פטורה שהרי אינה בת עונשין.
ובפחותה מבת שלש שנים, גם הם פטורין שאין זו ביאה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סנהדרין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב |