פרשני:בבלי:שבת טז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת טז ב

חברותא[edit]

רב אשי אמר: לעולם, כלי זכוכית, לכלי חרס דמו לגמרי  1 . ולא שוינהו  2  ככלי מתכת כלל.  3  ודקא קשיא לך "לא ליטמי מגבן" ככלי חרס שאין מיטמא אלא מתוכו - לא קשיא. דהואיל וכלי זכוכית הוא שקוף, ונראה תוכו מבחוץ דרך דפנותיו, כשם שנראה ברו (חיצוניותו) - לא חשיב גבו כ"גב" אלא כ"תוך".  4 

 1.  ולית ליה לרב אשי טעמא ד"הואיל וכי נשברו יש להם תקנה" דינם ככלי מתכת. ומיהו, לענין להצריכם טבילה כשהם חדשים (ולא שוינן להו ככלי חרס שאין טעונין טבילה), אית ליה לרב אשי האי טעמא. תוספות. והוסיף הריטב"א לבאר בזה, דודאי דמו גם לכלי חרס וגם לכלי מתכות. אבל לענין קבלת טומאה, לא ניחא לרב אשי לומר דשוינהו ככלי מתכות. דאם כן היה לנו לטמא אף בפשוטיהם (דטעמא דעבוד רבנן היכרא, לא ניחא ליה לרב אשי). וכדי לא לאפושי טומאות בטומאה דרבנן, הקלו בהם ושוינהו ככלי חרס. ובהגהות הגר"א, יורה דעה סימן ק"כ ס"ק י"ט, כתב גם כן על דרך זו. דבאמת דמו לכלי חרס ולכלי מתכות. אלא שבאותו ענין אין לדמותם לשניהם. הלכך לקבלת טומאה, מדמינן להו לכלי חרס. ולטבילה, מדמינן להו לכלי מתכת, בין בכלים חדשים, ובין בכלים טמאים דמהני להו טבילה. ולפי זה, לרב אשי אתיא מתניתין דמקואות (דמשמע מינה דמהני טבילה לכלי זכוכית) כפשוטה. ומיושב מה דאקשינן מינה לעיל, דלא תהא להן טהרה במקוה.   2.  ולרב אשי, מטמאין כלי זכוכית אף מאוירן, ככלי חרס. והא דתנן "כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה", דמשמע דכלי זכוכית לא שוה, היינו לענין טומאת גבן. אבל באוירו שוה כלי זכוכית לכלי חרס. תוספות. אבל הרמב"ם בפרק א' מכלים הלכה ה', פסק כרב אשי. ועם זה כתב "ומפני שתוכן נראה כברן, לא גזרו שיטמאו מאוירן, אלא עד שתגע הטומאה בהן בין מתוכן ובין מגבן, ככלי מתכות. ונתבארה שיטתו בכסף משנה, דמההיא מתניתין דכלי נתר וכלי חרס, משמע נמי דאין כלי זכוכית מטמאין מאוירן. ואף זה בכלל מאי דמקשינן לעיל (טז א) "ולא ליטמא מגבן". כלומר, לא ליטמו מגבן אלא מאוירן, ככלי חרס. ואף על זה קאי תירוץ רב אשי "שתוכן כברן". דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן, אין לדמותן לגמרי אף לענין טומאת אויר. אבל הראב"ד כתב: אין זה הטעם נראה על דרך ההלכה. אלא מפני שתוכן כברן עשו גבו כתוכו, ומטמא מגבו. ואם כן, שוב אי אפשר שיטמא מאוירו, שהרי בכך יהיה חמור יותר מכל הכלים. שהרי לא מצינו שלש הטומאות האלו (גבו ותוכו ואוירו) ביחד בשום כלי. ועל פי סברה זו כתב החתם סופר ליישב דברי הר"ש התמוהים בסוף כלים, דכלי זכוכית יש להן טהרה במקוה. דלכאורה נסתר מסוגיין. דיש לומר דלמסקנת הגמרא דכלי זכוכית מטמאין מגבן, בהכרח דיש להן טהרה. דלא מצינו כלי שיהיה בו טומאה מגבו ולא תועיל לו טבילה.   3.  רש"י. והוסיף בזה השפת אמת, שהרואה מרחוק יסבור שהטומאה נמצאת בתוכו. אולם מדברי הרמב"ם בפרק א מכלים משמע איפכא. שכתב, דמשום שנראה תוכו כברו אינו מטמא מאוירו. ומשמע דמהאי טעמא, חשיב אף תוכו כגבו. וכיון דתוכו טמא, טימאוהו אף מגבו. אך מאחר דדין גב יש לו, אין מטמא מאוירו. והראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה, נראה שפירש כרש"י. אבי עזרי פרק יא מכלים הלכה ג.   4.  ולדבריו אתי שפיר הא דאין פשוטי כלי זכוכית טמאין, והא דאינם חוזרים לטומאה ישנה. אכן דברי הרמב"ם צריכים עיון בזה. דבפרק א מכלים הלכה ה פסק כטעמא דרב אשי. ובטעמא דאינם חוזרין לטומאה ישנה כתב שם בפרק י"ב הלכה י', דהיינו משום דטומאתה מדברי סופרים. דלכאורה לרב אשי אין צריך לזה הטעם. ראש יוסף.
שנינו לעיל: שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, וגזר טומאה על כלי מתכות!
והוינן בה: והא טומאת כלי מתכות - מדאורייתא נינהו!?
כדכתיב גבי טומאת כלי מדין "אך את הזהב ואת הכסף - אך במי נדה יתחטא", ולאו משום גזירה היא.
ומשנינן: לא נצרכה לגזירת שמעון בן שטח, אלא לטומאה ישנה. שאם נטמאו ונשברו וחזר ועשה מהם כלים, חוזרין הם לטומאתן הישנה.  5 

 5.  ואיתא בפרק יד מכלים משנה ז: כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורין - דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אינן מטהרין אלא שלמים. וביאר שם הגר"א באליהו רבא, דסבר רבי אליעזר דאם נגע בהם אדם כשהם שבורין הריהו טהור. אבל אם חזר ועשה מהן כלי, הרי אותו אדם שנגע בו כשהוא שבור, נעשה עתה טמא למפרע. וכן אם הטבילו את הכלי בעודו שבור, מהני הטבילה לטהרו, שלא תחזור עליו הטומאה לאחר שיתקנוהו. ורבי יהושע פליג וסבר דאינו מטמא אלא רק אם נגע בו לאחר שתיקנוהו. וכן אין הטבילה מועלת לו כל זמן שהוא שבור. שהרי כל זמן שהוא שבור אין בו שום טומאה, ולא שייך בו טבילה. אכן לגירסה שלפנינו (וכן גרסי כל המפרשים), פליגי בענין אחר. וכן נקט הברטנורה בפשיטות, דלא שייך טבילה והזאה בשבורים לכולי עלמא.
דאמר רבי יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון (שלומציון) המלכה, שעשתה משתה לבנה. ונטמאו כל כליה. ושברתן, ונתנתן לצורף, וריתכן, ועשה מהן כלים חדשים.
ואמרו חכמים באותה שעה: יחזרו לטומאתן הישנה!
ובזמן שמעון בן שטח היה המעשה, ששלומציון המלכה היתה אחותו. והוא היה אב בית הדין בזמן ההוא.
והוינן בה: מאי טעמא גזרו חכמים על טומאה ישנה?
ומשנינן: משום גדר מי חטאת נגעו בה. שאם תועיל להם שבירה, אין לך אדם שימתין ז' ימים לכלי שנטמא במת, עד שיזו עליו ממי חטאת בשלישי ובשביעי ויטהר. אלא ישברנו, ויתקנו מיד בשביל לטהרו. ותשתכח תורת מי חטאת. הלכך, גזרו דלא תהני לו שבירה, לכשיחזור ויתקנו.  6 

 6.  ודוקא בכלי מתכות גזרו. ועיין בר"ש בריש פרק ב דכלים בטעמא דמילתא.
ושוב הוינן בה: הניחא למאן דאמר "לא לכל הטומאות אמרו" שתחזור טומאה ישנה, אלא לטומאת מת בלבד אמרו כן (והיינו רבי שמעון בן גמליאל בכלים פרק י"א. תוספות. ורש"י כתב "לא ידענא היכא"), שפיר איתא להאי טעמא. דמשום שזמנה של טומאת מת מרובה, וצריך להמתין עליה שבעת ימים, חיישינן דשום אדם לא ימתין, אלא ישבור את הכלי הטמא, ויתקנו.
אלא למאן דאמר (לחכמים התם) שלכל הטומאות אמרו שתחזור טומאה ישנה - מאי איכא למימר? והא ליכא בהו מי חטאת, אלא די בטבילה והערב שמש בלבד ואין צריך להמתין, ואם כן למה גזרו!?
אמר אביי: אין הכלי יוצא מידי טומאתו, אלא בשניקב בשיעור "כמוציא רמון" (שיוכל רימון לצאת דרך אותו נקב). אבל בפחות משיעור זה לא בטל ממנו תורת כלי.
ולהכי תקנו שלא תועיל לו השבירה לאחר שיחזור ויתקנו, גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו, אלא יעשה בו נקב הקטן מ"כמוציא רימון", ועדיין הוא טמא מעיקר הדין.
רבא אמר: אין הכלי עולה מטומאתו לתרומה ולקדשים על ידי טבילה, עד הערב שמש. אבל אם שברו הריהו יוצא מיד מידי טומאתו. ולכך תקנו, שאף אם שברו וחזר ותיקנו, לא יצא מידי טומאתו. גזירה שמא יראו שמשתמשים בכלי שנטמא בו ביום, ולא ידעו שנשבר ותיקנוהו  7 . אלא יסברו שנטהר על ידי טבילה, ויאמרו: טבילה בת יומא עולה לה.  8  ויבואו לטהר כלי שהוא טבול יום, קודם הערב שמשו, מיד לאחר טבילתו.  9 

 7.  והא דלא גזרו דשבירה צריכה הערב שמש, ותו ליכא למיטעי בטבילה, היינו משום דבטומאת מת איכא נמי לטעמא ד"גדר מי חטאת". והוצרכו לגזור דלא תהני להשבירה. ולכן השוו הגזירה וגזרו בכל הטומאות דלא מהני שבירה כלל. תוספות יום טוב. והמהרש"א כתב דלא סגי בהערב שמש, משום דהוי חוכא וטלולא להצריך הערב שמש בלא טבילה.   8.  כן פירש רש"י. אבל הרמב"ם בפרק יב מכלים הלכה יג כתב: ואם תאמר שהוא טהור בדין תורה, יבוא הרואה יאמר "השבירה מטהרת והטבילה מטהרת. כשם שאם נשבר והתיכו ועשה ממנו כלי כשהיה, הריהו טהור בו ביום, כך אם הטבילו, אף על פי שהוא כשהיה, הרי הוא טהור בו ביום". ויבואו לומר שאין הכלים צריכים הערב שמש.   9.  והא דאקשינן לעיל דאף בכלי זכוכית לגזור אטומאה ישנה, לא פריך אלא לאביי. אבל לטעמא דרבא, הא ליכא למיחש בהו שיטעו ויאמרו דנטהר על ידי טבילה. דהרי אין להם טהרה במקוה. אלא דצריך עיון, דאם כן לא קשיא מידי. דהא אפשר דאביי סבירא ליה כשינויא דרב אשי. פני יהושע. אכן לדרך הרמב"ם שהובא לעיל (בהערה 8), אף לרבא מקשינן לעיל שפיר.
והוינן בה: מאי בינייהו דאביי ורבא?
ומשנינן: איכא בינייהו, היכא דרצפינהו מרצף (ששברו לגמרי) לכלי!
דלטעמא דאביי, דחיישינן "שמא לא יקבנו בכדי טהרתו", אף בזה איכא למיגזר. שאם נטהר על ידי שבירה, יטהרוהו אף בשבירה מועטת שאין בה בכדי לבטל תורת כלי.
אבל לטעמא דרבא, דחיישינן שלאחר שיתקנו לא יכירו בו שנשבר, היכא דרצפינהו מרצף, ליכא למיחש להא. דהא מינכר בו שנתחדש.  10 

 10.  כן פירש רש"י בפירוש הב'. ולדברי הרמב"ם שהובאו לעיל (בהערה 8), אי אפשר לפרש כן. שהרי לא גזרו משום שיטעו ויסברו שהטבילוהו. אלא יבואו להשוות דין טבילה לדין שבירה. ובהכרח דהרמב"ם יפרש כפירוש הא' ברש"י. דברצפינהו מרצף ליכא למיחש לדאביי. ודוקא בנקבו חיישינן להכי. ולרבא אף בהכי איכא למיחש דיבואו להשוותו לטבילה. משנה למלך שם.
שנינו במתניתין: וי"ח דברים גזרו בו ביום!
עד השתא נמנו י"א דבר. שני דברים דמתניתין דלעיל, ותשעה דברים המובאים במתניתין דטהרות.
והוינן בה: ואידך, גזירה עשירית - מאי היא?
ומשנינן: גזירה שגזרו בענין מי מקוה היא. דקיימא לן: מים שאובין פסולים למקוה. ואינם נחשבים שאובים, אלא כשנפלו לתוך הכלי מדעת האדם. אבל אם נפלו מאליהם, ולא גלי דעתיה שרוצה בהם, לא חשיבי כמים שאובים.
ותנן: המניח כלים תחת הצנור, שהוא מרזב שקבעו בכותל, לקבל בהן מי הגשמים,
(ואין המרזב עצמו נחשב כלי לענין לפסול את המים העוברים בו משום מים שאובים, היות ורק לאחר שקבע את המרזב בכותל הוא חקק בו את בית קיבולו, ולא יתכן להחיל תורת כלי על דבר שתחילת היותו לכלי היא במחובר לבנין. ומשום כך אין המים שבתוכו נעשים שאובין  11 )xxx

 11.  כן כתב רש"י. אבל הרמב"ן ושאר הראשונים כתבו דאיכא לאוקמי אף בחקקו ולבסוף קבעו. וכגון שהוא מפולש ופתוח משני צידיו, ולא חטט באמצעו בית קיבול בשביל לקבל בו צרורות. דכל כלי שאינו עשוי לקיבול, אינו פוסל את המים. ועי' בחברותא למקואות.
אחד כלים גדולים (שמרוב גודלן אינם נחשבים כלי ולכן אינם מקבלים טומאת כלים. וכגון כלי עץ שהם יתירים על ארבעים סאה. תוספות),
ואחד כלים קטנים שאינם חשובים, ואפילו כלי אבנים וכלי אדמה (שלא נעשו על ידי גיבול ככלי חרס) וכלי גללים (כלי שיש. כן כתב רש"י כאן. ובמקומות אחרים פירש שהוא כלי העשוי מצפיעי בקר), שאינם חשובים ככלים לענין קבלת טומאה  12  - מי הגשמים שנפלו לתוך כל הכלים האלו נעשים מים שאובים, ופוסלין את המקוה.

 12.  ומכל מקום חלוקים הם כלים אלו. דכיון שאין בהם תורת כלים לקבלת טומאה, אינם פוסלים בשאובין אלא מדרבנן. אבל כלי המקבל טומאה פוסל בשאובין מדאורייתא. ר"ש פרק ב דמקואות משנה ג. ועי' בחברותא על הר"ש שם. ויעויין בנודע ביהודה תניינא, יורה דעה סימן קמ, שכתב דאין כונת הר"ש אלא לכלי גללים וכלי אבנים, שאין בהם תורת קבלת טומאה כלל. אבל כלים הגדולים ממ' סאה פוסלין מדאורייתא, דהא איתנייהו בטומאת מ דרס.
אחד המניח את הכלים בכוונה תחלה שיפלו לתוכם המים, ובשעת נפילת המים לתוכן דעתו לכך, ואחד המניח אותם ואחר כך שוכח שהניחם שם, ובשעת נפילת המים אין דעתו עליהם - הרי הם מים שאובין, דברי בית שמאי.
ובית הלל מטהרין את המים, בשוכח.  13  שכיון דאין דעתו עליהם בשעת נפילה, לא חשיבי שאובין, והרי הם כשרים למקוה. ולקמן מפרש פלוגתייהו.

 13.  כן כתב רש"י. אבל הכסף משנה בפרק ד' ממקואות הלכה ד' כתב בדעת הרמב"ם ד"שוכח" לאו דוקא. אלא אף אם עדיין זוכר שהניחם, אם הניחם בשעת פיזור עבים הריהם טהורים. וכן בהניחם בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, הריהם טהורין אף אי לא שכח לפי שנתבטלה מחשבתו הראשונה. אלא שלכל נתפזרו העבים קרי "שוכח". שכשם שבשוכח מסיח דעתו מהמים, אף בפיזור עבים הריהו מסיח דעתו מהם. וכן הרא"ש במקואות והטור סימן ר"א לא כתבו "ושכחן", אלא "נתפזרו העבים" בלבד. ויעויין במשנה אחרונה שכתב, דאף לרש"י לאו דוקא הוא.
אמר רבי מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ונפסקה הלכה כבית שמאי.
ומודים בית שמאי לבית הלל, במניח את הכלים בחצר בשביל שיפלו הגשמים מיד לתוכם, ולא תחת הצינור, ואחר כך שוכח אותם בחצר, שהוא (הגשם שנפל בהם) טהור למקוה. ויבואר לקמן.
אמר רבי יוסי: לא כן הוא. אלא עדיין מחלוקת במקומה עומדת, בשוכח תחת הצינור. שלא נמנו ורבו בזה בית שמאי על בית הלל, ולא הוכרעה הלכה כמותן.
אמר רב משרשיא לפרש פלוגתייהו: דבי רב אמרי: הכל (בית שמאי ובית הלל) מודים, שכשהניחם לכלים תחת הצינור בשעת קישור העבים, כשעומדים הגשמים לבוא אלא שלפי שעה הם מתעכבים, ובינתיים יצא למלאכתו ושכחן, שהמים שבכלים טמאים כמים שאובין! שהרי בשעה שהניחם נתכוון שיקלטו את המים. ולא בטלה מחשבתו הראשונה על ידי שכחתו. ושפיר מיקרי שנפלו לדעתו.
ואם הניח את הכלים בשעת פיזור עבים, ובשעת נפילת המים כבר שכח מהם  14 , דברי הכל המים טהורין. שהרי הניחם בשעה שאין הגשמים עומדים לירד. וליכא גילוי דעת דלשם כך הניחם.

 14.  ודוקא אם הפך את הכלי במקומו או שברו, ועל ידי כך נפלו המים למקוה, מטהרינן. אבל אם הגביה את הכלי והערה את מימיו למקוה, נעשים המים שאובין, מאחר שיש בהם תפיסת ידי אדם. (ולשון הר"ש שם פרק ב "כיון שעירה לבור אחשובי אחשבינהו". רמב"ם פירוש המשניות למקואות שם, על פי דברי המשנה שם בפרק ב משנה ז.
לא נחלקו, אלא כשהניחם בשעת קישור עבים. דההיא שעתא היתה מחשבתו לשם קבלת הגשמים בכלים. ואחר כך נתפזרו העבים. ושוב חזרו העבים ונתקשרו. ואז כבר שכח מהכלים.
מר (בית הלל) סבר: אף שמעיקרא היתה מחשבתו על הגשמים, אבל מאחר שנתפזרו העבים, בטלה מחשבתו הראשונה, משום דאסח דעתיה, וסבר שלא ירדו גשמים עוד.
ומר (בית שמאי) סבר: אף לאחר שנתפזרו העבים לא בטלה מחשבתו הראשונה! וחשיב כאילו עדיין קיים גילוי דעתו דמעיקרא, שרוצה שיפלו הגשמים לתוכן.
(ובהכי מבואר נמי הא דקתני "ומודים בית שמאי בשוכח בחצר". שדוקא במניח תחת הצינור, דאיכא גילוי דעת ברור שרוצה בנפילת הגשמים, לא בטלה מחשבתו על ידי פיזור העבים. אבל במניחם בחצר, דאף בשעת ההנחה לא מוכחא מחשבתו הראשונה כל כך, דרוצה בנפילת הגשמים לתוכן, הלכך בטלה מחשבתו הראשונה על ידי פיזור העבים. וכיון דבשעה שנתקשרו העבים שוב כבר שכוח הוא, לא מיקרי דנפלו הגשמים לדעתו).
וזה הוא אחד מי"ח דבר. שאף שלאחר פיזור העבים, כאשר ודאי בטלה מחשבתו הראשונה מעיקר הדין, גזרו דחשיבי כשאובין, כדברי בית שמאי (שפת אמת).  15 

 15.  והרמב"ם בפרק ד ממקואות הלכה ד פסק, דתחת הצינור בין במניח בין בשוכח, הרי המים שאובין בכל עת. דגזרינן שוכח אטו מניח. אבל המניח בחצר בשעת קישור עבים, ונתפזרו וחזרו ונתקשרו, הרי אלו כשרים. והעולה מתוך דבריו אלו ומדבריו בפירוש המשניות, שהוא מפרש דרבי יוסי בתרתי פליג. גם בהא דעדיין מחלוקת עומדת, ולא כדברי רבי מאיר שנמנו ורבו. וגם אתא רבי יוסי למיפלג אהא דקאמר תנא קמא, דמודים בית שמאי לבית הלל בשוכח בחצר. ודברי רב משרשיא לא קאי אפלוגתת בית שמאי ובית הלל במניח תחת הצינור, אלא על מחלוקת רבי יוסי ותנא קמא במניח בחצר. ובהא קאמר, דלא פליגי אלא במניח בחצר בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו. דלרבי מאיר, בטלה מחשבתו ראשונוה לכולי עלמא. ולרבי יוסי, לא בטלה מחשבתו הראשונה לבית שמאי. וגזירת י"ח דבר היתה בכלים תחת הצינור. דגזרו בהם בשוכח אטו מניח. ולא שייכא לדברי רבי משרשיא כלל. כסף משנה שם, ובית יוסף סימן ר"א. ויעויין עוד שם, במה שיישב משם רבי אברהם בן הרמב"ם, למה פסק הרמב"ם כרבי מאיר ולא כרבי יוסי, אף דבכל מקום קיימא לן ד"רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי".
ותו הוינן בה: ולרבי יוסי, דאמר, לא נמנו בית שמאי ורבו, ומחלוקת עדיין במקומה עומדת, הרי הלכה כבית הלל, כמו בכל מקום. ולא גזרו לפסול את המים אף בנתפזרו העבים. ואם כן, בצרי להו מי"ח דבר, ולא הוו אלא י"ז גזירות.
ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: אף הא דתנן "בנות כותים נדות מעריסתן (מיום הוולדן) " - בו ביום גזרו!
דקיימא לן: כתיב בפרשת טומאת נדה - "אשה". אין לי אלא אשה שהיא גדולה. תינוקת בת יום אחד, מנין שטמאה בנדה? תלמוד לומר "ואשה". ומרבינן לה מוי"ו יתירא. והכותים אינם דורשים מדרש זה. ואינם נזהרים בטומאת נדה בקטנות. הלכך גזרו רבנן בסתם בנותיהן  16 , שיהיו טמאות כנדה.  17 

 16.  רש"י. וכן מפורש בנדה לב א. והקשו תוספות, דהתם מבואר דדוקא לרבי מאיר דחייש למיעוטא, חיישינן שמא ראו דם בקטנותן. אבל לחכמים דאזלינן בתר רובא, ליכא למיחש להא. דהא רוב קטנות אינן רואות. ואי מי"ח דבר הוא, כדאמרינן הכא, ודאי דלכולי עלמא אתיא. דהא אין מי שחולק על י"ח דבר. ועוד קשה, הא הך טעמא לא שייכא אלא למאן דאמר "כותים גרי אמת הם". אבל רבי יוסי אית ליה ד"גרי אריות הם", ואינן מכלל ישראל. ולדידיה, לא שייכא בהו טומאת נדה כלל. דהרי עובדי כוכבים אינם מיטמאים בזיבה ובנדות. והרי בשיטת רבי יוסי קאמרינן הכא להך גזירה. לכך פירשו דדוקא מתניתין דנדה מוקמינן כרבי מאיר. משום דמשמע התם דטעמא דגזירה הוא, משום חשש ראיה בקטנותן. אבל לחכמים דלא חיישי למיעוטא, ולרבי יוסי דסבר "גרי אריות הם", גזרו טומאה בבנותיהן בכדי שלא יבואו להטמע בהן.   17.  ואף דהך טעמא כרבי מאיר איתא דחייש למיעוטא (עיין בהערה 16), מכל מקום אינה אלא משום גזירה. אבל מדאורייתא לא חיישינן להך מיעוטא. משום דמסתמא לא ראו ברגע הוולדן. ואם כן, בשעת לידתן הן בחזקת טהרה. וסמוך רובא דקטנות שאין רואות, לחזקת טהרה, ואיתרע ליה מיעוטא. תוספות.
ולרבי יוסי, דלא גזר ב"שוכח בחצר", נמנית גזירה זו על י"ח דבר, במקום הגזירה ההיא.
והדרינן לפרש מנין הי"ח דבר: ואידך גזירה מאי היא?
הא דתנן:
חידוש מיוחד נאמר בטומאת מת - שהמת מטמא אנשים וכלים ב"טומאת אהל", ללא מגע וללא משא.
טומאה שכזאת תיתכן בשלשה אופנים שונים:
א. אנשים וכלים הנמצאים תחת אהל שמאהיל על המת ועליהם כאחת.
ב. אדם או כלי ש"מאהילים" בעצמם על המת.
ג. מת ש"מאהיל" על אדם או כלי.
ה"אהל" שבמקרה הראשון אינו דוקא אהל שעל גבי הקרקע אלא אפילו כלים המטלטלין יכולים לשמש כ"אוהל המת", כאשר הם מאהילים מלמעלה על מת ועל אנשים וכלים אחרים כאחד.
כך, שאם ראשו האחד של כלי מסוים "מאהיל" על המת וראשו השני "מאהיל" על הכלים, הרי הוא מביא את טומאת המת אל הכלים.
כמו כן נאמרה הלכה למשה מסיני שרק "אהל" שיש בו טפח על טפח, (הנקרא "פותח טפח"), מביא את הטומאה מן המת אל האנשים והכלים הנמצאים תחתיו.
הלכה זאת של "פותח טפח" נאמרה רק במקרה הראשון. במקרים האחרים, כגון כלי המאהיל על מת, ביחס לטומאת הכלי המאהיל עצמו, אין לו שיעור, והוא נטמא מן התורה אפילו כאשר הוא כלי דק ביותר. ובאו חכמים וגזרו, שכל המטלטלין המאהילים על המת ועל הכלים, גם כאלו שאין בהם טפח על טפח - יהיו נעשים (מדרבנן) ל"אוהל המת", ויהיו מביאין את הטומאה אל הכלים שתחתם.
זאת, במידה ויהיה במטלטלין המאהילים שיעור של היקף "עובי המרדע".
ה"מרדע" הוא המקל שמכים בו את השוורים, ויש בהיקף עוביו טפח, כך שקוטר (רוחב) עוביו הוא שליש טפח בלבד!
ולמרות שמן התורה שליש טפח אין בו דין אהל, חששו חכמים כשהקף עוביו טפח, שמא יטעו אנשים ויחשבו שדי בהיקף העובי טפח להחשיב את המטלטלין כדין "פותח טפח". ולכן, אם לא נטמאנו בטומאת שבעה כדין טומאת אהל, יבואו לטעות ולומר כי הנטמא בטומאת אהל דיו שיטמא יום אחד. הילכך, גזרו על כל המטלטלין שיש בהקף עוביין טפח שיטמאו את הכלים שהם מאהילים עליהם ועל המת - בטומאת שבעה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |