פרשני:בבלי:שבת סג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סג א

חברותא[edit]

האם ביין גורדלי, לבן, וכוונתו לשאול באשה לבנה, או  ביין חרדלי, שחור, באשה שחורה?
במסב רחב או במסב קצר - מיסב הוא מטה שמסיבים עליה בשעת אכילה, וכאן כוונתו לשאול אם היתה האשה שמנה?
בחבר טוב או בחבר רע, באשה טובת מראה או לא?
אמר רב חסדא: וכולן כוונתם היתה לזנות, לשאול על ענינים הללו.
אמר רבי יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו. ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו אותם עצי קינמון ולא נשתייר אלא כשעורה מהם.
ומשתכח בגזאי ונמצא אותו מעט בגנזי דצימצאי מלכתא כך שמה של המלכה.
מתניתין:
לא יצא האיש בכלי מלחמה בשבת, לא בסייף חרב ולא בקשת, ולא בתריס - מגן להציל את עצמו מחצי האויבים, ולא באלה מקל עבה שמכים בו, ולא ברומח.
ואם יצא באחד מאלו חייב חטאת.
רבי אליעזר אומר: יוצא בהם  15  מפני שתכשיטין הן לו.

 15.  התפארת ישראל (אות לה) הוכיח מכאן שתכשיט מותר אפילו כשהוא מחזיקו ביד. אבל המגן אברהם (שא, כז) אוסר לצאת במקל מקושט שנוהגים ללכת בו אנשים חשובים ומשום שאסור לצאת בתכשיט כשאוחזו בידו. וראה שער הציון שא, עא. וצריך לומר שהמשנה מדברת על היוצא בכלי זין כשהם תלויים עליו ולא כשאוחזן בידו.
וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי ואינם תכשיט. שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
ולמדנו מבשורת הנביא שיתבטלו כלי זין שהם אינם תכשיט.
בירית, אצעדה על השוק להחזיק את בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה - טהורה, שאינה כלי לקבל טומאה. ויוצאין בה בשבת. ולא חששו שמא תשלוף אותה כי לא תרצה לגלות את שוקה.
כבלים שקושרים בהם את הרגלים (כמבואר בגמרא) טמאים מקבלים טומאה משום שהם כלי תשמיש לאדם. ואין יוצאין בהן בשבת שמא תבוא לשלוף אותם ולהוליכם ארבע אמות ברשות הרבים.
גמרא:
מאי "באלה"?
קולפא מקל שמכים בו וראשו עב.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו.
תניא: אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דכלי מלחמה תכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח?
אמר להן: לפי שאינן צריכין, לפי שלא תהיה מלחמה, שנאמר "לא ישא גוי אל גוי חרב" לעתיד לבא.
ומקשינן: ותהוי כלי מלחמה לעתיד לבא לנוי בעלמא, ומדוע יבטלו מן העולם?
אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא, כשם שנר באור יום אינו מאיר, ולפיכך אין בו נוי, כך כלי המלחמה לא יהיו כלי נוי בזמן שלא יהיה בהם צורך.
ופליגא ברייתא זו שכתוב בה שיבטלו כלי המלחמה לעתיד לבא, חולקת על דשמואל  16 .

 16.  הרש"ש מעיר וכי יכול שמואל לחלוק על ברייתא? וכתב שמא ברייתא זו לא נשנתה על ידי רבי חייא ורבי אושעיא ואפשר לחלוק עליה, או שבדברי אגדה שאינם נוגעים להלכה אפשר לחלוק על ברייתא.
דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד  17  שלא ירעו הגויים לישראל, אבל עדיין גוי אל גוי ישא חרב. וראיה לכך שנחמות הנביאים לא נאמרו על ימות המשיח, שנאמר בתורה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". שגם בימות המשיח יהיה אביון ועולם כמנהגו נוהג.

 17.  וזה לשון הרמב"ם (מלכים יב, א) אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש (הוא) משל וחידה. וכן כל כיוצא באלו הדברים (שאמרו הנביאים) בענין המשיח הם משלים, ובימות מלך המשיח יודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה ענין רמזו בהן. אך הכסף משנה (הלכות תשובה ח, ז) תמה שכאן פסק הרמב"ם כשמואל ובהלכות תשובה (שם) פסק שכל הנביאים לא נתנבאו לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה, וכרבי חייא בר אבא להלן. והרי הגמרא אומרת שהם חלוקים זה על זה ואיך פסק כשניהם ? והלחם משנה תירץ, שלא יהיו בימות המשיח דברים שהם חוץ לגדרי הטבע ולא ישתנה טבע העולם, אבל דברים שאינם שינוי הטבע אלא שינוי הנהגת בני אדם ודרך העולם, כן יהיו בימות המשיח. וראה באמרי נעם מהגר"א בברכות (לד, ב) שתירץ באופן אחר (ונדפס ברמב"ם מהדורת פרנקל בהלכות מלכים).
והברייתא האומרת שיבטלו כלי המלחמה לימות המשיח מסייע ליה לרבי חייא בר אבא.
דאמר רבי חייא בר אבא: כל הנביאים שנתנבאו נבואות נחמה לא נתנבאו אלא לימות המשיח. אבל לעולם הבא הטובה היא מרובה כל כך שאין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקדוש ברוך בלבד ועל כך נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך".
ואיכא דאמרי: אמרו לו לרבי אלעזר: וכי מאחר דכלי מלחמה תכשיטין הן לו, אם כן מפני מה הן בטלין לימות המשיח?
אמר להן: אף לימות המשיח אינן בטלין  18 .

 18.  והעיר המהרש"א שאין זו תשובה על שאלתם. שהרי גם אם מדובר בפסוק על עולם הבא יש להוכיח שכלי זין אינם תכשיטים ממה שהנביא מבשר שהם יתבטלו, וצריך לתרץ כאביי לעיל שכשיתבטלו המלחמות לא יהיו הכלי זין תכשיט. אלא שרבי אלעזר אמר להם כי מה שאמרו "לימות המשיח" אינו נכון לפי דעתו.
והיינו דשמואל, שלא יבטלו כלי מלחמה לימות המשיח. ופליגא דרבי חייא בר אבא, שסובר שנבואות הנחמה נאמרו על ימות המשיח.
אמר ליה אביי לרב דימי, ואמרי לה אמר ליה אביי לרב אויא, ואמרי לה אמר ליה רב יוסף לרב דימי, ואמרי לה אמר רב יוסף לרב אויא, ואמרי לה אמר ליה אביי לרב יוסף:
מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר כלי מלחמה מותר לצאת בהן בשבת מפני שתכשיטין הן לו?
מהיכן הוא למד דבר זה?
דכתיב: "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך", והיינו שכלי מלחמה הם הוד והדר לחוגר אותם.
אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: שאין ללמוד מפסוק זה את דינו של רבי אליעזר משום דהאי פסוק בדברי תורה כתיב, שיהיה האדם זהיר לחזור על משנתו כדי שתהא מזומנת לו בשעת הדין.
אמר לו אף על פי שדורשים את הפסוק לדברי תורה, מכל מקום למדים מכאן את דינו של רבי אליעזר, משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו  19 . ופשוטו של הכתוב בחרב ממש.

 19.  הרמב"ם בספר המצוות (שרש שני) למד ממאמר זה שהמצוות שנמנים בתוך תרי"ג מצוות הם מה שמפורשים בתורה בפשוטו של מקרא, ולא כל מה שדרשו בדרשא ואינה כפשוטו של הפסוק. והרמב"ן (שם, כו, ב) חולק עליו והוא מפרש את הגמרא כאן שאף שהפסוק הוא משל על דברי תורה אבל אפשר ללמוד מהמשל של הנביא (שהוא גם אמיתי) שכלי זין הם תכשיט. והמהרי"ץ חיות מפרש שבודאי פשוט שאי אפשר להוציא את הפסוקים מפשוטם ולפרשם כמשל, שאם כן יתבטלו כל המצוות. אלא שהגמרא מחדשת שאפילו בשיר ומליצה שבכתובים, שהם באמת נאמרו בעיקר למשל ורמז שלא כפשוטו של מקרא, בכל זאת אין המקרא יוצא מידי פשוטו (וציין להקדמת הרמב"ם למורה נבוכים).
אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין, כאשר הייתי בן י"ח שנים, והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס כבר ידעתי את ששת הסדרים כולם, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא.
מאי קא משמע לן רב כהנא?
דליגמר איניש והדר ליסבר שילמד אדם שמועתו מרבו ואחר כך יחפש להבין את טעמי הדברים  20 .

 20.  ומבואר ברש"י שהכונה היא שילמד את השמועות ויבין את פירוש הדברים, ואף שלא ידע את כל הטעמים של הדין. (אבל לשנן את המילים בלי להבינם אינו נחשב לימוד - ליגמר). ושמא את זה הוא מרמז באין מקרא יוצא מידי פשוטו שאף מי שלא מבין אל כל עומק וטעמי הדינים, פשוטם של הדינים והשמועות גם נחשב ללימוד, וממילא עדיף מקודם לדעת את כל הדינים - משום שאת ההסבר ועומק הדברים יוכל ללמוד אחר כך.
סימן זרות
אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין שואלים ומשיבים זה לזה בהלכה שלא על מנת לקפח אחד את חבירו, אלא כדי להתחדד, הקדוש ברוך הוא מצליח להם את דרכם. שנאמר: "והדרך צלח". ודרשינן: אל תקרו "והדרך" - אלא "וחדדך".
ולא עוד, אלא שעולין שניהם לגדולה, שנאמר "צלח רכב". יכול זוכים הלומדים לדברים הללו אפילו עסקו בתורה שלא לשמה?
תלמוד לומר "על דבר אמת" - לעוסקים בתורה באמת הדברים אמורים.
יכול גם אם הגיס הלומד דעתו, שהתגאה, זוכה לדברים הללו?
תלמוד לומר "וענוה צדק" - לעוסקים בתורה מתוך ענוה הדברים אמורים.
ואם עושין כן לעסוק בתורה לשמה ובענוה זוכין לתורה שניתנה בימין. שנאמר "ותורך ותלמד אותך את נוראות ימינך" - זו התורה שניתנה בימין.
רב נחמן בר יצחק אמר: זוכין העוסקים בתורה לשמה ומתוך ענוה לדברים שנאמרו בימינה של תורה, שהם אורך ימים, עושר וכבוד.
דאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: מאי דכתיב "אורך ימים - בימינה. בשמאלה - עושר וכבוד".
אלא וכי בימינה - רק אורך ימים איכא, אבל עושר וכבוד ליכא?
אלא הוי אומר:
למיימינין בה - שעסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר  21  אורך ימים איכא להם, וכל שכן שיזכו גם לעושר וכבוד.

 21.  רש"י. ראה את לשונו כאן ולהלן פח, ב. ועוד פירש רש"י: למיימינין בה שלומדים תורה לשמה, ולמשמאילים בה שלומדים שלא לשמה וראה מהרש"א. והרמב"ן בפרשת קדושים (יח, ד) גם מפרש כפירוש השני ברש"י, ומבאר שהתורה אומרת שאדם יעשה מצוות "וחי בהם" אלא שכל אדם "יחיה" על ידי המצוות שיעשה כפי מדרגתו - אם לחיים טובים בעולם הזה או בעולם הבא.
למשמאילים בה - שאין יגעים בתורה כל צרכם, רק עושר וכבוד איכא, אבל אורך ימים ליכא.
אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, שנושאין ונותנין בה בנחת רוח ולומדים האחד מחבירו, הקדוש ברוך הוא מקשיב להן. שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". אין דיבור אלא בנחת, שנאמר "ידבר עמים תחתינו" ישפיל את העמים תחתינו, וכל שפלות היא בנחת  22 .

 22.  רש"י. ועוד פירש "ידבר" עמים - מלשון הנהגה, והיינו שהם מנהיגים ומובילים זה את זה להבנת ההלכה (מלשון "דבר אחד לדור").
מאי "ולחושבי שמו" (האמור בסוף הכתוב)?
אמר רבי אמי: אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אמר רבי חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה  23  אין מבשרין אותו בשורות רעות. שנאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

 23.  שעושה לשמה. מהרש"א. והיינו שעושה לשם מי שאמרה וצוה אותה.
אמר רבי אסי, ואיתימא אמר רבי חנינא: העושה מצוה כמאמרה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה עליו, הוא מבטלה. שנאמר "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה", כאשר נגזרה גזירה מלפני מלכו של עולם, לא יוכל אף אחד לבטלה, חוץ משומר מצוה. ודרשינן: וסמיך ליה "שומר מצוה לא ידע דבר רע". שהוא יוכל להנצל ולבטל גזירת ה'.
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא שומע לקולן. שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמעיני". ודרשינן: גנים - אלו בתי מדרשות. וכאשר בהם חברים מקשיבים - שומע ה' לקולם.
ואם אין עושין כן, שאינם מקשיבין זה לזה בהלכה, גורמין במעשיהם הרעים לשכינה שתסתלק מישראל. שנאמר מיד אחר כך "ברח דודי ודמה" וגו'.
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה - הנאספים יחדיו ללמוד כשאין להם רב  24 , הקדוש ברוך הוא אוהבן. שנאמר "ודגלו עלי אהבה".

 24.  רש"י. וכתב המאירי: כל שאפשר לו ללמוד מזולתו ילמוד:. שהקבלה היא עיקר החכמה ושרשה. ומפרש שמדובר שהם למדו מרבם את עיקרי הדברים ולומדים זה עם זה את פרטי הדינים והבנתם. והתוספות בעבודה זרה (כג, ב) הקשו על פירוש רש"י מה החידוש שהקב"ה אוהב את הנאספים יחד ללמוד תורה? ולכן הם מפרשים שהכונה היא שהם מכחישים זה את זה ואינם משתוים להבין את ההלכה - ואף על פי כן הקב"ה אוהבם, וכדאמרינן להלן שהם יודעים את עיקרי הדברים ואין להם רב ללמוד ממנו. והביאו מדרש שדורש פסוק זה: ודילוגו עלי אהבה - שאפילו מי שטועה בדקדוק קריאת הפסוקים הקב"ה אוהבו.
אמר רבא: והוא דידעי אותם תלמידי חכמים צורתא דשמעתא שלמדו מרבם שורשי הדברים.
והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה שאין רב בעירם ללמוד ממנו, ואז משובחים מעשיהם שלומדים יחד ללא רב.
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה משום שאין הלוה העני בוש ללוות, אבל בוש הוא לקבל צדקה  25 .

 25.  רש"י. והמאירי מפרש: שילוה לו כדי לכבדו ושלא יתבייש "אלא שיהא ליבו שלא לבקש ממנו (לפרוע את ההלואה) ויפרע כשירצה". ומדבריו מבואר שמדובר על אותו עני עצמו, שיש יותר מצוה להלוות לו (ויפרע כשירצה) מאשר לתת לו צדקה. וזה לשון החינוך במצוה סו: המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפילתו כמו מי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה. ומשמע מדבריו שכונת הגמרא היא שהלואה למי שעדיין לא נוטל צדקה גדולה מאשר לתת צדקה לעני המתפרנס מן הצדקה. וכן כתב באהבת חסד (ח"א, יז) שלעני שבין כך מתפרנס מן הצדקה בודאי עדיף לתת לו לגמרי ולא להלוות לו, והגמרא כאן מדברת על גמילות חסד וצדקה לשני אנשים שונים. והוא מישב בכך את מה שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (טו) שלפעמים צדקה גדולה מגמילות חסדים ולפעמים גמילות חסדים גדולה מן הצדקה.
ומטיל בכיס מעות, ועושה שותפות עם העני - גדול יותר מכולן, שמחזיק את ידו בכבוד שלא יצטרך לבריות.
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש:
אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש  26  הוא - חגרהו על מתניך, הדבק בו, שסופך ליהנות מתלמודו.

 26.  ובגמרא יומא (כב, ב) אמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. וכתב המהרי"ץ חיות ששמע פירוש בביטוי כנחש - כמו הנחש שאמרו בגמרא (תענית ח, א) שאינו נהנה מנשיכתו, כך נקמת תלמיד חכם אינה להנאתו וכבודו אלא לכבוד התורה. והמהרש"א ביומא (שם) כתב רמז נוסף בביטוי כנחש. וכאן כונת הגמרא שאף אם התלמיד חכם הוא קפדן אל תחוש לכך וחגרהו על מתניך.
אם עם הארץ הוא חסיד - אל תדור בשכונתו שאינו מבין בדקדוקי מצוות ואין חסידותו אמיתית  27 , וסופך ללמוד ממנו.

 27.  כמו ששנו במשנה (אבות ב, ה) ולא עם הארץ חסיד.
אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש. ואמרי לה, אמר רב אסי. ואמרי לה, אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שאין העניים יכולים להיכנס לביתו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |