פרשני:בבלי:שבת קנ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קנ א

חברותא[edit]

אמר רב יהודה אמר רב: בבבל מישתעי האי קרא. והכי קאמר: שבתה אומה זו שאמרה לכל:  מדוד מעות ודינרי זהב והבא  10 . ש"מדהבה" הוא נוטריקון של "מדוד והבא".

 10.  שדרך מעות להנתן במנין. והם אינם מבקשים במנין, לפי שמבקשים הרבה מעות, וטורח גדול הוא למנותם. אלא לוקחים היו בדרך מדה. ומאן דאמר "הבא בלא מדה", קאמר דמבקשים כל כך הרבה, שאפילו מדה אין להם. מהרש"א.
ואיכא דאמרי: "מדהבה" - שאמרה לכל: מאד מאד הביא, בלא מדה.
ולאחר שירד נבוכדנצר ממלכותו, ושכן ז' שנים בין בהמות וחיות ואכל עשב כמותם, חזר שוב למלכותו. ואמר "ורבו יתירה הוספת לי". כלומר, גדולה יתירה נתוספה לי, יותר מאשר במלכותי הראשונה.
אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד, שרכב נבוכדנצר על ארי זכר, וקשר תנין גדול בראשו של הארי, לשמש לו כאפסר  1 . וזו היא הגדולה שנתוספה לו. לקיים מה שנאמר, "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו".

 1.  "שאריה" הוא מזלו של נבוכנצר. כדכתיב "עלה אריה מסובכו". ועל כן נחרב הבית על ידו בחודש אב, שהוא מזל אריה. ותנין שעל ראשו הוא רמז לנחש הקדמוני, שהוא מזלו וכוחו של עשו. וכבר נתבאר ששני החורבנות כאחת הם. ותחלתם על ידי נבוכדנצר, וסופם על ידי אדום שהוא זרעו של עשיו. מהרש"א.
מתניתין:
לא ישכור אדם פועלים בשבת. ואף לא ישכרם לצורך מחר. משום דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול  2 .

 2.  כן כתב רש"י. ויעוין בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן יז, שכתב דתליא בשני הפירושים ברש"י (ביצה לז א), בטעם איסור מקח וממכר בשבת. דבפירוש הא' כתב, דהוא מקרא ד"ממצוא חפצך ודבר דבר", כדכתב הכא. אבל לפירוש הב', איסורו הוא משום דחיישינן שמא יכתוב. ולפי זה היינו נמי טעמא דשכירות פועלים. ולפירוש זה ליכא משום "ממצוא חפצך" אלא בדבור אודות מלאכה דאורייתא. אבל שכירות פועלים, אין בה שום סרך מלאכה.
שאסור לנו בשבת הדבור והעצה וההשתדלות בשום דבר מן הדברים האסורים בשבת, אף שברצוננו שייעשה לאחר השבת (פירוש המשניות להרמב"ם).
וכן לא יאמר אדם לחבירו בשבת, לשכור לו פועלים. ובגמרא יבואר למאי איצטריך לה.
אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים, ולהביא פירות. כלומר, אסור לו לאדם לקרב את עצמו בשבת לסוף תחום שבת המותר, כדי להיות שם עם חשיכה של מוצאי שבת, ולהתקרב כמה שיותר למקום הפועלים או למקום הפרדס הנמצאים מחוץ לתחום, כדי שיוכל מיד במוצאי שבת לצאת מן התחום, לילך עד המקום ההוא ולשכור פועלים או להביא פירות. שמאחר והבאת הפירות או שכירות הפועלים אסורות בשבת, אסור אף להחשיך בעבורם  3 .

 3.  ומשמע דאסור להחשיך דוקא כדי לצאת מחוץ לתחום. אבל להחשיך לצורך איזה דבר שהוא בתוך התחום, מותר. וקשיא, הא תניא בעירובין (לח ב), לא יהלך אדם לתוך שדהו, לידע מה היא צריכה. וכיוצא בו, לא יטייל אדם על פתח מדינה, כדי שיכנס למרחץ מיד במוצאי שבת. ויש לומר, דהתם מינכרא מילתא שאינו מטייל אלא לצורך זה. אבל הכא, לא מוכחא מילתא כל כך שהולך לשם דבר זה. תוספות.
אבל מחשיך (הולך בשבת עד סוף התחום) הוא כדי להיות קרוב לפרדס הנמצא מחוץ לתחום, בשביל שיוכל לצאת לשם מיד במוצאי שבת לשמור את פירותיו. שהרי אילו היו הפירות בתוך התחום, היתה שמירתם מותרת בשבת  4 . הלכך מותר אף להחשיך עליה.

 4.  רש"י. ואף שעצם היציאה מחוץ לתחום אסורה, הא אית לאיסור זה תקנה על ידי בורגנין, כדאמר שמואל לקמן (קנ ב). ויעוין שם בהערה 3.
ומשכבר יצא במוצאי שבת לפרדס כדי לשמור את פירותיו, אף מביא פירות בידו. ולא מיקרי דהחשיך לצורך הבאת הפירות. שהרי עיקר מחשבתו לא היתה לכך, אלא לשם השמירה.  5 

 5.  ויעוין בשפת אמת שדן במכוין לשניהם כאחד, גם לשמירה וגם להבאה, אם מותר. וכתב דמלשון הטור והמחבר נראה דאסור. ומלשון רש"י יש לדייק דמותר.
כלל אמר אבא שאול: כל דבר שאני זכאי (רשאי) באמירתו בשבת לנכרי או לחבירי שיעשה לי במוצאי שבת, אף רשאי אני לילך בשבילו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך עליו, כדי לצאת אליו מיד במוצאי שבת.
גמרא:
שנינו במתניתין: וכן לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.
והוינן בה: מאחר דתנן "לא ישכור אדם פועלים", פשיטא דאף לא יאמר לחבירו. דמאי שנא הוא ומאי שנא חבירו? הא כיון דאף חבירו אסור בכך, כששולחו הוא עובר משום "לפני עור לא תתן מכשול"  6 .

 6.  רש"י. ואף אם אומר לחבירו שכור לי פועלים למחר, דאין בזה משום "לפני עור", נמי פשיטא דאסור. דהא אף לעצמו אסור לומר "אשכור פועלים למחר". לפי שעצם האמירה אסורה משום "ממוצא חפצך". תוספות.
אמר רב פפא: מתניתין אתא לאשמועינן, דאסור לומר אף לחבר נכרי שישכור לו פועלים.
מתקיף לה רב אשי: הא נמי פשיטא. שהרי אמירה לנכרי אסורה משום שבות.  7  וכבר סתמה רבי לעיל במתניתין, "נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה"  8 . שאף זה אסור משום "ממצוא חפצך ודבר דבר"  9 .

 7.  ומכאן הוכיח רבי עקיבא איגר (שם), דשכירות פועלים אינה אסורה מקרא ד"ממוצא חפצך". אלא משום שמא יכתוב (כפירוש הב' ברש"י בביצה). דאם לא כן, אמאי אסרינן משום שבות ד"אמירה לנכרי". תיפוק ליה דהוה דאורייתא, משום האי קרא. וכמו דפשיטא לן דאסור לומר בשבת שישכור פועלים למחר. אלא בהכרח דנאסרה שכירות פועלים רק משום גזירה. ואחר הגזירה שוב אסור לומר כן לנכרי משום שבות שאסור שתיעשה מלאכתו על ידי נכרי, אף שאין איסורה אלא מדרבנן. (ואחר גזירת "שמא יכתוב" נחשב כדבר האסור, ונכלל נמי בקרא ד"ממצוא חפצך". ומכל מקום רק מדרבנן קרינן ביה "ממצוא חפצך". וממילא שוב לא קשיא למה לי ל"אמירה לנכרי שבות". שהרי בין כך לא הוי אלא מדרבנן. כן נראה בכוונתו). ויעוין עוד בשפת אמת, שרצה לפרש דאיירי בדאמר לנכרי בערב שבת שישכור לו פועלים בשבת.   8.  רש"י. וצריך עיון, הא מהתם שמעינן רק דאמירה לעכו"ם אסורה במלאכה דאורייתא. ודלמא אשמועינן מתניתין הכא, דאף אמירה באיסור דרבנן כשכירות פועלים, אסורה. ויש ליישב דמשמע דמתניתין דלעיל אתיא לכולי עלמא. ואף לרבי שמעון דאמר "מלאכה שאין צריך לגופה פטור". ולדידיה, כיבוי דליקה אין אסור אלא מדרבבנן. ואכתי קשיא, למאי דכתב הר"ן לעיל דשבות דשבות במקום פסידא שרי, אף דאמירה לעכו"ם בכיבוי דליקה אסורה, הגם דהכיבוי עצמו אינו אלא שבות (לרבי שמעון). וצריך לומר דשאני התם דהכיבוי ביסודו הוי מלאכה דאורייתא, במקום שצריך לגופו. ולפי זה חמיר כיבוי משבות דעלמא (כשכירות פועלים). אם כן, שוב הדרא קושיין לדוכתה. דאכתי לא שמעינן ממתניתין דלעיל לאסור אמירה לנכרי בשכירות פועלים. רבי עקיבא איגר שם. והביא בשם חד מן חברייא לתרץ על פי המובא בתוספות בסוגיין, דאף שכירות פועלים אסורה מדאורייתא. אלא שדחה את דבריו (ויעוין בהערה 18).   9.  ובחידושי הר"ן מובא בשם יש מפרשים, דבתמיה קא פריך. וכי אמירה לעכו"ם בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן, אסורה משום שבות? ודחה פירוש זה. משום דמצינו דאף באיסור דרבנן אמירה לעכו"ם שבות. וכן הוכיחו תוספות לעיל (קכא א). ויעוין בבית יוסף סימן רמד, שמשמע מדבריו (בתירוץ הא') דאמירה לנכרי באיסור דרבנן מותרת. וכבר הרבו האחרונים לתמוה בדבריו. ובשו"ת מהר"א ששון (הובא במשנה למלך, פרק ו הלכה ט) כתב לפרשו, דדוקא לומר לו בערב שבת שיעשה בשבת מותר. אבל לא בשבת גופה. והמשנה למלך שם העמיד דבריו באופן אחר.
אלא אמר רב אשי: אפילו תימא דמתניתין איירי בחבירו ישראל, הא דיוקא קא משמע לן. לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים. אבל אומר אדם לחבירו: האם נראה שתעמוד עמי לערב? ואף ששניהם יודעים שמתכוין לשוכרו לפעולתו למוצאי שבת, מותר. מאחר ואינו מפרש להדיא דלשם כך הוא מזמינו  10 .

 10.  וכתבו התוספות: יש אומרים, דדוקא לחברו מותר לומר כן. אבל לא לנכרי. משום דנכרי עושה לדעת אותה אמירה. ואין נראה, דהא שרינן הכא מטעם דהרהור מותר. ולא שנא נכרי, לא שנא ישראל. והגהות אשרי בפרק קמא דעבודה זרה, הכריע כדיעה הא'. ויעוין ברבי עקיבא איגר שהוכיח כדבריו ממשמעות סוגיין.
ומתניתין מני, כרבי יהושע בן קרחה היא. דתניא: רבי יהושע בן קרחה  11  אומר: אומר אדם לחבירו: הנראה שתעמוד עמי לערב?  12  אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה.

 11.  יש אומרים דהוא בנו של רבי עקיבא שהיה קרח. כדתניא: אמר בן עזאי: כל חכמי ישראל דומים לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה. מיהו, הוכיחו תוספות, דלאו בנו של רבי עקיבא היה. אלא של אדם ששמו "קרחה".   12.  ובר"ן הובאה גירסה "הא קא משמע לן דלא יאמר אדם לחברו, הנראה שתעמוד עמי לערב. ודלא כרבי יהושע בן קרחה. וכן נראה מדברי הרשב"א, שהקשה איך פסק רבי יוחנן דלא כסתם מתניתין. וכן ביארו האחרונים בדעת השאילתות (הובא בהערה 13).
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה? - משום דכתיב "ממצוא חפצך ודבר דבר". משמע, דוקא דבור של חול אסור בשבת. אבל הרהור מותר  13 . וכיון דאינו מפרש בפיו שהוא מבקש לשוכרו, מותר  14 .

 13.  והשאילתות (שאילתא א) פסק כתנא קמא. והרבו האחרונים לתמוה בדבריו. שהרי הביא להלכה נמי דדבור אסור והרהור מותר. והברכי יוסף כתב, דגרס בגמרא כגירסת השב"א והר"ן (יעוין הערה קודמת). ואית ליה דאף תנא קמא מודה דהרהור מותר. אלא דהרהור לא שרי אלא בלבו. אבל לומר דיבור דמשתמע ממנו "חפציו", אסור. וכן איתא בריטב"א עבודה זרה ז א. ויעוין בהעמק שאלה שכתב, דסבירא ליה לשאילתות כתוספות לעיל (קיג ב) ד"ממצוא חפצך" אסרינן מקח וממכר. ומ"ודבר דבר" אסרינן סתם דיבורי חול. וסבר תנא קמא דמיעוטא ד"דבור אסור והרהור מותר" לא קאי על מקח וממכר, אלא על "ודבר דבר" בלבד. וכן איתא במכילתא, דאף "מחשבת עבודה" אסורה.   14.  רש"י. ומשמע מזה, דלשכור ברמיזה מותר. ותמה התוספות רי"ד, וכי יהיה מותר לשאת ולתת בענייני מקח ברמיזה? לכך פירש, דאיננו שוכרו השתא כלל. אלא אומר לו שיבוא אצלו במוצאי שבת, ואז ישכרנו. וחשיב כהרהור משום שאיננו עושה בשבת את עצם השכירות
רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא: וכי מי אמר רבי יוחנן דדוקא דיבור חול בשבת אסור, אבל הרהור מותר? והרי לפי זה, אלמא סבר רבי יחנן דהרהור לאו כדיבור דמי. והא ליכא למימר הכי. דהלא בעלמא סבר רבי יוחנן דהרהור כדיבור דמי.
דהאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה. חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. לפי שהם מקומות מאוסים. ומדקאמר דאף הרהור אסור, אלמא הרהור כדיבור דמי.
ומשנינן: לעולם הרהור לאו כדיבור דמי. ושאני התם, בדברי תורה, דאסורים בבית הכסא, משום דבעינן "והיה מחניך קדוש". דקאמר קרא, מקום חנייתך יהיה בקדושה, משום דישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה. ובבית הכסא הא ליכא. ולא כתיב התם בדוקא "דיבור". הלכך ילפינן נמי דהרהור אסור. אבל גבי דיבור חול בשבת, כתיב "ודבר דבר". הלכך דוקא דיבור אסור  15 .

 15.  והקשה השאגת אריה בסימן ו על הרמב"ם, שפסק לענין שבת כרבי יהושע בן קרחה, דהרהור לאו כדיבור. ואילו בפרק א' מברכות הלכה ז כתב: כל הברכות, אם לא השמיע לאזניו יצא. בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. אלמא, הרהור כדיבור. ותירץ, דגבי ברכות לא אידכר בתרה "דיבור", אלא "וברכת" כתיב. ולשון זה כולל אף הרהור. אבל גבי קריאת שמע דכתיב בה "ודברת", אף הרמב"ם יודה דהרהור לאו כדיבור. וכן משמע מהא דבהלכות קריאת שמע כתב "אם לא השמיע לאזניו יצא". ולא סיים בה "בין שהוציא בשפתיו בין שקרא בלבו", כדכתב גבי ברכות. (אכן בכסף משנה שם, מפרש בשם רבינו מנוח, דלא השמיע לאזניו, היינו "קורא בלבו". אבל הפרי חדש דחה חילוק זה, מכח סוגיא דברכות כא א. דמשמע מהתם דקריאת שמע וברכת המזון שוין לענין דין הרהור כדיבור. ויעוין בקהלות יעקב (ברכות, סימן י) בישוב דברי השאגת אריה. וכתב שחילוקו תלוי במחלוקת הסוגיות. עוד כתב ליישב שיטת הרמב"ם (על פי דברי תוספות הרא"ש ברכות כ ב) דשבת שאני. משום דאי לאו קרא, הייתי מתיר אף דיבור. דהרי לאו מלאכה הוא. הלכך אין לנו אלא מה שאסר הכתוב. והיינו דשבת שיסוד איסורו הוא מלאכה, אף דיבור מענייני חול חשיב קצת מעין מלאכה. אבל הרהור שאין בו שום מעשה לא שייך לאוסרו משום לתא דמלאכה.
ושוב מקשינן: הכא, בדברי תורה, נמי כתיב בסיפיה דההוא קרא, "ולא יראה בך ערות דבר". הרי דאף באיסור זה כתיב "דבר", דמשמע דיבור. ואי אף הרהור אסור, בהכרח דהרהור כדיבור דמי. ושוב נימא הכי נמי לענין שבת.
ומשנינן: לעולם איסור דברי תורה בבית הכסא לאו בדיבור תליא. וההוא "דבר", מיבעי ליה לכדרב יהודה.
דאמר רב יהודה: עכו"ם ערום - אסור לקרות קרית שמע כנגדו.
והוינן בה: מאי איריא עכו"ם ערום, והא אפילו ישראל ערום נמי אסור לקרות כנגדו, משום דהוי כנגד ערוה.
ומשנינן: לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא ישראל ערום, דפשיטא דאסור לקרות כנגדו. אבל עכו"ם, הוי אמינא דמותר לקרות כנגדו, כיון דכתיב ביה "אשר בשר חמורים בשרם". ולכך אימא דשפיר דמי ולא חשיב כערוה. קא משמע לן דאף עכו"ם ערום הוי ערוה, ואסור לקרות כנגדו.
והוינן: ואימא הכי נמי, דכיון דבשרם הוא כבשר חמורים, אינו קרוי "ערוה".
ומשנינן: ליכא למימר הכי. דהא אמר קרא בנח, "וערות אביהם לא ראו". אלמא אף בבני נח היא קרויה "ערוה".
ואיסור זה של אמירת דבר שבקדושה כנגד ערוה, ילפינן מ"ולא יראה בך ערות דבר".
והאי איסורא אינו נוהג אלא בדיבור. משום דכתיב ביה "דבר". אבל הרהור מותר. משום דהרהור לאו כדיבור דמי.
אבל בית הכסא ובית המרחץ, דאסורים בדברי תורה משום "והיה מחניך קדוש", אסורים אף בהרהור. דהא לא כתיב בהו "דיבור" בדוקא.
ומקשינן: ודיבור של חול בשבת מי אסיר? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצוה, מותר לחשבן בשבת.
וכן אמר רב אלעזר: פוסקים צדקה לעניים בשבת  16 .

 16.  והקשה הר"ן, איך מותר לפסוק צדקה? והא הוי כהקדש. ותנן בביצה, "אין ממקדישין ביום טוב, וכל שכן בשבת. וכתב בשם רבינו חננאל, שלא אסרו להקדיש אלא כלי ידוע. משום דמיחזי כמקח ומממכר. אבל לא אסרו לאדם לחייב את עצמו לגבוה בדיבורו. ולא ניחא ליה לר"ן בתירוץ זה. דהא תנן התם נמי "אין מעריכין" (כלומר, אין נודרים נדר "ערכי עלי"). ואף ערכין אינן הקדש דבר מסוים, אלא חוב בעלמא. והבית יוסף בסימן שו תירץ, דערכין נמי דומים למקח וממכר. דבמה שמקדיש את ערך עצמו או אחרים, הוי כמקנה איש זה לאיש אחר. עוד כתב בשם הכלבו, דדוקא הקדש למזבח או לבדק הבית אסור. משום שיוצא מרשותו לרשות גבוה. אבל לידור ספר תורה או עטרה מותר. לפי שעדיין אינו מייחד שום דבר שיצא מרשותו. וכיון שהקדשות שלנו חולין הן, ויש לכל ישראל חלק בהן, אינם יוצאים מרשות המקדיש. הלכך מותרים בשבת. (ואף צדקה אינה נעשית ממון עניים באמירה בעלמא, על פי המבואר בחידושי רבינו חיים הלוי בהלכות מכירה, ד"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" בצדקה, לא מהני לאשויי לממון עניים. אלא מהני רק להתפיס דין נדר צדקה בממון).
וכן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: מפקחין פיקוח נפש (משגיחין על דברים שיש בהם סכנה לרבים), ופיקוח רבים (כגון ענייני השלטון) בשבת.
וכן אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הולכין לטרטיאות וקרקסאות ולבסילקאות (מיני פלטרין) ומתאספין שם לבית הועד, כדי לפקח על עסקי רבים, בשבת.
וכן תנא דבי מנשה: משדכין על התינוקות כדי ליארס אותם, בשבת. וכן נושאים ונותנים עם המלמדים על התינוק, כדי ללמדו ספר, וללמדו אומנות. וכל אלו, יש בהם משום דיבור חול. ואפילו הכי מותר לדבר בהם בשבת. ואי דרשינן מקרא ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" לאסור דיבור חול, הרי  17  מדאורייתא הוא אסור  18 . ואם כן, אף דיבור של מצוה יש לאסור (תוספות).

 17.  ואף דקרא ד"ממצוא חפצך" לא הוזכר אלא בדברי נביאים, צריך לומר דישעיה קאסר לה מדאורייתא. וכן נראה מדברי הרמב"ן בפרשת "אמור", שמקח וממכר ושכירות פועלים וכיוצא בו אסורים משום עשה ד"שבתון". חתם סופר.   18.  כן כתבו הכא. אבל לעיל (קכא א) כתבו להדיא דאיסור דרבנן הוא. וכבר עמד רבי עקיבא איגר בסימן יז בסתירת דבריהם. וכתב, דאין כוונתם כאן לדאורייתא ממש. אלא דיש בו משום לתא דאורייתא. ולעולם אין איסור "ממצוא חפצך" מן התורה אלא בדבר שיש בו מלאכה דאורייתא. כמבואר לעיל (הערה 7). וסיים "ולדעתי אי אפשר לנטות מדרך זו בשום אופן".
ומשנינן: שאני כל אלו, משום דצרכי מצוה הם. ודוקא דיבורי חול דרשות אסורים. דהא אמר קרא "ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשינן, חפציך אסורים, אבל חפצי שמים מותרין.
ואף תינוק ללמדו אומנות חשיב חפצי שמים. משום דמצוה ללמדו אומנות. שכל שאינו מלמדו אומנות, מלמדו לסטות.
אמר רב יהודה אמר שמואל: חשבונות של מלך, כלומר, חשבונות שאין לו שום צורך בהן ואינם נוגעים אליו (כגון שמחשב כמה הוצאות צריך להוציא בשביל לבנות בית, והוא אינו עוסק כעת בבנין ביתו. ו"מלך" היינו נוטריקון של "מה לך", כלומר, שאין לך צורך בחשבונות אלו), וחשבונות של מה בכך, שאף שבעבר היה לו צורך בהם אלא שעתה כבר אין לו נפקא מינה מהם (כגון, כך וכך הוצאתי בבנין זה) - מותר לחשבן בשבת.
תניא נמי הכי: חשבונות שעברו. וכן חשבונות שעתידין להיות לו, אסור לחשבן בשבת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |