פרשני:בבלי:שבת קכא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכא א

חברותא[edit]

רבנן סברי  טבילה בזמנה  23  לאו מצוה - ולכן מהדרינן, מחפשים אחרי גמי, וממתינים מלטבול עד שימצאו אותו גם אם תתאחר הטבילה ולא תהיה בזמנה.

 23.  הקהילות יעקב (יומא, כא) מבאר שכולם מודים שיש מצוה לטבול, והרמב"ם בספר המצוות (עשין קט) מנה את הטבילה למצוה, וכן מברכים על הטבילה לכולי עלמא, אלא שנחלקו על טבילה בזמנה- אם קיום הטהרה בזמנה דוקא היא מצוה, או שיכול להמתין לזמן אחר, ופסק הרמב"ם שבזמנה אינה מצוה. ראה להלן.
ורבי יוסי סבר: טבילה בזמנה מצוה - ולכן לא מהדרינן אחר גמי כשאינו בנמצא, אלא טובלים בזמן הטבילה.
ותמהינן: וכי סבר רבי יוסי שטבילה בזמנה היא מצוה?
והתניא: הזב והזבה, המצורע והמצורעת,, בועל נדה וטמא מת - טבילתן משהאיר המזרח ביום השביעי, ואפילו ביום הכיפורים.
נדה ויולדת - טבילתן בלילה, שלאחר שבעת הימים, ואפילו בליל יום הכיפורים.
בעל קרי - שתיקן עזרא שיטבול לפני שילמד ויתפלל - טובל והולך אפילו ביום הכיפורים, כל היום כולו.
רבי יוסי אומר: אם ראה קרי ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה - אינו צריך  24  לטבול, שהרי התפלל כבר מנחה, ואת תפילת נעילה וערבית הוא יתפלל בלילה, לאחר שיטבול במוצאי יום הכיפורים. ומוכח שרבי יוסי סובר שהטבילה עצמה בזמנה, אינה מצוה.

 24.  התוספות כתבו, שאף אם טבילה בזמנה אינה מצוה ואינו חייב לטבול, בכל זאת מותר לו לטבול גם ביום הכיפורים. וכן ביאר הלחם משנה (יסודי התורה ו, ו) את דעת הרמב"ם שפסק (שם) שטבילה בזמנה אינה מצוה, ובכל זאת פוסק בהלכות שביתת עשור (ו ב) שמותר לטבול ביום הכיפורים. אולם דעת התוספות בביצה (יח ב) שאם טבילה בזמנה אינה מצוה, וכן בזמנינו שאין הטבילה בזמנה- אסור לטבול ביום כיפור ובתשעה באב. וכן פסק השו"ע (תקנד ח, ותריג יב). והקשה בספר תוספות יום הכיפורים (סוף יומא) על הרמב"ם הלכות שביתת עשור (ג, ג) שפסק שבעל קרי בזמן הזה אסור לו לטבול ביום כיפור, משום שביטלו את תקנת עזרא ואינו חייב לטבול, והרי הלחם משנה כתב שדעת הרמב"ם דאף אם אין הטבילה מצוה, מותר לטמא לטבול ביום כיפור? ותירצו הקהילות יעקב (יומא, כא) והאבי עזרי (טומאת אוכלין, טז, י) שההיתר לטבול ביום כיפור הוא דוקא כשנטהר לגמרי בטבילתו. אבל בזמן הזה שכולם טמאי מתים, אם כן אינו נטהר בטבילתו לגמרי ואינו מקיים מצות טהרה, ולכן אסור לטבול ביום כיפור (ובזמן תקנת עזרא היה נחשב מחוייב לטבול, ומותר אפילו אם לא נטהר לגמרי).
ומשנינן: ההיא ברייתא - רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: אשה שהיא ספק יולדת זכר ספק יולדת נקבה, ויתכן גם שהיתה זבה קודם שילדה, אין צורך להטבילה פעמים רבות לכל צידי ספקותיה (שלשים וחמש טבילות!) אלא דייה שתטבול טבילה אחת באחרונה, לאחר כלות כל ימי הספק, וסובר שאין הטבילה בזמנה מצוה, אלא שתיטהר כשיגיע הזמן שבודאי מועילה טבילתה.
מתניתין:
נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה, מחמת איסור שבות של אמירה לנכרי  25 .

 25.  א. רש"י (בגמרא) כאן, ובתחילת פרק מי שהחשיך (קנג א) פירש את סיבת איסור אמירה לנכרי משום שהגוי נעשה שלוחו, ובמסכת עבודה זרה (טו א) פירש רש"י שהאיסור משום הפסוק (ישעיה נח, יג) ממצוא חפצך ודבר דבר. והקשה הקהילות יעקב (שבת, הוספות) הרי בגמרא בבא מציעא (צ א) מבואר שאיסור אמירה ישנו בכל איסורי התורה כמו חוסם שור בדישו ואינו איסור מיוחד לשבת, ואיך כתב רש"י שאיסור משום "ודבר דבר"? וכן קשה הסתירה ברש"י? ותירצו הקובץ שיעורים (ביצה אות מט) והקהילות יעקב שיש שני איסורים באמירה לנכרי, באופנים שונים וסיבות שונות, א. איסור האמירה עצמה - דהיינו, לדבר ולצוות על עשיית מלאכה, והסיבה משום ודבר דבר, - וזה אסור אפילו אם הנכרי יעשה את המלאכה אחרי השבת, משום שהציווי עצמו אסור. ב. איסור המלאכה שעושה הנכרי בשבת עבור ישראל, והסיבה משום שהמלאכה נעשית בשליחות הישראל, - ועובר על האיסור גם כשאומר בערב שבת לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת (וראה להלן שאין כונת רש"י לשליחות ממש) ומלבד זה יש איסור נוסף להנות ממלאכה שעשה נכרי בשבת "עבור" ישראל, גם כשלא אמר לו לעשות. ושנינו דין זה במשנה להלן קכב א. ב. הבית מאיר (אבה"ע סוף סימן ה) והחתם סופר (שו"ת או"ח, פד) הקשו על שיטת רש"י ור"ח (בבא מציעא, עא. ב) שחכמים אסרו שליחות לדבר עבירה אפילו כששולח נכרי, - אם כן למה הוצרכו לאסור "אמירה לנכרי" משום שבות, הרי אסור משום שנעשית עבירה בשליחותו ? ותירצו, שאיסור שליחות לעבירה שייך דוקא בלאו ואיסור שהתוצאה מהמעשה נאסר כמו סירוס בהמה וחסימת שור בדישו, וכשנעשה האיסור בשליחותו אסרו חכמים. אבל במלאכת שבת האיסור הוא העשיה והפעולה עצמה, וכשנכרי עושה את המעשה לא נעשה איסור כלל משום שאינו מצווה על שביתה, ואין כאן "איסור" בשליחותו. ולפי זה כתב החתם סופר (חלק ו, כד) כי מה שפירש רש"י איסור אמירה- משום שליחות, אין הכונה לשליח לדבר עבירה שהרי לא נעשה איסור כלל, אלא שחכמים אסרו אמירה שלא תיעשה מלאכה בשבת בשליחות ישראל (וראה בקהילות יעקב הנ"ל עוד תירוץ)
ומאידך גם אין מצוה למנוע אותו, ולכן אין חייבים לומר לו אל תכבה - מפני שאין מצות שביתתו עליהן של ישראל  26 .

 26.  התוספות להלן (קכב א) הקשו, הרי במשנה להלן (שם) אסרו חכמים להנות ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת, ומדוע מותר להניח לו לכבות דליקה? ותירצו, שאסרו רק הנאת הגוף והשתמשות בגופו במעשה המלאכה. אבל הנאת ממון מותר. והריטב"א (החדש) תירץ, שכיבוי דליקה שהוא רק סילוק נזק והפסד לא אסרו, ודוקא הנאה והשתמשות שמקבל דבר חדש מהנכרי אסור.
אבל ישראל קטן שבא לכבות - אין שומעין מניחין לו לכבות. מפני שמצות שביתתו - מוטלת עליהן של כל ישראל  27 .

 27.  רש"י על התורה (שמות כ, י) פירש את המשנה שאיסור זה נלמד מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו"'. ולדבריו, לכאורה, זה איסור מיוחד במלאכת שבת. והרמב"ן (שם, ט) כתב, שהלאו הוא שלא יעשה הקטן מלאכה לדעת אביו, שיודע שאביו נהנה מכך, ואפילו אם אינו מצוהו לעשות. אולם בגמרא כאן מבואר, שהאיסור למנוע קטן לכבות הוא חיוב כללי בכל המצוות, כמו למונעו מאכילת נבילה. והקשו האחרונים, מה נוסף בפסוק המיוחד על מלאכת בנו בשבת? והביאור הלכה (רסו, ו) כתב, שאם מצוהו לעשות מלאכה, עובר בלאו של שביתת בנו. אבל כשהקטן עושה מעצמו לדעת אביו, האיסור הוא רק מדרבנן (והובא לעיל שהרמב"ן על התורה כתב מפורש שעובר בלאו מהתורה). אך בשער הציון (שלד, נד) כתב, שבן העושה על דעת אביו, חייב אביו בשביתתו, ומחוייב מדאורייתא למונעו. אבל קטן שבא לכבות דליקה בבית של אחרים, החיוב למונעו הוא רק מדרבנן. והאחיעזר (ג, פא) תירץ בשם הגר"ח, שנאמר כאן לאו מיוחד על שביתת בנו כדי שיהא איסור זה "איסור של שבת", שהוא חמור יותר משאר העבירות, ונעשה מומר אם עובר על זה. והביא עוד תירוץ ממוצל מאש וכן כתב האמרי בינה (שבת, ז) שקטן שאין לו דעת עשייתו לא נחשב "מלאכת מחשבת" ולכן צריך לאו מיוחד על שביתת בנו קטן, והאחיעזר דוחה, שבודאי עשיית קטן נחשבת מלאכת מחשבת, ולגבי זה יש לו דעת.
גמרא:
אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר ולרמז לנכרי "כל המכבה - אינו מפסיד!"  28 

 28.  רבי עקיבא איגר (במשניות) מסתפק אם יכול לומר לו גם בלשון נוכח: אם תכבה לא תפסיד, ודייק מהגמרא שמותר. אבל המשנה ברורה (שלד, סז) פוסק שאסור לומר בלשון נוכח (ובשער הציון (נה) העיר מהדיוק שדייק רע"א, וראה שפת אמת שדוחה את הדיוק).
ואמרינן: נימא מסייע ליה ממשנתנו:
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה - מפני שאין שביתתו עליהן.
ויש לדייק מכאן: דוקא לשון ציווי "כבה" הוא דלא אמרינן ליה. הא לרמוז ולומר כל המכבה אינו מפסיד - אמרינן ליה. והוינן בה: אימא סיפא: "אל תכבה" לא אמרינן ליה. ומשמע שכל ההיתר הוא בכך שאין אנו מצווים למנעו מלכבות. ומשמע שלרמוז בלשון "כל המכבה אינו מפסיד" - נמי לא אמרינן ליה!
אלא, מהא, ממשנתנו - ליכא למשמע מינה.
תנו רבנן: מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין. ובאו אנשי גיסטרא אנשי השלטון הנכריים של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה. ולא הניחן לכבות מפני כבוד השבת. ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו.
לערב, שיגר לכל אחד מהן, מאותם שבאו לכבות, שתי סלעין, ולאפרכוס לממונה שבהן שלח חמשים סלעים  29 .

 29.  השפת אמת תמה, למה הוא החמיר כל כך באיסור דרבנן, שחכמים התירוהו במפורש? וביאר שההיתר הוא דוקא בדליקה ומפני הפסד ממון התירו להנות ממלאכת גוי שעושה עבור ישראל, ואצלו מפני כבוד השבת לא נחשב הדבר להפסד כלל ולכן החמיר. וראה הגהות יעב "ץ. ומה ששלח להם מעות אחר השבת, ביאר הבן יהוידע שעשה כך כדי להראות ששילחם מפני כבוד השבת, ולא מקמצנות על שכר ההצלה. עוד ביאר, שלא רצה להנות מהנס, ולכן שילם את הוצאות הכיבוי.
וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, למנעם מלכבות.
שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה, ואל תכבה.
שנינו במשנה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. ומדייקינן: שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו  30 . ולא כרבי יוחנן הסובר שאין בית דין מצווין להפרישו.

 30.  א. השפת אמת תמה, איך נלמד ממניעת קטן לחלל שבת חיוב למונעו גם משאר איסורים, הרי בשבת יש מצוה מיוחדת על שביתת בנו כמו שהביא רש"י על התורה (שמות כ, י) ממכילתא? ותירץ, שאפשר לומר, שזה גופא הוא תירוץ הגמרא, שעושה על דעת אביו ועל זה נאמר הפסוק "לא תעשה מלאכה אתה ובנך" ובאמת כך משמע ברמב"ן על התורה (שם, והובא לעיל) ץ אלא שמהפוסקים באו"ח (סימן שמג) משמע שהחיוב למנוע קטן מאיסור שבת הוא כמו בשאר איסורים (וראה לעיל כמה ביאורים למה נאמר פסוק מיוחד בשביתת בנו). והמנחת חינוך (סוף מצוה לב, יט) כתב שמהגמרא כאן מוכח שהחיוב למנוע קטן מחילול שבת הוא אותו דין שבכל איסורי התורה, אלא שבבנו אפשר שיש לאו מיוחד לשבת, וכאן מדובר בקטן שאינו בנו. וראה לעיל כמה דעות אחרונים בעשה דשביתת בנו. ב. התוספות העירו, שנבילה היא איסור דאורייתא, ואינו דומה לכיבוי דליקה שאסור רק מדרבנן, ואין איסור לספות בידיים לקטן איסור דרבנן. וכתבו, שהגמרא כאן מדברת גם למאן דאמר שכיבוי אסור מהתורה. והרשב"א תירץ, שקושיית הגמרא כוללת קושיא זו, דמקשינן: וכי נלמד מכאן שצריך למנוע קטן מאיסור ואפילו איסור דרבנן? ותירוץ הגמרא הוא, כיון שעושה לדעת אביו אסור, ואף שבאיסור דרבנן אין מצווין להפרישו, זה דוקא כשעושה לעצמו. אבל כשעושה לצורך אביו או גדול אחר, צריך להפרישו. וראה אחיעזר (ח"ג, פא, ד-ה) שביאר את דעת הרשב"א שהאיסור להאכיל קטן נבילה הוא מדרבנן, ומשום שלא ילמד לעשות כך כשיגדל. ודעת הרמב"ם הביאו הבית יוסף (שמג) שגם באיסור דרבנן אסור להאכיל קטן בידים או לגרום לו שיעשה איסור. ומשמע שהוא סובר שהאיסור להאכיל קטן נבילה הוא מהתורה בכל האיסורים.
אמר רבי יוחנן: כאן המדובר הוא בקטן העושה לדעת אביו. שכיון שמבחין באביו שנוח לו הכיבוי הוא זאת עושה עבור אביו, ואז חייבין להפרישו  31 .

 31.  התוספות כתבו, שמדובר בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל קטן שהגיע לחינוך צריך לחנכו ולהפרישו וכן פסק הרמ"א (שמג). וכתב הבית יוסף (שם) שמהתוספות מבואר שסוברים שגם אדם אחר שייך בחינוך קטן, וצריך למנוע קטן שהגיע לחינוך מלעשות איסור. אבל דעת הרמב"ם שדין חינוך שייך דוקא באב לבנו, אלא שלספות בידים דבר איסור לקטן אסור אפילו לאחר שאינו אביו. וקטן שבא לכבות דליקה שמונעים ממנו, פסק הבית יוסף שאין חילוק בין בנו לקטן אחר, ומשום שעושה לדעת ולצורך הגדול נחשב כמו שמצוהו לכבות.
ופרכינן: אם כן, דכוותה בדומה לזה גבי נכרי שאמרנו שאין צריך למונעו איירי אפילו דקא עביד לדעתיה דישראל.
ותימה: מי שרי מלאכת נכרי הנעשית עבור ישראל?
ומשנינן: נכרי - לדעתיה דנפשיה עביד.
מתניתין:
כופין קערה של חרס  32  על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה.

 32.  רש"י. וביאר המשנה ברורה (רעז, כב) שכונתו למעט שקערה של מתכת אסור, משום שמחמם ברזל נחשב מבעיר כדעת הרמב"ם (יב א), והראב"ד (שם) חולק וסובר שאסור משום מבשל כשמתרכך הברזל (ולכאורה הם אוסרים רק כשמתלבן הברזל).
וכופין קערה על צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך.
אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בהיותו בערב, ואמר: חוששני לו לכופה קערה על עקרב - מחיוב קרבן חטאת  33 .

 33.  מבואר בגמרא שרבי יהודה סובר שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה, ולכן צידת מזיק היא מלאכה גמורה. והעיר רבי אלעזר משה הורביץ: אם כן, מה הסתפק רבי יהודה? ואם היה ספק פיקוח נפש הרי מותר בודאי לחלל שבת מפני ספק פיקוח נפש? ותירץ, שהספק הוא שמא צידת עקרב שלא יזיק אינה נחשבת למלאכת צידה כלל, משום שאין שימוש וצורך בעקרב כלל.
גמרא:
רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו הזדמנו לבי אבין דמן נשיקיא.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |