פרשני:בבלי:שבת נב א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נב א

חברותא[עריכה]

וכך אמר ליה: חמור שעסקיו רעים ושמירתו קשה, כגון חמור זה - מהו לצאת בפרומביא בשבת? האם צריך הוא שמירה כזו, או שדינו כחמור דעלמא, שהפרומביא היא נטירותא יתירתא לגביו, ומשאוי הוא  9 .

 9.  הקשה הרשב"א הרי מבואר להלן בגמרא שפרה מורדת שהיא צריכה שמירה מיוחדת מותר לכולי עלמא לשמור בשמירה יתירה? וכתב שבאמת מותר לכולי עלמא בחמור שעסקיו רעים בפרומביא, אלא שרצה לוי להפיס את דעתו ושאל לצורך כך, ורבה בר רב הונא השיב לו את האמת שכל חמור מותר בפרומביא. והמהרש"א למד מקושיא זו שחמור שעסקיו רעים נשמר יותר מבהמה מורדת, שרק לפעמים הוא ממהר יותר ולכן דינו תלוי במחלוקת אם שמירה יתירה מותרת, והשפת אמת (ורמז לכך גם הפני יהושע) כתב ששאלתו היתה שמא יש לאסור משום מראית העין משום שאין ניכר החמור שהוא שונה משאר החמורים, ושמא לא פלוג רבנן בין בהמה שעסקיה רעים לשאר בהמה. אולם השו"ע (שה, ד) פסק שבהמה "שעסקיה רעים" מותר לשומרה בשמירה יתירה, ומקורו מהמגיד משנה (כ, יא) שלמד זאת ממורדת, וכתב הפני יהושע שמוכח שההלכה אינה כהמהרש"א הנ"ל. וכן מוכח שאין לחוש לסברת השפת אמת הנ"ל. וראה להלן.
והודיעו בכך, שבעל כרחו הקדים חמורו את חמורו של רבה בר רב הונא, לפי שלא שלט עליו.
אמר ליה רבה בר רב הונא: הכי אמר רב הונא בר חייא אבוך, משמיה דשמואל: הלכה כחנניה! ולכן, אף אם היא נטירותא יתירתא, מותר  10 .

 10.  לדעת הרשב"א (הנ"ל) שבאמת מותר בחמור שעסקיו רעים לכולי עלמא, וכן פסק השו"ע (שה, א) ששמירה יתירה אסורה ובכל זאת פסק (שם, ד) שבהמה שעסקיה רעים מותרת בשמירה מיוחדת, צריך לומר שרבה בר רב הונא ענה ללוי את האמת (לשיטתו) שכל חמור מותר בפרומביא. ולהלכה ששמירה יתירה אסורה - רק חמור שעסקיו רעים מותר בפרומביא, ושאר חמורים אסור. אבל בביאור הגר"א (שה, ג) מבואר שחמור אסור לעולם בפרומביא, ולמד זאת מתשובת רבה בר רב הונא שרק לפי שמואל מותר וכיון שההלכה היא ששמירה יתירה אסורה - אסור, ומדובר על עסקיו רעים ובכל זאת אסור. ומה שפסק השו"ע (שם, ד) שבהמה שעסקיה רעים מותרת בשמירה יתירה צריך לומר שזה מדובר על "מורדת" שצריכה שמירה ביותר וכהמהרש"א הנ"ל.
תנא דבי מנשיא: עז שחקק לה בין קרניה, ותחב לה בתוך חקיקת קרניה אפסר, הרי היא יוצאה באותו אפסר בשבת.
אבל בלא חקיקה, אלא בקשר בעלמא, אסור שתצא בו. שמתוך שראשה דק, הרי היא מתנתקת מהאפסר כשמושכים אותה. ויש חשש שמא הבעלים יטלטלו את האפסר ד' אמות ברשות הרבים  11 .

 11.  כך מבואר הספק בגמרא להלן. ותמה המהרש"א למה נקטה הגמרא סיבה חדשה שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים ולא נאסור מצד משא כיון שאין זה שמירה לעז שיכולה לנתקו? ותירץ, שבאמת עז אינה צריכה שמירה בכלל והרצועה נעשית לשמירה יתירה, ואם כן לא איכפת לו כל כך שיפול ותישאר בלי שמירה, ולפי מאן דאמר ששמירה יתירה מותר צריך להיות מותר ולכן אמרו טעם נוסף שיאסור לכולי עלמא. והשפת אמת תירץ, שאין חשש שיפול פתאום, אלא הרגילות היא שזה מחזיק זמן מסויים ואחר כך מתרפה ונופל, ולכן בזמן שזה קשור הוא שמירה ולא משאוי וכשנופל הרי אינו משא וצריך להיות מותר, אלא שאסרו מחשש שיבא לטלטלו ברשות הרבים. וראה להלן.
בעי רב יוסף: תחב לה את האפסר בזקנה (שקשר את זקן העז כלולאה ותחב את האפסר בתוכו), מהו שתצא עמו בשבת?
האם נאמר, כיון דאי מנתח לה שאם מתנתקת וקופצת לכאן ולכאן כדי לברוח מהאפסר כאיב לה, לכן לא אתיא לנתוחא.
או דלמא, זימנין דרפי קשר הזקן, ונפיל האפסר, ואתי לאיתויי לאפסר ד' אמות ברשות הרבים. הילכך אסור שתצא בו.
ומסקינן: תיקו!  12 

 12.  הרמב"ם (כ, יא) פסק לחומרא שאסור, ותמה השפת אמת הרי הספק רק מחמת גזירה דרבנן שמא יבא לטלטלו וספק דרבנן לקולא? והשו"ע השמיט לגמרי דין זה, וכן הרי"ף והרא"ש השמיטו ספק זה. וכתב האליהו רבא (שה) שהם סוברים שהספק בגמרא הוא דוקא לפי מאן דאמר ששמירה יתירה מותרת - אם יש לאסור מחשש שיבא לטלטלו, אבל להפוסקים שפסקו ששמירה יתירה אסורה אם כן אסור לתחוב רצועה בזקנה משום שזו שמירה יתירה לעז.
תנן התם: (להלן נד, ב) ולא יוצאת הפרה ברצועה שבין קרניה משום שמשאוי הוא לה.
אמר רב ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל.
חד אמר: בין ברצועה הקשורה לה לנוי (שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה), ובין אם היא קשורה בכדי לשמר אותה ולאוחזה בה, אסור שתצא בה. משום שפרה משתמרת בלא אחיזה, אלא מוליכה לפניו. והוא סובר, כל שמירה יתירה נחשבת כמשאוי.
וחד אמר: לנוי אסור, שמשאוי הוא. אבל לשמר מותר, שסובר, ששמירה יתירה אינה משאוי.
אמר רב יוסף: תסתיים, דשמואל הוא זה דאמר: "לנוי אסור, אבל לשמר מותר".
דהא אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: "הלכה כחנניא" דנטירותא יתירתא אינה משאוי, כמבואר לעיל. ואם כן, אף רצועה הקשורה בכדי לשמר את הפרה אינה משאוי, אף שאין הפרה צריכה לכך.
אמר ליה אביי לרב יוסף: אדרבה, תסתיים דשמואל הוא זה דאמר: "בין לנוי ובין לשמר אסור".
דהא אמר רב יהודה אמר שמואל: היו התלמידים מחליפין שאלתם לפני רבי ושאלו: של זו בזו (נאקה באפסר וגמל בחטם) - מהו?
ואמרנו לעיל (נא, ב) שהספק הוא בגמל בחטם. שהיא נטירותא יתירתא, האם משאוי הוא.
ואמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ד' בהמות יוצאות באפסר: הסוס, הפרד, והגמל, והחמור.
ולמד מדבריו שמואל: מאי לאו, למעוטי גמל בחטם! ואם כן סובר שמואל ש"כל נטירותא יתירתא, משאוי הוא"  13 .

 13.  הקשו התוספות הרי לעיל דחינו דיוק זה, ומשמע שם שהכל מדברי שמואל עצמו ומדוע כאן דחינו את דבריו מכח דיוק זה? וראה לעיל שהקרבן נתנאל פירש את דעת הר"יף והרא"ש שהגמרא חזרה בה מהדיחוי, ומיושב לפי זה קושיית התוספות. וראה שפת אמת.
ומשנינן: סמי תדחה הא מימרא זו שאמר שמואל לעיל בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, מקמי הא מפני המימרא שאמר שמואל "הלכה כחנניה". שהיא עיקר  14 .

 14.  ומבואר שיש סתירה בין השמועות בשם שמואל ולכן אמרינן ששמועה אחת אינה נכונה. אבל בעל המאור מיישב את המימרות בשם שמואל שיש באמת שני סוגי שמירה יתירה, גמל בחטם - שזו שמירה שאין דרך כלל לשמור גמל כך וסובר שמואל שאסור, וחתול בסוגר וכדומה - שפוסק שמואל כחנניה שמותר, משום שדרך בני אדם לשומרה כך אף שאינה צריכה שמירה כזו. והרמב"ן במלחמות תמה עליו שבכל הסוגיא תלינן דין גמל בחטם במחלוקת חנניה וחכמים? וראה רשב"א ור"ן שמיישבים קצת את דבריו. ולעיל (נא, ב) כתבו התוספות (ד"ה או) והרשב"א שבאמת אם דרך בני אדם לשמור כך מותר לכולי עלמא אף שאינה צריכה לשמירה כזו, וכל הסוגיא מדובר רק על שמירה שהיא יתירה ממה שרגילים בני אדם לשמור בהמה זו. וכן נקטו הפוסקים (שה, א).
והוינן בה: ומאי חזית דמסמית הא מימרא זו שאמר בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, מקמי הא מפני מימרא דרב הונא בשם שמואל?
אדרבה, סמי הא מה שאמר "הלכה כחנניה" מקמיה הא שאמר בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי.
ומשנינן: שדחינו מימרא זו בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, משום דאשכחן עוד מימרא מפורשת דשמואל הוא דאמר: לנוי אסור, לשמר מותר.
דאתמר: רב חייא בר אשי, אמר משמיה דרב: בין לנוי בין לשמר, אסור.
ורב חייא בר אבין אמר משמיה דשמואל: לנוי אסור, אבל לשמר מותר.
ולכן דחינו את מה שדייק שמואל מדאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו רבי יוסי "ד' בהמות יוצאות באפסר", שגמל בחטם אסור.
מיתיבי: פרה אדומה שקשרה בעליה במוסרה (אפסר), כשרה למי חטאת, ולא נפסלת בכך משום עול.
וקשה. אי סלקא דעתך כרב שרצועה לא נחשבת כשימור לפרה, אלא משאוי הוא, אם כן מדוע היא כשרה? הרי "אשר לא עלה עליה עול" אמר רחמנא בפרה אדומה.
אלא מוכח ששמירה יתירה כרצועה אינה משא?  15  ודוחה הגמרא: אמר אביי: שמדובר שם במוליכה מעיר לעיר. שאז היא צריכה למוסרה בשביל להוליכה (לפי שסתם פרה פונה למקום מרבצה). ובאופן כזה אין זו שמירה יתירה, אלא דרכה בכך.

 15.  הקשו התוספות הרי אמרנו לעיל שנחלקו בזה תנאים ואם כן נאמר שהתנא של פרה סובר כחנניה? וכתב השפת אמת שזו סתם משנה בפרה (ב, ג) ומקשינן איך פסקו שלא כסתם מ שנה. והריטב"א כתב בשם ספר התרומה (רלו) שגרס "מאי הוי עלה" והכונה היא שהגמרא חוזרת בה ממה שדימו גמל בחטם לפרה באפסר ורצועה, וסוברת הגמרא שיש חילוק בין שמירה יתירה של חתול בסוגר וגמל בחטם ובין שמירת פרה באפסר, ואף התנא שסובר ששמירת גמל בחטם מותר, מודה שפרה שאינה צריכה שמירה בכלל ושמרה ברצועה ואפסר אסור, ולכן מקשינן שבפרה אדומה שקשרה במוסירה תיאסר. וסברתו מבוארת בשפת אמת שהסיבה להתיר שמירה יתירה היא משום שבכלל השמירה היתירה גם שמירה פחותה, וכיון שהשמירה הפחותה היא צורך הבהמה גם כשעושה את השמירה באופן אחר מותר, והשמירה היתירה מותרת רק משום שנכלל בה השמירה הפחותה, ולכן בפרה שאינה צריכה שמירה בכלל אי אפשר להתיר לה לצאת באפסר משום שהאפסר אינו משמש לשמירה המותרת כלל, אלא הוא משא ואסור. אמנם כל הראשונים שסוברים שלמסקנא פרה באפסר דומה לשאר שמירה יתירה, סוברים שההיתר לבהמה לצאת בשמירה יתירה היא משום שהתוספת שמירה עצמה נחשבת כצרכי הבהמה ואינה משא.
רבא אמר: שאני פרה אדומה, דדמיה יקרין  16 , וצריכה שימור מיוחד. ולכן לא נחשבת המוסרה כמשאוי אצלה.

 16.  הרשב"א והריטב"א למדו מכאן שכל שמירה שדרך בני אדם לשמור כך מותר אף שהיא שמירה מיותרת, ולכן מותר לסוס לצאת ברסן משום שדרכו בכך, והתוספות (ד"ה אמר) כתבו זאת מסברא (והוסיפו שלצאת בשתי שמירות ברסן ואפסר אסור) וכן פסק השו"ע (שה, א). אולם באמת בפרה אדומה הרמב"ם לא פסק את תירוץ הגמרא שמפני שדמיה יקרים מותר להניח עליה שמירה יתירה, (ראה להלן) ואם כן להלכה אין לנו את הראיה של הרשב"א וריטב"א הנ"ל, ובכל זאת הפוסקים מתירים כל שמירה שדרכה בכך מסברא כדעת התוספות.
רבינא אמר: שמדובר שם בפרה מורדת, שצריכה שימור מיוחד, ואצל פרה כזו אין המוסרה נחשבת כמשאוי  17 .

 17.  ההגהות אשרי פסק את כל האוקימתות בגמרא. שהמוליך פרה מעיר לעיר, או פרה מורדת מותרת בשמירת אפסר, וכן פרה אדומה שדמיה יקרים מותרת באפסר. וכתב רבי עקיבא איגר שהוא סובר שאין זו מחלוקת אלא שלשה אופני היתר לשמירה יתירה וכולם מודים בזה. ותמה רבי עקיבא איגר הרי אם נסבור כרבא שפרה אדומה שדמיה יקרים יוצאת באפסר, אם כך אין צורך כלל בשתי האוקימתות האחרות שהרי בודאי שהמשנה מדברת על פרה אדומה, ומוכח שאביי ורבינא חולקים על רבא ואם כן מנין לנו שהלכה כרבא? ובאמת הרמב"ם (פרה א, ז) פסק רק כרבינא שמורדת מותרת באפסר, והכסף משנה כתב שרבינא הוא בתראה והלכה כמותו, וראה משנה למלך שם. והמגיד משנה (שבת כ, יא) והשו"ע (שה, ד) פסקו את היתר מורדת באפסר לגבי שבת, והשו"ע (שם, יז) לא חילק כלל בין מוליכה מעיר לעיר או בתוך העיר. (וראה לעיל שלגבי פרה אדומה לא פוסקים שמותר מצד דמיה יקרים, והרשב"א פירש שההיתר הוא מצד שדרכה בכך ולגבי שבת ההלכה כי מה שדרכה בכך מותר מסברא).
שנינו במשנה: הסוס בשיר. וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר.
והוינן בה: מאי "יוצאין", ומאי "נמשכין"?
אמר רב הונא: או יוצאין ברצועה שקבועה בשיר כשהם כרוכין בה סביב צוארן, או יוצאין כשהם נמשכין על ידי האדם שאוחז את קצה הרצועה בידו.
והחידוש הוא, שאף על פי שאין האדם אוחז ברצועה, ואינם נשמרים על ידי השיר, אלא הוא עשוי לנוי בלבד, מכל מקום אינו משאוי, משום שדרכן בכך תמיד  18 .

 18.  רש"י. והקשו התוספות שבגמרא לעיל (על רצועה בין קרניה) משמע שכולם מודים שלנוי אסור? ופירשו שמדובר שנשאר ריוח בכרוכין שיכול להכניס את ידו ולתפוס את הבהמה אם תרצה לברוח ונחשב עשוי לשמירה, ושמואל סובר שצריך שישאר גם חבל להחזיק בו. וכתב הפני יהושע לבאר את האיסור בעשוי לנוי, שלכאורה מצאנו סברות הפוכות - שבאדם תכשיט אינו משאוי וכלי תשמישו הם משא, ובבהמה העשוי לשמירה מותר ולנוי אסור? וצריך לומר שהאיסור בעשוי לנוי הוא משום שנראה שהולך למוכרה בשוק (שמצינו איסור מטעם זה להלן נד, א) ולא משום משא, ולפי זה הוא מיישב את דעת רש"י שאיסור זה שייך רק כשאין רגילות בנוי כזה תמיד, וכרוכין כשדרכה בכך סובר רב הונא שמותר. אולם באמת ברש"י להלן על טומאת טבעת בהמה מבואר שאין לבהמה תכשיט מסברא, והנוי לא נחשב תכשיט אלא להנאת הבעלים, ראה להלן. והובא לעיל במשנה שהריטב"א והר"ן מישבים את שיטת רש"י שהוא סובר שכל מה שדרך הבהמה בכך מותר אפילו שעשוי רק לנוי, והגמרא לעיל שאוסרת העשוי לנוי מדובר כשאין דרכה בכך.
ושמואל אמר: שכונת המשנה: כל בעלי השיר יוצאין כשהם נמשכין ברצועה היוצאת מהשיר משום שדרכם בשמירה כזו. אבל ואין הם יוצאין כרוכין ברצועה סביב צוארם. שאין בזה משום שימור, אלא נוי בעלמא. וכל שעשוי לנוי, אסור.
במתניתא תנא: בעלי השיר יוצאין בשיר, כשהם כרוכין ברצועת השיר סביב צוארם, באופן שעדיין יכולים הם לימשך ברצועה. וכגון שעדיין נותר רווח בין צוארם לרצועה, שיוכל האדם להכניס בו את ידו ולמושכן. או שמניח מקצת מן הרצועה, שאם תברח ימהר ויאחז בקצה הרצועה. שבאופן כזה, משמש השיר גם לשמירת גופם, ולא רק לנוי בעלמא  19 .

 19.  רש"י. ולכאורה הברייתא מוכחת לא כרב הונא, וכתב הריטב"א שרב הונא לא שמיע ליה ברייתא זו, או שדייק מלשון המשנה לא כמו הברייתא. (ומלשון רש"י נראה שרב הונא סובר שמותר לבהמה לצאת בכריכה שעשויה רק לנוי ואי אפשר לשמור בה כלל, ושמואל מתיר רק כשהבעלים אוחז ברצועה ומושך בה, והברייתא היא כעין שיטה שלישית (ופשרה) שמותר בכרוכין באופן כזה שיכול להשתמש בזה לשמירה בשעת הצורך ועיקרה עשויה לנוי). והתוספות כתבו לפי שיטתם (הנ"ל) שרב הונא יפרש את הברייתא שהם כרוכים באופן שיכול גם לתפוס ברצועה, ושמואל יפרש שיש חבל נוסף לתפוס בו.
אמר רב יוסף: חזינא להו לעיגלי ראיתי את העגלים דבי רב הונא, שהיו יוצאין באפסריהן  20  כרוכין בשבת. שרב הונא לשיטתו, שיוצאין בין כרוכין ובין נמשכין.

 20.  וכתבו התוספות (ד"ה אמר) דאף למאן דאמר ששמירה יתירה אסורה ואסור לפרה לצאת באפסר, בעגלים מותר (וכלשון השו"ע שה, יז) "לפי שהם מורדים בקל".
כי אתא רב דימי, אמר בשם רבי חנינא: מולאות (פרדות) של בית רבי היו יוצאות באפסריהן בשבת.
איבעיא להו: אותן מולאות של בית רבי, היו יוצאין כרוכין, או דוקא נמשכין? ורבי חנינא מחדש שמולאות משתמרות באפסר, ואינו משאוי אצלן.
ופשטינן: תא שמע, דכי אתא רב שמואל בר רב יהודה, אמר בשם רבי חנינא: מולאות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כרוכים סביב צוארן בשבת. כרב הונא, ולא כשמואל  21 .

 21.  וכתבו הרי"ף והרא"ש שמסקנת הגמרא שכרוכים גם מותר, והיינו אף שלעיל הובא ברייתא שיוצאין "כרוכין לימשך" דוקא, בכל זאת המסקנא כמו שראינו בבית רבי. ובתוספות (סוף ד"ה אמר) משמע שהמחלוקת בגמרא היא בבעלי השיר וכרוכים היינו ברצועה כרוכה, וכאן למדנו על אפסר כרוך. (ראה שו"ע שה, א - שה, ה).
אמרוה רבנן קמיה דרב אסי: הא דאמר רב שמואל בר רב יהודה בשם רבי חנינא שיוצאין אף כרוכין, לא צריכא לחדש זאת. שהרי מעדותו דרב דימי נפקא לן דין זה.
משום דאי סלקא דעתך דרב דימי לא אמר בשם רבי חנינא "יוצאין כרוכין", אלא "יוצאין נמשכין" בלבד קאמר, הוא לא חידש כלום.
משום שאם הוא בא רק לחדש שמותר לצאת בנטירותא יתירתא, ואינו נחשב משא, הלא מדרב יהודה אמר שמואל נפקא לן דין זה.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי: של זו בזו, מהו?
אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל והחמור. ומוכח שמולאות (פרדות) יוצאות באפסר.
אמר להו רב אסי: שבאמת אפשר להעמיד את דברי רב דימי ב"יוצאין נמשכין". ובכל זאת איצטריך להו לחידושו של רב דימי.
דאי מהמימרא מדרב יהודה אמר שמואל ("ד' בהמות יוצאות באפסר") נפקא, נבא ללמוד זאת, יש לדחות את הראיה. משום דהוה אמינא, דאף שאמר לפניו (לפני רבי) רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו. אבל לא קיבלה רבי מיניה (ממנו).
קא משמע לן המימרא דרבי דימי, שכך ההלכה שהפרדות יוצאות באפסר.
וכיון שכן, שוב יש חידוש בדברי רב יהודה בר שמואל.
ואי מדרב דימי, הוה אמינא, שיוצאין, דוקא בנמשכין. אבל כשהם כרוכין לא יצאו. קא משמע לן רב יהודה בר שמואל, שיוצאין אף כרוכין.
שנינו במתניתין: ומזין עליהן (על השירים) וטובלן במקומן.
ומקשינן: למימרא, דשירים בני קבולי טומאה נינהו?
והתנן: טבעת של אדם היא תכשיט והרי היא טמאה, דהיינו ראויה לקבל טומאה מדין תכשיט. אבל טבעת של בהמה, וטבעת שעושים בראש ידות הכלים, ושאר כל טבעות (כגון העשויות לדלת), הרי הן  טהורות משום שאינם כלים. ואף משום תכשיט לא מקבלים טומאה, לפי שאין תכשיט לכלי ולבהמה  22 .

 22.  רש"י. ודעתו שתכשיט מקבל טומאה נלמד מהפסוק "אצעדה וצמיד" שנאמר בכלי מדין, ובכלים ובהמה לא שייך בהם תכשיט, והעשוי לנוי הוא להנאת הבעלים ולא נחשב תכשיט לכלי ולבהמה. ותמהו המשנה אחרונה (כלים יא, ח) והשפת אמת הרי הפסוק אצעדה וצמיד נאמר על מה שנתנו אנשי המלחמה קרבן לה' ולא על דיני טומאה? וכעין זה הקשו התוספות להלן (סג, ב) על רש"י ופירשו שסמוך לתכשיטים נאמר כל כלי מעשה ולמדנו שנחשב כלי. וראה משנה אחרונה (שם, ד"ה עיר של זהב) שהביא ראיה מהמשנה לפירוש רש"י. אולם הרע"ב והר"ש (שם) הביאו דרשא מספרי "וכל אשר לא יבא באש" שוכל בא לרבות תכשיט, ולכן כתבו (כלים יב, א) שבבהמה לא נתחדש דין תכשיט מדרשא ואינו מקבל טומאה. והמשנה אחרונה (הנ"ל) תמה הרי להלן בגמרא (סג, ב) דרשו מ"כל כלי מעשה" על תכשיט שמטמא כל שהוא, ומדוע לא נלמד מכאן את עיקר טומאת תכשיט? ותירץ, שרק לאחר שלמדנו מדרשא אחרת שתכשיט נחשב "כלי" דרשו מפסוק זה שמטמא כל שהוא, אבל אם לא היינו יודעים שהוא כלי לדין טומאה, לא היה נחשב כלי מעשה. (וראה להלן סב, ב מה שמיושב בדבריו).
ואם כן קשה, איך שנינו טבילה והזאה לשיר, הרי אינו מקבל טומאה?


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |