פרשני:בבלי:שבת נד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נד ב

חברותא[edit]

ותו מקשינן: והתניא: מותר למשוך בחבל הגמל, ובלבד שיגביה את ראש החבל מן הקרקע שיעור טפח.
משמע שיכול להוציא את החבל מתחת ידו כמה שירצה, ואף יותר מטפחיים. ובלבד שיהיה גבוה מן הקרקע טפח. וקשה על שמוא ל.
ומשנינן: כי תניא ההיא ברייתא שמותר אף כשיוצא החבל מידו יותר מטפח, מדובר בחבלא דביני לביני (שבינו לביו הבהמה). שלא אסרו במה שחלק החבל שבין ידו לגמל ארוך מאד. ובלבד שיהיה גבוה מן הקרקע טפח. שאם הוא פחות מטפח לא ניכר שהבהמה נמשכת בו. ונראה כאדם שנושא חבל בידו. אבל שמואל דיבר על החבל היוצא מתחת ידו לחוץ, שלא כלפי הבהמה, ואם הוא יוצא יותר מטפח, זה נראה שהאדם נושא את החבל.
מתניתין:
אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו. ונתבאר לעיל, שאינו קשורה לו מערב שבת. וכיון שלא גילה מאתמול שהוא צריך לכך, לא נחשב מלבוש.
וכן לא יוצא החמור בזוג (פעמון), אף על פי שהוא פקוק ואין הענבל שבו משמיע קול. ובגמרא מפרש.
ולא יצא בסולם שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו. והגמרא מפרשת מה הם.
ואין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועה שברגליהם.
ואין האילים הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן. שראש זנב האיל רחב כמין כר ואין בו עצם אלא שומן. והיא ה"אליה". וכיון שהיא עבה וכבדה. הרי היא נשרטת כשהיא נגררת על הארץ. לפיכך, עושים לו קרון קטן שמתגלגל עמו כשהאיל הולך, והזנב קשור עליו.
והסיבה שאסור בכל אלו, שמא הם יפלו, והבעלים עלול לטלטלם ברשות הרבים  81 .

 81.  רש"י. והירושלמי כתב על עיזים חנונות שהאיסור הוא משום שאין בהמה יוצאת בקמיע, אמנם הבבלי סובר שבהמה מותרת לצאת בקמיע המומחה לבהמה כמבואר לעיל (נג, ב). וראה קרן אורה. (והירושלמי כנראה פירש חנונות לא כמסקנת הבבלי, ראה בגמרא). עוד כתב הירושלמי על זכרים שאינם יוצאים בעגלה משום שהוא עושה חריץ, והקשה הקרן אורה מדוע הוצרכו לטעם חדש ולא אסרו משום משאוי? והאור שמח (שבת כ, יא) הקשה שבמשנה משמע שרק לצאת לרשות הרבים אסור ובחצר מותר כמו זוג פקוק שמותר בחצר (כמבואר בברייתא נג, א) וכן מרדעת שמפורש בירושלמי שמותר בחצר, ולפי הטעם של הירושלמי יאסר גם בחצר? ותירץ, שבאמת בגמרא להלן בפרק מי שהחשיך (קנג, ב) אמרינן שכל מלאכה שחבירו פטור עליה - בבהמתו מותר לכתחילה, ועשיית חריץ במשיכת עגלה היא מלאכה כלאחר יד שאין חייבין עליה וצריך להיות מותר לכתחילה בבהמתו, אלא שחרישה היא מלאכה שעיקרה נעשית על ידי אדם ובהמה יחד וחייב כשחורש עם בהמתו (כמבואר ברמב"ם כ, ב), לכן עשיית חריץ שהיא חרישה אסור בבהמתו אפילו באופן שאדם פטור. ולפיכך בשדה שעשיית חריץ היא חרישה אסורה לצאת, אבל בחצר שעשיית חריץ היא מלאכת בונה ולא חורש (גמרא עג, ב), בבהמה מותר. והוסיף עוד שמא הירושלמי חולק על הכלל שכל שבאדם פטור בבהמה מותר, ולכן לא אמר הבבלי את הטעם שבירושלמי.
ואין הרחלים יוצאות חנונות. בגמרא מפרש.
ואין העגל יוצא בגימון (עול קטן שמניחים לו בצוארו, ללמדו שיכוף את ראשו כשיגדל).
ולא יוצאת הפרה בעור הקופר (מין שרץ שנימיו חדים כמחט. וקושרים בעורו את דדי הפרה, כדי שלא יינקו ממנה שרצים), ולא ברצועה שבין קרניה משום שמשאוי הוא לה. ובגמרא מפרש.
פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, והיה הדבר שלא ברצון חכמים!
גמרא:
שנינו במשנה: אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו.
והוינן בה: מאי טעמא?
ומשנינן: שהטעם הוא כדאמרן לעיל, שצריך שיגלה מערב שבת, שהיא מלבוש החמור  82 .

 82.  רש"י. והתוספות לעיל נג, א פירשו באופן אחר משום "שנראה" כמו מתכוין להוציא את המרדעת, או משום שנראה שרוצה לרכוב עליה למקום רחוק. ראה בהערות שם.
שנינו במשנה: ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק.
ומפרשינן: סיבת האיסור הוא משום דמיחזי כמאן דאזיל עמו למוכרו בחינגא (שוק) ותולה לו את הזוג כדי לנאותו, שיקפצו עליו לוקחים  83 .

 83.  וכתבו התוספות שמצד משא אין לאסור זוג פקוק משום שהוא בטל לאפסר, וגם אין לחשוש שיפול ויטלטלנו משום שהוא אריג ועל אריג לא גזרו שמא יפול (להלן נח, א). ולדעת רש"י בתחילת הפרק, כי מה שעשוי לנוי ודרך הבהמה בכך מותר אפשר לומר שהזוג עשוי לנוי ומותר משום שדרכו בכך. (וראה רשב"א נג, א). וכך כתב הריטב"א. והפני יהושע הוסיף שהטעם שכתבה הגמרא היא סיבה לאסור גם ביום טוב, אבל משום משא מותר ביו"ט לדעת הבית יוסף והרמ"א (רמו, ג) שאין איסור שביתת בהמתו ביום טוב. וראה משנה ברורה שם. והמגן אברהם (שה, ו) כתב שהסמ"ג כתב באמת שהאיסור משום משאוי, ותמה שהרי הגמרא אומרת טעם אחר? ותירץ, שמא הוא מדבר על זוג שאינו מחובר לאפסר. ולכאורה הסמ"ג סובר כהרשב"א (נג, א) שהגמרא אמרה טעם נוסף לרווחא דמילתא. והוסיף המגן אברהם שלפי הסמ"ג יהא אסור אף בכלבים ועופות שאין דרך למוכרם כך בשוק.
שנינו במשנה: ולא בסולם שבצוארו.
אמר רב הונא: היינו בי לועא, שקושרים אותו לו אצל לחיו.
ולמאי עבדי ליה לחמור סולם זה? - להיכא דאית ליה לחמור מכה. דעל ידי הסולם הקשור בו אינו יכול להפנות את צוארו, ולא הדר וחייך (מחכך) ביה בשיניו את המכה  84 .

 84.  וכתב רש"י ואף שהוא לצורך רפואת הבהמה ולעיל אמרינן שמותר לה לצאת בקשישין שעל גבי השבר (נג, א), כאן אסור משום שהסולם הוא דבר חשוב ואם יפול הוא עלול לטלטלו, אבל קשישין הם דבר זול ואם יפלו לא יבא לטלטלם. ורש"י תירץ כך לשיטתו במשנה שכל הדינים שבמשנה הם אסורים מחשש שיפלו ויבא לטלטלם, אבל בפירוש המשנה להרמב"ם מבואר שהאיסור הוא מצד שנחשב למשא, ראה שער הציון (שה, מט).
שנינו במשנה: ולא ברצועה שברגלו.
ומפרשינן: רצועה דעבדי ליה לחמור לגיזרא, שבהמה שפסיעותיה קצרות, והיא מכה ברגליה זו על זו, קושרים לה טבעות מעל פרסותיה.
שנינו במתניתין: ואין התרנגולין יוצאין בחוטין!
ומפרשינן: היינו חוטין דעבדי ליה לתרנגולין לצורך סימנא, כי היכי דלא ליחלפו תרנגוליו בתרנגולי חבירו.
שנינו במשנה: ולא ברצועה שברגליהן.
ומפרשינן: היינו רצועה קצרה דעבדי ליה לתרנגול, שקושרים בה את שני רגליו שלא יוכל להגביהם, כי היכי דלא ליתברו מאני (שלא ישברו כלים) ברגליהם  85 .

 85.  המשנה ברורה (שה, נה) הביא חיי אדם שאם הרצועה עשויה כדי שלא יוכלו לברוח מותר שכל מה שעשוי לשמור מותר. ובשער הציון (נ) תמה שהרי לפי רש"י סיבת האיסור היא שמא תיפול הרצועה ויטלטלנה ואם כן גם לשמור יהא אסור? והוסיף שמפירוש הערוך על "תותרי" שהיא קשירת שתי רגליה זו לזו מוכח שמותר רצועה ברגליה כשעשוי לשמור. (אמנם השער הציון עצמו (מד) פירש שם שבאופן כזה הרצועה מהודקת ולכן אין חוששים שיפול, ואם כן אין ראיה שגם בעוף החוט מהודק כמו בבהמה).
שנינו במשנה: ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן.
ומפרשינן: היינו עגלה שקושרים להם כי היכי דלא לחמטן (שלא תלקה בסלעים) אלייתיה.
שנינו במשנה: ואין הרחלים יוצאות חנונות.
יתיב רב אחא בר עולא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר לפרשה: משעה שגוזזין אותה (את הרחל), טומנין לה עזק (צמר גפן או כל דבר רך) בשמן, ומניחין לה על פדחתה (מצחה), כדי שלא תצטנן. והיינו "רחלים חנונות" ששנינו במשנה. שלא יצאו עם העזק על פדחתן.
אמר ליה רב חסדא: אם כן, עשית ברחל זו מנהג חשיבות, כחשיבותו של מר עוקבא (שהיה עשיר ואב בית דין). וכי דרך חשיבותה בכך?
אלא יתיב רב פפא בר שמואל קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: בשעה שכורעת לילד, טומנין לה שני עזקין בשמן ומניחין לה, אחד על פדחתה, ואחד על הרחם, כדי שתתחמם. ואלו הן "רחלים חנונות".
אמר ליה רב נחמן: אם כן, עשיתה חשובה כמו ילתא (אשת רב נחמן). וכי דרך חשיבותה בכך?
אלא אמר רב הונא: עץ אחד יש בכרכי הים ו"חנון" שמו. ומביאין ממנו קיסם, ומניחין לה בחוטמה. כדי שתתעטש, ויפלו דרני (תולעים) שיש בה על ראשה. וזו כונת המשנה "רחלים חנונות" שלא יצאו עם קיסם זה.
ומקשינן: אי הכי, בזכרים נמי תכתוב המשנה "חנונים". ומדוע נקטו דוקא רחלות נקבות?
ומשנינן: זכרים אין צריכים לכך. דכיון דמנגחי זכרים בהדדי (זה את זה) ממילא נפלי הדרני שבראשם.
שמעון נזירא אמר: "חנונות" - שמונח בחוטמן קיסמא דריתמא (קיסם של רותם).
ומקשינן: בשלמא לדרב הונא, מובנת המשנה והיינו דקתני "חנונות". על שם קיסם עץ ה"חנון".
אלא לשאר הפירושים שאמרו רבנן, בעזק או בקיסם של רותם, מאי "חנונות"? מהו לשון זה, והיכן מרומז בו העזק והקיסם?
ומשנינן: לפי דעבדינן להו הא מילתא, משום דמרחמינן עלייהו. וחנונות מלשון רחמים.
שנינו במשנה: ואין העגל יוצא בגימון.
והוינן בה: מאי "עגל בגימון"?
אמר רב הונא: בי נירא. עול קטן שמניחין לעגל בצוארו, כדי שיהיה למוד לכוף את ראשו כשיגדל.
אמר רב אלעזר: מאי משמע דהאי "גימון" לישנא דמיכף הוא? - דהא כתיב "הלכוף כאגמון ראשו". שהאגמון הוא מין מחט כפוף, שצדים בו דגים. (רש"י שם. ובמצודת דוד פירש, שהוא צמח הגומא. והוא רך וכפוף).
שנינו במשנה: ולא פרה בעור הקופר.
ומפרשינן: דעבדי לה לפרה כיס מעור סביב דדיה, כי היכי דלא למציוה יאלי (שלא יינקוה עלוקות).
שנינו במשנה: ולא ברצועה שבין קרניה.
ומפרשינן: שני מיני רצועות יש לפרה, האחת עשויה לנוי בלבד. והאחת, כדי לשמרה שלא תברח.
ונחלקו לעיל (נב, א) רב ושמואל. אי לרב, בין ברצועה לנוי ובין ברצועה העשויה לשמר אסור אוסרת המשנה. ומשום שפרה לא צריכה שמירה, והוא סובר שנטירותא יתירתא משאוי הוא. ואף רצועה לנוי נחשבת משא, משום שאין דרכה של הבהמה בכך.
ואי לשמואל "רצועה" שבמשנה היינו לנוי. שדוקא בה אסור. אבל ברצועה העשויה לשמר, מותר שתצא בו. שהוא סובר שנטירותא יתירתא לא נחשב למשא.
שנינו במשנה: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה וכו':
ותמהינן: וכי חדא פרה בלבד הויא ליה לרבי אלעזר בן עזריה!?  86  והא אמר רב, ואמרי לה אמר רבי יהודה אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא, למעשר בהמה  87 .

 86.  הפני יהושע (לעיל נב, א) העיר שאפשר לתרץ שמתוך עדרו היתה פרה אחת מורדת שעסקיה רעים והיא יצאה ברצועה, ורבי אלעזר בן עזריה סבר שמותר, וחכמים סוברים שאסור? והוכיח מכאן שכולם מודים שבפרה שעסקיה רעים מותר, כמו שפסק השו"ע (שה, ד). וראה בהערה שם.   87.  א. הקשו התוספות הרי רבי אלעזר בן עזריה נעשה נשיא כארבע שנים אחרי חורבן הבית (ראה בתוספות ההוכחה לכך) והוא היה אז בן י"ח שנה, וכיון שגזרו חכמים שלא להפריש מעשר בהמה אחרי החורבן, אם כן יכול היה להפריש אחרי שנעשה בן י"ג שנה רק פעם אחת או פעמיים ואיך אמרו "כל שתא ושתא"? ותירצו שהפריש אחרי החורבן עד שגזרו שלא להפריש, ועוד תירצו שהאפוטרופוס הפריש בשבילו כשהוא היה עדיין קטן בזמן הבית. והחכם צבי (לג) תמה איך הפריש האפוטרופוס הרי כל מה שהוא יכול להפריש עבור הקטן זה רק מה שצריך הקטן לאכול אבל לא להניח, ובודאי שראב"ע לא היה אוכל מאה ועשרים אלף עגלים בשנה? ותירץ, שבמעשר בהמה יכול האפוטרופוס לעשר כדי למכור את בהמות היתום, (ובמעשר דגן נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בהלכות נחלות יא, ט) וכתב לחלק בין מעשר דגן למעשר בהמה, וראה מעדני ארץ תרומות ד, י עוד חילוקים. עוד תירצו התוספות שהכונה היא למעשר ארנונא למלך. והריטב"א תירץ, שאף שלא קרא שם מעשר על הבהמות כגזירת חכמים, בכל זאת נתן אותם לכהנים שלא להפסידם את מתנות הכהונה. ומבואר מהריטב"א שמעשר בהמה ניתן לכהנים אך דעת רוב הראשונים (ראה רמב"ם בכורות ו, ד) שמעשר בהמה נאכל לבעלים, והאריך בראיות בענין זה הגר"י פערלא על הרס"ג (עשין פו). והנצי"ב בהעמק דבר (במדבר ה, י) הביא פסוק בדברי הימים (ב, לא) שנהגו להביא את מעשר הבהמה לכהנים. וראה להלן. והשפת אמת תירץ, שהכונה היא למעשר כספים מהריוח שהרויח בכל שנה. ב. הרשב"א בחולין (קלו, ב) הביא את דעת הר"ח שכהן פטור ממעשר בהמה, ותמה עליו שרבי אלעזר בן עזריה היה כהן כמבואר במשנה (מעשר שני ה, ט) וכאן אמרו שהפריש מעשר בהמה? וכבר הביא ראיה זו הרמב"ם בפאר הדור (נח) שכהן חייב במעשר בהמה. והמנחת חינוך (שס, טז) כתב שהר"ח יפרש כתירוץ שני בתוספות או כהריטב"א. (וזו כוונת רע"א בציונו בגליון הש"ס). והגר"י פערלא (הנ"ל) כתב שמחלוקת זו נובעת מהמחלוקת הנ"ל אם מעשר בהמה נאכל לבעלים או ניתן לכהנים, שהר"ח סובר שהוא ניתן לכהנים והוא ממתנות הכהונה, ולכן מסתבר שכהן פטור כמו שהוא פטור משאר מתנות כהונה, והרמב"ם חולק על ר"ח לשיטתו - שמעשר בהמה נאכל לבעלים.
ומשנינן: תנא: לא שלו היתה פרה זו, אלא של שכינתו  88  היתה. ומתוך שלא מיחה בה שיצאה בשבת ברשות הרבים ברצועה שבין קרניה, היתה נקראת על שמו.

 88.  ובירושלמי כתוב שהיתה של אשתו. והנה רבי עקיבא איגר במשניות (תחילת הפרק) מסתפק אם יש איסור שביתת בהמתו לנשים, והמגיה שם העיר שכאן מפורש שהיתה הפרה של אשה ואסור, וכן העיר התפארת ישראל (בבעז) שם. והמנחת חינוך (סוף מצוה לב, ח) הביא ראיה זו, ותמה מדוע באמת נשים חייבות? וביאר לפי הריטב"א בקידושין (כט, א) שחיובי אדם על בנו או על אחרים אין בו פטור לנשים מצד שהזמן גרמא. ורבי עקיבא איגר הביא בשם הר"ן סיבה אחרת, שמהדרשא שנשים חייבות בקידוש למדים שהם חייבות בכל מצוות השבת.
רב, ורבי חנינא, ורבי יוחנן, ורב חביבא מתנו למימרא המובאת בסמוך -
ובכוליה (בכל מקום) דסדר מועד שנאמרה שמועה משמיה דכל כי האי זוגא (כל ארבעתם יחד) חלופי (יש מי שמחליפים) ולא מונים את רבי יוחנן ומעייל תחתיו את רבי יונתן.
וכך אמרו: כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על חטא שבידם, ולא מיחה בהם, נתפס על חטא אנשי ביתו  89 .

 89.  החיד"א (ליקוטים על התורה) פירש לפי זה את הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". (ויקרא יט, יז) שהכונה היא שיוכיח את חבירו כדי שלא ישא על עצמו את חטא חבירו, דהיינו שלא יתפס בחטא שלא מיחה עליו. וכתב הרמ"א ביו"ד: (שלד, מח) אף שחייב למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה, ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדים על גופינו ומאודנו. והוסיף הט"ז (שם, כג) שלכך נמנעים היום מלנדות כל מי שחייב נידוי מצד הדין. וראה פתחי תשובה שם.
וכל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו, ולא מיחה בהם, נתפס על חטא אנשי עירו.
וכל מי שיכול למחות בכל העולם כולו, כגון מלך או נשיא שהכל יראין מפניו ומקיימים דבריו, ולא מיחה, נתפס על חטא כל העולם כולו.
אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא, נתפסו על כולי עלמא. שלפי שהשררה בידם, יכולים למחות בכל.
כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו"! וזקנים היינו סנהדרין.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |