פרשני:בבלי:שבת קטז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קטז ב

חברותא[edit]

דהוה שקיל שמא שהיה דואג לפרסם את שמו הטוב דלא מקבל שוחדא, אך היה מקבלו בסתר.
בעו לאחוכי ביה. רצו רבן גמליאל ואחותו אימא שלום ללגלג עליו.
אעיילא ליה אימא שלום שרגא דדהבא, הכניסה לו מנורת זהב כשוחד, ואזול לקמיה. ובאה לפניו.
אמרה ליה: בעינא רצוני דניפלגי לי שיתנו לי חלק בירושה, בנכסי דבי נשי, בנכסים המגיעים לחלקן של הנשים בירושה.
אמר להו: פלוגו, ותנו לה את חלקה כיורשת.
אמר ליה רבן גמליאל: כתיב לן בתורתנו: במקום ברא, במקום שיש בן, רק הוא יורש, ואילו ברתא, הבת לא תירות אינה יורשת.
אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון מיום שגליתם מארצכם איתנטלית אורייתא דמשה, ניטלה מכם תורת משה, ואיתיהיבת ספרא אחריתא. וניתן לכם ספר אחר.
וכתיב ביה: ברא וברתא - כחדא ירתון.
למחר, הדר עייל ליה איהו, רבן גמליאל חמרא לובא. חמור לובי שהוא יקר ערך.
אמר להו: שפילית המשכתי וקראתי לסיפיה דספרא לסוף של הספר האחר שניתן לכם, ונוכחתי שכתב ביה: אנא, מחבר ספר זה, לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. שאינו בא לשנות את חוקי התורה, וכתיב ביה בספר של משה: במקום ברא - ברתא לא תירות.
אמרה ליה אימא שלום: נהור נהוריך, האר נא אורך כשרגא, כמנורת הזהב שנתתי לך, ופסוק לטובתי.
אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא בא החמור הלובי שנתתי לך, ובטש ובעט לשרגא למנורת הזהב. ועשו כן לפרסם את גנותו.
שנינו במשנה: ומפני מה אין קורין בכתובים.
אמר רב: לא שנו שאין קורין בכתובים אלא בזמן בית המדרש. אבל שלא בזמן בית המדרש - קורין  35 .

 35.  א. כתב המאירי שבזמן הזה שלא נוהגים לדרוש בשבת מותר לקרות בכתובים כמו שלא בזמן בית המדרש ולא במקום בית המדרש. אבל בבעל המאור נראה שהאיסור נשאר אף בזמן שביטלו את המנהג לדרוש (לשונו צריך ביאור) ב. בצפנת פענח (ה) מפרש את המנהג לשנות בשבת בנוסח הרחמן שאחר ברכת המזון מ"מגדיל" ישועות מלכו ל"מגדול", משום שאותו פסוק נאמר בתהילים (יח) מגדיל- ובשמואל (ב, כב) מגדול, ושינו בשבת לומר את הפסוק מנביאים ולא מכתובים, משום התקנה שלא לקרא כתובים בשבת.
ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין.
ופרכינן: איני, והא נהרדעא, אתריה דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקי סידרא היו נוהגים לקרוא בכתובים בזמן מנחתא דשבתא!
אלא, אי איתמר הכי איתמר:
אמר רב: לא שנו אלא במקום שהחכם דורש, בבית המדרש, אבל שלא במקום בית המדרש - קורין.
ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש - אין קורין, לפי שמבטלו מלילך לשמוע.
שלא בזמן בית המדרש - קורין.
ואזדא שמואל לטעמיה, דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא. ובמנחה אין זה זמן הדרשא.
רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, שלשמואל אין קורין כלל. ושמואל כרבי נחמיה.
דתניא: אף על פי שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן - אבל שונין בהן ודורשין בהן. נצרך לפסוק - מביא ורואה בו.
אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו, כתבי הקדש אין קורין בהן - כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות  36 . וכיון שזה טעם האיסור אין לחלק כלל בין זמן בית המדרש לזמן אחר.

 36.  באיסור שטרי הדיוטות בשבת, דעת רש"י כאן שאסרו כל אגרת שלום, וכן פסק הרא"ש להלן פרק שואל (א) ולמד כך מהגמרא כאן שאם אסרו כתובים כדי שילמדו שלא לקרא שטרי הדיוטות, כל שכן שאסרו כל אגרת וכן פסק השו"ע (שז, יג), וכתב הט"ז (שז, יא) שלדיעה זו טעם האיסור הוא שמא ימחוק וכן כתב הרמב"ם (כג, יט). והתוספות הקשו, שבירושלמי מבואר שאסרו רק שטרות ואגרת מקח וממכר, וכתבו שרש"י עצמו פירש כך להלן (קמט א). וכתב הט"ז (הנ"ל) שלדיעה זו סיבת האיסור משום "ממצוא חפצך ודבר דבר". וכתב רבי אלעזר משה הורביץ שאפשר ליישב את הסתירה ברש"י והקושיא מירושלמי, שבאמת עיקר הגזירה משום שטרי מקח. אבל כמו שאסרו ללמוד כתובים כדי להזכיר את איסור שטרי הדיוטות, אסרו גם כן כל אגרת שלום וחולין, וגם חכמים בברייתא החולקים על רבי נחמיה וסוברים שלא אסרו כתובים מטעם זה, מודים שאסרו כל אגרות ודברי חולין. והרא"ש בפרק שואל (א) כתב כך בשם רבנו יונה. עוד כתבו התוספות שספרי מלחמות, מליצות ומשלים אסורים בשבת ואפילו בחול ופסק כן השו"ע (שז טז), והרמ"א דייק מתוספות שאם הם כתובים בלשון הקדש מותר, מפני שיש בלשון עצמו קדושה. ופסק המשנה ברורה (שם, סג) שאגרת שלום ודברי חולין הכתובים בלשון הקדש מותר לקרא בשבת. אבל אם יש בהם חשבונות וידיעות מעניני מקח וממכר אסור.
ושמואל עצמו סבר כרבי נחמיה, אלא שהוא הנהיג בנהרדעא לפי חכמים שאין קורין בזמן הדרשה, אבל שלא בשעת הדרשה קורין.
מתניתין:
מצילין תיק הספר עם הספר  37  . ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות  38 .

 37.  הירושלמי למד דין זה מדניאל (ג) שניצולו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש עם בגדיהם, ובתנחומא (וירא ט) דימה לדין זה- שכל הדבוק לצדיק ניצול בזכותו כמו לוט שניצל בזכות אברהם כדכתיב בבראשית (יט, כט), וכן "כל החיה וכל הבהמה" שבתיבה ניצולו מהמבול בזכות נח (שם, ח א). ובירושלמי חגיגה (פ"ב א) אמר רבי מאיר שהוא יציל את רבו ("אחר", אלישע בן אבויה) מגהינם, כמו שמצילין תיק הספר עם הספר. כלומר, על ידי שרבי מאיר יהיה בגן עדן גם רבו יזכה עימו. ומבואר בירושלמי שאם התיק מחובר לספר הדין פשוט שמצילין, והמשנה מדברת על תיק שאינו מחובר, והעיר המרכבת המשנה שהרמב"ם בהלכות אבות הטומאות (ט, י) פסק לגבי טומאת ידיים, שתיק הספר מטמא דוקא כשהוא מחובר לספר וכאן הוא פוסק שמצילין כל תיק עם הספר? וביאר שטומאה גזרו רק על הטפל לספר. אבל בהצלה התירו אפילו להביא תיק לצורך הצלת ספר, מפני כבוד הספר כדי שלא יצילו ערום.   38.  הרמב"ן הקשה, מה החידוש הרי מותר לטלטל סל פירות עם אבן? (להלן קמא ב), והר"ן הקשה, הרי התיק הוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר? ותירץ, שאפילו אם המעות עיקר מותר, ועוד תירץ, שהחידוש הוא שמותר להציל את המעות מהדליקה, ולא גזרו על הצלתם. ובשו"ע (שלד ב) הביא יש אומרים שמותר להציל מעות מדליקה ולא אסרו משום מוקצה, ולא משום שמא יכבה, מפני הפסד ממון. וקשה, אם כן, מה חידשה המשנה שמותר להציל תיק הספר עם מעות, ומשמע שבלי ספר אסור? וביאר המשנה ברורה (שלד, מג) שעם הספר מותר להציל אפילו לחצר שאינה מעורבת, וכן שאין צריך לנער את המעות מהתיק כמבואר בגמרא.
ולהיכן מצילין אותן?
למבוי שאינו מפולש.
בן בתירא אומר: אף למפולש.
גמרא:
תנו רבנן: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, ושוחטין בו קרבן פסח - מפשיטין את עור קרבן הפסח החל מרגליו האחוריות עד החזה, כדי שיוכלו להוציא ממנו את אימוריו ולהקטירם על המזבח בשבת, ויותר אינו מפשיט, דברי רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.
וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו.
והוינן בה: בשלמא לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מובן שאין מפשיטים אלא עד החזה - דהא איתעביד ליה בכך צורך גבוה, שהרי במצב שכזה אפשר כבר ליטול את האימורים.
אלא לרבנן - מאי טעמא התירו להפשיט את כולו בשבת? והרי אין זה צורך גבוה, ומלאכת מפשיט עור היא אחת מאבות מלאכות?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (משלי טז) "כל פעל ה' - למענהו", לכבודו. שכל עשיה שבמקדש אשר יש בה כבודו של ה', הותרה בשבת  39 .

 39.  כאן בסוגיא נראה שהמחלוקת רבנן ורבי ישמעאל היא, האם מותר לעשות הפשט בקרבן מפני כבוד המצוה משום כל פעל ה' למענהו, או שהיתר זה נאמר דוקא שלא לשנות את צורת המצוה, דהיינו, הוצאת האימורין כדי למעט באיסור. אבל להפשיט את העור רק לכבוד וזהירות מהפסד המצוה, אסור. והקשה השאגת אריה (נא) שלהלן קלג ב מבואר שנחלקו בדבר אחר, האם מי שעושה מצוה שדוחה שבת, והפסיק ופירש ורוצה להמשיך את המעשה אחר כך אם מותר, וכגון מל בשבת ופירש- אם חוזר על ציצין שאינם מעכבים את המילה, והגמרא מדמה זאת למחלוקת בהפשט פסח שמפשיט עד החזה ומוציא האמורין- האם מותר להמשיך אחר כך להפשיט, ובשתי הסוגיות הביאור הוא של רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן? ועוד שהרמב"ם פסק בהלכות קרבן פסח (א, טז) שמפשיט את כל הקרבן כמו בחול, ובחול מפסיק את ההפשט כדי להוציא את האימורין ואחר כך ממשיך את ההפשט, ובהלכות מילה (ב, ו) פסק שאם פירש אין חוזר על ציצין שאינם מעכבים, והרי הגמרא להלן מדמה שני דינים אלו? ותירץ, שהרמב"ם דחה את הסוגיא להלן, משום שבמנחות סג ב מבואר שהם נחלקו בדבר אחר- האם כשעושה מצוה שדוחה שבת יכול לעשותה כמו בחול אפילו כשיכול למעט בטירחא, או שאם אפשר צריך לשנות ולעשות באופן שיש בו פחות איסור וטירחא. ומבואר שכולם מודים שההפשט כולו נחשב מעשה אחד, שהרי בודאי שאם הפסיק אסור להתחיל מעשה איסור חדש אם אינו נצרך למצוה (ובמילה המתירים סוברים שהידור מצוה דוחה. אבל מה שלא נצרך למצוה אלא שכך הרגילות לעשות בחול, ודאי אסור להתחיל בשבת) ולכן פסק הרמב"ם שההפשט כולו מעשה אחד ומותר. ועדיין קשה סתירת ביאור רבי יוחנן במחלוקתם, מכאן לסוגיא להלן? וראה, המאיר לעולם (ח"א כו) מה שתירץ. והפרי יצחק (ח"א כח) מיישב ששתי הסוגיות אינן סותרות כלל, שהנידון האם כשפירש מהמצוה וחוזר, נחשב להתחלה חדשה או אותו מעשה מצוה, תלוי במהות המעשה שממשיך אחר כך, שאם הוא חלק מהמצוה כמו הידור מצוה או שצורת החיוב לעשותו כך, מעשה כזה נחשב להמשך וחלק ממעשה המצוה. אבל אם אינו עושה אלא תוספת וטפל למצוה אסור, ומשום שהוא נחשב להתחלת מעשה חדש. ולכן המחלוקת להלן אם ההפשט אחר הוצאת אימורין הוא התחלה חדשה תלוי בזה, - אם כל פעל ה' למענהו כולל את ההפשט כולו- נחשב ההפשט אחר הוצאת אימורין לחלק מהמצוה, ואם הפשט כולו אינו בכלל היתר זה, הוא מעשה חדש ואסור. וראה עוד להלן.
והכא, בהפשט כל העור בשבת - מאי "למענהו" של ה' איכא?  40 

 40.  השאגת אריה (נט) דייק מהגמרא שצריך סיבה להפשט כולו, ואין היתר משום שכך עושין בחול, והטעם משום שאם אפשר לשנות ולמעט בטירחא בשבת אסור לעשות כמו בחול כמבואר במנחות (סג ב), ולכן מקשינן מאי למענהו איכא. ודחה שאפשר לומר שחכמים סוברים שמותר להוסיף טירחא גם כשאפשר לקיים את המצוה באופן אחר, וקושיית הגמרא כאן אינה למה "מותר" להפשיט אלא שמשמע שחכמים "מחייבים" להפשיט כולו ומקשינן מה הסיבה לכך.
רב יוסף אמר: כדי שלא יסריח בשר הקרבן, שמתחמם אם לא יפשיטו אותו מעורו. ואין זה כבוד לה' שיהיה מאכלם של האוכלים משולחנו מסריח.
רבא אמר: כדי שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה.
מאי בינייהו? איכא בינייהו: דמנח אפתורא דדהבא, אם הניחו את הקרבן שלא הופשט כולו על שולחן זהב. שאין הקרבן מוטל כנבילה אך הוא מסריח.
אי נמי - יומא דאסתנא, שמנשבת בו רוח צפונית, שאז אין בשר הקרבן מסריח, אבל הוא מוטל כנבילה.
ותו הוינן בה: ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, האוסר להפשיט את כולו, האי "פעל ה' למענהו" - מאי עביד ליה? והיינו מהו כבוד ה' שיש לחוש לו, לפיו?  41 

 41.  הריטב"א ור"ן כתבו, שאין זו קושיא על רבי ישמעאל שהרי אין הפסוק מיותר לדבריו, ואינה דרשא אלא סברא מכח משמעות הפסוק. וכונת הגמרא לשאול כדי לבאר את התשובה, וכתבה בדרך משא ומתן- ושאלה ותשובה. וראה להלן ביאור נוסף מהפרי יצחק הנ"ל.
ומשנינן: ללמד שלא יוציא את האימורין מן הבהמה על ידי עשיית חתך בדופן הקרבן קודם הפשטת העור.
מאי טעמא?
אמר רב הונא בריה דרב נתן: משום נימין של צמר שיכרכו באימורים בשעה שיוציאם דרך החתך.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא, החולקים, לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה?
הכי קאמרי ליה: אם מצילין מפני הדליקה תיק הספר תורה, אף על פי שיש בו מעות, עם הספר, שמשום כבוד ה' מתירים גם אם יש באותה עשייה צורך הדיוט (האסורה בשבת) - לא נפשיט את קרבן הפסח מעורו על אף שיש בכך כבוד ה', משום שתהיה בהפשטתו גם עשיה לצורך הדיוט!?
ופרכינן: מי דמי הצלת הספר עם התיק שיש בו מעות להפשט כל העור?
התם, בהצלת הספר כל איסורו הוא טלטול מוקצה, שאינו אסור בהדיוט אלא מדרבנן.
ואילו הכא, הפשט העור אב מלאכה דאורייתא הוא!  42 

 42.  הקשה השאגת אריה (נא) למה פשוט לגמרא שיש בהפשט כולו איסור מהתורה, והרי להלן קלג ב מבואר שחכמים סוברים שכל ההפשט נחשב מעשה אחד וכשהותר התחלת ההפשט לצורך הקרבן הותר כל ההפשט? והוכיח מקושיית הגמרא שהסוגיא כאן חולקת וסוברת שההפשט אחר החזה היא פעולה חדשה, ועושה מלאכה אסורה מהתורה שלא לצורך קרבן. והרמב"ם פסק לא כמו הסוגיא ראה לעיל. אבל הפרי יצחק (הנ"ל) מבאר את הסוגיא לפי דרכו שהובאה לעיל, שהנידון האם הפשט כולו נחשב מעשה אחד, תלוי בשייכות וצורך ההפשט למצוה, וקושיית הגמרא מה יענה רבי ישמעאל על הפסוק כל פעל ה', הקושיא היא שעל ידי זה יחשב ההפשט כולו צורך המצוה והמשך להתחלת ההפשט, וממילא אינה מלאכה. ודחינן שהוא סובר שאין צורך וחשיבות להפשט כולו- ולכן היא נחשבת פעולה חדשה ואסורה, ושוב הקשו, שאם כן אין ההפשט דומה לטלטול כלל, שהפשט הוא אב מלאכה מהתורה כשאינו לצורך קרבן.
אמר רב אשי: בתרתי בשני ענינים של קרבן פסח פליגי חכמים עם רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.
פליגי בטלטול הקרבן עם עורו אחר שהוצאו אימוריו, בדין מוקצה שאיסורו מדרבנן. שלפי רבי ישמעאל אסור לטלטל את קרבן הפסח אפילו מחמה לצל, כיון שעורו הוא מוקצה.
ופליגי נמי בהפשט העור, שהיא מחלוקת במלאכה דאורייתא.
והכי קאמרי ליה ביחס לאיסור שאסר רבי ישמעאל לטלטל את קרבן הפסח: אם מצילין תיק הספר עם הספר, למרות טילטול המעות, - לא נטלטל עור הקרבן אגב בשר, שכבוד שמים הוא שהבשר לא יסריח, ואגב טילטול בשר הקרבן נטלטל גם את עורו.


דרשני המקוצר[edit]