פרשני:בבלי:שבת מז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מז ב

חברותא[edit]

אבל אסור. ולא יתקע אותם בכח באמצעות יתדות, ואם תקע - חייב חטאת.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי - מותר.
בי רב חמא הוה מטה גללניתא, הדומה למיטת טרסיים, והוה מהדרי מרכיבים אותה לה ביומא טבא.
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: מאי דעתיך להתיר משום שבנין "מן הצד" הוא, שלא כדרך בנין הוא.
והרי נהי דאיסורא דאורייתא - ליכא בבנין מן הצד, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא!?
אמר ליה: אנא, כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי. דאמר: אם היה רפוי - מותר.
מתניתין:
נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות.
ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה.
וכל דברי המשנה יתבארו להלן בגמרא.
גמרא:
והוינן בה: כיצד נותן הוא את הכלי בשבת תחת הניצוצות? והא קמבטל כלי מהיכנו, מהכנתו לשימוש. שהרי מעתה אי אפשר לטלטלו במשך כל השבת ולהשתמש בו מחמת הניצוצות שבתוכו, שהן מוקצה. ואסור לבטל בשבת כלי מהכנתו לשימוש, כמבואר לעיל מג א בדברי רב חסדא. והאם תהיה מכאן תיובתא לרב חסדא!?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לפי שניצוצות אינם מוקצה לאחר שכבו, כי אין בהן ממש, ומותר ליטלן, וממילא יכול גם ליטול את הכלי שנפלו לתוכו הניצוצות ולהשתמש בו.
שנינו במשנה: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה.
והוינן בה: לימא תנן במשנתנו, שהיא סתמא, שלא יתן כלי עם מים מתחת לניצוצות הנופלים מן הנר, על אף שדבר זה הוא רק "גורם", כרבי יוסי. דאמר רבי יוסי לקמן: לעשות מעשה שהוא גורם לכיבוי - אסור לעשותו.
וכגון, שמעמיד קנקנים מלאים מים כמחיצה לדליקה, וכשמגיעה האש לקנקנים הם נבקעים מחום המים, והמים יוצאים מהם, ומכבים את הדליקה.
ודחינן: ותסברא, כיצד יתכן לומר שטעמה של משנתנו, האוסרת ליתן מים בכלי שתחת הניצוצות, הוא משום שהיא סוברת כרבי יוסי, שאסור לגרום לכיבוי?
והרי אימור דאמר רבי יוסי שאסור לגרום לכיבוי, רק כשעושה את המעשה הגורם לכיבוי בשבת.
אבל בערב שבת - מי אמר רבי יוסי שאסור אז לעשות מעשה שיגרום לכיבוי בשבת?
ואם נאמר שטעמה של משנתנו האוסרת ליתן מים בכלי מערב שבת, הוא משום שסברה כרבי יוסי שאסור לגרום לכיבוי, תיקשי, שהרי האיסור ליתן את המים מערב שבת - אפילו כרבי יוסי לא אתיא!?
וכי תימא, הכא נמי איירי שאסור לתת את הכלי עם המים תחת הניצוצות של האש דוקא בשבת, וכשיטת רבי יוסי שגרם כיבוי אסור.
אי אפשר לומר כן. כי והתניא:
א. נותנין כלי שאין בו מים תחת הנר, כדי לקבל בו ניצוצות, אפילו בשבת, ואין בכך איסור של מבטל כלי מהיכנו.
ב. ואין צריך לומר שנותנים אותו (כשהוא ריק) מתחת לנר בערב שבת.
ג. ולא יתן לתוכו של הכלי מים, מפני שהוא מכבה. ואפילו מערב שבת לא יתן מים בתוך הכלי, היות שאסור לגרום לכיבוי באופן שכזה, הנראה ככיבוי להדיא, אפילו מערב שבת.
ד. ואין צריך לומר שלא יתן מים בכלי בשבת עצמה.
הרי להדיא שאסור ליתן מים בכלי אפילו מערב שבת, ובהכרח שאין זה משום גרם כיבוי של רבי יוסי.
אלא, אמר רב אשי: אפילו תימא משנתינו רבנן היא, המתירים גרם כיבוי בשבת. כי נתינת כדי מים שמתבקעים היא רק גרם כיבוי, שהכדים מתבקעים לאחר זמן מחום הדליקה, והדליקה היא הגורמת לשפיכת המים ולכיבוי. ולכן מתירים שם רבנן לשים כדים של מים אפילו בשבת.
ושאני הכא, שאסור ליתן מים בכלי שתחת הנר - מפני שמקרב את כיבויו. לפי שנתינת כלי עם מים מתחת לניצוצות, הרגילים ליפול למטה לתוך המים, הרי היא ככיבוי להדיא. ובשבת עצמה פשיטא שאסור גם לרבנן. ובאה משנתנו לחדש שאסור ליתן בכלי מים אפילו מערב שבת, שגזרו ערב שבת אטו שבת, ואפילו אליבא דרבנן.



הדרן עלך פרק כירה





פרק רביעי - במה טומנין







הקדמה לפרק במה טומנין
מתניתין:
כשמסלקין את הקדירה מעל גבי הכירה בערב שבת  1 , אסור להטמינה  2  לצורך השבת  3 .

 1.  ונחלקו הראשונים בגדר הטמנה. הרשב"א בריש כירה הוכיח מדברי הר"ח שם, שאף הטמנה במקצת הקדרה קרויה הטמנה. ולא בעינן שיטמין את כולה, אלא אף אם שולי הקדירה (בתחתיתה) מונחים על גבי דבר המוסיף הבל, הטמנה היא. אולם הדרכי משה פירש בדעת האור זרוע (הובאו דבריו בבית יוסף סימן רנ"ג), דדוקא אם הקדרה מכוסה כולה הויא הטמנה. ונחלקו בזה לדינא המחבר והרמ"א בסימן רנג סעיף א. (ובביאור הגר"א שם ציין כמקור לדעת הרמ"א את דברי התוספות בסוגיין בד"ה "במה").   2.  וכתבו תוספות בשם רבינו שמואל, דכל איסור הטמנה דמתניתין אינו אלא בקדרה דבשיל ולא בשיל. אבל קדרה חיה או מבושלת לגמרי שרי להטמין. וכמו דאיתא לעיל (יח ב) לענין שהייה, דבהני מותר להשהותם אפילו על כירה שאינה גרופה וקטומה משום שאין לחשוש בהן שמא יחתה בגחלים. ולכן, אין גם מקום לגזור על הטמנתם, כאשר כל איסור ההטמנה הוא מחמת החשש שמא יבוא להטמין ברמץ ולחתות בגחלים. אבל רבינו תם פליג, וסובר דאסור להטמין בכל ענין. וחילק בין שהייה להטמנה. שדוקא להשהות מותר (לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי), לפי שחיתוי מועט לא יועיל לו, מאחר שהוא מגולה ושליט ביה אוירא. אבל בהטמנה, שעושין לצורך מחר, חיישינן לשמא יחתה אף בקדרה חיה או מבושלת. לפי שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו. והראשונים כתב שיש חומר בהטמנה מבשהייה משום שעושין את ההטמנה לצורך היום למחר, וצריך חיתוי שלא יתקרר. מה שאין כן שהייה, שהיא לצורך אכילת הערב, ואינה צריכה כל כך חיתוי. וכתבו הסמ"ג ועוד ראשונים, דאסור להטמין אף דבר שנתבשל כל צרכו. ודלא כרבינו ירוחם שנסתפק בדעת רבינו תם בזה. וכתב דלא פירש רבינו תם לאיסור, אלא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי. בית יוסף סימן רנז.   3.  ולא אסרו הטמנה, אלא כשמטמין ומדביק סביב הקדרה, דומיא דרמץ. אבל אם יש אויר בין דפנות הדבר שמטמינים בו לבין הקדרה, לא חשיב הטמנה. אלא דינו כשהיה בעלמא. תוספות. ומטעם זה התירו לעשות חפירה גדולה ולחממה היטב, ולהטמין בה הקדרה. וכן להטמין בתנור. לפי שאין דפנות התנור והחפירה נוגעות בקדירה. והריטב"א כתב עוד טעם להתיר בזה. שלא גזרו בדבר המוסיף הבל, אלא כשהוא מטלטל, דומיא דרמץ. והמרדכי כתב עוד בטעמא דמילתא, דלא גזרו אלא בדבר המוסיף הבל מחמת עצמו, ולא בדבר שהוא חם מחמת דבר אחר. לפי שהוא הולך ומתקרר.
ושני דינים נאמרו באיסור הטמנה.
א. איסור הטמנה משחשיכה, לאחר כניסת השבת. שאז אסור להטמין בין בדבר המוסיף הבל (חום), ובין בדבר שאינו מוסיף הבל.
וטעם האיסור הזה הוא משום דחיישינן שמא ימצא את הקדירה צוננת, ויבוא להרתיחה בשבת.
ב. איסור הטמנה בערב שבת, מבעוד יום, שאז אסור להטמין רק בדבר המוסיף הבל. אבל בדבר שאין מוסיף הבל מותר להטמין עד הלילה.
וטעם האיסור הוא, משום שחששו חכמים שאם נתיר לו להטמין בדבר המוסיף הבל יש לחשוש שמא יבוא להטמין גם ברמץ שיש בו גחלים. ואם יטמין בו, חיישינן שמא יחתה בגחלים בשבת  4 , ויתחייב משום מבעיר  5 .

 4.  ולא חשיב גזירה לגזירה, משום דדוקא כשיגזור בית דין גזירה בזמן מסוים, ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה, חשיב כגזירה לגזירה, ואין עושין כן. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת, הרשות בידם. והוא מה שאמרו "כולהו חדא גזירה היא". כי מי שגזר גזירה זו, ראה שלא תתקיים גזירה זו אלא אם כן גזירה אחרת תחזק אותה. פירוש המשניות להרמב" ם 5.  כן היא גירסת רש"י לעיל לד א. אבל הר"ח והרי"ף שם גרסי איפכא. וכן כתב הרמב"ם בפרק ד מזמנים הלכה ב, וזה לשונו: מן הדין היה, שטומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, וישאר התבשיל טמון בשבת. שהרי משהין על האש בשבת. אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, גזירה שמא תרתיח הקדרה בשבת, ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת, ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור. (ובפירוש המשניות הוסיף בזה, דלעולם מעיקר הדין אף בשבת גופה היה לנו להתיר הטמנה בדבר המוסיף הבל. לפי שלא נאסרה בשבת אלא תוספת חימום בתולדת האש. ואלו אינם מתולדות האש. אלא שאסרו אותם מחמת גזירה, שמא ירתיח באש. ויעויין באבן האזל, שהשוה זאת לגזירת בישול בתולדת חמה אטו תולדת האור). לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות. שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונחו מבעבוען. וכיון שנחו שוב אינן רותחין. ובהלכה ג' כתב: וכן מן הדין היה, לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה. אבל אסרו חכמים דבר זה. גזירה שמא יטמין ברמץ, ויהיו בו ניצוצות של אש, ונמצא חותה בגחלים. ובראב"ד שם השיג עליו. ופירש גירסת הרי"ף בענין אחר. ועל פי דרכו, אף לגירסת הרי"ף אסור להטמין בדבר המוסיף הבל אף בין השמשות. ואין זה קל יותר מהטמנה מבעוד יום.
המשנה הראשונה של פרק זה עוסקת בדין הטמנה מבעוד יום, שלא נאסרה אז ההטמנה אלא בדבר המוסיף הבל.



 


מתניתין:
במה טומנין מבעוד יום, ובמה אין טומנין?
אין טומנין: לא בגפת (פסולת זיתים לאחר שנסחטו בבית הבד), ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול - בכל אלו אין טומנין, בין כשהם לחים ובין כשהם יבשין, מפני שהם מוסיפים הבל.
וכן אין טומנין, לא בתבן, ולא בזגין (פסולת הענבים לאחר שנסחטו ליין), ולא במוכין (כל דבר רך, כגון צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, ובגדים בלויים שגררו אותם), ולא בעשבין - בזמן שהן לחין, מפני שבהיותם לחים הם מוסיפים הבל.
אבל טומנין בהן בכל אלו (בתבן ובזגין ובמוכין ובעשבין), כשהן יבשין, מפני שאז אין הם מוסיפים הבל.
גמרא:
איבעיא להו: גפת זו, ששנינו במתניתין שאין טומנין בה - האם בגפת של זיתים תנן הכי, משום שההבל שלה מרובה, אבל גפת דשומשומין אינה מוסיפה הבל, ושפיר דמי להטמין בה.
או דלמא, אף בגפת דשומשומין תנן שאסור להטמין בה, ךפי שאף היא מוסיפה הבל. וכל שכן שאסור להטמין בגפת דזיתים.
ופשטינן: תא שמע, דאמר רבי זירא משום חד דבי רבי ינאי: קופה מלאה מוכין יבשים שטמן בה קדירה - אסור להניחה על גפת של זיתים. ואף שהמוכין מצד עצמם אינם מוסיפים הבל ואין בהם משום הטמנה, מיהו על ידי הגפת של זיתים הנמצאת תחתיה עולה החום למעלה, ומרתיח את הקדרה שבקופה.
והאיסור הוא משום "הטמנה", שאסור ליתן קדירה, הטמונה בדבר שאינו מוסיף הבל, במקום שמוסיף הבל, על אף שמקור החום אינו תולדת האש (ועליו כשלעצמו מותר ליתן קדירה שאינה טמונה!), כיון שנעשה בזאת שילוב של הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל עם מקור שמוסיף הבל.
שמע מינה כי גפת של זיתים תנן. שדוקא היא מוסיפה הבל, ולא גפת דשומשומין.
ודחינן: לעולם אימא לך, דלענין הטמנה בגפת עצמה, אף בגפת דשומשומין נמי אסור, משום שאף היא מוסיפה הבל.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |