פרשני:בבלי:שבת יג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יג ב

חברותא[edit]

ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו  1 ?!

 1.  ולא השיבו לה שהכונה לעולם הבא, משום דכתיב "חייך ואורך ימיך". ומשמע, "חייך" בעולם הזה, "ואורך ימיך" לעולם הבא, ליום שכולו ארוך. תוספות הרא"ש.
ולא היה אדם מחזירה דבר.
ואמר אליהו: פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע.
ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך, שהם שבעת הימים מהראיה הראשונה של דם נדות - מה הוא אצלך (איך נהג עמך)? אמרה לי: חס ושלום - אפילו באצבע קטנה לא נגע בי!
והוספתי לשואלה: בימי ליבוניך, שהם שבעת הימים הנקיים מדם שצריכה הזבה (שהיא האשה שראתה דם במשך שלשה ימים רצופים בלא "עת נדתה") למנות לאחר גמר הראיה האחרונה, וצריכה ללבוש בהם בגדים לבנים כדי לבדוק עצמה שלא נסתרה הספירה על ידי ראית דם - מהו אצלך באותם הימים?
אמרה לי: באותם ימים, אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר. אבל לא עלתה על דעתו לעשות בי דבר אחר (תשמיש).
ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו! משום שלא נשא בעלך פנים לתורה  2 . שהרי אמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ואיסור זה כולל גם אשה הטמאה בטומאת זיבה), שאף קירוב בשר לבד אסור.

 2.  כן פירש הרמב"ן בספר המצוות בלא תעשה שנ"ג. ומזה הוכיח דאין קירוב בשר מן התורה, אלא מדרבנן. ולהכי קרי לה "שלא נשא פנים", כלומר לא החמיר על עצמו. דאילו הוי דאורייתא היה צריך לומר "שעבר על דברי תורה". אבל הרמב"ם, דאית ליה דאיסור דאורייתא הוא, יפרש, דקאי על הקדוש ברוך הוא. שלא נשא פנים לתורתו של אותו תלמיד. מגילת אסתר. וכן משמע מתנא דבי אליהו, דאיתא שם: "ברוך המקום שהרגו, שאין לפניו משוא פנים" ! שפת אמת.
שהרי כל זמן שלא טבלה הרי היא עדיין בטומאתה, ואסורה לו מן התורה.  3  וכדדרשינן מ"תהיה בנדתה", בהוייתה תהא עד שתבוא במים (רש"י). ולהכי קאמר עליו "שלא נשא פנים לתורה", לדרוש דרשה זו. (מהרש"א).

 3.  כן פירש רש"י. ולפי זה, מאחר דעדיין לא טבלה, אין שום חילוק בין חומר ימי הנידות לימי הליבון של זבה. ומה ששאלה אליהו על ימי הליבון של זבה, היינו משום שידע שכך היה המעשה. ורבינו תם פירש, שהמדובר בנדה בלבד. אלא, שבזמנם הם היו רגילים לטבול לטומאת נדות שתי טבילות. אחת לאחר ז' ימים הראשונים מהראיה הראשונה. ואז היא היתה נטהרת מן התורה. ואחת לאחר ז' ימים נקיים, שנהגו לספור אותם לחומרא, מדרבנן, גם בנדה, ולטבול שוב לאחריהם. ומשום כך הקל בה בעלה בימי הליבון. שכבר היתה מותרת לו מן התורה. וקסבר שלא החמירו חכמים אלא בתשמיש ולא בקירוב בשר. ולהכי מייתי קרא ד"לא תקרב", לומר שהקריבה חשובה כמעשה עצמו ולפיכך אין לחלק ביניהם, אף לענין חומרה שהחמירו חכמים. ריטב"א.
כי אתא רב דימי, אמר: הא דהקל אותו חסיד בזה, היינו משום דמטה חדא (רחבה) הואי. וכיון שלא היו בקירוב בשר, קסבר שמותר לעשות כן.
במערבא אמרי, אמר רבי יצחק בר יוסף: היה ישן עמה, כשסינר שהיא חגורה בו, היה מפסיק בינו לבינה. ומשום כך הקל בעצמו.
מתניתין:
ואלו הדינים האמורים בפירקין, הם מן ההלכות שאמרו חכמים בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. ובגמרא יבואר על איזו משנה קאי.
ונמנו שם, שעמדו למנות מי הם המרובים ומי הם המועטים, ונמצא שרבו תלמידי בית שמאי על תלמידי בית הלל במנין. ולפיכך נפסקה הלכה כמותם בהלכות אלו.
וי"ח דברים גזרו בו ביום.
גמרא:
אמר ליה אביי לרב יוסף: כיצד שנינו במתניתין -
האם "אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון" תנן, בלא וי"ו.
או דלמא, "ואלו מן ההלכות" תנן.
ומבאר אביי את הספק:
האם "ואלו" תנן, בוי"ו החיבור, וקאי משנתנו על הני הלכות דאמרן במתניתין דלעיל. לומר, שהלכות אלו ש"לא יפלה את כליו" ו"לא יקרא לאור הנר" נאמרו בעלית חנניה.
או "אלו" תנן, בלא וי"ו החיבור. ולפי זה קאי מתניתין על הני הלכות דבעינן למימר במתניתין דלקמן. שרק הן נאמרו שם.
ופשטינן: תא שמע: אין פולין לאור הנר, ואין קורין לאור הנר - ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון!
הרי שדיני המשנה דלעיל הם מי"ח דברים, ולא דיני המשנה דלקמן. ואם כן, שמע מינה ד"ואלו" תנן.
ומסקינן: שמע מינה!
עד ימי רבי לא היו כותבים את דברי התורה שבעל פה. שאסור היה לכתוב את כל המשניות והברייתות, משום "דברים שבעל פה אי אתה רשאי להעלותם על הכתב". עד שהתיר רבי לכותבם משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
יוצא מן הכלל היתה "מגילת תענית", שכתבו להם בכתב לזכרון על מגילת ספר את כל הימים שבהם נעשה להם נס ונגאלו מצרותיהם, כדי לדעת שימים אלו אסורים הם בתענית.
תנו רבנן: מי כתב את "מגילת תענית"?
אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו כתבום. לפי שהיו מחבבין את הצרות.  4  שהנס אשר נגאלו בו מהצרות, היה חביב עליהם להזכירו ולשבח בו את הקדוש ברוך הוא. וכתבום לימים אלו כדי לעשותם יום טוב, ושלא להתענות בהם.

 4.  כן פירש רש"י. וכתב המהרש"א, דאין לשון "את הצרות" משמע כן. ופירש, שחיבבו את הצרות עצמן, כדאמרינן "חביבין יסורין" (שממרקים עוונותיו של אדם). ולכך עשו יום טוב ביום שנגאלו, שמתוך כך יזכרו בצרה החביבה עליהם. שכשם שמברכין על הטובה מברכים על הרעה. ולכך קראו לספר זה "מגילת תענית", משום דכל עיקרן של הימים הטובים ההם לא נתייסד אלא על שם התעניות שהיו להם בעת הצרה.
אמר רבי שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות. אבל מה נעשה? שאם באנו לכתוב את כל הצרות והנסים - אין אנו מספיקין! שמתוך שתדירים הם, היה לנו לעשות יום טוב בכל יום.
דבר אחר: הא דלא כתבינן ימים אלו, היינו משום שאין שוטה נפגע. כלומר אין השוטה מרגיש בפגעים רעים הבאים עליו. וכך אנו אין מרגישים בצרות, וממילא אין אנו מכירין בנס ההצלה מהן.
דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל, הסכין, המחתך בו. ומשל הוא למי שמורגל בצרות, שכבר אינו מרגיש בהן.
ומקשינן: איני, וכי אין המת מרגיש?
והאמר רב יצחק: קשה רימה, התולעת, העוקצת למת - כמחט בבשר החי.  5  שנאמר "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל".

 5.  וכתב התוספות יום טוב, באבות פרק א', במשנה ד"מרבה בשר מרבה רימה", דאין הכונה לצער גופני, שהרי ודאי אין למת שום הרגשה בבשרו. אלא צער הוא לנפש המת, כשהיא רואה בניוול הגוף. והוכיח כן גם מדברי הרשב"א בתשובה שס"ט. הן אמנם דמסוגיין צריך עיון לדבריהם. דאם כן, מאי קפריך מינה על "איזמל בבשר המת". שפת אמת.
ומשנינן: אימא, אין בשר המת (בשר שיבש) שנמצא בגוף אדם חי, מרגיש באיזמל.
אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא, היה נגנז ספר יחזקאל. משום שהיו דבריו של ספר יחזקאל סותרין את דברי תורה (כגון "כל נבילה וטרפה מן העוף ומן הבהמה, לא יאכלו הכהנים". דמשמע לכאורה שישראלים מותרים לאוכלם. וכגון חטאת האמורה שם בכהן שנטמא מת, שמביאה כשנטהר לאחר שבעת ימים שאין לה רמז בתורה). ובקשו חכמים לגונזו משום כן.
מה עשה חנניה בן חזקיה?
העלו לו לעלייתו ג' מאות גרבי שמן, למאור ולמזונות לכל זמן ישיבתו שם.
וישב בעליה, ודרשן לכל הכתובים שנראים כסותרים דברי תורה, עד שיישב את הסתירות כולן (וכגון בנבילה וטריפה שודאי אסורים באכילה אף לישראל. אלא משום שהותרה מליקה לכהנים באכילה בחטאת העוף, הוצרך להזהירם על מליקת חולין, שנבילה היא).
שנינו במתניתין: ושמנה עשר דבר גזרו בו ביום.
מאי ניהו שמנה עשר דבר?
תשעה מהם, הם דברים שגזרו בהם שיפסלו את התרומה מדרבנן, לאוסרה באכילה כתרומה טמאה.
כדתנן: אלו פוסלין את התרומה במגעם: א. אדם האוכל שיעור כחצי פרס  6  מאוכל שהוא ראשון לטומאה.

 6.  כן כתב רש"י. ומקורו מהא דאיתא ביומא פ ב, דכחצי פרס של אוכלין טמאין פוסל את הגויה (של האדם האוכלן) מלאכול בתרומה. ונראה משיטתו דהיינו גזירה דהכא. והא דנאסר באכילת תרומה, והא דפוסל את התרומה במגעו, הכל חדא גזירה. ומי"ח דבר היא. אבל התוספות כתבו דשתי גזירות נינהו: א. ההיא ד"פוסל את הגויה" מלאכול בתרומה, שהיא גזירה קדמונית. ושיעורה בחצי פרס. וטעמה משום שיבוא לטעות ולומר שמותר להגיע תרומה באוכל טמא, כמו שמותר לאכול תרומה אחר שאכל אוכלין טמאין, אף שהם נוגעין זה בזה בתוך מעיו. ב. גזירה דהכא, שפוסל את התרומה במגעו, שהיא גזירה מאוחרת. ושיעורה בכביצה של אוכלין טמאין. שהרי הטעם המבואר לקמן בהך גזירה (שמא יאכל אוכלין טמאין, ויתן אז משקין תרומה בפיו בעוד האוכל הטמא נמצא שם) שייך אף בכביצה. ואף לאחר גזירה זו, עדיין צריך לגזירה הקדמונית, במקום שאכל חצי פרס מעט מעט, בפחות פחות מכביצה, בשיעור זמן של כדי אכילת פרס. דבכהאי גוונא הרי הוא נפסל מטעם הגזירה הקדמונית. אבל מהך גזירה די"ח דבר, אינו נפסל ואינו פוסל את התרומה, אלא אם כן היה שיעור כביצה בבת אחת בתוך פיו.
מן התורה אין האדם נטמא באכילת דבר טמא אלא אם אכל נבלת עוף טהור, בעת אכילתה בלבד. וכל שכן שאדם האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה, שאינו נטמא על ידו. ורבנן גזרו על האדם האוכל אוכל ראשון לטומאה שיהיה שני לטומאה. ואף שאין השני לטומאה מטמא מאכל חולין, הרי הוא פוסל את התרומה.
ב. ואף האדם האוכל חצי פרס מאוכל שהוא שני לטומאה, גזרו בו להיות שני לטומאה, והרי הוא פוסל את התרומה במגעו  7 .

 7.  והוצרך למינקט תרוייהו. דאי אמר "אוכל אוכל ראשון" בלבד, אכתי לא ידעינן שאף האוכל שני פוסל את התרומה. ואי קאמר "אוכל אוכל שני", הוי אמינא דדוקא באוכל שני אינו מטמא את התרומה אלא פוסלה בלבד. אבל "האוכל אוכל ראשון" אף מטמא את התרומה, לפסול תרומה אחרת. קא משמע לן דתרויייהו שוין הן. תוספות. ועדיין צריך עיון, דזה אינו מיישב אלא למה הוצרך התנא למינקט תרוייהו. אבל עדיין קשה למה הוצרכו לתקן תקנה נפרדת לאוכל אוכל ראשון. ויעויין במהרש"א שכתב, דמעיקרא לא הוי קשיא להו, אלא על דברי התנא. אבל בעצם הגזירה, באמת חדא גזירה היא לאוכל ראשון ואוכל שני. וכן הוא לחד תירוצא בתוספות לקמן יז א. ויעויין עוד בצל"ח ובשפת אמת במה שכתבו בזה.
ג. וכן השותה רביעית משקין טמאין - אף שמן התורה אינו נטמא, מדרבנן הוא נעשה שני לטומאה, ופוסל את התרומה.
ד. וכן טמא שטבל ונטהר מטומאתו, ובו ביום (ואפילו לאחר שהעריב השמש וכבר הותר בתרומה. תוס') בא ראשו ורובו במים שאובין - גזרו בו שייעשה שוב על ידי המים השאובין שני לטומאה, ויפסול את התרומה.
ה. ואף מי שהיה טהור גמור קודם לכן, שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין  8  גזרו עליו טומאה, והרי הוא פוסל את התרומה.

 8.  אבל טהור שבא במים שאובין אינו נטמא. ולא גזרו בו אלא בנפילה. שכן היתה הרגילות, להפיל עליהם מים שאובין אחר הטבילה במים סרוחים, ולא לטבול בהם. תוספות. אבל הרמב"ם בפרק ט' מאבות הטומאות הלכה א' משמע לא כן. אלא אף טהור הבא במים שאובין פוסל את התרומה. משנה למלך שם. עוד נסתפק שם, אי אף בביאת מים בעינן שיעור ג' לוגין, או דדוקא בנפילה נאמר שיעור זה. אבל בביאת מים, כל שבא ראשו ורובו במים נטמא.
ו. וכן גזרו כי הספר שהוא מכ"ד כתבי הקודש של תורה נביאים וכתובים - פוסל תרומה במגעו כדין שני לטומאה הנוגע בתרומה. (האם גזרו שהספר עצמו ייחשב כשני לטומאה או שרק גזרו על תרומה הנוגעת בו שתפסל - עיין תוס' ד"ה תנא. והר"ש במסכת ידים כתב: מהיכי תיתי לטמאות את הספר!?).
ז. וכן הידים, קודם נטילתם הרי הן שניות, ופוסלות את התרומה.
והטבול יום (שכבר טבל לטומאתו, אלא שעדיין לא העריב שמשו) פוסל את התרומה במגעו. אך אינו ממנין י"ח דבר, לפי שמדאורייתא הוא פוסל את התרומה, ולא משום גזירה.
ח. והאוכלים שנטמאו במשקין טמאין, הרי הם שניים לטומאה. ויבואר לקמן  9 .

 9.  וכל טומאות אלו אינן כטומאות דאורייתא, ולא בעינן בהו "הערב שמש". אלא טהור מיד לכשיטבול. רש"י בשם הערוך. וכן דייק המשנה למלך בפרק ט' מאבות הטומאה הלכה א', מדברי הרמב"ם שם בענין טומאת מים שאובין, דלא בעינן בה הערב שמש.
ט. והכלים שנטמאו במשקין טמאין, נעשים שניים לטומאה, ופוסלים את התרומה. ויבואר לקמן.
וקמפרש ואזיל לכל תשעת הדברים האלו.
יש שלשה חילוקים בסדר הטומאה.
א. בחולין מצינו שכל אחד מאבות הטומאה עושה את כל הנטמא ממנו לראשון לטומאה. ואותו ראשון לטומאה עושה את כל הנטמא ממנו לשני לטומאה. אבל אין השני עושה אחריו שלישי לטומאה.
ב. בתרומה נתחדש שאפילו שני לטומאה פוסל מאכילה את התרומה הנוגעת בו (ויליף לה מטבול יום, שדומה לשני לטומאה בכך שהוא אסור בתרומה, והרי הוא פוסל את התרומה).
ג. בקדשים נתחדש שאף השלישי לטומאה פוסל את הקדשים שנוגע בהם. (ויליף לה ממחוסר כפורים, שדומה לשלישי לטומאה בכך שהוא מותר בתרומה ואסור רק באכילת קדשים, ופוסל את הקדשים).
ועתה דנה הגמרא במה ששנינו "אלו פוסלין את התרומה (במגעם: אדם) האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני!
מדכתיב "פוסלין את התרומה", משמע שנעשית התרומה רק "פסולה" לאכילה במגעם בה אך אינה נעשית "טמאה" לענין שתפסול תרומה אחרת במגעה.
והוינן בה: מאן האי תנא דאית ליה שהאוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני - מפסל פסלי את התרומה, אבל טמויי  לא מטמו לתרומה, שתיעשה היא עצמה טמאה שיהיה בכוחה לפסול תרומה אחרת?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |