פרשני:בבלי:שבת מט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מט א

חברותא[edit]

וכל זה הוא מדאורייתא. אלא, וגזרו רבנן על טומאה, שייחשבו חיבור, ויטמאו שניהם יחד אף שלא בשעת מלאכה.
וגזרו כן משום טומאה שבשעת מלאכה, שאז מדאורייתא הוו חיבור זה עם זה.
וכן גזרו רבנן על הזאה, שלא ייחשב חיבור אלא צריך להזות על כל אחד לחוד, אף במספורת ואיזמל שבשעת מלאכה.
ואף שמן התורה חשיבי חיבור אף להזאה, גזרו הכי משום הזאה שלא בשעת מלאכה, שאז מדאורייתא לא הוו חיבור.
שנינו במתניתין: אין טומנין לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין.
איבעיא להו: האם "לחין" דקתני במתניתין, המדובר הוא דוקא כשהן לחין מחמת עצמן, שאז הם מוסיפין הבל יותר מאשר "לחין מחמת אחרים" (והיינו, שהם עצמם יבשו כבר, אלא שחזרו ונהיו לחים מחמת משקין אחרים שנפלו עליהן), ולכך אין טומנים בהם.
או דלמא, אין טומנים בהם אף כשהן לחין מחמת דבר אחר, וכגון מחמת משקין שנפלו עליהם.  1 

 1.  רש"י. אבל מדברי הרמב"ם משמע, דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי. דכתב בפרק ד הלכה א: בזמן ששלשתן לחין, ואפילו מחמת עצמן. ולפי זה, מיבעיא לן אי בעינן דוקא לחין מחמת דבר אחר, או אף בלחין מחמת עצמן אסור. ולפי זה, הא דפריך בסמוך "מוכין מחמת עצמן היכי משכחת להו", צריך לומר דפריך לה מדקתני "מוכין" בין "זגין" ל"עשבין". ואי זגין ועשבין כולל אף לחים מחמת עצמן, הוה לתנא למנקט "מוכין" לבסוף, ולא בין זגין לעשבין, כיון דלא משכחת להו בחד גוונא. אור שמח.
ופשטינן: תא שמע מהא דתנן במתניתין: "לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים, בזמן שהן לחין".
אי אמרת בשלמא, "לחין" היינו לחין מחמת דבר אחר - שפיר משכחת לה לחות מחמת דבר אחר בכל אלו המנויים כאן.
אלא אי אמרת דוקא בלחין מחמת עצמן אסור לטמון בהם, לפי שהם מוסיפים הבל רב. אם כן, "מוכין", שיהיו לחין מחמת עצמן - היכי משכחת לה?
ודחינן לפשיטות ממשנתנו: משכחת לה מוכין הלחין מחמת עצמן, ממרטא דביני אטמי (מצמר הנמרט מבין ירכותיה של הבהמה), שמקום זה הוא מלא זיעה, והוא לח מחמת עצמו.
ותו הוינן בה: והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה, ובפירות יבשין. אבל לא בכסות לחה, ולא בפירות לחין.  2 

 2.  ופליג רב אושעיא אתנא מתניתין דבסמוך. דהא משמע מיניה דלא מחלק בין לחין ליבשין אלא מתיר בכל ענין להטמין בכסות ובפירות. תוס פ ות. ויעויין בפני יהושע, שהוכיח מדברי הרי"ף והרא"ש, דלא פליג אמתניתין.
ואי אין טומנין דוקא במוכין שהם לחין מחמת עצמן. כסות, שהיא לחה מחמת עצמה - היכי משכחת לה?
ומשנינן: הכא נמי משכחת לה, בכסות העשויה ממרטא דביני אטמי.
מתניתין:
טומנין בכסות, ובפירות (כגון חטים וקטניות), בכנפי בנוצות יונה, ובנסורת של חרשים (נגרים) שנופלת מהעצים בשעת ניסורם, ובנעורת של פשתן, ואפילו דקה. לפי שכל אלו אינם מוסיפים הבל.
רבי יהודה אוסר להטמין בנעורת פשתן דקה משום שלדעתו היא מוסיפה הבל. ואינו מתיר להטמין אלא בנעורת פשתן גסה.
גמרא:
אמר רבי ינאי: כדי לקיים מצות הנחת תפילין - צריכין שיהיה הגוף נקי, וכפי שיבואר להלן מהי נקיות הגוף הדרושה. ויש לנהוג בהקפדה על הנקיות כאלישע "בעל כנפיים", שהיה מקפיד על קיום מצות תפילין, והקפיד (כנראה) על הלכות נקיות גופו לענין הנחת תפילין. ואם אינו נקי, אין להניחם.
(ולהכי נקט כ"אלישע", שנעשה לו נס בתפילין, כמובא בסמוך. ומסתמא היה זהיר ביחס לנקיות גופו כיון שהיה זהיר בשמירת מצות תפילין. תוספות).
והוינן בה: מאי היא ההקפדה על נקיות הגוף לצורך הנחת תפילין?
אביי אמר: שיניח תפילין רק בשעה שיכול להעמיד את גופו שלא יפיח בהן רוח מלמטה. שיודע כי הוא יוכל לשמור את עצמו ולהמנע מכך, עד שיסיר את תפיליו.
רבא אמר: "גוף נקי" הוא מצב שבו יכול האדם המניח תפילין לשמור את עצמו שלא יישן בהן.  3 

 3.  ומדאמר רבא "שלא יישן" סתם, משמע דאף שינת עראי אסורה. ר"ן. ואף אביי דלא חייש ל"שמא יישן", מודה דאסורה אף שנת עראי. והכי תניא בסוכה כו א. תוספות. אבל הר"ן כתב, דאדרבה, משם מוכח דכשתפילין בראשו, אינה אסורה אלא שינת קבע. ומכל מקום, להלכה נקטינן דשינת עראי אסורה. שכבר הביא בעל המאור שם, בשם חכם מחכמי הדור, דלא סמכינן אמתניתא דהתם, אלא אגמרא הכא. והסכים עמו הראב"ד. וכתב בטעמא דמילתא, שאין אנו יודעים לשער שיעור הילוך מאה אמה, שהוא שיעור שנת עראי.
שכל זמן שהוא ניעור לא חיישינן להפחה, לפי שכל הגופים הם בחזקת נקיים לדבר הזה, ויכולים להעמיד עצמם מהפחה.  4  אבל, אם יש מקום לחשוש שמא יישן בהם, אסור להניחם, כי שמא יפיח בשעת שנתו, או שמא יראה אז קרי,  5  בעוד התפילין עליו.

 4.  רש"י. ונראה משיטתו דרבא בא להקל מאביי. אבל תוספות (כאן ובסוכה כו א), כתבו איפכא. דאביי לא חייש לשמא יישן. ורבא אתא להחמיר, וחייש אף לזה. ויעויין בשפת אמת 5.  רש"י. אבל תוספות הוכיח מסוכה כו ב, דבעל קרי מותר בהנחת תפילין. ולא חיישינן אלא שלא יפיח בשעת שינה. או דאסור משום היסח הדעת.
ומבארינן: ואמאי קרי ליה לאלישע "בעל כנפים"?
לפי שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו.
והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק.  6  ראהו קסדור (ממונה מהשלטון) אחד. רץ אלישע וברח מפניו. והיה הקסדור רץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו, נטלן אלישע לתפילין מראשו, ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה זה בידך? אמר לו אלישע: כנפי יונה. פשט אלישע את ידו והראם לו, ונמצאו בידו כנפי יונה. לפיכך, קורין אותו "אלישע בעל כנפים",, על שם אותו הנס. ומאי שנא כנפי יונה מכנפי שאר עופות, שדוקא אליהם נתהפכו תפילי אלישע להיות? משום דאמתיל (נמשלה) כנסת ישראל ליונה. שנאמר "כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ".

 6.  ואף על גב דקיימא לן דבשעת גזרת המלכות, יהרג ואל יעבור אפילו על מצוה קלה (ואפילו לשנויי ערקתא דמסאני). היינו משום דמתנהג בכך כעובד כוכבים. אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת. והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו. והריטב"א תירץ, דאין חיוב בתפילין מן הדין, אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים. אבל להניחו כל היום אינו אלא מדת חסידות. והר"ן תירץ, דדוקא בלא תעשה קיימא לן דיהרג ואל יעבור. אבל אם גזרה המלכות לבטל עשה, יעבור ואל יהרג, כיון שאינו עובר בידים. (ועיין בכסף משנה בפרק ה מיסודי התורה הלכה א, שתמה על תירוצו). ועוד תירץ, דבין כך הם יכולים להניחו בבית האסורים ולבטלו בעל כרחן מתפילין, ולא ירויח כלום. אלא דהקשה איפכא. מתחלה היכי הניח תפילין וסיכן את עצמו? והלא אסקינא בזה דיעבור ואל יהרג. וכתב ליישב, דאף על פי שאינו מחויב ליהרג, רשאי למסור נפשו עליה. אבל דעת הרמב"ם שם הלכה ד דכל מי שנאמר בו "יעבור ואל יהרג", אם נהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. ויעויין בלחם משנה שם שהוכיח מזה, דאית ליה לרמב"ם, דאף על מצות עשה איכא יהרג ואל יעבור בשעת השמד.
מה יונה - כנפיה מגינות עליה מפני הצינה, ומכל עוף ומאדם הבא עליה ומכה בה (מה שאין כן בשאר עופות), אף כנסת ישראל - מצות מגינות עליהן.
(ובתוספות מובא בשם המדרש, שנבדלת היונה משאר עופות בכך שכל העופות כשהם יגעים ממעופם הם נחים על גבי סלע. אבל יונה כשהיא יגעה, הרי היא פורחת בכנף אחת ונחה בכנף השנית  7 ).

 7.  ופירש בנו של רבינו בחיי (הובא בחתם סופר), דרש"י ותוספות לשיטתייהו. דאיתא לקמן (קל א) "כל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת גזרת מלכות עדיין היא מרופה בידם", וכגון תפילין. ומייתי לה ממעשה זה של אלישע בעל כנפיים. ופירש רש"י שם דאף דאלישע מסר עצמו, אבל כל ישראל לא מסרו עצמם. לכך פירש כאן דכמו יונה שכנפיה מצילות עליה, כן הגנו התפילין על אלישע. שהרי מסר עצמו כראוי. אבל תוספות שם כתבו דאף אלישע לא מסר עצמו כראוי. שהרי הורידם כשבא הקסדור. ומה שנעשה לו נס היה משום מצוה אחרת שהיתה בידו. לכך פירשו הכא, כמו יונה שנחה בכנף אחת ופורחת בשניה, כן ישראל. שאף שמניחים מצוה אחת, מצוה אחרת מגינה עליהם.
שנינו במתניתין: טומנין בנסורת של חרשין, ובנעורת של פשתן דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.
איבעיא להו: האם רבי יהודה אף א"נסורת של חרשין" קאי, ואוסר להטמין בנסורת דקה?  8  או דלמא, דוקא א"נעורת של פשתן" קאי רבי יהודה. שרק בה הוא אוסר להטמין כיון שהיא דקה. אבל ב"נסורת של חרשין" לא פליג רבי יהודה ומתיר להטמין בה אפילו כשהיא דקה.

 8.  אבל אנעורת של פשתן, פשיטא דפליג. מהרש" א. ולפי זה, צריך לומר דהא דפשט לה בסמוך מברייתא, מוכח לה מהא דלא הזכיר רבי יהודה בדבריו "נסורת של חרשין". פני יהושע.
ופשטינן: תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה - הרי הוא מוסיף הבל כזבל, ואסור להטמין בה.
שמע מינה כי אנעורת של פשתן דוקא קאי רבי יהודה.
ומסקינן: שמע מינה!
מתניתין:
טומנין בשלחין (עורות), לפי שאין הם מוסיפים הבל.
ומטלטלין אותן, את העורות, בשבת, לפי שאין בהם איסור מוקצה. ודין זה הוא בין בסתם עורות, ובין בעורות שהוא טומן בהם. משום שכל העורות "חזו למיזגא", לשבת ולהסב עליהן.
וכן טומנין בגיזי צמר.
אבל אין מטלטלין אותן בשבת, משום שמוקצים הם למלאכתן, שהיא טויה ואריגה.
ואם טמן את הקדירה בגיזי צמר בערב שבת, כיצד הוא עושה כשבא ליטול את קדירתו בשבת? והרי אינו יכול לטלטלן ולהסירם מן הקדירה.
הרי הוא נוטל את הכסוי של הקדירה, והן (גיזי הצמר) נופלות מאליהן. וטלטול שכזה, שאינו נוגע מטלטל בידיו את המוקצה אלא נוטל את הדבר שהמוקצה מונח עליו והמוקצה נופל מאליו, נקרא "טלטול מן הצד", ומותר לעשותו בשבת.
נחלקו המשנה ברורה והחזון איש בהגדרת "טלטול מן הצד" (עיין לעיל מג ב).
לדעת המשנה ברורה כל שמטלטל את המוקצה שלא בידיו, וכגון המסיר מהשולחן קליפות (שהן מוקצה) באמצעות הסכין שבידו חשיב טלטול מן הצד, ומותר.
ואילו לדעת החזון איש טלטול שכזה הוא כטלטול בידים, ולא נאמר טלטול מן הצד אלא כשאין זה דרך טלטול. וכגון כאן, שהרמת הכיסוי לצורך הוצאת האוכל מהקדירה אינה נחשבת כ"דרך טלטול" ביחס לגיזי הצמר שמעליו.
ואין כיסוי הקדירה נאסר בטלטול מחמת היותו בסיס לגיזי הצמר שעליו, וכדין "בסיס לדבר האסור" שיש לנהוג בו כמו במוקצה עצמו.
לפי שאיסור טלטול של "בסיס" נאמר רק במקום שהבסיס נועד להחזיק את המוקצה שמעליו, ולא במקום שהמוקצה שממעלה נועד לכסות את הדבר המצוי מתחתיו למטה.
וכאן הרי אין הכיסוי של הקדירה מיועד לשמש כבסיס לגיזי הצמר. אלא אדרבה, גיזי הצמר הם העשויים לכסות את הקדירה שמתחתם. רש"י.  9 

 9.  וקשה, מאי שנא ממניח אבן על פי החבית כדי לכסותה, דאיתא לקמן (קמב ב), דנעשית החבית בסיס לדבר האסור. והא אף התם צורך החבית הוא. ותירץ רבינו תם, דשאני התם, שהונחה האבן להיות שם עד מוצאי שבת. אבל כאן מניח את הכיסוי על דעת ליטלו בשבת. ריטב"א. ויעויין שם במה שתירץ עוד. ויעויין בשפת אמת.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: כשהוא נוטל את הקדירה הטמונה בתוך קופה המלאה בגיזי הצמר המוקצים.
הרי את הקופה הוא מטה על צידה, ונוטל ממנה את הקדירה, ואז יכול הוא גם להחזיר את הקדירה לקופה. (כך משמע מלשונו של רש"י במהלך הסוגיא וכך כתב הרמב"ם במפורש בפירוש המשנה, עיין בהערה. אך לא נתבאר בדבריהם כיצד הוא עושה שלא יפלו הגיזים שמסביב לגומא. ויש מפרשים שנוטל את האוכל ישירות מהקדירה כשהוא מטה את הקופה על צדה).  10 

 10.  רש"י. והר"ן כתב, דלרבי אלעזר בן עזריה, לא יטול את הקדירה כלל. אלא יטה את הקופה עם הקדרה שבה, ויערה את התבשיל מתוכה. ויעויין בתוספות יום טוב.
אבל לא ישאיר את הקופה זקופה כמו שעמדה קודם, כי שמא יטול את הקדירה ושוב אינו יכול להחזירה. דחיישינן שמא יפלו הגיזים שסביב מקום הקדירה לתוך הגומא שבה ישבה הקדירה. וכשירצה לחזור ולהטמין יצטרך לטלטל את הגיזין לכאן ולכאן כדי לעשות לה שוב מקום, ויעבור על איסור טלטול מוקצה.  11  אבל על ידי שמשנה מקום הקדירה ומטה אותה על צידה, לא תתקלקל הגומא.

 11.  רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, דמשום הטמנה הוא. דחיישינן, שמא כשיטול את הקדרה תתמלא הגומא. וכשיחזירה יצטרך לעשות לה מקום חדש בתבן, ונמצא כמי שטומן בשבת. וכתב הבית יוסף בסימן רנט, דלפי זה, אף אם טמן בדברים המותרים בטלטול אסור להחזיר, היכא דנתקלקלה הגומא. וכן הביא להלכתא בשלחן ערוך, שם סעיף ג. והקשה בתוספות רבי עקיבא איגר, הא קיימא לן דאם נתגלה הכיסוי מותר לחזור ולכסות.
וחכמים אומרים: אין צריך להטות את הקופה על צידה. אלא נוטל את הקדירה, ואחר כך מחזיר אותה למקומה. ולא חיישינן שמא יפלו הגיזים למקום הקדירה וימלאוהו (אבל אם נתמלאה הגומא, לכולי עלמא אסור לטלטל את הגיזים כדי לפנות מקום לקדירה, כמבואר לקמן בגמרא).
גמרא:
שנינו במתניתין: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן.
יתיב רבי יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר, ויתיב רבי חנינא בר חמא גבייהו.
וקא מיבעיא להו: האם "שלחין" של בעל הבית תנן, דשרי לטלטלן מאחר שאינם עומדים להמכר, ואין מקפידים עליהם אם יתטנפו. הלכך הם עומדים ל"מיזגא", לשבת ולהסב עליהם. אבל שלחין של אומן, כיון דקפיד עלייהו כדי שיוכל למוכרם לאו למיזגא קיימי, אלא מוקצין הן ולא מטלטלינן להו.
או דלמא, אף בשלחין של אומן תנן דמטלטלין אותן. שאף הם חזו למיזגא עלייהו. וכל שכן שלחין של בעל הבית שמותרים בטלטול.
אמר להו רבי יונתן בן אלעזר: מסתברא כי דוקא בשלחין של בעל הבית תנן דמותרים בטלטול. אבל של אומן, קפיד עלייהו שלא להשתמש בהן, ואסורים משום מוקצה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |