פרשני:בבלי:שבת קנו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קנו ב

חברותא[edit]

ואמר לו הקדוש ברוך הוא: מאי דעתיך שאינך ראוי להוליד? - הלא הוא משום  דקאי כוכב צדק שהוא מזלך, במערב (ו"צדק" הוא כוכבו של אברהם. כדאיתא לעיל, "האי מאן דבצדק יהי צדקן במצוות". וכתיב באברהם "כי ידעתיו למען יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". מהרש"א). וצד מערב הוא הוא מקום מצונן ואינו ראוי להוליד. מהדרנא ומוקמינא ליה לצדק במזרח שהוא מקום חם, ושוב תהיה ראוי להוליד.
והיינו דכתיב "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו". שקרא הקדוש ברוך הוא לצדק, והביאו למזרח.
אלמא, על ידי הזכויות, משתנה מזלן של ישראל לטובה.
ומדשמואל נמי שמעינן, דסבר: אין מזל לישראל.
דשמואל ואבלט (שם חכם נכרי שהיה חוזה בכוכבים) הוו יתבי. והוו קאזלי הנך אינשי בדרכם לאגמא לקצוץ קנים, ועברו לפניהם. אמר ליה אבלט לשמואל על אדם אחד מהם: האי גברא אזיל לאגם, ולא אתי בחזרה משם. משום דטריק (הכיש) ליה חיויא (נחש) לאותו אדם, ומיית.
אמר ליה שמואל: אי אותו אדם בר ישראל הוא, לא יתקיים מה שחזית בו. אלא הוה אזיל ואתי בחזרה, ולא ימות. לפי שאין מזל לישראל. ותפלה תועיל לו להנצל ממזלו.
אדיתבי (בעוד שהיו יושבים), אזיל אותו אדם, ואתי מהאגם. קם אבלט, ושדיה לטוניה (הסיר את משאו) דההוא גברא. אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי (כשהוא חתוך לשתי חתיכות). שקצץ את הנחש יחד עם הקנים, בלא ידיעתו.
אמר ליה שמואל לההוא גברא: מאי מעשה עבדת, שבזכותו נצלת ממזלך?
אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן (מטילין) כל בני החבורה ריפתא (פת) בהדי הדדי לתוך סל אחד, ואכלינן את סעודתנו יחד. ואחד מאתנו היה גובה את הפת מכולם. האידנא, הוה איכא חד גברא מינן דלא הוה ליה ריפתא להטיל לסל. הוה קא מיכסף (מתביש) בכך. אמינא להו לבני החבורה: אנא קאימנא וארמינא (אני אעמוד ואגבה מכולם).
כי מטאי לגביה דההוא גברא, שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה (עשיתי עצמי כמו שאני לוקח ממנו פת), כי היכי דלא ליכסיף.
אמר ליה שמואל: מצוה עבדת. ובזכות זה נצלת מהנחש.
נפק שמואל ודרש: הא דכתיב "וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה בלבד היא מצילתו להביאו למיתה הגונה, אלא ממיתה עצמה הוא ניצל, והיא נותנת לו חיים  1 .

 1.  שהרי העני חשוב כמת. ובזה שנותן לו צדקה ומפרנסו, הרי הוא משפיע לו חיים. הלכך הוא קודם וראשון לזה. שכל המשפיע חיים, הוא קודם לקבל חיים. מהר"ל, חידושי אגדות.
ומדרבי עקיבא נמי שמעינן דסבר: אין מזל לישראל.
דרבי עקיבא הויא ליה ברתא. אמרי ליה כלדאי (חוזים בכוכבים): ההוא יומא דעיילה בתך לבי גננא (לחופתה), טריק לה חיויא ומיתא (יכישנה נחש ותמות).
הוה רבי עקיבא דאיגא (דואג) אהאי מילתא טובא.
ההוא יומא שנכנסה לחופה שקלתה בת רבי עקיבא למכבנתא (טס של זהב לקשוט הראש), ודצתא בגודא (נעצה אותה בקיר). איתרמי דאיתיב (ארע הדבר, וננעצה) המכבנתא בעיניה דחיויא, ומת.
לצפרא, כי קא שקלה לה למכבנתא, הוה קא סריך ואתי (נמשך ויצא) החיויא בתרה.
אמר לה אבוה: מאי מעשה עבדת, שבזכותו נצלת מן הנחש שעמד להכישך?
אמרה ליה: בפניא (אמש) אתא עניא וקרא אבבא ובקש צדקה. והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא דבי הילולא, וליכא איש דשמעיה לעני. קאימנא (קמתי), ושקלתי לריסתנאי (למנת הסעודה שלי) דיהבית לי, ויהבתיה ניהליה דעני.
אמר לה: מצוה עבדת. ובזכותה נצלת מהמיתה שהיית אמורה למות בה על פי מזלך.
נפק רבי עקיבא ודרש: הא דכתיב "וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה בלבד,, אלא ממיתה עצמה.
ומדרב נחמן בר יצחק נמי חזינן דאין מזל לישראל.
דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי  2  (חוזים בכוכבים): בריך (בנך) גנבא הוה.

 2.  תוספות (וכן פירש רש"י לעיל). ולמאן דאמר לעיל "מזל שעה גורם", ידעו שיהיה גנב משום שנולד במזל לבנה. אבל למאן דאמר "מזל יום גורם", גם אם נולד בחד בשבת, דאמרינן ביה דהוי ריש גנבי, הא מסיק לעיל, או כוליה לטיבו או כוליה לבישו. מהרש"א. ורש"י פירש ב"ערבי פסחים", ד"כלדאי" היינו בעלי אוב.
ומאז לא שבקתיה (הניחתו) אימיה לגלויי רישיה. והות אמרה ליה: כסי רישיך,  3  כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא. ובעי רחמי על עצמך, שלא ישלוט בך יצר הרע.

 3.  ואף שכל אדם צריך לכסות ראשו, משום דשכינה למעלה מראשו, אימיה דרב נחמן דקדקה לכסות ראשו טפי. כדי שיהיה לו כובד ראש ביותר. והיינו דקאמר לקמן, "נפל גלימא מעל רישיה". דלעיל איתא דרבנן היו פורסין סודר על ראשם. אבל רב נחמן הוסיף עוד כיסוי בגלימה. מהרש"א.
לא הוה ידע רב נחמן בר יצחק אמאי קאמרה ליה אמו הכי.
יומא חד הוה יתיב, וקא גריס תותיה דיקלא (למד תחת הדקל). נפל גלימא מעילויה רישיה, ונגלה ראשו. דלי (הגביה) עיניה, וחזא לדיקלא. אלמא (נתגבר) עליו יצריה, וסליק (עלה) לדקל, ופסקיה לקיבורא (חתך אשכול תמרים) בשיניה. והדקל לא היה שלו, והיה בו איסור גזל.
ומכל מקום, מהא דלא נעשה גנב כדברי החוזים בכוכבים, שמע מינה, אין מזל לישראל.  4 

 4.  כתב הרמב"ם בפרק יא מעבודה זרה הלכה ט: כל העושה מעשה מפני האיצטגנינות, וכוון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה משום "לא תעוננו". ועוד האריך לומר, שדברי הבל ושטות הם. והמאמין שיש בהם ממש, בכלל נשים ועמי הארץ הוא. ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפג, השיג עליו מעובדא דרב נחמן בר יצחק, ומעובדא דרבי עקיבא, דהוה דאיג טובא מדבריהם. ועוד האריך שם בראיות שאין האיצטגנינות בכלל ניחוש. ואף דאין שואלין בהם, לפי שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך", אם ראה בהם דבר שלא לטובתו, עושה מצוות ומרבה בתפלה. ואם ראה באיצטגנינות יום שאינו טוב למלאכתו, נשמר ממנו, ואין סומך על הנס. ויעויין באגרות הרמב"ם שהתייחס שם לטענות אלו, ודחאן.
מתניתין:
מחתכין את הדלועין התלושין  5  לפני הבהמה בשבת. וחידוש המשנה הוא, שעל אף שסתם דילועין עומדים למאכל אדם, לא אמרינן דמוקצין הם מאכילת בהמה.  6 

 5.  ובתלושין מערב שבת מיירי. דאם לא כן אסורים משום גזירת פירות הנושרים. וכן משום מוקצה, שהרי הויין גרוגרות וצימוקין. דמדלא ליקטן מאתמול, דחאם בידים. תוספות, חולין יד א, בתירוצם הב'. וכן כתב הרמב"ן. מיהו, בשם רבינו תם כתבו שם, דבנתלשו בשבת איירי. דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת. ואיירי בענין שלא שייכא גזירת פירות הנושרים. וכן משום מוקצה אינם אסורים. משום דמערב שבת הכינם למאכל הבהמה, להעמידה עליהם שתאכלם מחוברים.   6.  רש"י. ומשמע מדבריו, דהוא נמי בכלל פלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה. ולרבי יהודה אסור משום מוקצה. ולא נהירא, דהא ליכא מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה. וודאי לא אסר רבי יהודה ליתן פתו לבהמה. ודוקא בסיפא, דנתנבלה ונדחית אף מאכילת אדם, קאסר רבי יהודה אף לבהמה. ולא אתא מתניתין אלא לאשמועינן, דמיטרח באוכלא טרחינן, או דאשוויי אוכלא משוינן, לכל מר כדאית ליה (כמבואר לעיל קנה ב). ריטב"א. וכן נראה מדברי רש"י ותוספות בביצה (ב ב). ובתוספות רבי עקיבא איגר כתב בביאור שיטת רש"י, דלרבי יהודה חשיב מוקצה, משום שהוא מצניעם לאכילת אדם לאחר השבת.
ומחתכין את הנבלה לפני הכלבים. ואף שנתנבלה היום, ובין השמשות דערב שבת היתה הבהמה עומדת לאכילת אדם ולא לכלבים, אינה אסורה לאכילת כלבים משום מוקצה.  7 

 7.  ולמאן דאמר "מודה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין", מוקי לה בביצה (כז ב) בבהמה שהיתה מסוכנת בין השמשות. דהוא מצפה מתי תמות, ודעתו עליה להאכילה לכלבים. אבל מאן דאמר "חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין", אפשר שהוא מצפה למיתתה אף כשהיא בריאה. כיון דבהמה למיתה קיימא. רמב"ן.
רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה כבר מערב שבת, אסורה בשבת משום מוקצה. לפי שאינה מן המוכן לאכילת כלבים.
ד"מוכן לאדם" אינו מוכן לכלבים.  8  וכיון דבין השמשות איתקצאי לכלבים, איתקאצי לאכילת כלבים לכל השבת.

 8.  כן מבואר בביצה (ו ב). דמוכח מהך מתניתין, ד"מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים". ותימה, הרי הכא אינו מוכן לא לאדם ולא לכלבים. שהרי אף לאדם היתה אסורה בין השמשות. ותירץ ר"י, שיש דברים שהם מוכנים לבהמה אף בעודם חיים. כגון עופות וכיוצא בהם. הלכך, אי מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים, הוה שריא לכלבים. דאף דהבהמה עומדת לאדם, הכנה לאכילת הכלבים, הרי היא בכלל הכנה לאדם. וריב"ם רצה להעמיד משנתנו ביום טוב. דחזיא לאדם על ידי שחיטה. וגריס, "אם לא היתה נבלה מערב יום טוב". מיהו מוכח התם (ב א) דמתניתין איירי בשבת. והרב פורת תירץ, דממשנה יתירא דייקינן, דאפילו לא היה מוקצה לאדם מחמת איסור, לא הוה מוכן לכלבים. תוספות. ובביצה (שם) כתבו בשם ר"י מקורביל, דאי מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים, הרי בערב שבת כשהיתה מוכנת לאדם נכלל בזה גם הכנה לבהמה. אם כן, אף כשבטלה ההכנה לאדם בין השמשות (משום איסור שבת), אבל ההכנה לבהמה לא נסתלקה.
גמרא:
איתמר: (ער"ל, שח"ז, סימן). אמר עולא: הלכה כרבי יהודה האוסר את הנבלה שנתנבלה בשבת, משום מוקצה.
ואף רב סבר: הלכה כרבי יהודה  9 .

 9.  ואף דאמרינן לעיל (קכח א), דרב במוקצה לטלטול סבר כרבי שמעון, היינו דוקא במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא. אבל במוקצה מחמת מיאוס וכדומה, אוסר רב. ואף נבלה שנתנבלה בשבת, מוקצה מחמת איסור היא. תוספות, לעיל יט ב.
מדמצינו בכרכי דזוזי (מחצלות שמכסים בהם את הפרגמטיא של הספינה) דפליגי בה רב ושמואל. דרב אסר, משום דמוקצין מחמת מיאוס הן. ואית ליה מוקצה, כדרבי יהודה.
ושמואל שרי. משום דסבר כרבי שמעון (תנא קמא דרבי יהודה) דלית ליה מוקצה בדבר הראוי (מלבד באופנים מסוימים שנתבארו במהלך מסכתין).
ואף לוי סבר: הלכה כרבי יהודה.
כי הא דמצינו, דלוי, כי הוו מייתי טריפתא (בהמה שנולד בה ספק טריפות, וצריכה הוראת חכם) לקמיה ביומא טבא, לא הוה חזי לה. משום שאם יטריפנה, תיאסר בטלטול משום מוקצה, ולא יוכל לסלקה מביתו. ולא היה בודקה אלא כי הוה יתיב אקילקילתא (על האשפה). שאם יראה שהיא טריפה, יניחה שם.
דאמר: דלמא לא מיתכשרא, ואינה ראויה לאדם. ואפילו לכלבים לא חזיא. שהרי בין השמשות לא היתה מוכנת לכלבים. ומוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים, כרבי יהודה.
ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון, דלית ליה מוקצה. כדאשכחנא בכרכי דזוזי, דאף דמוקצין מחמת מיאוס הן, שרי שמואל לטלטלן.
ואף זעירי סבר: הלכה כרבי שמעון.
דתנן: בהמה שמתה ביום טוב, לא יזיזנה ממקומה.
ותרגמא זעירי להאי מתניתין בבהמת קדשים, דלא חזיא למידי. שהרי אסור להאכילה לכלבים. (לפי שאין לה פדיון לאחר שמתה, כיון דהיא צריכה העמדה והערכה. ועוד, הרי אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים (רש"י, ביצה כז ב). ובדבר דלא חזיא לכלום, כולי עלמא מודו דאסור משום מוקצה.
אבל בבהמת חולין שמתה, שפיר דמי, ומותר לטלטלה. דהרי היא ראויה לכלבים. ואף שנתנבלה ביום טוב, ולא עמדה לכלבים בין השמשות, לית לן בזה משום מוקצה.
והיינו כרבי שמעון. ומדמהדר לאוקמא למתניתין כוותיה, שמע מינה דכן הלכה.
ואף רבי יוחנן אמר: הלכה כרבי שמעון.
ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ואשכחנא סתם משנה כרבי יהודה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |