פרשני:בבלי:שבת ז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת ז ב

חברותא[edit]

אלא, שמא תאמר, שכוונת שמואל היא להשמיענו דאין אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא "מקום פטור" הוא. הרי אף כך אי אפשר לומר, כי מתניתין היא! משנה היא זו, ואין צריך שמואל להשמיענו זאת.
דתנן, הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח בפני הכותל באויר רשות הרבים, וכגון שזרק דבילה שמינה ונדבקה בו: אם נח למעלה מעשרה טפחים, הרי זה כזורק באויר, ופטור, שכל אויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים "מקום פטור" הוא.  1  ואם נח למטה מעשרה טפחים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב.  2 

 1.  ואף רשות היחיד - לחייבו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד - אין נעשה שם למעלה מעשרה טפחים, כי אין רשות היחיד למעלה מעשרה טפחים מפני רשות הרבים, אלא על גבי דבר המסויים הרחב ארבעה על ארבעה טפחים, רש"י 2.  כתב רש"י: כזורק בארץ: וחייב, דאויר רשות הרבים משנח משהו, כלומר, משהגיע חפץ לאויר רשות הרבים ואינו נע שם, וכגון בעניננו שנדבק בפני הכותל, הוי הנחה. ולא דמי לנח על דבר המסויים למטה מעשרה טפחים מפני רשות הרבים שהוא פטור, דההוא כיון שדבר המסויים הוא, חשוב למיהוי על גביו רשות חשוב לעצמו, או כרמלית כשהוא רחב ארבעה טפחים, או מקום פטור כשאינו רחב ארבעה טפחים, וממילא לא הויא הנחה ברשות הרבים. ומבואר מלשונו של רש"י, שבדבר המסויים, מה שאינו חייב משום הנחה ברשות הרבים כשהניח על גביו, אין זה משום שעל גביו לא שולט אויר רשות הרבים כי אין הרבים דורסים שם, אלא משום שהמקום המסויים רשות לעצמו הוא, לכן מתבטל ממנו דין רשות הרבים. וראה בזה בהערות בעמוד א, שכן מתבאר גם מדברי רש"י בעמוד א, ושם נתבאר, שענין זה תלוי במחלוקת האמוראים בדיני מקום פטור שנזכרה בעמוד א, ודברי רש"י כאן הם לפי ההלכה דקיימא לן כרב אשי. ומכל מקום, יש מקום עיון בלשונו של רש"י שכתב "או כרמלית או מקום פטור", כי הרי החילוק בין כרמלית למקום פטור אינו מן התורה, וכל עיקר חילוקו הוא מדברי חכמים להחמיר בכרמלית מבמקום פטור, אבל כאן, שהנידון הוא לפוטרו מן התורה על הנחה ברשות הרבים, אין שם "כרמלית" מוסיף כלום, ובין רחב ארבעה ובין אינו רחב ארבעה, פטורו הוא משום ש"מקום פטור" הוא מן התורה, א חרונים.
הרי למדנו ממשנה זו, שהאויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים "מקום פטור" הוא, ולא היה צריך שמואל להשמיענו דין זה. ובהכרח, שלא לענין רשות הרבים אמר שמואל שאין רשויות שבת למעלה מעשרה טפחים.
אלא בהכרח, אכרמלית אמר שמואל "לא תיהוי במילי דשבתא למעלה מעשרה", ולהשמיענו דאין כרמלית למעלה מעשרה טפחים. ולדין זה נתכוין רב ששת באומרו "ותופסת עד עשרה".
ואקילו בה רבנן (הקילו חכמים) בכרמלית, הואיל ואין איסורה אלא מדרבנן, מקולי רשות היחיד, ומקולי רשות הרבים:  3 

 3.  בכרמלית יש חומרות רשות היחיד, שאסור להכניס אליה מרשות הרבים. וחומרות רשות הרבים שאסור להוציא אליה מרשות היחיד, ולטלטל בה ארבע אמות. וחידוש הגמרא הוא, שהקילו מקולי רשות היחיד אף לענין חומרות רשות הרבים, והקילו מקולי רשות הרבים אף לענין חומרות רשות היחיד.
מקולי רשות היחיד - דאי איכא מקום ארבעה על ארבעה טפחים, הוא דהויא כרמלית כמו רשות היחיד, שאין חייב המכניס לתוכה מרשות הרבים אלא כשהיא רחבה ארבעה על ארבעה טפחים. ואי לא, אם אין הכרמלית רחבה ארבעה, "מקום פטור" בעלמא הוא, וכמו שאמר רב דימי משמו של רבי יוחנן.
מקולי רשות הרבים - דעד עשרה טפחים הוא דהויא כרמלית, כמו ברשות הרבים שאינו תופס את אוירו לחייב את המוציא מרשות היחיד אליו, או המעביר בו ארבע אמות אלא עד עשרה טפחים. אבל למעלה מעשרה טפחים לא הויא כרמלית, וכמו שאמר רב ששת.  4 

 4.  העירו אחרונים: מלשון הגמרא משמע, שזה הוא מקולי רשות הרבים ביחס לרשות היחיד, וכן כתב רש"י: דאינה תופסת באויר למעלה מעשרה כרשות היחיד, אלא למטה מעשרה כתורת רשות הרבים. ובפשוטו, אף רשות היחיד אינה תופסת מצד עצמה עד לרקיע, ומה שרשות היחיד עולה עד לרקיע, הוא משום שאנו אומרים "גוד אסיק מחיצתא" עד לרקיע, ונמצא שאויר רשות היחיד אף הוא רשות היחיד מצד עצמו, שהרי מוקף הוא מחיצות, ואין כאן חומרא ברשות היחיד יותר מברשות הרבים ! ? וכל שכן דתקשה סוגייתנו לדעת הרמב"ן. דב"חידושי רבינו חיים הלוי" בתחילת הלכות סוכה, הביא מדברי הרמב"ן לקמן צט א, שאין אומרים "רשות היחיד עולה עד לרקיע" אלא בחצר שיש לה מחיצות, אבל עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה שברשות הרבים, אם כי על גגו רשות היחיד היא, מכל מקום, אין הוא עולה עד לרקיע. וביאר שם הגר"ח את טעמו, משום שבחצר מוקפת מחיצות אנו אומרים "גוד אסיק מחיצתא", ולפיכך עולה רשות היחיד עד לרקיע, מה שאין כן גבי עמוד שהוא אטום כולו למטה, אין אלו מחיצות כלל (אין אלו "מחיצות ניכרות"), ואין שייך לומר שם גוד אסיק מחיצתא, ומשום כך אין רשות היחיד שעל גביו עולה עד לרקיע. ולפי זה נמצא דרשות היחיד קלה מכרמלית, דאילו רשות היחיד כשאין לה מחיצות שיעלו עמה עד לרקיע אינה תופסת כלום, ואילו כרמלית תופסת עד עשרה טפחים, ואילו בגמרא מבואר בהיפוך. ועוד, דבאמת, כיון שהקילו חכמים מקולי רשות היחיד, היה לנו לומר שכרמלית אינה תופסת כלום, ואין איסור אלא להניח על גביה ממש! ?
גופא, אמר רב גידל, אמר רב חייא בר יוסף,,, אמר רב: בית שאין תוכו עשרה טפחים, וקרויו (תקרתו) משלימו לעשרה טפחים: על גגו, כיון שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה טפחים, מותר לטלטל בכולו, כי רשות היחיד הוא, כמו גדר גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה. ואילו בתוכו, כיון שאינו גבוה עשרה טפחים,  5  אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות, כי "כרמלית" הוא.

 5.  ברש"י לעיל בעמוד א ד"ה אלא בד' כתב את הטעם, משום "דכיון דלא גבוה המחיצה עשרה, הוי כרמלית". והיינו, משום שחלק המחיצה שממול לקירוי אינו נכלל במחיצה. והובאה שיטה זו ב"שער הציון" סימן שמ"ה אות סה בשם רש"י. אך ראה ברבינו חננאל שכתב: כיון דלא חזי לדירה, אין המחיצות מועילות, אלא כמו שאין שם מחיצות דמו. ובחידושי הר"ן כתב: אבל בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, משום דכיון דלא חזי לדירה, אין המחיצות מועילות, אלא הרי הוא כמי שאין שם מחיצות, וכיון דשוה קרקעו לרשות הרבים, חשבינן ליה כקרן זוית שמעכב את הרבים מליכנס לתוכו, ומיקרי כרמלית. והר"ן על הרי"ף כתב: בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, דכיון דלא חזי לדירה (כי הוא נמוך מעשרה טפחים), הוה ליה כרמלית. והובאה שיטה זו ב"שער הציון" שם. ורש"י לשיטתו, המפרש את הסוגיא לעיל דקא סלקא דעתין לפרש "ותופסת עד עשרה" דהיינו שאין כרמלית בלי מחיצה עשרה, ודוחה הגמרא פירוש זה מרב גידל, אם כן משמע שתוך הבית אין שם מחיצות עשרה. ואילו לדעת התוספות שכוונת הגמרא היתה לומר שצריך אויר הראוי למחיצות עשרה, אם כן יש לפרש גם כדברי הר"ח והר"ן.
אמר אביי: ואם חקק בו בתוך הבית שהוא רחב הרבה, בור שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים, והשלימו, בתוך אותו חקק, לגובה עשרה טפחים, ונמצא אותו חקק רשות היחיד,  6  מותר לטלטל בכולו, ואפילו באותו מקום שאין לו גובה עשרה טפחים.

 6.  ואם תאמר, אפילו בתוך החקק למה רשות היחיד היא, והרי אם כי מוקף מקום החקק במחיצות עד גובה עשרה טפחים, מכל מקום, אין כאן "מחיצה שלימה של עשרה טפחים", שהרי מחיצת הבית רחוקה ממחיצת החקק, ואין כאן צירוף מחיצה של עשרה טפחים ! ? ראה מה שנתבאר בתוספות ד"ה "ואם" בענין זה, ובהערות שב"חברותא" על התוספות.
ומפרשינן: מאי טעמא מותר לטלטל בכולו? משום דהוי, שאר הבית, חורי רשות היחיד (חורים בכתלי רשות היחיד, שכלפי רשות היחיד), וחורי רשות היחיד, כרשות היחיד דמו.
דאיתמר: חורי רשות היחיד, כרשות היחיד דמו.  7  אבל חורי רשות הרבים (חורים שבכותל הפונה לרשות הרבים), נחלקו בו אמוראים:

 7.  כתב המאירי: וחורי רשות היחיד אין בהם שיעור, אלא כמה שהן, רשות היחיד הן. ולא סוף דבר בכותל בית מקורה שיש לומר בו "ביתא כמאן דמלי דמיא" והרי הוא כשאר הבית, אלא אף בכותל חצר שאינה מקורית, והרי הוא כמקום ארבעה על ארבעה לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו. ולא סוף דבר בכותל שעוביו ארבעה שיש לומר בו "חוקקים להשלים" (ראה סוגיית הגמרא בהמשך העמוד), אלא אף בשאין עובי הכותל ארבעה, על כל פנים כרשות היחיד שהם בו הם נחשבים לגמרי. ביאור דבריו, שאם כי אין הנחה אלא על גבי מקום ארבעה על ארבעה, (דלא קיימא לן, לדעת המאירי, כרב חסדא דלקמן, שברשות היחיד אין צריך מקום ארבעה על ארבעה), מכל מקום, בחורי רשות היחיד אין צריך שיהא בחור ארבעה על ארבעה. ולא נתבאר טעמו של המאירי. (ומיהו ראה בהערה לעיל בעמוד א, שמדברי המאירי מבואר, שאם יש בפני הכותל ארבעה על ארבעה, אף על פי שנח על גבי הכותל שאין בו רוחב ארבעה על ארבעה, מכל מקום, נחשב כמונח על גבי מקום ארבעה, ואפשר שדין אחד הוא). ובביאור הגר"א (שמ"ה א, ד"ה וי"א) הביא בשם הרשב"א ב"עבודת הקודש", שבחורי רשות היחיד אין צריך שיהא בהן ארבעה על ארבעה, ומשום שקיימא לן כרב חסדא בסוף עמוד זה, שברשות היחיד אין צריך מקום ארבעה על ארבעה, (וראה עוד בחידושי הרשב"א ח א ד"ה אמר אביי). (ולפי זה שיטת הרשב"א ושיטת המאירי שתי שיטות הם, כי המאירי מחייבו אף שלשיטתו ברשות היחיד צריך מקום ארבעה על ארבעה. ואילו הרשב"א מחייב בחורי רשות היחיד שאין בהם ארבעה, רק משום שבכל רשות היחיד אין צריך מקום ארבעה. וצריך עיון בדברי ה"משנה ברורה" שמ"ה ט, שהביא דברי הרשב"א והמאירי כאחד). ובתוספות כאן בד"ה והלכה, מבואר, שאין חיוב על חורי רשות היחיד אלא אם יש בהן ארבעה על ארבעה, או לרבי מאיר משום "חוקקין להשלים".
אביי אומר:  8  כרשות הרבים דמו.

 8.  נראה שצריך לומר "אביי אמר, רבא אמר".
רבא אומר: לאו כרשות הרבים דמו.  9 

 9.  בפשוטו הלכה כרבא, ככל מקום שנחלקו בו אביי ורבא, דקיימא לן כרבא מלבד ביעל" קג"ם. וכן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך, וכן כתב הרבינו חננאל כאן. ורבי עקיבא איגר בגליון הש"ס ציין לסוגיא דעירובין פז ב גבי אמת המים (שהיא כרמלית) המצירה והולכת עד פחות מרוחב ארבעה טפחים, דמקשה הגמרא: אפילו במקום שאינה רחבה ארבעה יהיה לה דין כרמלית (לאסור למלאות ממנה לרשות היחיד), ומשום ד"תיהוי כמו חורי כרמלית". וכתב רש"י שם "ותיהוי כי חורי כרמלית. כי היכי דאמרינן במסכת שבת "חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו", כגון כותל הסמוך לרשות הרבים ויש בו חור". ומשמע מדברי רש"י, שהלכה כאביי דחורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, (ועל דרך זה מפרשים הרשב"א והריטב"א שם. אך ראה בפירוש הר"ח שם). (ובעיקר מה שכתב רש"י, שקושיית הגמרא היא משום ד"חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו" והכניס עצמו למחלוקת, ולא פירש את קושיית הגמרא, שליהוי כמו חורי רשות היחיד שהם רשות היחיד לכולי עלמא. יש לומר בשני אופנים: האחד: כיון שהקילו בכרמלית מקולי רשות הרבים ומקולי רשות היחיד (כמבואר לעיל בגמרא), אם היה הדין דבחורי רשות הרבים אינו כרשות הרבים, היה לנו להקל בכרמלית מקולי רשות הרבים. וראה בריטב"א שם, שכתב: כיון דהן בחורי רשות היחיד והן בחורי רשות הרבים דינם כרשות עצמה, אם כן הוא הדין בכרמלית, ומבואר לשונו היטב לפי טעם זה. השני: כיון שהנידון שם הוא לדלות מאמת המים לרשות היחיד, נמצא שאנו דנים על אמת המים משום חומרי רשות הרבים שהטילו על כרמלית, ואם לרשות הרבים לא היו חורים, גם לכרמלית לא היו חורים להחמיר עליהם לעשותם כרשות הרבים).
אמר ליה רבא לאביי: לדידך, דאמרת (לשיטתך שאתה אומר) חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, מאי שנא מהא דכי אתא רב דימי אמר בשם רבי יוחנן (לעיל בעמוד א): לא נצרכה הברייתא שאמרה "והכרמלית" אלא לרבות קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ללמד שדין כרמלית לה, ולדבריך: תיהוי כחורי רשות הרבים שכרשות הרבים הם ולא כרמלית!?
ותירץ אביי: התם, גבי קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, לא ניחא תשמישתיה באותה קרן זוית. ואילו הכא, בחורי רשות הרבים, ניחא תשמישתיה, ולכך דינם כרשות הרבים.  10 

 10.  יש לעיין: תיקשי לרבא, למה אמר רבי יוחנן "לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים", ולא אמר חידוש גדול יותר, שאפילו חורי רשות הרבים - שתשמישם נוח לבני רשות הרבים - אינם רשות הרבים, אלא כרמלית הם כשרחבים הם ארבעה על ארבעה כשיעור כרמלית! ?.
עוד מקשינן לאביי מהא דתנן (ק א) הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ופגע בכותל העומד ברשות הרבים: אם פגע בו למעלה מעשרה טפחים מעל פני רשות הרבים, שהוא אויר "מקום פטור", הרי זה כזורק באויר, ופטור.
ואם פגע בו למטה מעשרה טפחים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב.
והוינן בה: מאי "כזורק בארץ", כלומר, למה הוא מתחייב,  11  והא לא נח החפץ בכותל אלא פגע בו ומיד חזר לתוך ארבע אמות, ואין זו הנחה להתחייב עליה!?

 11.  לכאורה היה נראה, שאין קושיית הגמרא למה הוא חייב, כי אחר שפגע החפץ בכותל ולא נח שם, הרי נפל החפץ לארץ, ומתחייב על הנחה זו. וקושיית הגמרא היא על הלשון "כזורק בארץ" דמשמע שהוא מתחייב על הפגיעה בכותל כאילו זרק בארץ, ולא על הזריקה בארץ, ומשום הכי מקשה הגמרא למה מתחייב הוא, הרי לא נח. ואולם רש"י לא פירש כן, וכתב: והא לא נח, וכי חזרה נפלה לתוך ארבע אמות, דעל כרחך כשמכה בכותל קופצת לאחוריה. והיינו משום דלשון המשנה הוא "הזורק ארבע אמות", ומשמע שהיתה הזריקה כשיעור ארבע אמות ולא יותר, ונמצא דכשחזרה לאחוריה נפלה לתוך ארבע אמות, ולכן אי אפשר לחייבו על ההנחה בארץ. וראה סוגיית הגמרא לקמן צט ב, שמשנתנו מחייבת אפילו בארבע אמות מצומצמות.
ואמר פירש רבי יוחנן את המשנה: בדבילה שמינה, שהיא נדבקת בכותל, שנו, והרי זו הנחה.
ומדברי רבי יוחנן אלו מקשינן לאביי: ואי סלקא דעתך "חורי רשות הרבים" כרשות הרבים דמו, למה לי לרבי יוחנן לאוקמה,, להעמיד את המשנה בדבילה שמינה הנדבקת בכותל? לוקמה, יעמידנה רבי יוחנן בכגון שזרק צרורו (או) חפץ, ודנח בחור שבכותל, ולא חזר משם, שדין רשות הרבים לו משום "חורי רשות הרבים"!? זימנין משני לה  12  (פעמים שהיה אביי מתרץ את הקושיא): שאני צרור וחפץ, דמיהדר ואתי, אף כשנכנס בחור, אינו נח שם, אלא פוגע בו וחוזר אחורה, ולכן אין זו הנחה.

 12.  אפשר שצריך לומר "משני ליה" והיינו למקשן.
וזימנין משני לה (ופעמים שהיה אביי מתרץ): בכותל דלית ביה חור. כלומר, בהכרח שאין המשנה עוסקת באופן שנח החפץ בחור.
ומפרשינן: ממאי, מה הוא ההכרח שלא נח החפץ בחור שבכותל?
מדקתני רישא, "זרק למעלה מעשרה טפחים, כזורק באויר", ופטור. ואי סלקא דעתך בכותל דאית ביה חור, ונח החפץ בחור, אם כן, למעלה מעשרה אמאי הוי כזורק באויר, ופטור? הא נח בחור, ויתחייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד!?
כלומר, אם כי אין לחייבו משום זורק ארבע אמות ברשות הרבים, בכל זאת, יתחייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי החור גבוה עשרה טפחים ורשות היחיד הוא!?  13 

 13.  כתב בתוספות הרא"ש: פירש רש"י, והוה ליה זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דהא גבוהה עשרה הויא רשות לעצמה, וכדמסיק, דאף על גב דלית ביה ארבעה על ארבעה חוקקין להשלים - ולא מסתבר למימר הכי דבחור כל שהוא חוקקין להשלים לאחשובי רשות היחיד, כאילו היה חקוק לרוחב ארבעה על ארבעה ו (גם) לאויר בגובה עשרה, דבענין אחר לא חשיב רשות היחיד, שאפילו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה אם היה עליו גג ובין הגג לעמוד פחות מעשרה, אין העמוד קרוי רשות היחיד, כיון שאין חלל עשרה עליו, הילכך היה צריך לחוק רוחב ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, ובכולי האי לא אמרינן חוקקין, דהא בכיפה (ראה שם ראייתו מסוגיא דעירובין. וראה עוד במהרש"א על התוספות בד"ה והלכה, שכתב אף הוא כיסוד זה בביאור דברי התוספות שלפנינו, וראה בשפת אמת שתמה עליו: חידוש זה מנין לו! ? והביא מדברי הרמב"ם ומדברי הרשב"א ב"עבודת הקודש" שאין צריך חלל עשרה מעל התל או העמוד. וראה מה שהובא בהערה 5 בשם הר"ח הר"ן וחידושי הר"ן). ומכח קושיא זו ביאר בתוספות הרא"ש כביאור התוספות המפרשים את הסוגיא באופן אחר מרש"י. ולעיל בגמרא בעמוד א סברה הגמרא לפרש מה שאמרו גבי כרמלית "ותופסת עד עשרה", דהיינו - לפי פירוש התוספות שם - דבעינן אויר הראוי למחיצות עשרה, ולמעט אם היה גג על הבקעה בפחות מעשרה טפחים. ולפי מה שכתב כאן בתוספות הרא"ש שאין רשות היחיד בלי שיהא עליו אויר גבוה עשרה, מתבארת היטב סברת הגמרא לומר שאף בכרמלית צריך שיהא לו אויר גבוה עשרה, ומשום שהרי בכרמלית הקילו מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים, ואף זו מקולי רשות היחיד הוא. ובעיקר דין זה כתבו האחרונים לדון, שלפי מה שכתב רש"י (ו ב ד"ה קמ"ל גמורה) גבי גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה, דהוא משום "גוד אסיק מחיצתא", אם כן לכאורה לא יתכן רשות היחיד על גדר מבלי שיש עליה אויר גבוה עשרה, דאם לא כן אין כאן מחיצה עשרה. ראה סברא זו בשפת אמת בדבריו על התוספות בשם הראש יוסף. ולכאורה, לפי דברי הגר"ח בהלכות עירובין, ששיעור מחיצת עשרה אינו בגוף המחיצה אלא במקום הנגדר, אם כן בעצם דין זה מבואר, שרשות היחיד צריכה גובה עשרה.
וכי תימא, שמא תאמר, לעולם משנתנו עוסקת בכותל שיש בו חור, ונח החפץ בו, ומה שאינו מתחייב כשהחור למעלה מעשרה טפחים משום זורק לרשות היחיד, הוא משום דמתניתין עוסקת בכגון דלית בהו בחור ארבעה על ארבעה טפחים, ומשום כך אינו רשות היחיד אלא "מקום פטור", כי אין רשות היחיד בפחות מארבעה על ארבעה.  14  הרי כך אי אפשר לדחות שהרי:

 14.  דברי הגמרא צריכים עיון לכאורה, כי איך אפשר לפרש בחור שאין בו ארבעה על ארבעה, והרי קיימא לן שצריך הנחה על גבי מקום ארבעה, ואם כן, אם באנו לפרש את חיוב המשנה בזורק למטה מעשרה משום שנח החפץ בחור, הרי בהכרח לפרש שהיה בחור ארבעה על ארבעה. ושוב ממילא תיקשי: למה למעלה מעשרה אינו חייב! ? וראה בהערה 7 בשם המאירי, דבחורי רשות היחיד אין צריך שיהא בהן ארבעה על ארבעה, והוא לא פירש היטב את טעמו. ויש להסתפק, אם גם בחורי רשות הרבים למאן דאמר כרשות הרבים דמו, אין צריך שיהא בהן ארבעה על ארבעה? ואם נאמר שאין חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים, אם כן ניחא הקושיא בפשיטות. והתוספות בתוך דבריהם מיישבים קושיא זו, ראה שם, אלא שפירושם בסוגיא אינו כפירוש רש"י.
והאמר רב יהודה אמר רבי חייא:  15  היה עומד ברשות הרבים, וזרק למעלה מעשרה טפחים, והלכה ונחה בכותל עבה בחור כל שהוא, שאינו רחב ארבעה על ארבעה, באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן:

 15.  ראה לעיל ק א, שמביאה הגמרא ברייתא מפורשת ששנינו בה כדברי רב יהודה.
דרבי מאיר סבר, כל דבר שאין בו שיעור, ויש שם עובי ורוחב לחקוק ולהשלים לכשיעור, חוקקין להשלים. כלומר, רואין אותו כאילו הוא חקוק ונשלם השיעור, ואם כן, חייב משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי נחשב הדבר כאילו אותו חור רחב ארבעה על ארבעה, והיות ועומד בגובה עשרה טפחים מעל רשות הרבים, נעשה החור רשות היחיד.
ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים.
אלא לאו, מאחר שסתם משנה רבי מאיר היא, שמע מינה שהמשנה עוסקת בכותל דלית ביה חור. שהרי הכותל, סתמו יש בו רוחב של ארבעה טפחים, וראוי החור שבו לחוקקו ולהשלימו לארבעה על ארבעה. ומכך שאינו חייב כשזרק למעלה מעשרה משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, בהכרח שלא נח החפץ בחור, אלא בדבילה שמינה שנו, וכמו שאמר רבי יוחנן.
ומסקינן: אכן, שמע מינה שהמשנה אינה עוסקת בחפץ שנח בחור שבכותל.
גופא, אמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד, וזרק מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו היה הקנה גבוה מאה אמה, הרי הוא חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע;.
ומקשה הגמרא: לימא רב חסדא, המחייב בהנחה על גבי קנה, ואף שאינו רחב ארבעה על ארבעה,  16  דאמר כרבי, הסובר אף הוא: אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה.

 16.  נחלקו הראשונים: דעת התוספות לעיל ד ב ד"ה באילן, שאף רב חסדא לא חייב אלא ברשות היחיד, וכאשר נראה מהמשך לשון הגמרא. וכן נראה בהדיא מדברי רש"י בסוף עמוד זה בד"ה זרק ונח, וכאשר כתב חידושי רבי עקיבא איגר לעיל ז א. ועל פי שיטה זו מתבארת הגמרא בפנים. ואילו דעת הרשב"א בתוספות שם, שאין חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים, ורב חסדא אינו מצריך בשניהם הנחה על גבי מקום ארבעה.
דתניא: זרק מרשות הרבים לרשות היחיד,  17  ונח על גבי זיז (כל עץ היוצא מן הכותל, נקרא זיז)  18  כל שהוא שברשות היחיד: רבי מחייב, כי אינו מצריך ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ארבעה.

 17.  נתבאר על פי רש"י שכתב "קא סלקא דעתין מרשות הרבים לרשות היחיד". וכוונתו, משום שהוא סובר בדעת רב חסדא כדעת התוספות, שלא חייב רב חסדא אלא ברשות היחיד, ואם כן, לפי מה שסברה הגמרא לומר שרב חסדא כרבי, בהכרח שהבינה הגמרא בדעת רבי, שאף הוא לא חייב אלא ברשות היחיד. וכן ביאר חידושי רבי עקיבא איגר לעיל ז א את דברי רש"י אלו. ובגמרא לעיל ד ב, רצתה הגמרא לפרש את משנתנו המחייבת על עקירה והנחה על גבי היד ואף שאין ביד מקום ארבעה "הא מני רבי היא", ומפרשת שם הגמרא "הי רבי, אילימא הא רבי, דתניא, זרק ונח על גבי זיז כל שהוא, רבי מחייב וחכמים פוטרין", ופירש שם רש"י בד"ה זרק "זרק מרשות הרבים מתחילת ארבעה לסוף ארבעה", ודלא כמו שפירש כאן. וטעמו, משום דלפי מה שסברה הגמרא שם לפרש את משנתנו המחייבת בהנחה על גבי היד בין ברשות היחיד כידו של בעל הבית, ובין ברשות הרבים כידו של עני, בהכרח שסברה הגמרא בדעת רבי שהוא מחייב גם ברשות הרבים ולאו דוקא ברשות היחיד, ומשום כך פירש רש"י את דברי רבי בזריקת ארבע אמות ברשות הרבים. וראה פני יהושע שם על דברי רש"י.   18.  רש"י לעיל ד ב ד"ה זרק.
וחכמים פוטרים, ומשום שצריך הנחה על גבי מקום ארבעה אף ברשות היחיד.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |