פרשני:בבלי:שבת קיח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קיח ב

חברותא[edit]

והרכבתיך על במתי ארץ. והאכלתיך  נחלת יעקב אביך".
לא כנחלתו של אברהם שיש בה מיצרים, וכמו שכתוב בו (בראשית יג) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", והיינו הארץ הזאת, ולא יותר  71 .

 71.  השפת אמת הקשה, שאצל אברהם גם כן נאמר (בראשית יג, יד) שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה? אלא ששם נאמר לו שיזכה במה שרואה כמפורש שם בפסוק. אבל ליעקב הובטח ופרצת בלי גבול.
ולא כנחלת יצחק שגם היא נחלה עם תחומים, וכמו שכתוב בו (בראשית כו) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל", ולא יותר.
אלא כנחלתו של יעקב, שכתוב בו (בראשית כח) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
רב נחמן בר יצחק אמר: ניצול משעבוד גליות. כתיב הכא "והרכבתיך על במתי ארץ" וכתיב התם (דברים לג) "ואתה על במותימו תדרך".
אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו. שנאמר (תהלים לז) "והתענג על ה' - ויתן לך משאלות לבך"  72 .

 72.  הרמב"ם בסוף הלכות שבת פירש שעל מענג שבת כפי כחו נאמר בקבלה ששכרו הוא בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, והביא פסוק זה. והמהרש"א פירש- משאלות לבך כיון שאסור לבקש צרכיו בשבת, לכן יתנו לו משאלות לבו אפילו שלא יבקש בפה. ובמדרש רבה בשלח (כה) דרשו- משאלות לבך שגוזר גזירה והקב"ה מקיימה. וראה עוד שם מקור לפירוש הרמב"ם הנ"ל.
עונג זה איני יודע מהו. כשהוא אומר וקראת לשבת "ענג" - הוי אומר: זה ענג שבת.
במה מענגו?
רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: בתבשיל של תרדין, שהוא תבשיל חשוב, ודגים גדולים, וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו דבר מועט, ולכבוד שבת עשאו - הרי זה עונג  73 .

 73.  ברמב"ם (שבת, ל, ז) מבואר שמצות ענג שבת הוא בתבשיל שמן ומשובח, והיינו, בהנאה חשובה לפי דרך העולם וזה המימרא הראשונה בשם רב, והוסיף רב שמי שאין ידו משגת יקיים בתוספת קטנה על סעודת חול ויש גם בזה קיום מצות ענג, ולשון הגמרא והרמב"ם שבהוספת דבר קטן לעני צריך שיכוון לשם שבת. ובשו"ע (יו"ד רנ, ד) פסק שעני ששבת בעיר נותנים לו כדי שלש סעודות ודגים קטנים וירק, והיינו, לקיום מצות ענג. וביאר המשנה ברורה (רמב א) שיש שלש אופני קיום ענג בגמרא: א. שמי שביכלתו יכבד שבת בדגים גדולים ובשר ויין וכדומה. ב. מי שאין לו אלא שתי סעודות פטור מסעודה שלישית וכסא דהרסנא, ולא יצטרך לבריות. ג. מי שיש לו כדי שלש סעודות וקצת יותר, יקנה כסא דהרסנא למצות ענג, וכן מי שאין לו כלום ובין כך מצטרך לבריות יתנו לו שלש סעודות וכסא דהרסנא.
מאי היא דבר מועט?
אמר רב פפא: כסא דהרסנא. מאכל של דגים קטנים המטוגנים בשמן של קרביהם, יחד עם קמח.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו,  74  אפילו היה עובד עבודה זרה כדור אנוש, נכדו של אדם הראשון, שבדורו התחילו לעבוד עבודה זרה (עוד בהיות האדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, בחיים!) - מוחלין לו.

 74.  המשנה ברורה בהקדמת חלק שלישי פירש את הלשון משמר כהלכתו שיש לט' אבות ולכל אחד כמה תולדות, ובירושלמי כתוב שרבי יוחנן וריש לקיש דייקו למצא בכל אב לט' תולדות וזהו- כהלכתו, שלא לחלל שבת בשום פרט.
שנאמר (ישעיהו נו) "אשרי אנוש  75  יעשה זאת: שומר שבת - מחללו". אל תקרי מחללו, אלא: מחול לו.

 75.  דרשו מהפסוק אשרי "אנוש" אפילו עובד עבודה זרה כאנוש. וכתב המהרי"ץ חיות שמכאן מקור לרמב"ם (עבודה זרה ז א) שגם אנוש עצמו עבד עבודה זרה. והמהר"ל הקשה, שברמב"ם שם מבואר שדור אנוש טעו בעבודה זרה פחות מהדורות אחר כך וכאן אמרו "אפילו כאנוש"? ותירץ, שכונת הגמרא אפילו עובד כפי טעות דור אנוש שעבודתם אינה סתירה למצות שבת, שהם האמינו בבריאת העולם כפי התורה, ושמירת השבת שלו אינה מעידה על כפירתו בעבודה זרה שעובד, בכל זאת קיום מצות שבת מועילה שימחלו להם.
אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה  76  לא שלטה בהן אומה ולשון. שנאמר (שמות טז) "ויהי ביום השביעי, יצאו מן העם ללקט". וכתיב; בתריה, בפרשה הבאה - "ויבא עמלק". ללמד, שאילו היו שומרים את השבת הראשונה שוב לא היה לשונאי ישראל אפשרות להלחם בהם.

 76.  התוספות לעיל (פז ב) הקשו, ששבת שאחרי ירידת המן אינה השבת הראשונה אחרי שנצטוו על השבת במרה? ותירץ רבי אלעזר משה הורביץ שמבואר שם בגמרא שעל הוצאה לא נצטוו במרה, אלא נאמר בפרשת המן "אל יצא איש" ודרשו פסוק זה גם על הוצאה, ואז יצאו ללקט וחיללו ציווי זה.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים.
שנאמר (ישעיהו נו) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי". וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי".
אמר רבי יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת  77 .

 77.  השפת אמת פירש שהיה עני ודחוק והיה פטור משלש סעודות, כמאמר רבי עקיבא לעיל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והתפלל שיזכה לעשירות לקיים שלש סעודות.
אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום.
ומקשינן: איני. והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! כיון שקריאת ההלל נתקנה על ידי הנביאים הראשונים לאומרה בפרקי זמן מיוחדים, ובעת שהציבור ניצל מצרה. וזה שאומרה כל יום הרי הוא כמזמר שיר, שנוהגים לזמרו תמיד, והוא נחשב כמתלוצץ, ולא כמי שמהלל ומשבח  78 .

 78.  רש"י. והמאירי הביא מירושלמי משום שמזכיר עצביהם כסף וגו' ונראה כמתלונן למה אינו מבטלם. וביאר המהר"ל (גבורות ה', סא) שהלל נאמר על הנהגת נס ואם אומר הלל כל יום כאילו ההנהגה בנס היא קבועה, אם כן כל הנהגת ה' שאינה מובנת לנו כמו דרך רשעים צלחה הוא חירוף וגידוף כאילו נעשה נגד רצון ה', ודוקא משום שהנהגת הטבע הקבועה היא נסתרת ורק בזמנים מיוחדים נעשה נס, לכן כל הודאה היא שבח, ופירש כך כונת הירושלמי הנ"ל. ורבינו יונה בברכות (כג א מדפי הרי"ף) פירש משום שהלל הוא שבח על נס בזמן מסוים, וכשאומרו בכל יום נראה כאומר שההנהגה כל יום אינה בידי שמים ומשבח רק על הניסים וזה כמחרף ומגדף. אבל תהלה לדוד ופסוקי דזמרא יש בהם שבח על הנהגת ה' הקבועה כל יום. וראה משך חכמה (תחילת פרשת בחוקותי) שפירש כך וביאר למה הלל כל יום הוא גידוף, ועל האומר תהלה לדוד בכל יום אמרו בברכות (ד ב) שמובטח לו שהוא בן העולם הבא.
ומשנינן: כי קאמרינן שאשרי חלקו - באומר פסוקי הלל בפסוקי דזמרא, שאומר "הללו את ה' מן השמים", ו"הללו אל בקדשו"  79 . והם פרקי הלולים.

 79.  רש"י. והרי"ף בברכות (כג א מדפי הרי"ף) כתב שהכונה מתהלה לדוד (אשרי) עד כל הנשמה. ובשו"ע (או"ח נב א) כתב שהמאחר לבית הכנסת וצריך לדלג כדי להתפלל בציבור, יאמר אשרי, ומשום המאמר הנ"ל בברכות (ד ב) כל האומר תהלה לדוד בכל יום. ואחר כך, אם יספיק יאמר שני מזמורי הללו את ה' מן השמים והללו א' בקדשו, וביאר הגר"א שהמקור לחשיבות מזמורים אלו יותר משאר מזמורים מפירוש רש"י כאן. וביאר השפת אמת, שרבי יוסי ביקש יהא חלקי "מגומרי" הלל בכל יום, דהיינו, שלא יאחר, ויצטרך לומר רק הילולים אלו, אלא יאמר את כל ההלל, דהיינו, כל פסוקי דזמרה. ולפי זה רש"י והרי"ף הנ"ל אמרו דבר אחד. ב. הרמ"א (רפא א) כתב שמוסיפין מזמורים בשבת, ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין למחות במאריך בהם, אף על פי שהמוחה מכוון משום ביטול תורה. וכתב הגר"א שצריך לאומרם בנעימה משום שנקראו בגמרא כאן "פסוקי דזמרא", וראה שם במגן אברהם (שם, ג) שאומרם בניגון ונעימה (וכאן נקראו גם הלל)
אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, בבוקר סמוך לאחר זריחתה, ובערב סמוך לשקיעתה, שבאותה שעה השמים מאדימים, וזהו "דימדומי חמה".
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה.
אמר רבי זירא: מאי קרא? דכתיב (תהלים עב) "ייראוך - עם זריחת השמש, ולפני צאת הירח, דור דורים"  80 .

 80.  רש"י. והיינו, שמתפלל שחרית עם הנץ, ומנחה סמוך לשקיעת החמה ומסיים עם השקיעה. ובברכות (מט ב) מוסיפה הגמרא לייטי עלה (לשון קללה) במערבא על מי שמתפלל עם דמדומי חמה, שמא תטרף השעה ויעבור זמן תפילת מנחה, וכתב המשנה ברורה (רלג, יד) שיזהר להתפלל ולסיים קודם השקיעה. וכתב שם הגר"א ש"לייטי עלה" היינו על המאחר ביותר. אבל סמוך לשקיעה הוא עיקר זמנה.
ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מהאנשים המתים בחולי מעיים, שביסוריהם מתמרקים עוונותיהם.
דאמר מר: רובן של צדיקים - מתים בחולי מעיים.
ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי בדרך מצוה  81 . ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא הנמצאת בבקעה, והשבת מקדימה שם לבוא, וממוציאי שבת בצפורי, הנמצאת על הר, והשבת יוצאת שם באיחור  82 .

 81.  המהרש"א הקשה, והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם? ותירץ, שעל ידי עסק המצוה אין ניזוקים, וכאן הכונה שמת בדרך למצוה ולא על ידי המצוה. ולכאורה, הרי הדרך למצוה מגינה מנזק? וכנראה כונתו למה שכתב בטעמא דקרא (הגר"ח קניבסקי) פ' חיי שרה על מיתת שרה אמנו על ידי עקידת יצחק, ששלוחי מצוה אינם ניזוקים היינו שהדרך למצוה לא תהא "סיבה" לנזק שהשטן מקטרג בדרך או בשעת סכנה וכדומה והדרך למצוה מגינה. אבל מי שהגיע שעתו למות זכות היא לו שימות בשעת עסק במצוה. וראה המאיר לעולם (ח"ב דרוש י בסוף) ביאור תירוץ המהרש"א. והעץ יוסף על העין יעקב מביא פירוש שהשתוקק למות על קידוש השם, והיינו, שתהא מיתתו קיום מצות "ונקדשתי" (וראה אור החיים בראשית לז, יד)   82.  רש"י. וציין רבי עקיבא איגר תשובת ר"י מגאש שפירש, שטבריה וציפורי היו בתוך תחום שבת ומי שנמצא בטבריה בכניסת השבת ומקדים, והלך ביום השבת לציפורי והיה צריך לאחר את צאת השבת, יש לו שבת ארוכה יותר. ורבנו יונה בברכות פירש, שבטבריה נהגו לגמר את הכלים בערב שבת לכבד את השבת בכניסתה, ובציפורי נהגו לגמר את הכלים במוצאי שבת להראות את הצער שבפרידת הנויתירה, וביקש שיהא חלקו עם שניהם.
ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מ"מושיבי בית המדרש", שתפקידם לאסוף ולהביא את התלמידים כל יום, ולא מ"מעמידי בית המדרש", שתפקידם להודיע על סיום הלימודים לפי שהגיעה שעת האוכל.
ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה הגובים אותה מהציבור, ולא ממחלקי צדקה, העלולים לטעות בשיקול הדעת כיצד לחלקה לעניים בצורה הגונה.
ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו.
אמר רב פפא: לדידי חשדן, ולא הוה בי.
אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל.
ומאן אינון - רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי חלפתא ברבי יוסי, ורבי אבטילס ברבי יוסי, ורבי מנחם ברבי יוסי.
ופרכינן: והאיכא נמי ורדימס, בנו של רבי יוסי!?
ומשנינן: היינו ורדימס - היינו מנחם.
ואמאי קרי ליה ורדימס - שפניו דומין לורד.
משמע מדבריו של רבי יוסי שהוא בעל רק חמש בעילות.
ותמהינן: וכי יש לנו למימרא, לומר, דרבי יוסי מצות עונה, שחייב כל בעל לקיים לאשתו, לא קיים?
אלא, אימא הכי קאמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי ושניתי, שאירע חמש פעמים שבעלתי בעילה נוספת לאחר הבעילה הראשונה כדי שיהיו לי בנים זכרים. שמכח הבעילה הנוספת זכיתי לחמשת הנטיעות הללו, כדאמרינן במסכת עירובין: הרוצה שיהיו לו בנים זכרים - יבעול וישנה.
אמר רבי יוסי: גם בשיחת חולין שלי יש לימוד של דבר חכמה: מימי לא קריתי לאשתי - אשתי, ולשורי - שורי. אלא;, לאשתי שהיא עיקרו של הבית קריתי ביתי. ולשורי שהוא עיקרו של שדה, שמכוחו אפשר לחרוש אותה כדי שתגדל את התבואה, קריתי שדי.
אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי, מחמת צניעות.
ופרכינן: איני, והאמרו ליה לרבי: מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש? אמר להו: מימי לא נסתכלתי במילה שלי.
ואם כן, מדוע לא נקרא גם רבי יוסי "רבינו הקדוש"?
ומשנינן: ברבי - מילתא אחריתי הוה ביה שמכחה הוא נקרא קדוש: שלא הכניס ידו תחת אבנטו, כלפי חלק גופו התחתון.
ואמר רבי יוסי: מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי, התפורים מצידו הפנימי של הבגד  83 .

 83.  הטור ושו"ע (או"ח ב, א) פסקו להלכה שצריך לנהוג "כמו שהתפאר רבי יוסי". אבל על מה שאמר לעיל מימי לא נסתכלתי במילה שלי כתב הרמב"ם (איסורי ביאה כא, כד) ושו"ע (אבה"ע כג, ז) חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפארו וכו'. והיינו, שהיא מידת חסידות.
והיינו, שנהג בצניעות בשעה שהיה פושט את בגדו. שלא היה פותחו והופכו, אלא היה תחילה מכסה עצמו בסדין, ולאחר מכן פושטו מצד ראשו, כדרך שעושה בשעת לבישתו.
ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אך אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן - אני עולה  84 .

 84.  א. כתבו התוספות, לא ידע ר"י מה איסור יש בזה העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה. והיינו, שלעלות לדוכן בלי לברך מותר לישראל, ורבי יוסי אמר שהיה מברך גם כן. והקשה הדרכי משה (או"ח קכח) הרי מפורש בגמרא כתובות (כד ב) שיש איסור עשה לישראל שלא יברך ככהן? ותירץ, שהאיסור הוא דוקא כשעולה לבד, והתוספות מדברים כשעולה עם עוד כהנים. והרמ"א (קכח א) פסק שאין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים. והט"ז ומגן אברהם תמהו על חילוק הרמ"א למה האיסור הוא רק כשעולה לבד? ותירצו, שהתוספות סוברים שהאיסור לזר שנושא כפיו הוא משום ברכה לבטלה, וראה דבר אברהם (ח"א לא, ג) שמצא כך מפורש בספר האשכול שהוא איסור דרבנן משום ברכה לבטלה. וההפלאה בכתובות (שם) ביאר את חילוק הרמ"א, שאם יש כהן שמברך וישראל מברך עמו מבטל הישראל שעולה לדוכן את המצות עשה להתברך מהכהנים, כיון שבגמרא סוטה (לח א) מבואר שהמצוה לכהן לברך פנים כנגד פנים, וכשאין פניו כנגד הכהן אינו מתברך ומבטל עשה. אבל כשעולה לבד אינו מבטל עשה. והמשך חכמה (במדבר ו, כג) כתב שבאמת כונת רבי יוסי שהיה עולה לדוכן בלא לברך, והאיסור הוא שאינו מתברך משום שאינו כנגד פני הכהנים, אלא שבגמרא סוטה (שם) מבואר שמי שהוא אנוס מתברך אפילו אם עומד מאחורי הכהן, וכיון שציוו עליו חביריו לעלות לדוכן נחשב כאנוס ומתברך. וראה נימוקי הגרי"ב כעין זה. והדבר אברהם תירץ, שדעת התוספות כרבנו תם במנחות (מד א) שמצות ברכת כהנים מהתורה היא דוקא על ידי שני כהנים, ולכן האיסור עשה הוא דוקא כשמברך עם עוד כהן שעושה כמו בצורת המצוה בכהנים. והעונג יום טוב (א, טו) תירץ, שדעת ר"י שהאיסור עשה הוא דוקא אם מתכון לברך ככהן ולשם מצוה, ורבי יוסי לא כוון לשם מצוה ואין איסור, וכמבואר בגמרא ראש השנה (כט א) שברכת כהנים שלא בזמנו צריכה כונת מברך ומתברך. אולם המשנה ברורה (קכח, ג) כתב שזה תלוי, שאם מצוות צריכות כונה, כשמברך זר בלי כונה אינו עובר. אבל אם מצוות אין צריכות כונה עובר בעשה, וצריך שיכון בפירוש שלא לשם מצוה. ובביאור הלכה תמה, איך נוהגים לברך את הבנים ואת היוצא לדרך בנוסח ברכת כהנים והרי עובר בעשה? ותירץ כהב"ח, שדוקא אם נושא כפיו אסור, או שאחר תקנת חכמים שהכהנים יברכו דוקא בתפילה, המברך שלא בתפילה הוא כמכוין שלא לשם מצוה. ב. התורה תמימה (במדבר ו, כג) מביא הקדמת רבנו ירוחם שגרס- יודע אני בעצמי שאיני "כדאי". ופירש שהכונה היא שיצוו אותו חביריו לעלות לדוכן לדרוש לרבים, ואף שאינו ראוי לא יסרב.
ואמר רבי יוסי: מימי לא אמרתי דבר על אדם אחר בפני שלשה אנשים וחזרתי לאחורי. שאם הייתי מדבר על אדם מסויים דבר אמיתי בפניו אין בכך משום לשון הרע. ואם היה בא אותו אדם לא הייתי חוזר בי אלא אומר לו כי אכן אמרתי עליו את הדברים האמיתיים  85 .

 85.  כך מבואר בגמרא ערכין (טו ב) שרבי יוסי סובר שבפניו מותר לומר לשון הרע. ואין הלכה כך. והתוספות שם פירשו שמדובר בדברים שאינם גנות ממש, אלא שאפשר לפרשם לגנות והם כאבק לשון הרע, ואמר רבי יוסי שמימיו לא דיבר דברים שיש בהם פנים לגנות, שצריך לחזור לאחוריו לראות שאין המדובר שומע דבריו, כדרך המדברים בגנות אדם וכך פירש שם המהרש" א. והכסף משנה (דעות ז, ה) תמה, למה פסק הרמב"ם לא כרבי יוסי, וראה בספר חפץ חיים (לשון הרע ג) בבאר מים חיים שהאריך בביאור דברי רבי יוסי ודעת הרמב"ם, והביא כמה ביאורים מראשונים.
אמר רב נחמן: תיתי לי  86  (כמו: אשרי חלקי) דקיימית שאני מקיים מצות שלש סעודות בשבת  87 .

 86.  בגמרא כאן השתבחו אמוראים בקיום מצוות שהם חיוב על כל ישראל ורוב ישראל מקיימים אותם, וצריך ביאור למה אמרו שיקבלו שכר דוקא על מצוות אלו? והריטב"א (החדש) פירש שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות. וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל) את מאמר האמוראים כאן תיתי לי וכו', שאמרו שבמצוות אלו הם יודעים שקיימו בשלימות, ומצוה אחת שלימה די בה לחיי עולם הבא, ויסוד זה כתבו הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מכות: מעיקרי האמונה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לומאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. וביאר כך את לשון חז"ל כלום מעשה בא לידך, וראה בספר חרדים (הנ"ל) מה שכתב על זה. אולם כמה אחרונים פירשו שהאמוראים קיימו במצוות אלו מעלות מיוחדות בדרך חסידות ולכן השתבחו בהם, ראה להלן.   87.  התוספות בבכורות (ב ב ד"ה שמא) כתבו בשם רבנו תם שכולם לא היו נזהרים בקיום שלש סעודות ולכן השתבח בזה. והמהרש"א פירש שאמר שעל ידי שהיה נזהר במצוה זו זכה לסייעתא דשמיא שלא לבטלה מעולם. ובזהר פרשת האזינו (פח ב) העיד רבי שמעון בר יוחאי שלא ביטל מעולם שלש סעודות, ובזכות זה לא הוצרך מעולם לתענית חלום בחול וכל שכן בשבת. וכן נאמר לבית יוסף במגיד מישרים פרשת צו (אור ליום ג' של פסח) שלא נזקק לתענית חלום בזכות שלש סעודות.
אמר רב יהודה: תיתי לי, דקיימית עיון תפלה שהתפללתי בכוונה שלימה.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש  88 .

 88.  המהרש"ל בתשובה (עב) כתב שהילוך ארבע אמות בגילוי הראש אינו איסור אלא מידת חסידות שלא ללכת כך, כמבואר בגמרא כאן שרב הונא השתבח בזה, והוסיף שכל התיתי לי שבגמרא הם מידת חסידות, וסיים: ומכל מקום תלמיד חכם ראוי להזהר בזה מאחר והעם תופסים בה לקלות ופריצות. וכן דעת הגר"א בשו"ע (או"ח, ח ב) אבל הט"ז (שם) חולק וסובר שאיסור גמור לישב בגילוי הראש משום חוקות העכו"ם, ובפרט משום שמבואר בגמרא שכיסוי הראש הוא סיבה ליראת שמים, צריך בדבר זה יותר להתרחק מחוקות הגויים לפרוק עול שמים.
אמר רב ששת: תיתי לי דקיימית מצות תפילין, שאיני הולך ארבע אמות בלעדן  89 .

 89.  הבן יהוידע פירש שלא הסיח דעתו מהתפילין כלל וכלל, ראה או"ח לט, ט.
ואמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית מצות ציצית, שאיני הולך ארבע אמות בלי לקיים מצות ציצית.
אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה: בציצית.
יומא חד הוה קא סליק בדרגא, עלה בסולם, איפסיק ליה חוטא מציציותיו. ולא נחית ואתא ולא ירד מהסולם, כמה, כל עוד, דלא רמיה, שלא תלה את חוטי הציצית בבגד.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |