פרשני:בבלי:שבת נ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נ א

חברותא[edit]

נוטל את הכיסוי, והן נופלות. ומוכח להדיא שאפילו טמן בהן אין היתר לטלטלם אלא באמצעות ניעור הכיסוי.
ומשנינן: אלא אי אתמר, הכי אתמר:
אמר רבא: לא שנו שאין מטלטלין גיזי צמר, אלא כשלא יחדן להטמנה בקביעות. ואף שטמן בהם השתא, עדיין הם עומדים למלאכתן.
אבל אם יחדן להטמנה בקביעות - מטלטלין אותן, משום שכבר אינם עומדים עוד למלאכתן.
איתמר נמי: כי אתא רבין, אמר משמיה דרב יעקב, אמר רב אסי בן שאול אמר רבי: לא שנו במתניתין "אין מטלטלין אותן", אלא כשלא יחדן להטמנה. אבל יחדן להטמנה, מטלטלין אותן.
רבינא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא, שאם טמן בהן מותר לטלטלן.  1  ואף אם לא יחדן לעולם להטמנה תו לא חשיבי כמוקצים למלאכתן.  2 

 1.  והא דקאמר אביי לעיל, דאם טמן במוכין אין מטלטלין אותן, לא פליג בהכרח על רבא. כי אפשר דאיירי נמי בשל הפתק. תוספות לעיל. והרא"ש והר"ן כתבו עוד ליישב, דמוכין חשיבי מגיזים (והוא איפכא ממה שכתבו תוספות לעיל). עוד כתב הר"ן, דאביי לא קאמר אלא דאסורים בטלטול לשבת אחרת. אבל רבא איירי באותה שבת שטמן בהם.   2.  ותימא, הא רבא אמתניתין קאי, ומתניתין איירי בשל הפתק. ויש לומר, דרישא איירי בכל גיזי צמר, בין של הפתק ובין שאינם של הפתק, שאין מטלטלין אותן. וקאי רבא על שאינו של הפתק. והא דקתני בסיפא "כיצד הוא עושה" קאי על של הפתק. תוספות.
והא דתנן הכא דאף כשטמן בהם אסור לטלטלן - בגיזי צמר של הפתק, מערכה גדולה של סחורה, שנו כן. דבכהאי גוונא אינו מבטלן ממלאכתן בכך שטומן בהם.
תניא נמי הכי: גיזי צמר של הפתק - אין מטלטלין אותן. ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן - מטלטלין אותן.
תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב: חריות, השדראות של ענפי עץ דקל, שגדרן, קצצן כדי שישמשו לו לעצים (כגון עבור הסקה או עבור עשיית כלים). ואחר כך נמלך עליהן להשתמש בהן להשתמש בהן עבור ישיבה עליהן - צריך לקשר אותם יחד בערב שבת מבעוד יום לאגודה עבה הראויה לישיבה, כדי להתירם בטלטול בשבת. כי צריך מעשה המוכיח שהן עומדות לישיבה ולא למלאכה. ובלאו הכי אסור לטלטלן בשבת, משום דעדיין מוקצים הם למלאכה. ולא סגי ביחוד במחשבה.  3 

 3.  ומיירי ביחדו לשבת זו בלבד. ומשום כך אסר תנא קמא. דאילו יחדן לכך לעולם, פשיטא לכולי עלמא דמותרין בטלטול. ר"ן. ומכאן הוכיח הר"ן נגד הרשב"א, שכתב בתשובה, שאבן שיחדוה לפצוע בה אגוזים אינה מותרת בטלטול, אלא אם כן יחדוה לכך לעולם. אבל יחוד לשבת זו בלבד לא מהני. והוכיח כן ממניח אבן על פי החבית, שאסורה בטלטול. אף שהיא מיוחדת לצורך כיסוי החבית. ודחה הר"ן ראייתו, משום שאין דרכה של אבן ליחדה לשם כך.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר, אלא על ידי יחוד במחשבה גרידא הם עומדים לישיבה ולא למלאכת עצים.
הוא, רבה בר בר חנה, תני לה לברייתא זו, והוא גם אמר לה: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, ואין צריך לקשר.
איתמר: רב אמר: חריות של דקל שגדרן לעצים, אם רוצה להתירן בטלטול בשבת, הרי הוא קושר אותן מבעוד יום. דאית ליה כחכמים שדוקא במעשה הן נעשות מיוחדות לישיבה.
ושמואל אמר: אין צריך לקושרן, אלא סגי במה שהוא חושב עליהן מבעוד יום לישיבה. דאית ליה כרבי שמעון בן גמליאל, דסגי במחשבה.
ורב אסי אמר: יושב הוא עליהן במעוד יום. ובכך הן ניתרות בטלטול בשבת, אף על פי שלא קישר אותן, ואף על פי שלא חישב עליהן לישיבה.  4 

 4.  וכל שכן "חישב". דעדיף טפי חישב ולא ישב, מאשר ישב ולא חישב. תוספות. וכן הוכיח הרשב"א, מהא דמייתי רב אשי סייעתא מהא דתניא "הקש שעל גבי המיטה". אבל הרמב"ן ובעל המאור לקמן כתבו, דישיבה עדיפה ממחשבה גרידא.
והוינן בה: בשלמא רב - הוא דאמר כתנא קמא, שיחוד דמחשבה לא מהני אלא בעינן מעשה קשירה.
ובשלמא שמואל נמי - הוא דאמר כרבי שמעון בן גמליאל, דסגי במחשבה.
אלא רב אסי דאמר לא בעינן אפילו מחשבה אלא די בישיבה עליהן גרידא מבלי לייחדן לישיבה - דאמר כמאן?
ומשנינן: הוא, רב אסי, דאמר, אית ליה כי האי תנא: דתניא: יוצאין בשבת לרשות הרבים בפקורין (פשתן סרוק שניתן על המכה) ובציפא (צמר מנופץ הניתן על המכה), בזמן שצבען בשמן וכרכן קשרן במשיחה. שבכך גלי דעתיה שעשויות הן בכדי שלא ישרטו בגדיו את מכתו, והוי להו כמלבוש דעלמא. וכל שמוציא בדרך לבישה, אין בו משום מוציא מרשות לרשות.
אבל אם לא צבען לפקורין ולציפא בשמן, ולא כרכן במשיחה - אין יוצאין בהן לרשות הרבים. כי מאחר ולא גלי דעתיה דלמכה הן עשויות, לאו מלבוש נינהו, והוי להו משאוי בעלמא, דאסור בהוצאה מרשות לרשות.
(ולאו דוקא בהוצאה אסורים, אלא אף בטלטול בעלמא אסורים משום מוקצה. לפי שאינם מוכנים לכך מבעוד יום. תוספות).
ואם יצא בהן, בפקורין ובציפא כשהם נתונים על מכתו, שעה אחת מערב שבת מבעוד יום, הרי אף על פי שלא צבע אותם ולא כרכן במשיחה, מותר לצאת בהן בשבת (ולאו דוקא אם יצא בהן, אלא אף אם ישב בהן בביתו מבעוד יום. שם).
והיינו כרב אסי, שאף בלא מעשה ואף בלא יחוד במחשבה הרי הם מתייחדים לצורך זה על ידי שמשתמש בהן לכך.  5 

 5.  וקשה, אם כן למאי איצטריך ברישא "צבען"? הא אף אי לא צבען, מותר במחשבה בעלמא. דהלא אי יציאה סגי בלא מעשה, כל שכן דמחשבה מהני, דהא מוכח לעיל דחישוב עדיף מישיבה. ויש לומר, ד"צבען" דרישא, איירי בדלא חישב לצאת בהן בשבת, אלא מבעוד יום. ואחר כך נמלך וחזר בו. ואפילו הכי מהני צביעתן, לצאת בהן בשבת. תוספות. ונראה מדבריו דבעינן מחשבה לצורך שבת. ולא משמע כן. אלא אף מחשבה דחול מהני. רא "ש. ויעויין עוד ברשב"א בשם רבינו יונה, בפירוק קושית תוספות.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא כרב אסי.
דתניא: הקש, סתמיה עומד ללבנים או להסקה, ומשום כך הוא מוקצה. ובזמן שהוא על גבי המטה ולא ייחדו לשכיבה עליו, אם רוצה בשבת לשכב עליו - לא ינענעו בידו בשביל לשוטחו, שהרי הוא אסור בטלטול. אבל מנענעו לכאן ולכאן בגופו, בזמן שנשכב עליו, דטלטול "מן הצד", כלאחר יד הוא, ומותר  6 .

 6.  ומהא דמותר לשכב על הקש, מוכח דאין המוקצה אסור אלא בטלטול. אבל מותר להשתמש בו שלא על ידי טלטול. ומכאן הקשה הבית הלוי (חלק א סימן יב), על הרשב"א שכתב לעיל (כט א) שאסור להשתמש בדבר מוקצה, אף שלא על ידי טלטול, וכגון לסמוך בו כרעי המיטה. והנראה בזה, דתרי גווני איסור מוקצה איכא. א. כל דבר שאינו מוכן מבעוד יום לצורך השבת, הוי מוקצה. ויסודו הוא מקרא ד"והכינו את אשר יביאו". ואף שאיסורו הוא מדרבנן, אסמכינהו רבנן אהאי קרא. ב. כל דבר שאינו אוכל ואינו כלי, כגון עצים ואבנים. וטעמו הוא, כדכתב הרמב"ם בפרק כד מהלכות שבת, "כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה. ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח" (יעוין שם עוד באריכות דבריו, ובראב"ד שם שכתב שהוא גדר לאיסור הוצאה). ולפי זה יש לחלק, שבדין הראשון של מוקצה, אשר יסודו הוא משום שאינו מוכן מבעוד יום, נאסרה אף ההשתמשות בלא טלטול. אבל במוקצה דעצים ואבנים לא נאסר אלא רק הטלטול בלבד. וכן נראה מהטעם המבואר ברמב"ם ובראב"ד הנ"ל. ואף שגם בעצים ואבנים איכא גם לדין מוקצה השני משום שאינם "מן מוכן" (שהרי אינם מוקצין אלא כשלא ייחדן מבעוד יום), אין זה אלא לרבי יהודה, דחשיב לכל דבר שלא הכינו מבעוד יום למוקצה. אבל לדידן, דקיימא לן כרבי שמעון, לא מיקרי מוקצה משום שאינו מוכן, אלא בגוונא דדחאו בידים. אבל בסתמא נמי חשיב "מוכן". ואם כן, קש שעל גבי המטה, אין בו אלא משום הדין השני דמוקצה (שאינו אוכל ולא כלי), ולכך לא נאסר אלא בטלטול. אבל בהשתמשות מותר. קהלות יעקב. ביצה סימן ד.
אבל אם היה הקש עומד למאכל בהמה, אינו מוקצה והרי הוא מותר בטלטול.
או שהיה עליו על הקש כר או סדין מבעוד יום, והיינו, שכבר שכב עליו מבעוד יום - מנענעו בידו, לפי שאין בו משום איסור מוקצה.
אלמא, שכיבה עצמה מייחדת אותו לכך, ואפילו בלא מעשה ובלא מחשבה. והיינו כרב אסי.
ומסקינן: שמע מינה!
והוינן בה: ומאן הוא תנא קמא דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל, ואית ליה דיחוד במחשבה לא מהני אלא צריך לקשור את החריות בשביל ליחדן לישיבה?
ומשנינן: רבי חנינא בן עקיבא הוא.
דכי אתא רב דימי, אמר משמיה דזעירא, אמר רב חנינא: פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקיבא למקום אחד, ומצא חריות של דקל שגדרום לשום עצים. וערב שבת היה. ואמר להם לתלמידיו: צאו וחשבו עליהן לישיבה, להתירן מאיסור מוקצה, כדי שנשב עליהן למחר (בשבת)!
וקאמר זעירא: ולא ידענא אי המקום שאליו הלך רבי חנינא, בית המשתה הוה, ומשום כן התיר המחשבה לבד אי בית האבל הוה, ומשום כך התיר! ומוכחינן: מדקאמר זעירא, "לא ידענא אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה", שמע מינה, דדוקא משום שהלכו לבית האבל או לבית המשתה היה מספיק להם ביחוד מחשבה, לפי דטרידי, ולא יכלו לקשור את החריות מבעוד יום. אבל הכא, היכא דיש שהות לקושרן, אם קשר, אין, מותר. אבל אם לא קשר, לא מטלטלין אותן בשבת על ידי מחשבת יחוד לבד.
אמר רב יהודה: מכניס אדם בערב שבת מבעוד יום מלא קופתו עפר, ומערה את העפר לקרקע ביתו, ועושה בו בעפר, בשבת, כל צרכו.
דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה: והוא דוקא כשיחד לו לעפר קרן זוית! דבהכי חשיב העפר כמוכן ועומד לכל צרכיו. אבל אם נתנו באמצע ביתו, בשביל שישמש למדרס הרגליים, הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית, ואסור משום מוקצה.
אמרו רבנן קמיה דרב פפא: כמאן אית ליה רב יהודה דמתיר את העפר שהכניסו מבעוד יום? - כרבן שמעון בן גמליאל, דסגי לליה ביחוד במחשבה.
דאי כרבנן, האמרי דבעינן מעשה המוכיח שעומד העפר לעשות בו צרכיו.
אמר להו רב פפא: אפילו תימא כרבנן, נמי אתי שפיר הא דרב יהודה. דעד כאן לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה, אלא במידי דהוא בר עבידא ביה מעשה, וכגון חריות של דקל שאפשר לעשות בהן מעשה קשירה. אבל במידי דלא בר מיעבדא ביה מעשה, כעפר, לא בעינן מעשה, אלא סגי ביחוד במחשבה.
נימא דהא דרב יהודה, כפלוגתא דתנאי הוא נשנה.
דתניא: בכל חפין (משפשפין בכדי לצחצח) בשבת את הכלים.
חוץ מכלי כסף, שאסור לשפשפן בגרתקון (מין עפר הנוצר בחביות יין), משום שהכסף הוא רך. והשפשוף בגרתקון ממחקו, מחליקו ומרככו. וממחק (מחליק ומרכך) אב מלאכה הוא.
ודייקינן: הא בנתר וחול - מותר לחוף את כלי הכסף, משום שאין הם ממחקים את הכסף.
והתניא: אף בנתר וחול אסור לחוף את הכלים!
מאי לאו בהא קמיפלגי הני ברייתות: דמר, התנא דברייתא בתרייתא, סבר, בעינן מעשה המוכיח שהחול עומד לצורכו. ואף במידי דלאו בר מעשה הוא לא סגי ביחוד במחשבה להתירו מאיסור מוקצה. ומשום מוקצה הוא דאסר לחוף בו.
ומר, התנא בברייתא קמייתא, סבר, לא בעינן מעשה, וכרב יהודה.
ודחינן: לא כן הוא.
אלא דכולי עלמא אית להו כרב יהודה, דלא בעינן מעשה המוכיח בדבר שאינו בר מעשה, אלא במחשבה סגי. ולא קשיא.
הא, ברייתא דאסרה לחוף בנתר ובחול, כרבי יהודה אתיא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.
והא, ברייתא המתירה לעשות כן, כרבי שמעון אתיא, דאמר: דבר מתכוין מותר.
דפליגי רבי יהודה ורבי שמעון אם מותר לאדם לעשות פעולה שנעשה על ידה גם מעשה איסור, כשהוא אינו מתכוין לעשיית האיסור. וכגון גרירת מטה כסא וספסל, שעל ידה נעשה חריץ בקרקע. שעשיית החריץ גופה אסורה משום מלאכת חורש. ומשום כך אוסר רבי יהודה.  7  ורבי שמעון מתיר, מאחר שאין מתכוין לעשית החריץ, אלא לגרירה בעלמא.  8 

 7.  ובכל התורה כולה לרבי יהודה חייב מדאורייתא. אבל בשבת מודה, דאין איסורו אלא מדרבנן. משום דכל שאינו מתכוון לא מיקרי "מלאכת מחשבת". אלא שבכל זאת איכא איסור דרבנן. אבל לרבי שמעון, אף בשבת אין פטורו משום "מלאכת מחשבת", אלא משום פטור "אין מתכון" דכל התורה. ומשום כן אף מדרבנן מותר. ויעויין בחידושי רבינו חיים הלוי בפרק י מהלכות שבת, שחילק מיסודם בין שני פטורים אלו. דב"אין מתכון" מותר, משום דבעינן לכונתו ורצונו במעשה. וב"מלאכת מחשבת" כתיב, דבעינן שתיעשה המלאכה לדעתו ומתוך מחשבתו.   8.  ויעויין במשנת רבי אהרן ליבמות, שחקר בגדר פטור ד"אין מתכון". אם הוא משום דבעינן נמי כונה בשביל לחייב. או, דלעולם במעשה לבד סגי. אלא דכל שאין מתכון, אין מתייחס אליו המעשה. וכן בחידושי הגר"ש רוזובסקי לכתובות שהאריך בזה.
והכא נמי, אף נתר וחול לפעמים ממחקים את הכסף. אלא שהאדם אינו מתכוון למחק אלא לצחצח את הכסף.
לרבי יהודה אסור אף שאינו מתכוין למלאכת האיסור. ורבי שמעון מתיר.
ומיהו בגרתקון אסור אף לרבי שמעון. דהרי הגרתקון ודאי ממחק את הכסף. ומודה רבי שמעון דהיכא דודאי ייעשה האיסור, אסור אף כשאינו מתכוין לאיסור. וכדקיימא לן דמודה רבי שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות". כלומר, שאסור לחתוך ראש של עוף משום נטילת נשמה, אפילו כשאינו מתכון להמית אותה. דכיון שבהכרח ימות העוף במעשה זה, הרי דינו כמתכוין לגוף האיסור (או שחל על מעשהו שם המלאכה. עיין בהערה, בביאור ענין דבר שאינו מתכוון).
ומקשינן: במאי אוקימתא להא ברייתא דשרי, כרבי שמעון?
אימא סיפא דברייתא: אבל לא יחוף בהם (בנתר וחול) את שערו בשבת, מפני שמשירין את השיער, ואסור משום גוזז.  9 

 9.  וכתבו תוספות צג ב, דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה, כיון דאין גוזז לצורך השער. ותליא בפלוגתא אחריתי דרבי יהודה ורבי שמעון בענין זה. אולם הר"ן, ועוד ראשונים כתבו, דחשיב כצריך לגופה. משום דבמשכן היתה גזיזה גם לצורך יפוי העורות.
ואי כרבי שמעון אתיא, דמתיר דבר שאינו מתכוין, הא רבי שמעון משרא קשרי אף לחוף בהם את השיער, מאחר דאינו מתכון לכך. ולא קחשיב ליה כ"פסיק רישיה ולא ימות". דאין זה מוכרח שישירו את השיער.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |