פרשני:בבלי:שבת לא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת לא א

חברותא[edit]

מעשה שהיה בשני בני אדם  שהמרו, שהתערבו, זה את זה.
וכך אמרו זה לזה: כל מי שילך ויקניט, ויצליח להקניט (להכעיס) את הלל, יטול ד' מאות זוז.
אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו לכבוד שבת.
הלך אותו אחד ועבר על פתח ביתו של הלל. אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? האם יש כאן הלל? ונתכון לפנות לנשיא ישראל בלשון שהוא גנאי עבורו.
נתעטף הלל, ויצא לקראתו.
אמר לו הלל: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול אותך.
אמר לו הלל: שאל בני, שאל!
שאלו: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? (רש"י מפרש ב' פירושים: או מפני מה ראשיהם אינם עגולים, או מפני מה ראשיהם עגולים).
אמר לו הלל: בני, שאלה גדולה שאלת!  85  והתשובה היא: מפני שאין להם חיות (מילדות) פקחות ואינם יודעות להוציא את העובר ממעי אמו באופן שלא יפגע העובר.

 85.  המהרש"א מקשה שהרי במילי דעלמא נאמר אל תען כסיל כאולתו, ואם כן מדוע הלל ענה לו? והאריך המהרש"א ליישב שהלל בענותנותו חשב שבשאלות אלו בא לרמז לו על דברים הנוגעים לדברי תורה. ובשפת אמת תירץ שהלל השיב לו אתה חושב ששאלת מילי דעלמא, אבל לא כן הוא כי שאלה גדולה שאלת, שאין כאן סתם מילי דעלמא, אלא מילי דשמיא, שהרי צריך להתבונן ביצוריו של הקב"ה ולהבין מדוע משתנים אלו מאלו.
הלך אותו אדם, והמתין שעה אחת.
לאחר שהמתין, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?
נתעטף הלל ויצא לקראתו.
אמר לו הלל: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו הלל: שאל בני, שאל!
שאלו: מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות - רכות? (פירוש נוסף: שעיניהם אינם מאורכות אלא עגולות).
אמר לו הלל: בני, שאלה גדולה שאלת!
והתשובה היא: מפני שהתרמודיין הם דרין בין החולות וכיון שהרוח נושבת בעיניהם נעשו עיניהם רכות.
(ולפי הפירוש השני עיניהם עגולות כדי שלא יכנס החול בעיניהם).
הלך אותו אדם והמתין שעה אחת.
לאחר שהמתין חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?
נתעטף הלל ויצא לקראתו.
אמר לו הלל: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול!
אמר לו הלל: שאל בני, שאל!
שאלו: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?
אמר לו הלל: בני, שאלה גדולה שאלת.
והתשובה היא: מפני שהאפרקיים דרין בין בצעי (ביצות) המים, ולכך עשה להם הקב"ה רגלים רחבות כדי שלא יטבעו. פירוש נוסף: שכיון שהם הולכים יחפים רגליהם רחבות שאין הנעל דוחקת את הרגל ויוצרת את הדפוס שלו.
אמר לו אותו אחד: עוד שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס עלי.
נתעטף הלל וישב לפניו, אמר לו: כל השאלות שיש לך עוד לשאול, שאל!
אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?
אמר לו הלל: הן!
אמר לו: אם אתה הוא - הלואי שלא ירבו כמותך בישראל.
אמר לו הלל: בני, מפני מה אתה אומר כן?
אמר לו: מפני שאבדתי (הפסדתי) על ידך, בגללך, ד' מאות זוז, שהתערבתי עם חברי שאצליח להכעיסך.
אמר לו הלל: הוי זהיר ברוחך! כדי, ראוי הוא לכך הלל, שתאבד על ידו ד' מאות זוז, ועוד ד' מאות זוז, ובלבד שהלל לא יקפיד.
תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי.
אמר לו אותו נכרי: כמה תורות יש לכם?
אמר לו שמאי: שתים, אחת תורה שבכתב, ואחת תורה שבעל פה.
אמר לו הנכרי: על תורה שבכתב אני מאמינך באמיתותה שתלמדני, ותורה שבעל פה איני מאמינך. ועתה, גיירני על מנת שתלמדני רק תורה שבכתב.
גער בו שמאי, והוציאו מלפניו בנזיפה. שהרי למדנו בבכורות ל ב גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. (ובחידושי רא"מ הורביץ הוסיף שנזף בו לפי שאף גוים מצווים בתורה שבעל פה, בז' מצוות שלהם).
בא אותו נכרי לפני הלל. גייריה. וטעמו היה משום שסמך על חכמתו שלבסוף יקבל ממנו גם תורה שבעל פה. ולכן, אינו דומה הגוי הזה לגוי המקבל על עצמו את כל התורה חוץ מדבר אחד. כיון שלא כפר בה אלא שלא האמין שהיא מפי הגבורה, וסמך על כך שלבסוף יאמין לו. (רש"י בסוגיין, ותוס' יבמות קט ב).
יומא קמא - ביום הראשון שלמד אצל הלל, אמר לו את סדר האותיות: א"ב ג"ד.
למחר, אפיך ליה הפך לו הסדר ולמדו תשר"ק.
אמר לו הגר להלל: והא אתמול לא אמרת לי הכי?
אמר לו הלל: מנין אתה יודע שזו אלף, וזו בית, לאו, עלי דידי שלמדתיך אתמול קא סמכת? ולכן, תורה דעל פה - נמי סמוך עלי שאלמדך.
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי.
אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת;.
דחפו שמאי באמת הבנין, מקל מדה שהיו מודדים בו, שהיתה בידו  86 .

 86.  לעיל גער בו והוציאו בנזיפה, וכאן דחפו באמת הבנין, מבאר המהרש"א שרימז לו בזה, שכשם שאין הבנין עומד על יסוד אחד, כך התורה גדולה ורחבה ואי אפשר להעמידה רק עם יסוד אחד.
בא אותו הנכרי לפני הלל, גייריה.
אמר לו הלל: יסוד התורה הוא: מה דעלך סני - לחברך לא תעביד! מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך - זו היא כל התורה כולה!
ואידך, שאר דברי התורה, פירושה של כלל זה, זיל גמור - למד ותדע.
שוב מעשה שהיה בנכרי אחד שהיה עובר מאחורי בית המדרש, ושמע קול סופר (מלמד תינוקות) שהיה אומר את הפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד".
אמר: בגדים הללו - למי הם מיועדים?
אמרו לו: לכהן גדול.
אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.
בא אותו נכרי לפני שמאי, אמר ליה: גייריני על מנת שתשימני כהן גדול.
דחפו שמאי באמת הבנין שבידו.
בא לפני הלל, גייריה. לאחר שגיירו, אמר ליה: כלום הרי מעמידין מלך אלא מי שהוא יודע טכסיסי צרכי והנהגות מלכות. לך למוד טכסיסי מלכות.
הלך וקרא פסוקי התורה, כיון שהגיע לפסוק "והזר הקרב יומת", אמר ליה להלל: מקרא זה - על מי הוא נאמר?
אמר לו הלל: פסוק זה נאמר אפילו על דוד מלך ישראל, שאם הוא זר וקרב למזבח הרי הוא במיתה.
נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל, שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם הקדוש ברוך הוא, קרא להם שם חיבה "בני בכורי ישראל", ולמרות כך, כתיב עליהם "והזר הקרב יומת". גר הקל, שבא במקלו ובתרמילו, על אחת כמה וכמה שגם הוא באזהרת "והזר הקרב יומת".
בא אותו הגר לפני שמאי, ואמר לו לשמאי: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת". וכך היה לך ראוי לומר לי מתחילה, ולא לדחותני בכעס באמת הבנין. (מהרש"א).
בא לפני הלל, ואמר לו: ענוותן אתה, הלל! ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.
לימים, לאחר זמן, נזדווגו שלשתן למקום אחד, נפגשו זה שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וזה שרצה ללמוד את התורה על רגל אחת, והאחרון שרצה להיות כהן גדול.
אמרו זה לזה:
קפדנותו של שמאי - בקשה לטורדנו מן העולם.
ענוותנותו של הלל - קרבנו תחת כנפי השכינה.
אמר ריש לקיש: מאי, מהו ביאור הפסוק, דכתיב: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת - יראת ה' היא אוצרו"?
פסוק זה הוא כנגד ששה סדרי משנה:
"אמונת", זה סדר זרעים, שמתוך אמונתו מפריש מעשרותיו כראוי, (תוס' הביאו בשם הירושלמי: שמאמין בחי העולמים, וזורע).
"עתיך", זה סדר מועד, שהוא מיוסד על שבתות ומועדי השנה.
"חוסן", זה סדר נשים, משום ש"חוסן" הוא לשון יורשים (והנחלה נקראת "אחסנתא"), ועל ידי אשה נולדים יורשים.
"ישועות", זה סדר נזיקין, שעל ידי לימוד סדר נזיקין הוא "מושיען" - מזהירן לפרוש מלהזיק ולהתחייב ממון.
"חכמת", זה סדר קדשים;.
"ודעת", שהיא עדיפה על החכמה, זה סדר טהרות  87 .

 87.  הבן יהוידע (לקמן לד, א) כתב בשם מוהרי"ח לבאר מאמר חז"ל "שתלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו" פירושו, ת"ח שאין בו דעת - שאינו יודע אלא ה' סדרים, אבל אינו יודע סדר טהרות הנקרא דעת, נבלה טובה הימנו - כלומר יוכל בקלות להכשל בטומאה חמורה מבלי להבחין בכך.
ואפילו הכי, הדבר החשוב מכולם - "יראת ה' היא אוצרו". שעל ידי יראת שמים תורתו משתמרת.
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין בבית דין של מעלה, אומרים לו:
א. האם נשאת ונתת במסחרך באמונה? האם לא היה בעסקיך שום גזל ומרמה? (משנה ברורה או"ח סי' קנ"ו)  88 .

 88.  התוספות בקידושין (מ, ב) הקשו, שהרי אין נפרעין מן האדם אלא על דברי תורה תחילה, ומדוע שואלים אותו קודם על משא ומתן באמונה? ופירשו התוספות ששואלים אותו בתחילה על משא ומתן, אבל העונש מתחיל על דברי תורה. ובסנהדרין תירצו התוספות עוד, שיש אדם שלא למד מעולם, והוא ודאי נידון קודם על דברי תורה, אבל מי שלמד ועסק גם בתורה וגם במשא ומתן אלא שלא קבע עיתים לתורה, שואלים אותו קודם על משאו ומתנו. הגר"א ביאר שדברי רבא הם המשך לדברי ריש לקיש שנאמרו קודם לכן בפירוש הפסוק והיה אמונת עתיך וגו' שזה כנגד ששה סדרי משנה, ועל זה באו דברי רבא ששואלים את האדם בדין אם למד ועסק בכל חלקי התורה, דהיינו, נשאת ונתת באמונה - סדר זרעים הנקרא אמונה, קבעת עתים לתורה - סדר מועד הנקרא עתיך, עסקת בפריה ורביה - סדר נשים, ציפית לישועה - סדר נזיקין הנקרא ישועות, פלפלת בחכמה - סדר קדשים הנקרא חכמת, הבנת דבר מתוך דבר - סדר טהרות הנקרא דעת. וזהו תחילת דינו של אדם על דברי תורה.
ב. האם קבעת עתים - זמנים - ללמוד תורה? שאף אדם שהוא טרוד לפרנסתו מחוייב לקבוע לו זמנים ללימוד התורה.
ג. האם עסקת בפריה ורביה?  89 

 89.  כתב המהרש"א לא נאמר קיימת פריה ורביה אלא עסקת, והכונה בזה להשיא יתום ויתומה. ובבן יהוידע כתב לבאר את השאלה של פריה ורביה, שהלומד בשביל לעשות, דומה לנושא אשה כדי להוליד ממנה בנים, שהרי המעשים הטובים הם תולדותיו של האדם, וזו הכונה, האם עסקת בתורה בשביל פריה ורביה, היינו כדי לעשות מצות.
ד. האם ציפית לישועה? שנתנבאו עליה הנביאים על העתיד לבוא.
ה. האם בלימודך פלפלת בחכמה? שאין לו לאדם לפלפל בפלפולי הבל, אלא בשכל חכמה ודעת (מהרש"א).
ו. האם הבנת דבר מתוך דבר?
ואפילו הכי - החשוב מכולם. אי יראת ה' היא אוצרו, אין, הרי הוא זוכה בדין. ואי לא, לא.
משל למה הדבר דומה?
לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך השליח והעלה לו. אמר לו בעל הבית: האם עירבת לי בהן קב חומטין? שהם היו מניחים בתבואה אדמה מלוחה, כדי שתשמרם שלא ירקיבו.
אמר ליה השליח: לאו!
אמר ליה בעל הבית: אם כך - מוטב היה אם לא העליתה כלל (שמתוך כך ירקיבו).
והנמשל הוא: שאף אדם שלמד את כל התורה צריך שתהיה מעורבת בו "יראת ה'" כדי לקיים את אוצר התורה, ויתקיים לימודו בידו  90 .

 90.  מי שלומד ואין לו יראת שמים עדיף שלא ילמד, וביאור הדבר, כי יש בלימוד חכמה סכנה שעל ידי כך האדם מתמלא בגאוה וחושש כי הכל בא לו מחכמתו וישכח את הקב"ה ואת יראתו, ולכן אם אין לו יראת שמים עדיף שלא יחכים כלל. שפתי חיים.
תנא דבי רבי ישמעאל: מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה, ואינו חושש לאיסור הונאה בכך שמוסיף את החומטין למידת התבואה ומחשב אותם בדמי התבואה, כיון שעל ידי כך נשמרת התבואה  91 .

 91.  כתב הנפש החיים (שער ד, ז,) שבאמצע הלימוד הרשות נתונה לאדם להפסיק זמן מועט להתבונן מחדש ביראת ה', וזו כוונת חז"ל במאמרם "משל לאדם שאמר לשלוחו וכו' אמר לו ערבת לי בהן קב חומטין, א"ל לא, א"ל מוטב שלא העלית", ודבר זה הוא על ענין עסק חכמת התורה שראוי לערב בו את יראת ה' כדי שיתקיים תלמודו בידו. ולכן נסמכה הברייתא של "תנא דבי ר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש", שלכאורה שייך לדיני גזל ואונאה בסדר נזיקין, והובא כאן להורות שכמו שבמשא ומתן נראה העירוב של קב חומטין כגזל ואונאה, אך מכיון שהעפר שהוא מערב זהו השימור והקיום של כל התבואה, אין כאן חשש לגזל, וכן גם בלימוד התורה רשאי להפסיק ולבטל זמן מועט כדי לגרום שתתקיים אצלו חכמת התורה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |