פרשני:בבלי:שבת נט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נט א

חברותא[edit]

ומשנינן: אלא, אמר רבא: שהסיבה שזוג בלי ענבל נחשב כלי היא -  הואיל וראוי הזוג להקישו על גבי חרס, ועדיין הוא כלי המשמיע קול, וכמו שהיה בתחילה. ולכן לא בטל ממנו תורת כלי לקבל טומאה  51 .

 51.  וראה רש"י שהוא מסכם למסקנא את חילוקי הדינים בזוג של גדול, וקטן, ושל בהמה. ומבואר בדבריו שבזוג של בהמה אין חילוק אם היה לו עינבל והוא ניטל או שלא היה לו מעולם, ודינו תמיד שהוא טהור. והחילוק הזה נאמר רק בזוג של תינוק קטן, אלא שלא כתב רש"י מה הסיבה לכך. והחתם סופר מסביר שהסיבה שזו שניטל עינבלו טמא הוא מפני שראוי להקישו על חרס, וזוג של בהמה כל השימוש שמחשיב אותו לכלי הוא השימוש לבעלים שידע היכן נמצאת בהמתו, ובלי עינבל אין לו שימוש לדעת היכן בהמתו. והשפת אמת מסביר שהשימוש להקישו על חרס שייך רק בזוג של תינוק, שהתינוק בעצמו (או המשחק עמו) יקיש בו על חרס וישמיע קול, אבל בזוג של בהמה אין מי שיקיש עליו שנוכל להחשיבו כלי. אבל הרמב"ם (כלים ח, ז) כתב חילוק זה גם על זוג של בהמה.
איתמר נמי, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הואיל וראוי להקישו על גבי חרס.
ואילו רבי יוחנן אמר: לא בטל מהזוג שם כלי הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק  52 . ודי בכך שיש בו שימוש לדבר אחר מאשר שימושו הקודם, כדי שיחשב כלי.

 52.  וכתבו התוספות שמדובר שלא ייחדו לצורך זה של שתיית מים לתינוק ואף ששינוי תשמיש של כלי צריך ייחוד לכך כמבואר ברש"י להלן (צה, ב), (והריטב"א מוסיף שפירוש רש"י שם מוכח בגמרא, וכן העיר רבי עקיבא איגר) כאן מועיל האפשרות להשתמש לשתיית מים בצירוף סברת אביי הואיל והדיוט יכול להחזירו. והרשב"א והריטב"א כתבו שמועיל צירוף הואיל ויש אפשרות להחזירו אפילו על ידי אומן. וראה מהרש"א ושפת אמת. והחילוק לדינא בין אביי לרבא ורבי יוחנן לענין טומאת זוג, שלפי הטעם של אביי גם העינבל לבד יקבל טומאה, ואילו לרבא ורבי יוחנן רק הזוג יקבל טומאה.
ומקשינן: וכי רבי יוחנן לא בעי שישאר בכלי שימוש מעין מלאכה ראשונה, כדי שישאר ראוי לקבל טומאה?
והתניא בברייתא: כתיב ביחס לטומאת מושב הזב: "וכל כלי אשר ישב עליו הזב - יטמא".
יכול אפילו כפה הזב, שהפך על פיה, מידה שמודדים בה סאה, המיועדת למדידה ולא לישיבה, וישב עליה. או כפה תרקב, מידת חצי סאה (סאה ו' קבין ותרקב ג' קבין, וזהו שמו: תרי וקב), וישב עליה, יכול יהא טמא אותו כלי מידה בטומאה חמורה של מושב (מדרס) הזב, שהיא אב הטומאה, המטמאה אפילו אדם וכלים?
תלמוד לומר: (ויקרא טו ד) "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא".
"אשר ישב" בצירה, בלשון הווה מתמשך, כתיב, ולא "אשר ישב" בקמץ, בלשון עבר - ללמדנו, כי רק מי (כלי) שמיוחד לישיבה, שיושבים עליו בתמידות, ולא שאירע שישב עליו באופן חד פעמי, הוא שנטמא בטומאת מדרס החמורה על ידי שישב עליו הזב.
יצא כלי זה, שהוא מיועד למדידה ואינו מיועד לישיבה, שאינו נטמא אלא טומאת מגע קלה.
לפי שאומרים לו לזב שהתיישב עליו: עמוד ממנו, ונעשה בו מלאכתנו שנמדוד בו. ולכן אין הוא נחשב מושב.
רבי אלעזר אומר: רק ביחס לטומאת מדרסות אין הוא נטמא, כי אומרים לו למי שעליו: עמוד ונעשה מלאכתנו, ולפי שאינו ראוי לישיבה אינו מקבל טומאת מדרס הזב החמורה  53 .

 53.  רש"י מפרש שנאמרו כאן שני דינים א. ביחס לקבל טומאת מדרס שצריך הכלי להיות מיוחד למדרס, וכשאומרים לו עמוד (ממדרס) ונעשה מלאכתנו (הראשונה) אינו נחשב מיוחד למדרס, ב. ביחס לטהרת כלים, שאם המדרס נטמא כבר בטומאת מדרס החמורה ואחר כך הוא נחלק לשנים, אם הוא עדיין ראוי למדרס נשאר בטומאתו ואם הוא אינו ראוי למדרס אף שהוא עדיין נחשב כלי בטלה טומאת מדרס החמורה ממנו. וקושיית הגמרא היא מהדין השני שנכלל בברייתא זו. והתוספות הקשו אם כן לצורך מה הביאה הגמרא את התחלת הברייתא שמדובר בה רק על הדין הראשון של קבלת טומאה, שאינו שייך לקושיא? ולכן פירשו באופן אחר, ראה להלן. וראה פני יהושע.
אבל, ואין אומרים בכלי הטמא בטומאת אב הטומאה, כשהוא "טמא מת": עמוד ונעשה מלאכתנו הקודמת  54 . והיינו, שאפילו אם נשבר הכלי הטמא בטומאת מת, ואינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, עדיין הוא טמא בטומאתו הקודמת, כל שראוי הוא עדיין למלאכה אחרת.

 54.  רש"י. וכפירושו שהובא לעיל. והתוספות מפרשים שהברייתא מדברת רק על קבלת טומאה בכלי שהיה מיועד למדידה (סאה ותרקב) והוא כפה אותו וישב עליו שאינו מקבל טומאת מדרס, משום שאומרים לו עמוד ממה שאתה יושב עליו ונשתמש בו ככלי טהור למלאכתו הקודמת, ונחלקו בטמא מת - דהיינו כלי שלא היה מקבל טומאה (זוג בלי עינבל) והשתמש בו לגמוע מים, אם אומרים לו עמוד מגמיעת המים ונעשה בו מלאכתנו של השמעת קול ולא יקבל טומאה כי אין לו עינבל, או שהוא מקבל טומאה משום שהוא ראוי לשתיית מים.
ורבי יוחנן אומר: אף אומר בכלי שהוא טמא מת: עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה. וכל כלי הטמא בטומאת מת שנשבר עד ששוב אינו ראוי עוד למלאכתו שבשעת טומאה, הרי הוא טהור.
ואם כן קשה דברי רבי יוחנן הסותרים: שלענין טומאת זוג אמר לעיל שטמא אף בלא ענבל, הואיל וראוי לגמע בו מים. וכאן הוא אומר שהכלי טמא רק אם אפשר לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה.
ומסקינן: איפוך קמייתא. ודברי רבי יוסי ברבי חנינא לעיל, לענין זוג שצריך שיהיה ראוי למעין מלאכתו, הם דברי רבי יוחנן
ומתמהינן: ומאי חזית, מה ראית דאפכת קמייתא, והעמדת את שיטת רבי יוחנן שצריך שיוכל לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה?
איפוך בתרייתא, תהפוך את שמות החולקים במימרא השניה, ואמור כי דברי רבי יוחנן שצריך מעין מלאכתו הראשונה הם דברי רבי אלעזר, ואילו רבי יוחנן סבר שלא צריך שיהיו יכולים לעשות בו מעין מלאכתו הראשונה, וכמו שאמר במימרא הראשונה!?
ומשנינן: אין להפוך את המימרא השניה דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי כדי לטמא את הכלי, שיהא אפשר לעשות בו שימוש שהוא מעין מלאכה ראשונה.
דתנן במסכת כלים: סנדל של בהמה שעושין לה כדי שלא ינזקו פרסותיה באבנים - של מתכת טמא, ושל עץ טהור  55 .

 55.  תוספות, והסיבה לכך משום שהגמרא להלן מפרשת כמה סוגי שימוש שיש לאדם בסנדל של בהמה, וכולם לא שייכים רק בסנדל ממתכת, והביאו עוד גירסא של בהמה ושל מתכת, ובאמת מדובר בסנדל של בהמה העשוי מעץ.
והוינן בה: למאי חזי הסנדל בתורת כלי? הרי אין כלי נטמא אלא הראוי לאדם, ובאופן רגיל אין אדם נועל סנדל של בהמה.
ואם תחשיבנו כתשמיש בהמה ויטמא מדין כלי בהמה, הרי אין תכשיט לבהמה  56 .

 56.  רש"י ומכאן הוכיח התפארת ישראל (כלים כ, בבעז אות ז) שהמיעוט שאין תכשיט לבהמה נאמר על כל תשמישי וכלי בהמה, שהרי הסנדל עשוי כדי להגן על רגלי הבהמה כמו שכתב רש"י בעצמו, ואינו מקבל טומאה משום שאין תכשיט לבהמה. אולם לעיל נח, ב הובא שהר"ן כתב שזוג של בהמה מטמא מצד שהוא משמש את הבהמה, ורק תכשיט התמעט מבהמה ולא כלי תשמיש אחרים, ראה מה שנכתב שם.
אמר רב: הסנדל של בהמה טמא מכח היותו כלי הראוי לתשמיש של אדם בשעת הדחק. שהרי הוא ראוי לשתות בו מים בשעת מלחמה  57  כאשר אין כלים רגילים לשתיה.

 57.  והקשו התוספות אם כן גם זוג שלא היה עינבל מעולם יהא טמא משום שיכול לשתות בו מים? והתוספות הרא"ש וריטב"א הוסיפו שכל כלי של בהמה כמו טבעת בהמה תהא טמאה משום שאפשר להשתמש בה לאדם? ותירצו שמדובר כאן שמיד בשעת עשייתו הוא מיועד בשעת הדחק לשימוש זה של שתיית מים, ולכן כשהשימוש העיקרי שלו הוא לצורך בהמה ויש בו גם שימוש (טפל) לאדם הוא טמא, ונחלקו אם צריך שהשימוש הנוסף לאדם צריך להיות מעין מלאכתו העקרית שנועד לבהמה או לא. וזו אותה מחלוקת בכלי שנשבר ונשתנה שימושו לדבר אחר, אם צריך שיהא השימוש מעין מלאכתו הראשונה. ורבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שזוג שלא היה בו עינבל מעולם הוא עדיין גולמי כלי, שעדיין לא נגמרה עשיית הכלי ולכן הוא טהור, אבל כלי גמור של בהמה ויש בו שימוש גם לאדם (בעת הדחק) טמא.
ורבי חנינא אמר: ראוי הוא לסוך בו שמן במלחמה.
ורבי יוחנן אמר: ראוי הוא בשעה שבורח האדם מן הקרב, שאז מניחו לסנדל ברגליו, ורץ בו על קוצים ועל הברקנים  58 .

 58.  הקשו התוספות מדוע הוא לא טמא מדרס שהרי כל טומאתו היא מצד שהאדם נועלו בשעת הקרב? ותירץ רבי אלעזר משה הורביץ שבאמת טומאת מדרס צריכה ייחוד וייעוד רק למדרס, (ואפילו אם אדם אחר ישתמש בו למדרס לא נעשה בכך מיוחד למדרס) ובודאי שמדרס בשעת הדחק לא מייחדו למדרס, ורק לגבי שיחשב שהוא ראוי עדיין למעין מלאכתו העיקרית של מנעל לבהמה, די במה שלפעמים האדם נועל אותו שיחשב כלי אדם, אבל לא יחשב למיוחד למדרס בכך.
ולמדנו מדברי רבי יוחנן כי כיון שייחדו לנעילה של בהמה הרי הוא מקבל טומאה (בתור כלי הראוי לתשמיש אדם בשעת הדחק) רק משום שהוא ראוי לשימוש של נעילה. אך אם הוא היה ראוי לאדם רק כדי לשתות בו או לקבל בו שמן בשעת הדחק - אין הוא מקבל טומאה.
והוא הדין ביחס לביטולו של כל כלי טמא מטומאתו, שאם אינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה - שוב אינו טמא.
והוינן בה: מאי בין רב לרבי חנינא?
איכא בינייהו כגון דמאיס הסנדל. לרב לא מטמא כי אינו ראוי לשתות בו כלל. ולרבי חנינא מטמא, שהרי עדיין ראוי לסוך בו  59 .

 59.  רש"י כתב שרב חולק על רבי חנינא וסובר שאין דרך לסוך שמן במלחמה ואין דבר זה נחשב לשימוש. והוסיף עוד שחילוק זה דמאיס הוא גם בין רב לרבי יוחנן, שאם הוא מאיס רב מטהר ורבי יוחנן אוסר משום שראוי לרוץ בו. והקשו רבי אלעזר משה הורביץ והחזון איש (כלים טז, טו) אם כן אין ראיה מכאן שרבי יוחנן סובר שצריך דוקא מעין מלאכתו הראשונה, שהרי אפשר לומר שהוא רק בא להוסיף שסנדל מאיס שאין בו את השימוש שאמר רב, וכן הוא חולק על השימוש של סיכה (כמו שרב עצמו חולק על רבי חנינא) בכל זאת הוא מקבל טומאה מצד שיכול לברוח ולרוץ בו, אבל הוא מסכים שסנדל שאינו מאיס מועיל בו שימוש לשתיית מים אף שאינו מעין מלאכתו הראשונה ? ובאמת המהרש"א כתב שכונת הגמרא כאן לדחות את הראיה מרבי יוחנן, משום שאפשר לומר שהוא רק בא להוסיף טעם נוסף שיש בו נפקא מינא לדינא בסנדל מאיס וכמו הקושיא הנ"ל. ותמה החזון איש הרי מפורש בהמשך הגמרא שאם הסנדל כבד ואינו ראוי לברוח סובר רבי יוחנן שאינו מקבל טומאה, משום שצריך שימוש מעין מלאכתו הראשונה והיינו שהגמרא נשארת שרבי יוחנן סובר כך. ולכן הם מפרשים שכולם מודים לטעם של רבי יוחנן (ומרש"י רואים שאינו סובר כן) והם רק באו להוסיף סיבה שגם באופן שהסנדל כבד ואי אפשר לרוץ בו הוא טמא, ורבי יוחנן עצמו סובר שאם הוא כבד הוא אינו מקבל טומאה בכל אופן (גם באינו מאיס), ומוכח שרבי יוחנן סובר שצריך שימוש מעין מלאכתו הראשונה.
ומאי איכא בין רבי יוחנן לרבי חנינא?
איכא בינייהו דיקיר, כבד הסנדל ואין ראוי להשתמש בו לברוח.
שנינו במתניתין: ולא תצא האשה בעיר של זהב.
והוינן בה: מאי לא תצא ב"עיר של זהב"?
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים דדהבא, תכשיט של זהב שירושלים מצויירת בה (ומחברים אותו למלבוש)  60 .

 60.  ראה לעיל במשנה (נז, א) שרש"י מפרש שהכונה היא לסיכה בצורת עיר של זהב, והתוספות מפרשים שהיא עטרה על הראש בצורת עיר, ונחלקו אם אסרו עטרה רק לכלות או לכל הנשים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |