פרשני:בבלי:שבת סד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סד ב

חברותא[edit]

מפני  שזנו את עיניהם במראית העין נהנו מן הערוה.
אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ טבעת עם תכשיטין שבפנים כומז?
לומר לך - כל המסתכל (כשמתכון להנות) באצבע קטנה של אשה שהיא מקום טבעת הרי הוא כאילו מסתכל במקום התורפה שעל שניהם הם הביאו כפרה על הראייה.
מתניתין:
יוצאה אשה בחוטי שער שקולעת  47  בהן את שערה בין היו החוטים תלושים משער שלה בין היו החוטים משער של חבירתה בין היו משל בהמה כגון שער סוס.

 47.  רש"י. וכך פירש גם את המשנה בתחילת הפרק (נז, א), אבל התוספות והרא"ש שם מפרשים את המשנה בחוטים שקשורים מעל השערות, וראה שם שבמחלוקת זו יש נפקא מינה לדיני חציצה בטבילה בשערות - שלדעת רש"י כשהשער שלה עצמה קלוע וכן חוטים הקלועים בתוך השער, מספיק שהיא תרפה את הקליעה ואינם חוצצים, ולדעת התוספות והרא"ש צריך לסתור לגמרי את קליעת השער ולהוציא חוטים הקלועים בתוך השער. ראה שו"ע (יו"ד קצח, ב. ואו"ח שג, א) ופרי מגדים וביאור הגר"א.
ויוצאה גם בטוטפת ציץ של זהב המגיע מאוזן לאוזן, ובסרביטין ציץ שכורכתו על ראשה ואינו מגיע אלא עד הלחיים ותלוי לה על לחייה מכאן ומכאן, בזמן שהן תפורין בשבכה שלה התירו לצאת בהן, ולא חששו שתבוא לשלוף את השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי לא תגלה שערה.
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת. חוץ מכבול שהוא כיפה של צמר שעל ראשה  48  שיוצאה בו, ובפאה נכרית לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה.

 48.  רש"י, וכתב שאף שנחלקו האמוראים לעיל (נז, ב) מהו כבול ששנינו במשנה (נז, א), במשנה כאן כולם מודים שהכונה היא לכפה של צמר. והתוספות לעיל תמהו עליו, וראה פני יהושע (שם).
וכן יוצאה אשה לרשות הרבים במוך שבאזנה בזמן שהוא קשור לאזנה והוא עשוי לבלוע את צואת וליחת האוזן, ומתוך שהוא קשור לא חששו שמא יפול ותבוא להוליכו ארבע אמות ברשות הרבים. ובמוך הקשור שבסנדלה שמניחה שם לתענוג. ובמוך שהתקינה לנדתה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יפול עליה ויצערנה  49 .

 49.  תוספות. ורש"י מפרש שמניחה אותו כדי להגן על בגדיה, והקשו התוספות הרי הגמרא לעיל (יא, ב) אומרת שהגנה מטינוף נחשב משא ולא בגד? וראה מה שתירץ בהגהות רבי אלעזר משה הורביץ. והשו"ע (שא, יג) פסק כמו תוספות, וכתב (שם יד) שאם הוא עשוי כמו מלבוש מותר אפילו לצורך הגנה מטינוף הבגדים. (כגון מעיל גשם).
וכן יוצאה אשה בפילפל שמניחה בפיה אשה שריחה רע. ובגלגל מלח שמניחה בפיה לרפואת שיניה וכל דבר שניתן לתוך פיה יוצאת.
ושלושת רפואות אלו יוצאת בהן, ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת אלא מבעוד יום שבשבת אסור ליטול רפואות גזירה שמא יבוא לשחוק סממנין בשבת  50 .

 50.  התוספות בשם הר"ר פורת. ולפירושו מדובר כאן רק על מה שנותנת לתוך פיה ולא על מוך שבאזנה ובסנדלה. ורבי עקיבא איגר הקשה שפלפל עשוי להפיג ריח רע ואינו נחשב כרפואה בשבת כמבואר בתוספתא? והמלאכת שלמה כתב שהמשנה מדברת רק על גרגר מלח (לרפואת שיניים) ולא על פלפל, ובהגהות חשק שלמה הוכיח מהמרדכי שהמשנה מדברת רק על גרגר מלח ולא על פלפל. והתוספות הקשו שיהא מותר להחזירו אם נפל כמו רטיה, שברפואה לא גזרו על החזרת הרפואה? ולכן פירשו שאסור לתת לכתחילה לתוך פיה וכן להחזיר משום שנראה כאילו היא מערמת כדי לטלטל ולהוציא בתוך פיה. ולפי פירושם האיסור להחזיר ולתת לכתחילה הוא גם על מוך שבאזנה וסנדלה. וראה להלן עוד חילוק לדינא בין הפירושים הנ"ל.
ואם נפל הרפואה בשבת לא תחזיר שכשם שאסור לתת תרופה לכתחילה בשבת כך גם להחזירה אסור  51 .

 51.  התוספות יום טוב כתב שדוקא אם נפל על הקרקע אסור להחזיר, אבל אם נפל על כלי מותר. וחילוק זה כתבו התוספות על החזרת רטיה על מכה. אבל המגן אברהם (שג, יא) דחה את דבריו משום שדוקא לפי הר"ר פורת שהאיסור להחזיר במשנתנו הוא משום רפואה בשבת יש לחלק כך, אבל לפירוש התוספות (הובא לעיל) שהאיסור משום שנראה שהיא רוצה להוציאם בפיה אין לחלק בין נפל על כלי או על הקרקע. (ראה משנה ברורה שג, נ).
שן תותבת שהיא שן של זהב, רבי מתיר לצאת בה וחכמים אוסרים כיון שמשונה היא שן זו משאר השינים חששו שמא יחייכו עליה ותשלוף שן זו ותבוא להוליכה ארבע אמות ברשות הרבים.
גמרא:
וצריכא המשנה לחדש את כל שלושת האופנים שמותר לה לצאת בחוטי שער שקולעת בהן שערה, בין בשלה, בין בשל חבירתה, ובין בשל בהמה.
משום דאי אשמעינן רק שיוצאת בשער דידה היינו טועים שדוקא משל עצמה התירו חכמים משום דלא מאיס ולא יבואו לחייך עליה ולא תבוא לשלוף אותו.
אבל משער של חבירתה דמאיס, אימא לא התירו שמא יבואו לחייך עליה ומתוך כך תבוא לשלוף אותו, לכך אמרה המשנה משל חבירתה גם כן.
ואי אשמעינן דמשער של חבירתה מותר לצאת בו היינו חושבים שדוקא בזה התירו חכמים משום דבת מינה הוא ולא ניכר הדבר ולא יבואו לחייך עליה.
אבל שער דבהמה דלאו בר מינה הוא אימא לא התירו חכמים, צריכא המשנה לחדש שיוצאת גם בשל בהמה.
תנא: התירו לצאת בחוטי שער ובלבד שלא תצא ילדה ששערותיה שחורות בחוטי שער של זקנה שהם לבנות, ולא תצא זקנה בחוטי שער של ילדה ששערותיה שחורות שבהן חששו חכמים שמתוך שהדבר מגוחך תבוא לשלוף אותן.
והוינן בה: בשלמא זקנה בשל ילדה צריך לחדש שאף על פי ששבח הוא לה אסרו לצאת בהן, אלא ילדה בחוטים של זקנה אמאי צריכה הברייתא לומר שלא תצא, פשיטא שהרי גנאי הוא לה?  52 

 52.  תוספות. והם גורסים בברייתא שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקינה (להיפך מהסדר שבגירסא שלנו) וקושיית הגמרא: שאחרי הרישא שלא תצא זקינה בשל ילדה אין שום חידוש בסיפא. ועוד פירשו שהשאלה היא מה צריך התנא לדבר על דבר שלא עושים אותו בכלל אפילו בחול. אבל הרמב"ם (יט, ט) פסק שזקינה בשל ילדה אסור שהוא כמו תכשיט אצלה ועלולה לשולפן ולטלטלן, וילדה בשל זקינה באמת מותר (והתוספות כתבו שעל זה הקשו: פשיטא שאסור), וכתב הכסף משנה שצריך לומר שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא, וראה מגיד משנה וספר שבת של מי.
ומשנינן: אין הכי נמי שילדה בשל זקנה פשיטא הוא, ואין צריך התנא להשמיענו, אבל איידי מתוך דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה.
שנינו במשנה: מותרת לצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר.
אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים חוץ מכבול ופאה נכרית שהתירו לצאת בהן לחצר.
רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל - כל התכשיטים כולן מותרים בחצר ככבול  53 .

 53.  נחלקו הראשונים איך ההלכה בדין זה. הרמב"ם ורוב הפוסקים פסקו כרב וכמו המשנה, ונחלקו הראשונים לפי המשנה - אם שאר התכשיטים אסרו בחצר מעורבת ואפילו בבית, או דוקא בחצר שאינה מעורבת שהיא דומה לרשות הרבים. והתוספות פוסקים כרב ענני בר ששון שכל התכשיטים מותרים בחצר. ובכך מיישבים התוספות את מנהג הנשים בימינו שיוצאות בתכשיטים משום שאין לנו רשות הרבים דאורייתא ולכן אין את האיסור דרבנן כמו בחצר, והשו"ע (שג, יח) מביא את כל הדעות הנ"ל, והרמ"א מוסיף עוד הסברים מדוע היום נוהגות הנשים לצאת בתכשיטים ראה ביאור הלכה שם, והובא לעיל נז, א.
תנן במתניתין: מותרת לצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר.
וקשה: בשלמא לרב שאסר לצאת בכל התכשיטים לחצר ניחא מתניתין, אלא לרבי ענני בר ששון קשיא מהמשנה הרי לדבריו התירו לצאת בכל התכשיטים ומדוע מתירה המשנה בכבול ובפאה נכרית בלבד?
ומשנינן: הרי רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה? משמיה דרבי ישמעאל בר יוסי! ואם כן לא קשה. שהרי רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג על המשנה.
והוינן בה: ורב שסובר שבכל התכשיטים אסרו לצאת לחצר, מאי שנא הני כבול ופאה נכרית שהתירו לצאת בהם לחצר?
אמר עולא: כדי שלא תתגנה  54  על בעלה  55  התירו לה קצת קישוטים הנאים. וחששו רבנן לכך שלא תתגנה על בעלה כדתניא בברייתא:

 54.  התוספות לעיל נז, ב (ד"ה אי) מפרשים שהאיסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא משום חשש שיצחקו עליה והיא תוריד אותה ותטלטלנה. והקשה הפני יהושע הרי כאן מבואר שהוא עשוי לנוי בפני בעלה? וכתב שמרש"י משמע שפאה נכרית אסורה מצד תכשיט (והיינו משום חשש שתורידנה להראותה לחברותיה). אבל מהרשב"א להלן (סה, א) נראה שהחשש הוא שמא יצחקו עליה, ולא משום שאינה נאה אלא שכל דבר שעשוי להסתיר את מומה יש חשש שתורידנו, ופאה נכרית עשויה לאשה ששערה מועט וכדי שתיראה כבעלת שער, ולכן ברשות הרבים יש חשש שתוריד את הפאה נכרית אבל בפני בעלה יש בה שבח ונוי.   55.  השלטי הגיבורים למד מכאן שמדובר באשה נשואה, ומוכח שמותר לה לצאת בחול לרשות הרבים בפאה נכרית ואינו נחשב כגילוי שער, ואפילו בשערות תלושות של האשה בעצמה מותר כמבואר ברישא: בין משלה בין משל חבירתה, ודוקא שער מחובר וגלוי אסור. וכך פסק הרמ"א (או"ח עה, ב) והמגן אברהם (שם, ה) מביא שיש חולקים אבל פסק לדינא שמותר וכן פסקו הגר"ז ומשנה ברורה (טו), וכתב שבמקומות שנהגו שלא לצאת בפאה נכרית יש להחמיר משום מראית העין.
כתיב "והדוה בנדתה" - זקנים הראשונים היו דורשים את הפסוק כמשמעו שתהא כמנודה ומרוחקת מבעלה, ולפיכך אמרו שלא תכחול הנדה את עיניה ולא תפקוס שרק אדום על פניה ולא תתקשט בבגדי צבעונין בימי נדתה.
עד שבא רבי עקיבא  56  ולימד שלא לאסור זאת. משום שאם כן אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא, מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה" דרשינן בטומאת נדתה תהא עד שתבא במים לטבול, ואף על פי שעברו שבעת ימיה ופסק מעיינה אינה טהורה עד טבילה.

 56.  ופירש היעב"ץ שזקנים הראשונים לא חששו שתתגנה על בעלה, משום שלפי מדרגת אנשי דורם לא היה צריך לחשוש לכך כלל, ומפני ירידת הדורות עד דורו של רבי עקיבא היה צורך לחשוש שתתגנה על בעלה והוצרך רבי עקיבא לבטל את תקנת הזקנים הראשונים. (וכמו שמבואר במשנה בבכורות (יג, א) שבראשונה היו מתכוונים (בייבום) לשם מצוה ומצות ייבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין עושין לשם מצוה מצות חליצה קודמת). אולם מהירושלמי (סוף גיטין) נראה שהזקנים הראשונים לא חששו שבעלה יגרשנה משום שהם סוברים כבית שמאי (שם) שאפשר לגרש אשה רק "כי מצא בה ערות דבר", ורבי עקיבא חשש לכך לשיטתו (שם), שיכול אדם לגרש את אשתו אפילו אם מצא אשה אחרת נאה ממנה. וראה תורה תמימה (ויקרא טו, לג) מה שתמה על הירושלמי. ומהרשב"א וריטב"א נראה שזקנים הראשונים חולקים על דרשת רבי עקיבא, והקשו מהיכן הם דרשו טבילה לנדה, ראה תירוצם. אך השפת אמת כתב שכולם מודים שהדרשא היא כרבי עקיבא, אלא שהם למדו גם את המשמעות כפשוטה שתהא ניכרת בנידתה ולכן תיקנו שלא תכחול וכו', והפסוק הוא אסמכתא לאיסור שהם תיקנו, ורבי עקיבא ביטל את תקנתם.
אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים איסור וגזירה, כגון שלא לצאת בשבת מפני מראית העין שלא יחשדוהו באיסור כגון לא לצאת במלבושי מלחמה (שריון, קסדא ומגפיים) אפילו בחדרי חדרים אסור ללובשו.
תנן: ולא תצא הבהמה בזוג אף על פי שהוא פקוק ואינו משמיע קול משום שנראה כאילו מוליכה לשוק למכור ולפיכך תלה לה זוג לייפותה.
ותניא אידך בברייתא: פוקק לה לבהמה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר משום שאין מראית העין בחצר.
וקשה לדברי רב יהודה אמר רב שאמר שכל האסור משום מראית העין נאסר אפילו בחדרי חדרים, אם כן מדוע מתירה הברייתא לטייל עמה בחצר כאשר זוג בצווארה?
ומשנינן: הא דרב יהודה אמר רב שבחדרי חדרים אסור מחלוקת תנאי היא.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |