פרשני:בבלי:שבת קיט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קיט ב

חברותא[edit]

רבי זירא  מהדר מחזר אחרי זוזי זוזי זוגות זוגות דרבנן של תלמידי חכמים העוסקים ביניהם בדברי תורה בשבת, ואמר להו: במטותא בבקשה מינייכו - לא תחללוניה לשבת בכך כשאתם מזניחים את עינוגה.
אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו  103 . דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי וַיְכֻלוּ: אלא וַיְכַלוּ, בלשון רבים, הקדוש ברוך הוא: והאדם המכיר בכך ומספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא ובשבח השבת  104 .

 103.  אנו נוהגים כיום לומר שלש פעמים ויכולו: א. בתפילה, ב. אחר שמונה עשרה, בציבור (ומעומד) בקול רם, ג. בקידוש. והמקור לזה בהגהות מימוניות (כט, ט) ממדרש שהם כנגד שלש "שבת" שבפרשת ויכולו, וכן הוא הנוסח באמירה לפני קידוש: ואעיד אשר בראת בששה ימים כל היצור, ואשנה, ואשלש עוד להעיד על כוסי. אולם דין הגמרא הוא לומר פעם אחת. ומבואר שיש אמירה בציבור, ו"אפילו" יחיד גם כן צריך לומר, ויש כמה שיטות על מה הוספת הגמרא אפילו יחיד. א. הרמב"ם (כט, ז) כתב דין זה על ויכולו שלפני קידוש, ובנוסח התפילה שלו שבסוף סדר אהבה בתפילת ליל שבת אין "ויכולו", אלא רק "ויברך אלוהים את יום השביעי" (וכן הביא הרא"ש כאן נוסח הקדמונים). וכתב המגיד משנה כיון שאמרו שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, לכן סמכוהו על הכוס. ב. הרא"ש כתב שלא היה בנוסח תפילת היחיד ויכולו, ותיקנו לומר בתפילת היחיד ומה שאומרים שוב אחר התפילה הוא משום יום טוב שחל בשבת שלא אמרוהו בתפילה, ובקידוש אומר שוב כדי להוציא את בני ביתו, וכן דעת התוספות בפסחים (קו א) ולדעה זו כתב המלא הרועים בשם השל"ה, שכונת הגמרא אפילו יחיד שאינו עדות שלימה יאמר בתוך תפילת היחיד ויכולו. והתולעת יעקב (הובא שם) פירש שאפילו יחיד יאמר ויכולו אחרי התפילה שוב. ג. הטור (רסח) כתב שאומרים ויכולו אחרי התפילה ביחד ובקול רם ובעמידה משום עדות כמאמר רב הונא, והט"ז כתב שיחיד לא יחזור אחרי התפילה שאין עדות ליחיד. וביאר הגר"א (שם, ח) את לשון הגמרא "אפילו יחיד", שבעדות בבית דין דעת תנא קמא בסנהדרין (ל א) שכל עד מעיד לבד, ואחר כך חוזרין ומעידים יחד, וההלכה כרבי נתן שמעידים רק פעם אחת כל אחד לבד, והגמרא מחדשת שגם יחיד מעיד בתפילתו ויכולו כרבי נתן, ובכל זאת עדיף לחזור שוב בציבור יחד ובקול רם. ופסקו האחרונים שראוי לומר כל השלש פעמים משום עדות, ולכן פסק השו"ע (רעא, י) שיאמר ויכולו בקידוש מעומד, והמגן אברהם (שם, כא) כתב שאם שכח לאמרו בקידוש יאמר בתוך הסעודה על הכוס ומשום שיש להעיד על הכוס, והביאור הלכה (רסח, ז) כתב שימהר להתפלל בלחש כדי שיאמר ויכולו עם הקהל. והחזון איש (לח, י) העיר שהמאריך בתפילתו מוזכר מעלתו בגמרא, ועדות עם הציבור יחד הוא הידור בעלמא ולמה ימהר תפילתו כדי לומר ויכולו עם הציבור? וסיים שבגמרא משמע שציבור עדיף אלא שאפילו יחיד יעיד.   104.  האור החיים (בראשית ב, ג) תמה: מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו, הרי אין אחר מעשה כלום? ומנין לחז"ל חידוש כזה, ואיזה שכר הוא לאדם שיהא שותף במעשה בראשית? וביאר שהבריאה נבראה שכל מעשה הששה ימים קיומם לעולם מכח השבת, ובכל שבת מתקיים העולם לששה ימים עד שתבא שבת אחרת שתמשיך קיומו, ומציאות השבת בעולם היא קיום מצות השבת ושמירתה על ידי הברואים, נמצא שהשומר ומקיים שבת הוא שותף כדין וכהלכה לקיום העולם. והוסיף עוד שמאז בריאת העולם לא חסר מעולם שומר שבת כדי לקיים את העולם: אדם, שת, מתושלח, נח, שם, אברהם אבינו, וזרעו ואפילו במצרים שמרו שבת, כמאמר חז"ל. והמשך חכמה (שמות כ, יח) פירש שכל תכלית הבריאה היא כדי שיכיר האדם את בוראו ויודה לו, וזה הקיום למעשה בראשית, ולכן האומר ויכולו גומר ומשלים תכלית הבריאה והוא שותף למעשה בראשית, משום שמטרת וקיום העולם מורכב מהבורא שברא הכל ומקיימו, ומהכרת האדם שבחר בטוב ומכיר בבוראו ומודה לו ועובדו. וביאר כך את המשך הגמרא, מנין שהדיבור כמעשה שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" והלשון משמע כאילו נעשו מאליהם, והיינו, שעל ידי שהאדם מדבר בדבר ה'- שהוא יתברך ברא ומחדש את העולם, בזה נעשו שמים.
אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה - שנאמר (תהלים לג) "בדבר ה' שמים נעשו. "
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו" שני מלאכי השרת, המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: (ישעיהו ו) "וסר עונך וחטאתך תכופר"  105 .

 105.  הריטב"א (החדש) ובשלטי הגיבורים פירשו שאמירת ויכולו היא עדות על בריאת העולם בששה ימים (כמבואר בטור שהובא לעיל), ועל הכובש עדותו נאמר "אם לא יגיד ונשא עונו" לכן כשאומר ויכולו ומעיד אומרים לו- "וסר עונך". וראה לעיל (קיח ב) שהמשמר שבת כהלכתו מוחלין לו אפילו על עון עבודה זרה.
תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו  106 . ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.

 106.  המהרש"א פירש שכל מצוה יש לה מלאכים ממונים עליה, אחד על המקיימים אותה- סניגור, ואחד לעוברים לקטרג והם המלוים לאדם בליל שבת. והעין יעקב העתיק כאן תנחומא (ויצא ג) עשה אדם מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, עשה שתי מצוות מוסרין לו שני מלאכים:. שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו'. וראה בברכות (ס ב) שהנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים. והיינו, שאומר כך למלאכים המלוים אותו (ובשו"ע או"ח ג פסק שהיום אין נוהגים לאמרו). ומה שהמלאך אומר שתהא שבת הבאה כך, ביאר המהר"ל שכל שבתות השנה קשורים זה בזה שהם מצוה אחת וענין אחד, ושמירת שבת אחת גוררת מצות שבת הבאה וכן להיפך חלילה.
אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת, שיהיה מוכן לליל שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית  107 .

 107.  הרמב"ם (שבת ל, ה) העתיק את לשון הגמרא ומשמע ששיעור מצות סעודת שבת הוא כזית, אולם דעת הבה"ג הובא בר"ן (לעיל קיז ב) ובריטב"א ששיעור סעודת שבת הוא כביצה וכן פסק הטור ושו"ע (רצא א). והמגן אברהם (שם א) כתב שהשיעור הוא מעט יותר מכביצה, כמבואר בדין סעודה בערב שבת, שכביצה לא נחשב שיעור סעודה. והקשה השער המלך (סוכה, ז) והתוספות שבת (רצא) שכאן מפורש בגמרא שיוצא חובת סעודת שבת בכזית? ותירץ המחצית השקל (רצא א) והאפיקי ים (ח"ב, א) שמכאן למד הבה"ג שהשיעור הוא כביצה, שרבי אלעזר מחדש שאפילו מי שסעודתו רק כזית כגון שאין לו יותר, או מי ששביעתו בכזית כגון חולה או שאכל סעודת מצוה קודם לכן, בכל זאת יסדר שולחנו במפה וכלים כדרך קביעות סעודה מפני כבוד שבת (ראה להלן שהט"ז פירש כך על סעודת מוצאי שבת). ואם כן בודאי ששיעור אכילה למצוה בסעודת שבת הוא כקביעות סעודה שזה מעט יותר מכביצה, אלא שהשיעור לא מעכב כמו שמפה וסדור שולחן הוא רק למצוה מן המובחר.
ואמר רבי חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית  108 . אכילת חמין במוצאי שבת - היא מלוגמא, רפואה.

 108.  א הב"ח (סימן ש) פירש שיבשל תבשילים כדרכו בסעודה אפילו שיאכל רק כזית וכך פירש את המשך הגמרא שרבי אבהו הכין עגל שלם לסעודה זו אף שאכל ממנו רק את הכליה. והט"ז העיר שהלשון "אין צריך אלא לכזית" משמע שכך דרכו ואין מצוה לאכול יותר, ועוד איך משער מתחילה שישבע בכזית? וביאר הט"ז שמדובר במי שסעודתו רק כזית מפני עניותו או שביעתו, ובכל זאת יסדר שולחן בפריסת מפה וכלים כדרך שמכין לסעודה כדי לאכול בקביעות סעודה לכבוד שבת, אפילו שאוכל רק כזית. וכתב המגן אברהם שמשמע בגמרא שצריך לבשל תבשיל מיוחד לסעודה זו, והמשנה ברורה כתב שצריך סעודה בפת כמבואר להלן בגמרא פת חמה במוצאי שבת מלוגמא, וכתבו שאם איחר סעודה שלישית ואם יעשה סעודה היא תהיה אכילה גסה, יכול לקיימה במזונות או על כל פנים בפירות. ב. הבית יוסף הביא מקדמונים שיש אבר באדם ונסכוי שמו, והוא נשאר קיים עד עת התחיה, ואותו אבר אינו נהנה משום אכילה אלא מסעודת מלוה מלכה. וביאר החנוכת התורה (ליקוטים, רט) והאליהו רבא, כיון שכל הנאת אבר זה הוא מאכילת מוצאי שבת, לכן כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת לא נהנה אותו אבר מהאכילה, ולפיכך לא נגזר עליו מיתה כשאר הגוף, ואינו כלה אפילו בקבר. וראה בבראשית רבה (כח, ג) שממנו מתחדשים החיים לעתיד לבא.
אכילת פת חמה במוצאי שבת - מלוגמא.
רבי אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא היו שוחטים עבורו במוצאי שבת עיגלא תילתא, עגלה שילדה אותה הפרה בלידה השלישית, שבשרה משובח ביותר  109 .

 109.  רש"י. ובעירובין (סג א) פירש רש"י עגל שגדל שליש גידולו שאז בשרו משובח ביותר.
הוה אכיל מיניה כולייתא, את הכליה.
כי גדל אבימי בריה, אמר ליה לאביו: למה לך לאפסודי כולי האי, לשחוט במוצאי שבת עגלה עבור כליתה? נשבוק כולייתא הרי אפשר להשאיר את הכליה מהעגלה ששוחטים ממעלי שבתא מערב שבת לכבוד שבת ! שבקוהו, השאירו את הכליה מערב שבת. ואתא אריא בשבוע שלאחר מכן, אכליה לעגל  110 .

 110.  המהרש"א פירש שאפילו שאכל תמיד רק את הכליה נענש על שהשאיר את הכליה מסעודת שבת, ולא הכין סעודה מיוחדת למוצאי שבת, והיינו, שהוא מפרש את הגמרא יסדר שולחנו אפילו שצריך רק כזית כמו הב"ח (הובא לעיל) שיבשל סעודה גדולה אף שיאכל מעט. והט"ז (הנ"ל) חולק ולדעתו צריך לפרש כאן כמו שכתב רבי אלעזר משה הורביץ שנענש על שמיעט מסעודת השבת, או משום שלא היה טעם הכליה טוב כל כך כמו אם שוחטו במוצאי שבת.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה "אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו"  111  - קורעין לו גזר דינו. שנאמר (שופטים ה) "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'".

 111.  רש"י פירש, בכל כוונתו, והתוספות כתבו, שבפסיקתא משמע שצריך לענות בקול רם. וביאר רבנו יונה בברכות (יג ב בדפי הרי"ף) שמפני שיש בני אדם שאין הכונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח, אמר בכל כחו, אבל לא יצעק. והמהר"ל פירש שהכונה בקול רם וברור, ובחיתוך האותיות כדי להראות רצונו ושאיפתו לזה. וראה שו"ע (או"ח סא, ה) נוהגים לקרות פסוק ראשון (של קריאת שמע) בקול רם כדי לעורר הכונה, וציין הגר"א לפירוש רש"י ורבנו יונה הנ"ל. וביאור אמן יהא שמיה רבא, כתבו התוספות בברכות (ג א) שהמחזור ויטרי פירש, כיון שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרע עמלק, מתפללים שיהא שמיה- שם ה', רבא- גדול ושלם. והיינו, בגאולה העתידה. ו"מברך לעלם" הוא ענין בפני עצמו. והתוספות פירשו שהכל ענין אחד, שיהיה שמו הגדול, מבורך לעולם. והטור (בסימן נו) הביא את שני הפירושים. וראה ברמב"ם (תפילה ט א) שמבואר, שאין זו מעלה והידור בעניית אמן יהא שמיה רבא, אלא כך הוא סדר תפילת הציבור: ואומר קדיש, וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא בכל כחן.
מאי טעמא "בפרע פרעות" - משום דברכו ה'.
רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות. וכתיב התם בעשיית העגל (שמות לב) "כי פרע הוא".
אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו) "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמונים". אל תיקרי שמר אמונים אלא שאומרים אמן.
מאי משמעות המילה אמן? - אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן שמעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת. שנאמר (ירמיהו יז) "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא - והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה".
מאי ולא תכבה?
אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה  112 .

 112.  כתב השפת אמת שבפשטות הכונה בשעת שינה. אבל רש"י פירש בשבת, וביאר כונתו שזו מדה כנגד מדה, והדליקה בשבת מצויה בעון חילול השבת.
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת. שנאמר (יחזקאל כב) "ומשבתותי העלימו עיניהם - ואחל בתוכם ".
אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר (ישעיהו ה) "הוי משכימי בבקר, שכר ירדפו". וכתיב (ישעיהו ה); "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם. ואת פעל ה' לא יביטו" לא שמו לב לייחד שמו יתברך ולא קלסוהו ביוצר אור בשחרית, והמעריב ערבים, וכתיב (ישעיהו ה) "לכן גלה עמי מבלי דעת".
אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן. שנאמר (ירמיהו ו) "שפך על עולל בחוץ" מה טעם שפך חמתו בעונשים קשים - משום דעולל בחוץ.
אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. שנאמר (ירמיהו ו) "הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו"  113 .

 113.  המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב הבושה ב) פירש שכאשר אדם בוש מחטאיו נחשב שאין החטא שלם, שמוכיח בזה שיודע ומרגיש שאין לעבור על רצון ה' ואין המעשה חורבן גמור של הרוחניות בפנימיותו. אבל אם אין מתבייש בחטא עקר מליבו כל הרגשה רוחנית של אמונה והוא מורד, ולכן כשנעקרה הבושה מחטא חרבה ירושלים. וראה בברכות (יב ב) שהעושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו עוונותיו.
אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר (ישעיהו כד) "והיה כעם ככהן". וכתיב בתריה "הבוק תבוק הארץ".
אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.
שנאמר (איכה א) "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה". מה איל זה ראשו של איל זה הולך בצד זנבו של זה  114  - אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.

 114.  המשך חכמה (דברים, הפטרה) ביאר שיש שני סוגים של תוכחה, א. השפעה של מעשים טובים והנהגות ישרות שכל אדם משפיע על סביבתו, ובדרך כלל השפעה זו היא לכל אדם על האנשים שהם בדרגתו. ב. דברי תוכחה הנאמרים על ידי אדם גדול שדבריו נשמעים, ומשפיע גם למי שאינו מגיע לדרגתו. וכאן מנו חכמים כמה סיבות שחרבה ירושלים משום שהשפעת הרע הכריעה. ודייק את הלשון שלא הוכיחו זה "את" זה. והיינו, שהשפעת הסביבה היתה לרע, וזהו המשל שראשו של זה בצד זנבו של זה שלמדו כל אחד חלק החיסרון מחבירו ולא ממעלותיו, וכן לא התביישו בחטאים ולכן השפעת הרע גדלה מאד, ומצד תוכחת הצדיקים, כיון שביזו תלמידי חכמים והשוו קטן וגדול בטלה השפעתם.
אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. שנאמר (דברי הימים ב לו) "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא".
מאי "עד לאין מרפא"?
אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (דברי הימים א טז) "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו"?
אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן שדרך תינוקות למשוח גופם בשמן, וזהו משיחי.
ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים  115 .

 115.  הבן יהוידע פירש את הפסוק לפי הדרשא, שלא תבזו ותרעו לתלמידי חכמים שזה המפריע והמזיק הגדול ביותר לחינוך תינוקות של בית רבן, שהשאיפה ללימוד התורה אצל הנערים עיקרה כדי להיות תלמיד חכם ולהקרא רבי, ואם תבזו תלמידי חכמים זה יגרום ביטול החינוך לתורה של התינוקות, והיינו, אל תגעו במשיחי- על ידי שבנביאי אל תרעו.
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.
אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי?
אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא  116 .

 116.  במשנת רבי אהרן (קוטלר, חלק ג, קד) תמה, הרי תורת התינוקות אינה קיום מצות תלמוד תורה משום שאין להם דעת לכוון לשם מצוה, ואפילו אם מצוות אין צריכות כוונה הרי אינם מצווים, וגדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה, ולמה עדיף לימודם מתורת האמוראים? וביאר לפי מה שאמר הגר"א שבתלמוד תורה יש שני דברים א. מצוה וחיוב ללמוד תורה, ב. עצם לימוד התורה (וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות ברכות בשם הגר"ח שברכת התורה אינה על מצות תלמוד תורה אלא ברכה על התורה עצמה, ולכן אפילו נשים שפטורות מהמצוה, מברכות ברכת התורה על התורה עצמה) וקיום העולם עומד על לימוד התורה ובזכותה ולאו דוקא על קיום "מצות" תלמוד תורה, ולכן תורת התינוקות שאין בו חטא מקיים את העולם יותר מתורת האמוראים.
ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה.
רבינא אמר: מחרימין אותה בלי לשייר בה כלום.
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא  117  בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, דוברי אמת. שנאמר (ירמיהו ה) "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו, ובקשו ברחובותיה,, אם תמצאו איש עושה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה". ופרכינן: איני. והאמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה.

 117.  המהרש"א העיר שהלשון "אלא" משמע שכל אמורא סובר שרק הסיבה שאמר היא הגורמת לחורבן ירושלים. אבל האמת שכל החטאים מוזכרים בפסוקים, ועל חילול שבת מפורש בפסוק שהוא הגורם לשריפת העיר? ודחה שבודאי לא נחלקו, ולכן הלשון בגמרא הוא: אמר רבי אבהו ולא רבי אבהו אמר. (והיינו, שבודאי חטאו בכל החטאים הנ"ל כמפורש בפסוקים, אלא שכל חטא בפני עצמו- אילו לא חטאו בו היו ניצולים מהחורבן, או שנאמר שבודאי לא חטאו מיד בכל החטאים אלא עבירה גוררת עבירה, וכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו כך ולמחר וכו', וכל אמורא תלה את תחילת הקלקול בחטא מסוים)
שנאמר (ישעיהו ג) "כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר: שמלה לכה קצין תהיה לנו"
ופירוש הכתוב הוא: דברים של תורה שבני אדם מתכסין בהן כשמלה, שאנשים מסתירים את ידיעתם בתורה שמא לא ידעו להשיב לשאלות  118 , כאשר שואלים אותם אם ישנן בידיך דברי תורה כדי ללמדם.

 118.  רש"י. ובישעיה (ג, ו) פירש רש"י שדברי תורה נקראו שמלה משום שהם בהירים וברורים כשמלה, כדרשת חכמים על "ופרשו השמלה" דברים מחוורין כשמלה. והגר"א בישעיה (שם) פירש לפי הגמרא לעיל (קיד א) שסימן ההיכר לתלמיד חכם הוא בבגדיו ולבישתם, וביאר שזה משל על המידות וההנהגות שהם לבושו של אדם ותלמיד חכם מקפיד להעמידם בדרך הישר, ולכן לחכם בתורה קראו "שמלה לך". והרש"ש מפרש לפי הגמרא להלן (קמה ב) שבבבל לא כיבדו תלמידי חכמים, לכן הם היו צריכים ללבוש בגדים חשובים במיוחד, ומבואר שבדרך כלל התורה מכבדת את לומדיה כמו בגדים חשובים, לכן נקראו דברי תורה דברים שמתכסים בהם כשמלה (וראה להלן עוד פירוש)


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |