פרשני:בבלי:שבת קמ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קמ א

חברותא[edit]

תני יעקב קרחה: מפני מה אין איסור בברירת החלמון מהחלבון:  לפי שאין עושין אותה ברירה, מפני שהחלמון טוב יותר לאכילה. שאז היתה כאן ברירת אוכל מתוך פסולת, אלא עושים את הברירה כדי לגוון (לתת צבע) לחרדל  98  על ידי החלמון, שהוא מתאים לכך, ולכן נחשבת הברירה כברירת אוכל מאוכל  99 .

 98.  הדרכי משה (סוף סימן ש"כ) מביא ראיה מכאן שאין צביעה באוכלין. אבל הנשמת אדם (כלל כ"ד ס"ק ג) כתב, שאין להביא ראיה מכאן, אלא להתיר צביעה על ידי ביצה, שהיא מין שאין דרך לצבוע בו, אבל אין ראיה מכאן להתיר צביעת אוכלים, בדברים שהדרך לצבוע בהם.   99.  בפרק כלל גדול (ע"ד א) תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין לא יברור ואם בירר חייב חטאת. התוספות שם (ד"ה היו) כתבו בשם רבינו חננאל שהגירסא היא "היו לפניו שני מיני אוכלים", ויש ברירה בשני מיני אוכלים, שאותו מאכל שאין חפץ בו נחשב כפסולת לגבי אותו שחפץ בו, שהוא נחשב כאוכל. בתרומת הדשן (סימן נז) כתב, שאין איסור בורר אלא בשני מיני אוכלים, אבל אין איסור בורר במין אחד. והביאו הרמ"א (שי"ט ס"ג). הט"ז (שם ס"ק ב' וס"ק יב) חולק על התרומת הדשן, וסובר שאף במין אחד יש ברירה, על פי זה הוא מסביר מדוע אסור לברור את החלמון מהחלבון, אם בוררו לשם אוכל. המגן אברהם (ס"ק טז) כתב בשם הלבוש והב"ח שהחלבון והחלמון נחשבים לשני מינים, ועל כן אסור להפריד ביניהם לצורך אכילה. המגן אברהם עצמו סובר, שהחלבון והחלמון הם מין אחד, ובמין אחד אין ברירה ולכן מותר לברור את החלמון מהחלבון כדי לאכול את החלמון, הברייתא באה רק להסביר, שאין לטעות ולחשוב שהחלמון ראוי לאכילה והחלבון אינו ראוי לאכילה עם החרדל ולפיכך אסור להפריד ביניהם כי זו ברירת אוכל מפסולת, אלא באמת שניהם ראויים לאכילה ומה שנוטל את החלמון הוא משום שנותן צבע. הפרי מגדים (שי"ט, ס"ק י"ב במ"ז) מסתפק, אם מותר לברור שני מינים על מנת לאכול את שניהם לאחר זמן, כי אפשר שאם אינו חפץ באחד מהם יותר מחבירו, אין כאן הבחנה של אוכל ופסולת. הפרי מגדים מביא ראיה מדעת הסוברים שהחלמון והחלבון הם שני מינים, ומותר לברור אותם כאשר מטרתו אינה אכילת אחד מהם אלא לשימוש של צבע, הרי שלא נאסר לברור אלא כשיש מין אחד שרוצה באכילתו עתה ומין שני שאינו רוצה באכילתו עתה, אבל כשאינו אוכל אחד מהם אין איסור בורר. הביאור הלכה (שי"ט ס"ג ד"ה היו לפניו) דחה ראייתו, שכאן אין הוא חפץ באף אחד מהם לאכילה, אבל במקום שמפריד שני מינים על מנת לאכול כל אחד בנפרד יתכן שזו ברירה, גם כאשר אינו אוכל אחד מהם עתה.
עתה, הגמרא מלמדת כיצד מכינים חרדל בשבת, באופן המותר.
איתמר: חרדל שלשו מערב שבת, כיצד יגמור את לישתו למחר?  100 

 100.  מבואר בסוגיא, שהתירו חכמים את עשיית החרדל על ידי שנוי, והנידון בסוגיא הוא, מהו השנוי הנצרך. בפרק יציאות השבת (י"ח א) נחלקו תנאים בעיקר מלאכת לישה, וכך כתוב בברייתא שם-- אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים - האחרון חייב דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל. הרי"ף והרא"ש (פכ"ד סימן ג) פסקו כרבי יוסי ברבי יהודה, וכן דעת רוב הפוסקים שמלאכת לש היא הגיבול ולא נתינת המשקה לתוך הקמח. דעת בעל התרומה שההלכה היא כרבי, ולדעת רבי אסור מדאורייתא לתת מים לתוך החרדל הטחון בשבת, ולפיכך מעמיד בעל התרומה את הגמרא כאן באופן שנתן את המים לתוך החרדל מבעוד יום, ועיקר המלאכה כבר נעשתה, ובשבת הוא רק מגבל, ולכן מועיל שנוי. (הובא בטור סימן שכ"א ועי"ש בב"י). הפרי מגדים (שכ"א ס"ק י"ג במ"ז) אומר, שלדעת רוב הפוסקים המתירים לתת מים לחרדל בשבת, מה שכתוב כאן "חרדל שלשו מערב שבת" הפירוש הוא שטחן אותו מערב שבת ונילוש רק מלחות עצמו, אבל עיקר הלישה נעשית בשבת על ידי שנוי. בשו"ע (סימן שכ"א ס"טו) כתב חרדל שלשו מערב שבת, למחר יכול לערבו בין ביד בין בכלי. הביאור הלכה (שם, ד"ה יכול לערבו) אומר, שכן הוא פשוט בדברי השלחן ערוך כדברי הפרי מגדים, אך מוסיף שצע"ג להבין הלכה זו, כיצד מתירים איסור דאורייתא על ידי שנוי קל בגיבול. ? הביאור הלכה ממשיך ומבאר באופן אחר, אותו הוא מוכיח בדעת הרמב"ם. הביאור הלכה אומר שלדעת הרמב"ם לא מדובר כאן באיסור לש, אלא בחרדל שנילוש מבעוד יום, והמיחוי בו מדובר כאן עושה אותו למשקה, ועל כן אין זו מלאכת לישה, שכן אין הוא מדבק חלקים לעיסה אלא להפך, מדלל את העיסה, אלא שמכיון שפעולת המיחוי דומה ללישה אסרוה חכמים, והתירו אותה על ידי שנוי.
אמר רב: ממחו בכלי (מערבו על ידי כלי  101 ) במים שנתן בו, שזהו השנוי ממעשהו בחול, אבל לא ביד, שביד הוא ממחה אותו היטב וזה דרכו.

 101.  בגמרא לקמן נפסק שמותר לערב בין ביד בין בכלי. יש ראשונים שפירשו "ממחו בכלי" שמנער את הכלי שהחרדל נמצא בו, אבל לערב בכף אסור, וכן פסק התרומת הדשן (סימן נ"ג) להלכה שמותר לערב בין באצבעו בין על ידי ניעור הכלי עצמו, אבל צריך לעשות שנוי ולא לערב בכף, הרמ"א (שכ"א סט"ז) הביא דעה זו בשם "יש אומרים". ועיין שם בביאור הלכה ד"ה וי"א.
אמר ליה שמואל: מהו זה שאמרת שבשבת אין לערב את החרדל ביד?
אטו (האם) בכל יומא מימות החול ממחו ליה ביד, עד שאסרת לעשות כן בשבת? וכי חרדל מאכל חמורים הוא!
אלא, אמר שמואל: ממחו ביד שבכך הוא משנה ממנהגו בימות החול, ואינו ממחו בכ לי. אתמר: רבי אלעזר אמר: אחד זה (בכלי) ואחד זה (ביד) - אסור.
ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה - מותר. ולקמן יבואר מהו השנוי הנצרך  102 .

 102.  לקמן מבואר שאין לטרוף אלא לערב בנחת, על פי העולה מדברי התוספות בכתובות (ראה הערה 104) אפשר לומר שגם רבי יוחנן מודה שצריך לעשות שנוי זה. והדבר מוכרח שכן בלא שינוי יש כאן מלאכת לישה דאורייתא. אמנם לדעת הרמב"ם שהבאנו לעיל (בהערה 100) סוגיתנו לא מדברת במלאכת לישה, ואם כן אפשר לומר שלרבי יוחנן אין במיחוי כל איסור ואין צריך לשנות בעשייתו. גם לדעת התרומת הדשן שהבאנו בהערה הקודמת אפשר לומר שהשנוי הוא בזה שלא מערב בכף לדעת רבי יוחנן, ואין צורך בשנוי נוסף.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי יוחנן.
קם רבי יוחנן וחזר ובו ואחז בשיטתיה דרבי אלעזר שאסור.
קם רבי אלעזר בשיטתיה דשמואל.
ואחר ששמעו בחזרתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: הלכה כרבי יוחנן שאסר בין ביד בין בכלי.
אימיה דאביי עבדא ליה (אמו של אביי עשתה לו חרדל בשבת) ולא אכל  103 . דביתהו (אשתו) דזעירא עבדא ליה לרב חייא בר אשי, ולא אכיל.

 103.  הרמב"ן במלחמות בפרק כירה (י"ז א' מדפי הרי"ף) מביא ראיה מכאן שההלכה היא כרבי יהודה שהמבשל בשבת בשוגג, יאכל במוצאי שבת ולא בשבת, ולא כרבי מאיר המתיר בשבת, שהרי זה ודאי שאימיה דאביי היתה שוגגת, ואף על פי כן לא רצה אביי לאכול את המאכל שנעשה באיסור בשוגג לפי דעתו.
אמרה ליה: לרבך בעלי עבידי ליה ואכל, ואת לא אכלת.
אמר רבא בר שבא: הוה קאימנא קמיה דרבינא (הייתי עומד ומשמש את רבינא). ובחשי ליה בשופתא דתומא, (וערבתי לו על ידי קלח שבאמצעו של שום), ואכל, כי לדעתו שנוי זה מספיק.
אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא של האמוראים האוסרים  104 .

 104.  תוספות במסכת כתובות (נ"ד א', ד"ה לית) כתבו, שלשון "ככל הני שמעתתא" הוא לאו דוקא, ואין הכוונה לדחות את כל האמוראים אלא את רובם. ובספר שבת של מי כתב שכוונתם לומר שלא נדחו דברי רבי יוחנן מההלכה, כי מה שהוא מתיר בין ביד בין בכלי, הוא גם בתנאי שלא יטרוף. ועיין בהערה 102.
אלא, כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר - ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש  105  . ולא יטרוף (לא יערב בהכאה בכח) אלא מערב בנחת  106 .

 105.  לדעת בעל התרומה (הובאו דבריו בהערה 100) שאסור לתת משקה לתוך החרדל בשבת, ורק אם נתנו משקה מערב שבת מותר להוסיף עליו בשבת, מה שכתוב כאן "נותן לתוכו דבש", צריך לומר שנתן כבר בערב שבת ומוסיף עליו ב שב ת. וכתב התרומת הדשן (סימן נ"ג) שלדעת בעל התרומה אם נתן מעט טיפין מערב שבת, אין זה מועיל להתיר להוסיף משקה בשבת ועיין משנה ברורה סימן שכ"א ס"ק ס"ה.   106.  בחידושים המיוחסים לר"ן הגירסא היא "אלא מערב שבת" ועיין בדקדוקי סופרים. גירסתנו היא "אלא מערב" בטור ובשלחן ערוך (שכ"א סט"ו) כתבו "לא יטרוף אלא מערבו מעט מעט" הב"ח מפרש שאין לערב הרבה ביחד אלא מעט מעט, ונאמרו כאן שתי הלכות. שלא יטרוף בכח, ואף כשאינו טורף, לא יערב אלא כמות מעטה מהחרדל. המשנה ברורה חולק על הב"ח ומפרש שהכונה "מעט מעט" שיערב בנחת. (שכ"א ס"ק נ"ח ועי"ש בשה"צ אות ע"ד).
שחליים (כרישין) ששחקן מערב שבת,  107  למחר - נותן לתוכו שמן וחומץ וממשיך (ונותן) לתוכן אמיתא. ולא יטרוף אלא מערב.

 107.  זה לשון רש"י: "שחליים - כרישין, והיו שוחקין אותם במים". משמע מרש"י, שהוא סובר כבעל התרומה (הובאו דבריו בהערה 100) שלא הותר לתת שמן וחומץ בשבת לתוך הכרישין הטחונים, אלא אם היו מעורבים במים מערב שבת.
שום שריסקו מערב שבת, למחר - נותן לתוכו פול וגריסין. ולא ישחוק  108  אלא מערב. וממשיך (ונותן) את אמיתא לתוכן.

 108.  בטור ובשלחן ערוך (שכ"א סט"ז) כתוב לגבי שום "ולא יטרוף" כמו בחרדל ושחליים, וכנראה שגרסו בגמרא "ולא יטרוף" במקום "ולא ישחוק". לפי גירסתנו, הדין האמור כאן הוא בענין טחינה ולא בענין לישה. ועין בחזון איש סימן נ"ח ס"ק ט' מה שכתב בזה.
מאי אמיתא? - נינייא (נענע).
אמר אביי: שמע מינה - האי נינייא מעליא לערב אותן עם תחלי (שחליים).
שנינו במשנה: ועושין אנומלין בשבת.
תנו רבנן: עושין אנומלין לשתיה בשבת, ואין עושין אלונטית כדי לשתותה אחר הרחיצה לצנן את הגוף ולא לצמא, והרי זה כרפואה האסורה בשבת  109 .

 109.  לא מבואר בגמרא אם אסור לשתות יין זה בשבת, או שאין איסור אלא לעשותו. הרמב"ם כתב, שאין יין זה ראוי למאכל בריאים (פכ"ב מהלכות שבת הי"ב). משמע מהרמב"ם שאסור לשתותו בשבת, וכן פסק המשנה ברורה (שכ"א ס"ק ע).
ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונטית?
אנומלין - יין ודבש ופלפלין.
אלונטית - יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא למיקר. (שעושים לשתיה אחרי רחצה בבית מרחץ כדי לצנן את הגוף).
אמר רב יוסף: זימנא חדא עלית בתר מר עוקבא לבי באני (פעם אחת עליתי אחרי מר עוקבא לבית המרחץ).
כי נפקי, אתאי אשקיין חמרא חד כסא (כשיצאתי השקני כוס אחד של יין אלונטית), וחשי מבינתא דראשי ועד טופרא דכרעי (והרגשתי בצינתו משערות ראשי עד צפרני רגלי).
ואי אשקיין כסא אחרינא (ואילו השקני כוס נוסף) הואי מסתפינא דלמא מנכו לי מזכותא דעלמא דאתי (הייתי חושש - אם הייתי ניצל ממות - שמא ינכו לי על כך מזכויותי בעולם הבא).
ומקשינן: והא מר עוקבא דשתי כל יומא אלונטית, ומדוע הוא לא חשש?
ומשנינן: שאני מר עוקבא דדש ביה (שהיה רגיל בו).
מתניתין:
אין שורין את החילתית (מין פרי חריף)  110  בפושרין בשביל לשתות את המים לרפואה, אבל נותן אותה לתוך החומץ כדי לטבל בה אוכל.

 110.  עיין במסכת עבודה זרה ל"ט א'.
ואין שולין (אין שורין) את הכרשינין (מאכל בהמה  111 ) במים כדי שתצוף הפסולת ותתברר  112 , ולא שפין אותן ביד להסיר הפסולת שהרי הוא בורר  113 .

 111.  בלשון הקודש נקרא מין זה כוסמת ומאכילים אותו לבקר. (פירוש המשניות לרמב"ם). הרמב"ם לא העתיק דין זה של המשנה בהלכותיו, ועיין בשער הציון סימן שי"ט אות כ"א.   112.  הפרי מגדים (שי"ט, ס"ק ה' במ"ז) אומר, שאסור לעשות כן אף כדי להאכיל את הבהמה לאלתר, ואף שהאכלת בהמה נחשבת כאכילת אדם, ומותר לברור אוכל מפסולת כדי לאכול לאלתר, בעניננו שהאוכל והפסולת נבררים בבת אחת הרי זה כברירת פסולת מתוך אוכל.   113.  רש"י כתב: "דהוה ליה בורר" אבל הטור והשלחן ערוך (שי"ט ס"ח) כתבו כאן "הוה ליה כבורר" הפרי מגדים (שי"ט ס"ק ה' במ"ז) מסופק אם יש בזה חיוב חטאת. אך הביאור הלכה (שי"ט ס"ה ד"ה דהוה) הביא ראיה שיש בזה חיוב חטאת.
אבל נותן אותם לתוך הכברה או לתוך הכלכלה, ואף על פי שלפעמים נופלת הפסולת מאליה דרך נקבי הכברה או הכלכלה, אין הוא מתכוין לכך  114 .

 114.  בסוף המשנה בד"ה אבל נוטל בכברה פירש רש"י את המשנה אליבא דרבי שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר כאן רש"י מבאר שרק לפעמים הפסולת נופלת ולא תמיד, כי כיון שכך, אין כאן מצב של פסיק רישיה, שבו אף ר"ש אוסר. ועיין בהערה 119.
אין כוברין את התבן  115  בכברה כדי לברור ממנו את המוץ  116 . וכן לא יתננו  117  על גבי מקום גבוה שתהיה הרוח שולטת בו  118  בשביל שירד המוץ שהוא זקן השבולת העליון ואינו ראוי אף לבהמה.

 115.  תבן עושים מקש, הקש הוא הגבעול של השבולת שחותכים אותו במוריגים והחתיכות נקראות תבן. בקצה הקש במקום שגדלים הזרעים, יש מין זקן שאינו ראוי לאכילה והוא נקרא מוץ (רש"י). ועיין תוספות דף לו ב' ד"ה כירה.   116.  הרמב"ם הביא הלכה זו בתוך הדברים האסורים משום שבות (פכ"א מהלכות שבת הל"ב). וכתב המשנה ברורה (שה"צ שכ"ד אות א) שאולי סובר הרמב"ם שאין דרך לרקד תבן, ולכן אין בו איסור דאורייתא. אמנם רש"י כתב שכך הוא הדרך לכבור את התבן בכברה.   117.  הרי"ף (פכ"א מהלכות שבת הל"ב) גורס "ולא יניחנה" בלשון נקבה, ולפי זה המשנה מתייחסת לכברה, שבה יש תבן ולא לתבן עצמו, וכן כתב הרמב"ם: "ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ".   118.  מאירי.
אבל נוטל הוא את התבן בכברה, ונותן לתוך האיבוס למרות שיתכן שהוא יתברר תוך כדי כך, כי דבר שאינו מתכוין - מותר, כרבי שמעון  119 .

 119.  כך פירש רש"י. ולפי זה נראה שאין זה "פסיק רישא" שירד המוץ. וזה לשון הרמב"ם: "אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאבוס אף על פי שירד המוץ בשעת הולכה, שהרי אינו מתכוין לכך". משמע מלשונו שאפילו אם ודאי יתברר המוץ - מותר, מכיון שאינו מתכוין לכך. ובספר קרן אורה כתב, שניתן לפרש שלא כרש"י ולומר שאף רבי יהודה שסובר דבר שאינו מתכוין - אסור, מודה לדין משנתנו, מפני שאין זו דרך ברירה. ונראה, שכך היא דעת הרמב"ם, שמכיון שאינו מתכוין לברור אין זו דרך ברירה, ולכן מותר ליטול בכברה אף שבודאי יברור. ועיין גם בשפת אמת. ועיין בהערה 137.
גמרא:
שנינו במשנתנו: אין שורין את החילתית בפושרין.
איבעיא להו: שרה מאי דינו?
תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף: שרה - חייב חטאת משום מבשל.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, שרה אומצא (בשר חי) במיא, הכי נמי דמיחייב, הלוא מים פושרים אינם מבשלים כמו מים צוננים!
אלא אמר אביי: אין בכך איסור אלא מדרבנן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול  120 .

 120.  בתחילת הפרק יש בגמרא כעין זה, שרב יוסף יוסף אומר שהתולה משמרת חייב חטאת, ואביי דחה דבריו ומסיק שהאיסור הוא משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ונחלקו שם הראשונים, האם לדעת אביי האיסור הוא משום עובדין דחול או שיש כאן איסור שבות, עיין בהערה 10. כאן לא הזכירו הפוסקים שהאיסור הוא משום עובדין דחול. הרמב"ם הביא הלכה זו בין איסורי השבות שהם משום מבשל. (פכ"ב מהלכות שבת ה"ז). הטור והשלחן ערוך (שכ"א סי"ח) כתבו שאסור לשרות את החלתית כי הדרך היא לשרותו לרפואה. הביאור הלכה (שם ד"ה שדרך) כתב שבגמרא כתוב שהטעם הוא משום עובדין דחול, ונפקא מינה שאפילו אם מתכוין לעשות את המשקה כדי לשתות ולא לצורך רפואה אסור משום עובדין דחול.
בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: מהו לשרות את החלתית בצונן?
אמר ליה: אסור.
אמר ליה רבי יוחנן: והא אנן תנן: אין שורין את החלתית בפושרין. ומשמע הא בצונן - מותר  121 !

 121.  יש להבין, אם היה משמע לרבי יוחנן מהמשנה שמותר לשרות בצוננים, מדוע שאל שאלה זו את רבי ינאי? בגליון מהרש"א ציין לשו"ת דבר שמואל שעמד על כך.
אמר ליה: אם כן, שאיני יודע לפרש את המשנה, מה בין לי ולך שאתה תלמידי?
מתניתין יחידאה היא (המשנה היא כדעת יחיד) ואין הלכה כמותה.
דתניא: אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן.
רבי יוסי אומר: בחמין - אסור, בצונן - מותר.
ומבארת הגמרא: למאי עבדי ליה - ליוקרא דליבא (לכאב הלב).
רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא, אתא לקמיה דמר עוקבא. אמר ליה: זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא (שתה משקל שלשה זהובים של חילתית) בתלתא יומי.
אזל אישתי ביום חמשא בשבת, ומעלי שבת (ובערב שבת).
לצפרא (בבוקר השבת) אזל שאל בי מדרשא כיצד ינהג בשבת.
אמרו ליה: תנא דבי רב אדא, ואמרי לה - תנא דבי מר בר רב אדא: שותה אדם קב או קביים של חילתית בשבת ואינו חושש.
אמר להו: לשתות את החילתית בשבת - לא קמיבעיא לי שהרי החילתית היא משקה שבריאים שותים אותו, ואין בשתיתו איסור משום רפואה  122 .

 122.  התהלה לדוד (שכ"א ס"ק כ"ח) למד מכאן, שאף דבר שהוא מאכל בריאים, ואין איסור לאוכלו משום רפואה, אסור לעשותו לרפואה, והוסיף שזה חידוש גדול, והקשה על כך מגמרא בברכות ל"ח א'.
כי קא מיבעיא לי - לשרות את החילתית בפושרין או בצוננים מאי?
אמר להו רב חייא בר אבין: בדידי הוה עובדא, ואתאי שאילתיה לרב אדא בר אהבה, ולא הוה בידיה. (היה לי אותו מקרה, ושאלתי את רב אדא בר אהבה ולא היתה לו תשובה).
אתאי שאילתיה לרב הונא, ואמר: הכי קאמר רב: שורה את החלתית בצונן, ומניח את המים בחמה עד שיהיו פושרים.
והוינן בה: האם פסק רב כמאן דשרי לשרות את החילתית בצונן, ולאחר ששרה בצונן יכול לחמם בחמה, שהרי אין כל איסור לחמם משקה בחמה? ואמרינן: אפילו למאן דאסר לשרות בצונן התיר רב, כי הני מילי - היכא דלא אישתי כלל ורוצה לעשות רפואה זו בשבת, אבל הכא, כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא, אי לא שתי בשבת - מיסתכן, ובכל זאת מכיון שאפשר לעשות בשנוי יש לעשות בשנוי  123 .

 123.  הריטב"א מביא שני פירושים בדברי הגמרא. א. מדובר כאן בסכנה ממש, ובכל זאת צריך לשנות אם אפשר, אף שהאיסור הוא איסור שבות. הריטב"א שואל על כך הרי מצינו שמתירים איסור שבות על ידי שנוי אף במקום צער, ומדוע כאן מתירים רק מפני הסכנה ! ותירץ, שכאן השנוי אינו שנוי גדול, לכן לא התירוהו אלא במקום סכנה. ב. לא מדובר כאן בסכנת נפשות אלא בסכנה שיחלה ויצטער, ומטעם זה התירו שבות על ידי שנוי. ועיין במגן אברהם סימן שכ"א ס"ק כ"ז שמשמע מדבריו שפירש שמדובר בסכנת נפשות וכהפירוש הראשון בדברי הריטב"א.
הגמרא מביאה לכאן שאלה הלכתית אחרת ששאל רב אחא בר יוסף בהלכות שבת.
מיסתמיך ואזיל (היה נשען והולך) רב אחא בר יוסף כשהיה זקן אכתפיה (על כתפו) דרב נחמן בר יצחק בר אחתיה (בן אחותו).
אמר ליה לרב נחמן בר יצחק: כי מטינן (כשנגיע) לבי רב ספרא  124  - עיילינא (הכניסני אליו).

 124.  בספרי הרי"ף והרא"ש הגירסא היא "רב חסדא" ולא רב ספרא, ומתוך דברי הריטב"א יוצא שיש חשיבות לגירסא זו בהבנת הגמרא. עיי"ש.
כי מטו - עייליה. בעא מיניה רב אחא בר יוסף מרב ספרא: מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא? (האם מותר לשפשף כתונת פשתן לאחר כבוסה בשבת)?
ומסבירה הגמרא את הבעיה. השפשוף מביא שתי תועליות לבגד, הוא מרכך אותו, וגם מבריק אותו ומשלים את הליבון, והשאלה היא: האם לרכוכי כיתניתא קא מיכוין המשפשף בעיקר, ותועלת הליבון היא טפלה  125  ושפיר דמי!!!

 125.  כך פירש הריטב"א. והוסיף הריטב"א, שלכן אי אפשר לשאול את העושה מה כוונתו, שכן הנידון הוא מהי מהות המעשה. הגליון מהרש"א הבין שההיתר הוא משום דבר שאינו מתכוין, ואם כן משמע מכאן שאפילו ב"פסיק רישא" מותר באיסור דרבנן.
או דילמא: לאולודי חיורא (להוסיף ליבון) קמיכוין כל מכסכס בעיקר ואסיר מדרבנן  126 , כי פעולה זו היא המשך הכיבוס.

 126.  רש"י לקמן (קמ"א א' ד"ה מבפנים) כתב שאין איסור דאורייתא, כשלא מלבנים עם מים. ועיין שם בגליון הש"ס.
אמר ליה: לרכוכי קא מיכוין, ושפיר דמי  127 . כי נפק רב אחא ואתא, אמר ליה רב נחמן שהוליכו אל רב ספרא: מאי בעא מר מיניה?

 127.  כתב המשנה ברורה (ש"ב ס"ק ה) בשם החיי אדם, שאין בכלל היתר זה לשפשף על ידי כלי כנהוג. עיין שם בשער הציון.
אמר ליה: בעי מיניה: מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא? ואמר לי: שפיר דמי.
אמר ליה רב נחמן לרב אחא: ותבעי ליה למר מהו לשפשף סודרא?
אמר ליה רב אחא: סודרא - לא קא מיבעיא לי, כיון דבעי מהו דינו מרב הונא, ופשיט לי שאסור.
אמר ליה רב נחמן: ותפשיט ליה למר מסודרא שגם כתונת אסור לשפשפה? אמר ליה: התם בסודר - מיחזי יותר כי אולודי חיורא, כי מקפידים עליו יותר מאשר בכתונת, לפי שלובשים אותו על הראש ונראה.
הכא בכתונת - לא מיחזי כאולודי חיורא  128 .

 128.  בארנו את הגמרא לפי רש"י, ולפי פירושו ההלכה היוצאת מהגמרא היא שמותר לכסכס כתונת ואסור לכסכס סודר, וכן פסק הרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הי"ז). הראב"ד השיג עליו, וכתב שהרי"ף פסק שמותר לכסכס סודר. וכתב המגיד משנה, שהראב"ד פירש כהרמב"ן, ולפי פירושו יוצא מהגמרא שבין כתונת ובין סודר מותר לכסכס. הרמב"ן מפרש, שרב הונא פשט להתיר בסודר, ועדיין הסתפק רב אחא שמא דין הכתונת חמור יותר, כי את הכתונת מתכוונים ללבן, ופשט לו רב ספרא להתיר גם בכתונת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |