פרשני:בבלי:שבת נא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת נא א

חברותא[edit]

לא משום כלאים, משום דלא חשיבא כזריעה. שהרי אינו טומנן כדי שיגדלו, אלא כדי שישתמרו בקרקע.  9 

 9.  ואשמועינן בשביעית וכלאים, דלא גזרינן אטו היכא דמתכון לנוטעה. וגבי מעשר אשמועינן, דאף אם הוסיפו קצת מחמת לחלוחית הקרקע, אינו חייב לעשר משום תוספת זו. ולא חשיבא התוספת כגידולי קרקע, משום שלא השרישו בארץ. (ובר"ן איתא, דאף אי השרישו אינו חושש להם. כיון שטמנן שלא בדרך זריעה). ודוקא במתכון להטמין. אבל אם מתכון לנטיעה, אף אי לא השרישו, חושש משום כולן. תוספות. ומקורו מירושלמי, כלאים פרק א משנה ט. וכן פסק המחבר בסימן שיא סעיף ח, דדוקא בלא השרישו וגם לא נתכון לזריעה, מותר ליטלן בשבת. ויעוין במגן אברהם שם דפליג. והקשה סתירת פסקי השלחן ערוך אהדדי. דהא בסימן שי פסק, דחטין שזרעם בקרקע ולא השרישו, מותר ליטלן בשבת, וכדאיתא לעיל מה א. ומתוך כך הסיק דאין כונת תוספות אלא לכלאים ושביעית. אבל בשבת מותר, אף אם מתכון לזריעה. אלא דהרמב"ן והרשב"א כתבו להדיא, דאף לענין שבת, אם נתכון לזריעה אסור. ולדידהו תיקשי מההיא דחטין שזרען בקרקע. ויעויין בקרבן נתנאל שחילק, דדוקא בלפת וצנונות שדרכן להוסיף מחמת לחלוחית הקרקע (כדכתבו תוספות), גזרו במתכון לזריעה. שהרי נתגדלו על ידי כונת הזריעה. מה שאין כן בחיטין. ויעויין עוד במשנה ברורה שם, שכתב בשם המאירי לחלק, דהתם מיירי בשאין החיטין מכוסים כלל בעפר.
ומאותו הטעם לא חושש משום שביעית.
וכן לא חושש משום מעשר. ואף על פי שירק שכבר התעשר ואחר כך שוב זרעוהו, בטל אגב קרקע, וכשלוקטו, הרי הוא כנלקט בפעם הראשונה, וצריך לעשר על הנוסף עליו בזריעה השניה, הכא לא חיישינן. משום שאין זו זריעה, כמבואר לעיל.
והם ניטלין בשבת. שאוחז במקצת העלים המגולים ומוציאם. ואין בזה משום מלאכת קוצר, שהרי לא חשיב כזריעה. וכן לא חיישינן אם העפר שבצדדים ניזוז מאליו.
(ומשום שבת נקט מקצת עליו מגולים.
דבלאו הכי אין יכול להוציאם אלא אם כן מזיז את העפר בידים. אבל משום כלאים ושביעית ומעשר אין חושש אף כשכולו טמון בקרקע).
וקשיא לרב הונא דאסר להוציא ולהחזיר סליקוסתא משום שמזיז את העפר, אם לא שלפה ודצה מבעוד יום.  1 

 1.  ואין להקשות, הא פלוגתא דתנאי היא לקמן (קכג א), אי טלטול מן הצד הוי טלטול. ונימא, דמתניתין אזלא כרבי אלעזר בן תדאי דלא הוי טלטול, ושמואל פסק כחכמים דהתם - משום דבהכרח אזלא מתניתין נמי כחכמים. דאי לאו הכי, למה הוצרך למינקט "מקצת עליו מגולים". הא אף אי טמונים כולם, נמי יכול ליטלם על ידי כוש וכרכור, כדאיתא שם. ולרש"י ודאי מוכרח כן. דהרי כל מה דנקט "מקצת עליו מגולין" הוא משום שבת. מיהו לה"ערוך", נקט כן נמי משום שביעית וערלה. ואם כן, הדרן קושיין לדוכתה. ויש לומר דלא מסתבר לומר, דבשבת מותר אף כשכולו מכוסה. דאם כן, היה לו לתנא לפרש זאת. תוספות, על פי המהרש"א.
ומסקינן: תיובתא!  2 

 2.  ופסקו הרי"ף והרא"ש דלא כשמואל מכח האי תיובתא. ולא בעינן למידץ ולמישלף, אלא לגלויי מקצתן בלבד. ומשמע, דאף לרבי אלעזר בן תדאי כן הוא. ודלא כתוספות (הובאו לעיל בהערה 1 שכתבו, דאתיא הך מתניתין לחכמים, אבל לרבי אלעזר בן תדאי אף לא בעינן לגלויי מקצתן). דהא קיימא להלכתא כוותיה דטלטול מן הצד לא הוי טלטול. וכתב הרשב"א בטעמא דמילתא, שאם הם מכוסים לגמרי, ונוטלן בכוש וכרכור, אסור משום דמיחזי כעשיית גומא. אבל המגן אברהם בסימן שיא סקכ"א כתב, דלחד פירושא בתוספות בסוגיין, מבואר, דאף במכוסין לגמרי ליכא משום גומא. והוכיח אף מהירושלמי כן. ויעויין בקרבן נתנאל שעמד על מקורו.
מתניתין:
א. שנינו בריש פירקין, דטומנין כלי עם תבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל. מיהו אין טומנין אלא בערב שבת מבעוד יום.
אבל, אם לא כסהו לכלי מבעוד יום בדבר שאינו מוסיף הבל - לא יכסנו משתחשך. וטעמו כמבואר לעיל, משום גזירה שמא ימצא שנצטננה קדירתו וירתיחנה, ונמצא מבשל בשבת.
ואם כסהו מבעוד יום ושוב נתגלה  3  - מותר לכסותו אף משחשיכה.  4 

 3.  ואף אם נתגלה מבעוד יום. תוספות. אבל הסמ"ג והסמ"ק כתבו, דדוקא אם נתגלה בשבת מותר לחזור ולכסותו. אבל אם נתגלה מבעוד יום, ואפילו ממילא, אסור לכסותו משתחשך. וכן איתא בירושלמי. וכן פירש הבית יוסף בסימן רנז בדעת הרמב"ם בפרק ד הלכה ד. ומסיק התם דראוי לחוש לדבריהם ולאסור.   4.  ולאו דוקא "נתגלה" מאליו, אלא אף אם גילהו בשבת בידים, מותר לחזור ולכסותו. כמו שמותר ליטול את הקדרה ולהחזירה. ומיהו אם מבעוד יום נתגלה, מותר לכסותו משתחשך דוקא כשנתגלה מאליו. אבל אם גילהו בידים על מנת לכסותו מתשתחשך, אסור לכסותו משחשכה. משום דדמיא לתחלת הטמנה. תוספות. והרא"ש כתב, דאף זה מותר. ודוקא אי גילהו מבעוד יום על דעת שלא לכסותו משתחשך, אסור לכסותו שוב בשבת.
ב. ממלא אדם את הקיתון במשקה צונן ונותן אותו לתחת הכר או תחת הכסת, וכגון כר וכסת של לבדין שאינם מחממים. ונותנן שם בכדי שלא יתחממו בחום הקיץ והחמה.  5 

 5.  רש"י. אבל הרמב"ם בפרק ד' הלכה ד' כתב, דמותר להטמין את הצונן אף בכדי שיתחמם מעט, ותפוג צינתו. וכן היא דעת הגאונים (הובאה בראשונים בסוגיין).
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן, בכדי שלא יתחמם בחמה. ולא גזרינן ביה אטו הטמנה לצורך חימום שאסורה.  6 

 6.  ודוקא בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל במוסיף הבל אסור להטמין אף צונן, ואף מבעוד יום. דכן מוכח לעיל (לט ב) ממעשה שעשו אנשי טבריא (שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין), ואסרוהו חכמים משום הטמנה. רמב"ן.
אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן שמואל? והא תנינא כן במתניתין: ממלא אדם קיתון, ונותן תחת הכר או תחת הכסת!?
אמר ליה אביי לרב יוסף: טובא קא משמע לן שמואל. דאי ממתניתין, הוה אמינא הני מילי דמותר להטמין צונן, דוקא דבר שאין דרכו להטמין כדי לחממו. כגון מים צוננים שאין דרכן בהטמנה תחת כר וכסת, שהרי אין מתחממין בכך. אבל דבר שדרכו להטמין כדי לחממו, כגון תבשיל, אימא לא יטמיננו אף כדי שלא יתחמם, אטו הטמנה לחימום. קא משמע לן, דבכל גוונא לא גזרינן.
אמר רב הונא אמר רבי: אסור להטמין את הצונן. ואף שאינו טומנו בשביל שיחם, גזרינן ביה אטו הטמנה לצורך חימום.
ומקשינן: והתניא: רבי התיר להטמין את הצונן מפני החמה!?
ומשנינן: לא קשיא.
הא דאסר רבי, היה מקמיה דשמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי שהתיר.
והא דהתיר, היה לבתר דשמעיה מרבי ישמעאל שהתיר.
כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן.
אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא (רבי יוסי) התיר להטמין את הצונן!
אמר רבי: אם כן חוזרני בי. שהרי כבר הורה זקן (רבי יוסי) והתיר.
אמר רב פפא: בא וראה כמה היו חכמים מחבבין זה את זה. שהרי אילו היה רבי יוסי קיים באותו זמן, היה כפוף ויושב לפני רבי שהיה נשיא, מפני כבוד הנשיאות, ואף על פי שהיה גדול ממנו.  7  דהא אף רבי ישמעאל ברבי יוסי, דממלא מקום אבותיו הוה, וגדול היה כאביו, ואפילו הכי היה כפוף ויושב לפני רבי. ואף שרבי יוסי היה כפוף לרבי (אילו היה בדורו), קאמר רבי: כבר הורה זקן! וביטל דעתו מלפניו.

 7.  דכן מוכח מנדה יד ב, דקאמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי חמא בר ביסנא: כדברי רבי אומר לך, או כדברי אבא?! ואמר ליה: כדברי רבי אמור לי! ואמר ליה: זהו שאומרים עליו דאדם גדול הוא, שמניח דברי הרב ושומע דברי התלמיד?! תוספות.
אמר ליה רב נחמן בשבת לדרו (שם אדם), עבדיה: אטמין לי צונן!
וכן אמר ליה בחול: אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה (מים שחימם נחתום נכרי)! ואשמועינן, דאין במים משום איסור בישולי נכרים.
שמע רבי אמי שכך ציוה רב נחמן לעבדו, ואיקפ ד.
אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד רב אמי? והלא רב נחמן כהוראת רבוותיה (רבותיו) עביד. במילתא חדא עביד כרב, ובמילתא חדא עביד כשמואל.
במאי דאמר "אטמין לי צונן", עבד כשמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן.
ובמאי דאמר "אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה", עבד כרב, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי (בלא בישול), אין בו משום איסור בשולי נכרים.
ורב אמי דאיקפד על כך, הוא סבר שאף שמן הדין מותר, אדם חשוב כרב נחמן שאני. שיש לו להחמיר על עצמו. שהרואה אותו להקל, יבוא להקל עוד יותר.
תנו רבנן: אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אבל אם בא להוסיף כיסוי על הכיסוי שכבר טמן בו מבעוד יום, הרי הוא מוסיף אף משחשכה.  8 

 8.  ודוקא כשנתבשלה כל צרכה. אבל באינה מבושלת כל צרכה, אפילו להוסיף אסור. שהרי גורם לה שתתבשל. טור ושלחן ערוך, סימן רנז סעיף ד. וכתב המגן אברהם, דדוקא בדבר המוסיף הבל שייך לאסור בזה. אבל הבית מאיר נחלק עליו, וכתב, דאף בדבר שאינו מוסיף הבל חשיב כמבשל, על ידי שמעמיד את חומו. שהרי בכך הוא ממשיך את רתיחתו עד שיתבשל. (ויעויין לעיל (מח א הערה 4, במה שנסתפק החזון איש שם).
כיצד הוא עושה? (ותוספות כתבו דלא גרסינן כן. שהרי רבי שמעון בן גמליאל פליג על תנא קמא.  9  דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף. ורבי שמעון בן גמליאל שרי אף להחליף  10 ).

 9.  והרמב"ן כתב, דלא פליג רבי שמעון בן גמליאל, אלא בא לפרש.   10.  והבית יוסף בסימן רנז הקשה, דדבריהם סתרי אהדדי. שהרי לעיל כתבו תוספות, דהא דתנן "כיסהו ונתגלה", איירי אף בגילהו בידים. ואילו הכא כתבו, דלתנא קמא אסור לכסות בכהאי גוונא. ודוקא להוסיף מותר. ותירץ, דדוקא בבגדים אחרים אסר תנא קמא לכסות. אבל באותם בגדים עצמם מותר. משום דלא מיחזי כתחלת הטמנה. ויעויין במהרש"א שאף הוא עמד על זה. וכתב, דצריך לומר בשיטתם, דמתניתין אזלא בדוקא כרבי שמעון בן גמליאל.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין שטמן בהם, ומניח תחתיהם את הגלופקרין (כסות עבה של צמר), שיש בהם הבל יותר מן הסדינין. או נוטל את הגלופקרין ומניח תחתיהם את הסדינין, באם הוא ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב ההבל שבגלופקרין.
וכן היה רבי שמעון בן גמליאל מקל עוד קולא בהטמנה, ואומר: לא אסרו להטמין משחשכה, אלא אם כן התבשיל עדיין נמצא באותו מיחם שהוחם בו מעיקרא. אבל אם פינה אותו ממיחם הראשון למיחם אחר, מותר להטמינו. דתו ליכא למיגזר ביה שמא ירתיחו בשבת כשמטמינו. שכיון דהשתא אקורי קא מקיר (מקרר) לה בכך שמפנהו למיחם אחר, וכי ניחוש דארתוחי קא מירתח לה?  11 

 11.  רש"י. ולשיטתו הוצרך לפרש כן. אבל לדברי הרמב"ם (הובאו לעיל בהערה 5), אתי שפיר בפשיטות. דמאחר שהוא בכלי שני, כבר אינו חם לגמרי. ודינו כדין צונן, שמותר להטמינו אף בשביל שישמר חומו. רמב"ן.
ועוד קאמר: אם טמן את הקדירה מסביבותיה וכיסה אותה על פיה מלמעלה בדבר הניטל בשבת (דבר המוכן שאינו מוקצה), או שטמן אותה בדבר שאינו ניטל בשבת, וכיסה אותה מלמעלה בדבר הניטל בשבת, הרי זה נוטל את הקדירה ומחזיר אותה לשם. דהואיל והכיסוי ניטל, יכול לגלות את הקדירה ולאחוז בה וליטלה.
אבל אם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת - הרי רק אם היה הכיסוי מגולה מקצתו, הרי הוא נוטל את הקדירה, ומחזיר אותה לאחר מכן. שהרי יכול לאחוז בקדירה מבלי לטלטל בידו את הכיסוי שהוא מוקצה, כיון שמקצת כיסויה מגולה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבת בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א | דף קמב ע"ב | דף קמג ע"א | דף קמג ע"ב | דף קמד ע"א | דף קמד ע"ב | דף קמה ע"א | דף קמה ע"ב | דף קמו ע"א | דף קמו ע"ב | דף קמז ע"א | דף קמז ע"ב | דף קמח ע"א | דף קמח ע"א | דף קמח ע"ב | דף קמט ע"א | דף קמט ע"ב | דף קנ ע"א | דף קנ ע"ב | דף קנא ע"א | דף קנא ע"ב | דף קנב ע"א | דף קנב ע"ב | דף קנג ע"א | דף קנג ע"א | דף קנג ע"ב | דף קנד ע"א | דף קנד ע"ב | דף קנה ע"א | דף קנה ע"ב | דף קנו ע"א | דף קנו ע"ב | דף קנז ע"א | דף קנז ע"ב |