פרשני:בבלי:יבמות קיד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קיד א

חברותא[עריכה]

אמר ליה: זיל,  דבר טלי וטליא, הנהג ברשות הרבים ילדים קטנים וילדות קטנות, וליטיילו התם, ואי משכחי להו - מייתי להו. שאם ימצאום שם - יביאום אליך מאליהם.
אלמא, קסבר רבי פדת, שקטן אוכל נבלות - אין בית דין מצווין להפרישו מאכילתן.  1 

 1.  להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח שמג א), שקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. ולהאכילו בידים - אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים שהם משום שבות. ויש אומרים, שבקטן שהגיע לחינוך צריכים הכל להפרישו, ולא רק אביו. וזו היא שיטת התוס' בפרק כל כתבי. וכתב המשנה ברורה בס"ק ז: עיין בחיי אדם, שלענין איסור דאורייתא יש להחמיר כדעה זו, ולכן, אם נכרי רוצה להאכיל את הקטן שהגיע לחינוך בדבר אכילה שאסור מן התורה, מצווה על כל אדם למנוע את הקטן מלאוכלו. אבל דבר שאסור באכילה רק מדרבנן, רק אביו מצווה להפרישו. אך קטן שלא הגיע לחינוך, אם אינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו, וכן אם הוא כהן, אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו. אבל להכניסו בבית שטומאה בתוכו, וכן לספות לו בשאר איסורים, אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין (משנה ברורה שם ס"ק ג). כמו כן, אסור לומר לגוי שיאכיל דבר איסור לתינוק, וכל שכן לומר לתינוק בעצמו שיאכל, ועיין בדברי המשנה ברורה ס"ק ה' בדבר האכלת תינוק חמץ בפסח על ידי נכרי. ובדבר האכלת תינוק בידים ביום הכיפורים, כגון אם המניקה את תינוקה, כתב המנחת חינוך, שההיתר הוא רק משום פיקוח נפש, ואם אין זה בגדר פקוח נפש של התינוק - אסור להאכילו. אך הרבה אחרונים הוכיחו שלא נאמר איסור ספייה לקטן בידים אלא רק באיסורים של מאכלות אסורות, ולא כשהדבר הוא היתר, ורק האכילה ביום הכיפורים הוא האיסור. והמשנה ברורה בסימן תר"מ, פסק שאסור להאכיל את הקטן מחוץ לסוכה בידים, למרות שאין זה איסור מאכלות אסורות, אלא איסור של זמן, שאסור לאכול בו חוץ לסוכה. ובדבר האכלת קטנים לפני קידוש בשבת, וכן בחילוק שבין אכילת חפצא של איסור לבין זמן שאסור באכילה, עיין במגן אברהם בהרחבה בהלכות קידוש רסט סעיף א, ובמחצית השקל שם. ועיין בהרחבה באחיעזר חלק ג' סימן פ"א שדן בדברי תרומת הדשן, שיסוד האיסור לספות לקטן מן התורה הוא כדי שלא יתרגל לעשות איסור, ויבוא לעשות כך גם בגדלותו, ובדברי החתם סופר, שדן בשאלה האם מותר לתת חרש ושוטה למקום של נכרים, שיאכילום נבלות וטרפות, כיון שאין הם עתידים להתפקח, ולא יבואו לעשות כן בשעה שיהיו מצוווים לעשותם, היות ולעולם לא יבואו לכלל קיום מצוות. והביא האחיעזר את דעת הגר"ח, שבשבת מצווה אדם על שביתת בנו מן התורה מדין "לא תעשה מלאכה אתה, ובנך", כי "בנך" אינו אמור בבן גדול, שהרי הוא נכלל ב"לא תעשה מלאכה, אתה". ובהכרח שהוא אמור בבן קטן. ונמצא, שבשבת מצווה האב למנוע את בנו מלעשות מלאכה כמו שהוא מצווה למנוע את עבדו, ויש על המלאכה הזאת את החומרות המיוחדות של מלאכת שבת, ואין זה רק מצוה להפרישו מאיסור, אלא זו היא מצוותו של האב עצמו, מהלכות שבת.
לימא מסייע ליה מהא דתניא:
לא יאמר אדם לתינוק בשבת: הבא לי מפתח דרך רשות הרבים, או הבא לי חותם דרך רשות הרבים.
אלא רשאי הוא להיות מניחו לקטן, להיות תולש מעצמו בשבת. או מניחו להיות זורק חפץ מעצמו ברשות הרבים, ואינו חייב למונעו מעשיית מלאכה בשבת, והיינו שאין חייב אדם למנוע מקטן לעשות איסור.
אמר אביי: אין מכאן ראיה לדין דאורייתא.
כי אפשר לומר שמותר להניחו תולש בעציץ שאינו נקוב, שהיות ואין הדבר הגדל בו יונק מהקרקע, אין במלאכתו איסור תורה משום תולש, אלא רק מדרבנן אסור לתולשו.
וכן מותר להניחו להיות זורק חפץ בכרמלית, שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, שאיסור הטלטול בה הור רק מדרבנן.
תא שמע ממה ששנינו במסכת שבת (קכא א):
עובד כוכבים שבא לכבות את הדליקה בשבת -
אין אומרים לו: כבה את הדליקה.
ואולם, אין חייבים לומר לו: אל תכבה אותה.
וההיתר לכך שאין צריכים למנוע את הגוי מלעשות פעולה מעצמו בשבת עבור ישראל - מפני שאין שביתתו של הנכרי מצוה עליהם של ישראל.
אבל, קטן ישראל הבא לכבות מעצמו - אומרים לו: אל תכבה!
מפני ששביתתו של קטן ישראל, היא מצווה המוטלת עליהם!?
ומוכח, שמוטלת המצוה על כל אדם למנוע מקטן לאכול נבילות, גם אם אוכל אותן הקטן מעצמו.
אמר רבי יוחנן לדחות את הראיה: כאן מדובר בקטן העושה על דעת אביו, שרואה את אביו חפץ בכך שיכבה את האש, והרי זה כאילו הוא מצוהו לעשות זאת.
אבל במקרה של רבי פדת, שהורה להוליך קטנים לשם כדי שיביאו את המפתחות מרשות הרבים, עושים זאת הקטנים על דעת עצמם בלבד. שהרי לא הודיעום שנאבדו המפתחות וכי יש צורך בהבאתם.
ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:
אם נאמר שהחובה למנוע את הקטן מלכבות היא משום שהוא עושה את מעשהו לדעת אביו, הרי דכוותיה, בדומה לזה, מה שהתרנו לכבות גבי עובד כוכבים, צריך להעמיד באותו ענין שהעמדנו בו את מעשה קטן, דעושה זאת על דעת ישראל.
ותיקשי: מי שרי, האם מותר הדבר שיבוא הנכרי את האש ויכבה על דעת ישראל!?
ומשנינן: עובד כוכבים הבא לכבות, לא עושה זאת על דעתו של ישראל, אלא אדעתא דנפשיה עביד. עושה זאת ביזמתו, מרצונו, ועבור עצמו, שיודע הוא שעתיד הישראל לשלם לו שכרו.
תא שמע ראיה נוספת מהא דתניא: קטן שהוא בן "חבר", המקפיד על קיום המצוות בשלמות, שרגיל לילך אצל אבי אמו שהוא עם הארץ, ואינו מקפיד על המצוות כמו חבר, אין חוששין שמא יאכילנו סבו העם הארץ, שאינם מקפידים על המעשרות, דברים שאינם מתוקנים, מבלי שעישרום.
ולכן, אם מצא החבר בידו של בנו פירות שקיבלם מסבו העם הארץ - אין זקוק לו, ליטלו ממנו, כדי למונעו מאכילתם שמא אינם מעושרים.
והרי יש ספק שמא לא עישרם העם הארץ, ובכל זאת אין הוא מצווה למנוע מהקטן את אכילתם!
אמר רבי יוחנן: אין זו ראיה לדין קטן אוכל נבילות, כי רוב עמי הארץ מעשרים הם את פירותיהם, ורק מיעוט מהם אינן מעשרים. ומדין תורה היה אפשר לסמוך על הרוב, אלא שהחמירו חכמים ותיקנו את ענין ה"דמאי", שלא יאכלו מפירות עם הארץ לפני שיפרישו מהן מעשר.
ולכן, בדמאי הקילו שאין צורך למנוע מקטן את אכילתו.
ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:
אלא טעמא שהקילו, משום דדמאי הוא.
הא אם היו אלו פירות שהם ודאי טבל - בעא צריך אביו לעשורי את הפירות, כדי למנוע ממנו לאכול טבל.
ואם כן, תיקשי: והאמר רבי יוחנן שאין צריך למנוע את הקטן מלכבות את האש בשבת אלא בעושה זאת הקטן על דעת אביו, ולא בעושה זאת מעצמו!?
ומסבירה הגמרא את שיטתו של רבי יוחנן, שאין סתירה בהוראותיו.
אלא, רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה אם מצווים למנוע קטן מלעבור איסור.
ולכן, קאי הכא, מדחי. קאי הכא, מדחי.
בכל פעם כאשר היו מביאים ראיה לפשוט את ספקו, היה רבי יוחנן דוחה אותן, ואומר שאפשר לומר הפוך.
תא שמע ראיה מברייתא אחרת:
בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו סבו תרומה טמאה.
מצא בידו פירות - אין זקוק לו למונעו מאכילתן, על אף שיש לחוש שמא היא תרומה טמאה, שאסור לכהן לאוכלה מן התורה.
ודוחה הגמרא: ברייתא זו מדברת בתרומה דרבנן.
תא שמע ראיה מברייתא נוספת:
יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים, ומבהמה טמאה, ואין חוששין לו בכך שהוא עובר על איסור "יונק שקץ", על אף שאיסורו הוא מן התורה.
ולא יאכילנו לתינוק בידים נבלות וטרפות, שקצים ורמשים.
ומכולן, מכל אלו שהתרנום להיות יונק מהם, הרי הוא יונק מהם ואפילו בשבת, על אף שמלאכת החליבה בשבת אסורה מן התורה.
ובגדול אסור לינק מבהמה בשבת משום איסור "מפרק", שמפרק את החלב מעטיני הבהמה.
אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב.
ומדייקת הגמרא: קתני מיהא, שבתינוק אין חוששין לו ב"יונק שקץ", ואין מצווים להפרישו.
ודוחה הגמרא את הראיה: התם, ביניקת תינוק - משום סכנה התירו לו לינק.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שמדובר בפיקוח נפש - גדול נמי מותר לו לינק בשבת, ולא רק קטן!?
ומתרצת הגמרא: גדול - בעי אומדנא אם הוא מסוכן בכך שימתין עד מוצאי שבת ויינק בהיתר, וכיון שאין היתרו ברור, לא שנאו התנא בברייתא.
ופרכינן: קטן נמי ליבעי אומדנא אם הוא מסוכן בהמתנתו מליינק!?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב.  2 

 2.  סתם תינוק מסוכן אצל חלב. כתב החזון איש (אה"ע קלד לדף קיד א), שדברי רש"י, שאם לא יינק התנוק, הוא ימות בצמא, צריכים עיון, שאם מדובר בתינוק צמא הרי כל דבר איסור אחר גם מותר לו לשתות, ואין זה דין מיוחד שסתם תינוק מסוכן אצל חלב, ואילו הברייתא מחלקת בין חלב לשאר איסורים! וביאר החזון איש שאפשר להעמיד בתינוק שאינו רעב ואינו צמא ויש לו דברים אחרים להאכילו ולהשקותו, אלא חסרון החלב "סכנה הוא לו שיבוא לידי חולי, וכל חולי - הוא ספק סכנה !"
אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב.
והוינן בה: היכי דמי, היכן הותרה יניקה זו? אי דאיכא סכנה - אפילו בשבת נמי היא מותרת.
ואי דליכא סכנה - אפילו ביום טוב נמי אסור! שהרי מלאכת מפרק לא הותרה ביום טוב, שאין היא בכלל מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב (שלא הותרה מלאכה אלא מלישה ואילך).
ומשנינן: לא צריכא, היתר היניקה ביום טוב הוא - במקום דאיכא צערא למי שזקוק ליניקה זו אם לא יינק.
וקסבר האי תנא שיניקה בפה ישר מהבהמה - "מפרק" כלאחר יד הוא.
והיינו, ש"פירוק החלב" מעטיני הבהמה, דרכו להעשות על ידי חליבה בידים, ומי שיונק בפיו מן הבהמה, עושה את המלאכה בשינוי (והיינו, כלאחר יד), שאין זו מלאכה מן התורה, ואסורה רק מדרבנן.
וחילקו חכמים, ואמרו:
שבת, דאיסור מלאכה בידים הוא איסור חמור של סקילה - גזרו רבנן שלא לינק בשינוי אפילו במקום צער.
יום טוב, דמלאכה בו רק איסור לאו הוא - לא גזרו ביה רבנן ליינק בשינוי, והתירוהו במקום צער.
תא שמע ראיה מברייתא נוספת, בענין אכילת שקצים, שנאמר בסוף פרשת שמיני (ויקרא יא):
"לא תאכלום - כי שקץ הם".
פסוק זה מיותר הוא, כי אזהרות רבות נאמרו בתורה בדבר האיסור לאכול שרצים, ולכן קורא אני כאן "לא תאכילום" במקום "לא תאכלו". ובא הכתוב להזהיר הגדולים על הקטנים על אכילת שקצים.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם אין כונת הכתוב היא, דאמר להו, שצריך הגדול לומר לקטנים: לא תאכלו שקצים!
ומוכח שקטן אוכל נבילות צריך להפרישו, מן התורה.
ודוחה הגמרא את הראיה: לא זו היא כונת הכתוב, אלא לומר דלא ליספו ליה שלא יאכילוהו שרצים בידים.
תא שמע מהלכה נוספת:
דתניא: "כל נפש מכם לא תאכל דם".
מרבה הכתוב "כל" - להזהיר הגדולים על הקטנים, על אכילת דם.
מאי לאו, דאמרי להו הגדולים לקטנים: לא תאכלו דם.
ומוכח שמצווים הגדולים על הקטנים להפרישם מעשיית איסור.
ודוחה הגמרא: לא חייבים הגדולים להפרישם, אלא כונת הכתוב היא לומר דלא ליספו להו שלא יאכילו הגדולים לקטנים דם, בידים.
תא שמע מהלכה נוספת באיסור טומאת כהנים:
כתיב בתחילת פרשת אמור (ויקרא כא): "אמור אל הכהנים, ואמרת אליהם".
אמור להם עצמם, ואמרת אליהם - להזהיר גדולים על הקטנים על טומאת מת!
מאי לאו, דאמר להו, שמצווה למנוע את הכהנים הקטנים, ולומר להם: לא תיטמו!
ודוחה הגמרא את הראיה: לא צריך למונעם, אלא כונת הכתוב לומר דלא ליטמא להו הכהנים הגדולים לכהנים הקטנים, בידים.
וצריכי שלשה פסוקים בשלשה ענינים שונים כדי להשמיע את האיסור לספות לקטן איסור בידים: בדם, בשרצים ובטומאת כהנים.

דרשני המקוצר[עריכה]