פרשני:בבלי:שבת קה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קה א

חברותא[edit]

תנא: נתכוין לכתוב אות אחת בלבד  ועלו בידו שתים, חייב.
ומקשינן: והתנן במתניתין: נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זיינין פטור משום שנתכוין לכתוב אות אחת בלבד והוי ליה "מתעסק", שפטור מקרבן?
ומשנינן: לא קשיא. הא דקתני פטור הוא מטעם אחר, משום דבעי זיוני, שלא תייג את הזיינין בתגים, ולא נגמרה עדיין מלאכת הכתיבה.
הא דקתני חייב, מיירי דלא בעי זיוני, שגמר בכך את כל הכתיבה.  1 

 1.  בפשוטו הכונה לחלק בין אותיות הצריכות זיון (שעטנ"ז ג"ץ) לאותיות שאי"צ זיון, וכן הביא בספר התרומה (סי' קי"ד) בשם ריב"א. ולפי"ז משמע דבלא תיוג אין ע"ז שם אות כלל ונפ"מ לגט שיפסל אם לא תייג האותיות שצריכות תיוג. ובעל התרומה חולק עליו דכונת הגמ' לחלק בין אם רוצה לזיין האותיות או לא ושניהם מיירי באותיות הצריכות זיון (ומדויק לשון הגמרא "הא דבעי זיוני" ולא קאמר הא באותיות הצריכות זיון) דבאמת הוי שם אות עלה גם בלא זיון אלא שאם היה בדעתו לכתוב בדיוק ובהכשר עם התגין אינו חייב עד שיזיין כי לגבי דידיה לא הוי נגמרה מלאכתו בלא זה. וכ"פ הרשב"א והריטב"א. והוכיח בעל התרומה כן מהא דאמרינן לעיל דנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין, והרי חסר בשני הזיינין תגין ואמאי חייב, אלא ודאי דהתם מיירי שאינו רוצה לתייגם ולכן הוא חייב גם בלא זיון. ובקהלות יעקב סי' מ"ח כתב ליישב דברי הגמרא הנ"ל אף לשיטת ריב"א שאעפ"י שהתגין הם חלק מצורת האותיות מ"מ כשמגיה ספר שהיה כתוב בטעות חיי"ת ועשאו שני זיינין הרי גם בלא התגין כבר יצא מכלל ספר שאינו מוגה שהרי הקורא קורא כדרכו בלא שיבוש ומותר להשהותו, ומשום כך הוי כתיבה חשובה לחייב עליה, אבל בהך דמתניתין דלא מיירי שהיה כתוב בטעות אלא שנתכוין לכתוב עתה חיי"ת ועלה בידו שני זיינן הרי לא תיקן בכך כלום שגם קודם כתיבתו לא היה איסור להשהותו שרק כשכתוב בשיבוש אסור להשהותו ולא כשחסר איזה אות, כי הקורא אינו עלול לטעות בשל כך. וממילא אי אפשר לחייבו רק על עצם הכתיבה והרי כיון שאין בו תגין לא נשלם צורת האותיות ולכן הוא פטור.
שנינו במשנה: כתב אות אחת אלא שכתבה בצורת נוטריקון שאות אחת מציינת מילה שלימה.
רבי יהושע בן בתירה מחייב, וחכמים פוטרין.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון שהיא מן התורה? שנאמר אצל אברהם: "כי א"ב המו"ן גויים נתתיך". "אב המון" נוטריקון:
אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיךי לאומות (כדכתיב "נשיא אלהים אתה בתוכנו"), ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך באומות.  2 

 2.  רש"י פירש בברכות (ט ב) דותיקין היינו אנשים ענוים ומחבבין מצוה, וכן באברהם מצינו שהיה עניו, שנאמר "ואנכי עפר ואפר", ומחבב מצוות שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה". וגם מנהג ותיקין שהיו גומרין ק"ש ותפילה עם הנץ החמה מייתי לה מאברהם שתיקן תפילת שחרית. ח"א מהרש"א.
רבי יוחנן דידיה אמר: מכאן לנוטריקון מן התורה: "אנכי" שבעשרת הדברות הוא נוטריקון: אנא, נפשאי כתיבת יהבית. שהקב"ה אומר: אני בעצמי נתתי תורה כתובה.
רבנן אמרי: כך דרשינן: אמירה שהיא נעימה, דהיינו התורה - כתיבה יהיבה, ניתנה בכתב.
איכא דאמרי: "אנכי" נוטריקון למפרע: יהיבה כתיבה, ניתנה בכתב - נאמנין אמריה.  3 

 3.  היינו, שהתורה ניתנה כתובה ולא בע"פ, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ כדי שיהיו נאמנין אמריה, כי ע"י הדיבור בע"פ לפעמים ישתנה הענין. ח"א מהרש"א.
דבי רבי נתן אמרי: דברי המלאך לבלעם הם נוטריקון, דכתיב: "הנה אנכי יצאתי לשטן - כי יר"ט הדרך לנגדי". "ירט" לשון נוטריקון הוא: יראה האתון, ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי! כלומר, שאתה הולך להקניטני.
דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר אצל מנחת העומר שתהא "כרמל" והוא נוטריקון: כר מלא, שמביאים אותה מתבואה לחה, שאז הזרע נפוח, וה"כר", הקש, מלא הימנו.
רב אחא בר יעקב אמר: דוד אמר לשלמה על שמעי בן גרא "והוא קללני קללה נמ"רצת", והוא נוטריקון: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא. שכך קילל אותו שמעי.
רב נחמן בר יצחק אמר: יהודה אמר ליוסף: "מה נדבר ומה נצט"דק" בלשון נוטריקון: נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו.
מתניתין:
הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, שנודע לו בין אות לאות שחטא, ושוב שכח וחטא.
או אפילו היה בהעלם אחד, אלא שכתב אות אחת שחרית, ואחת בין הערבים, שכיון שהיה לו שהות הרבה בינתיים כדי להיוודע הרי זה כשתי העלמות חלוקות (עיין תוד"ה ורבנן).  4 

 4.  רש"י. והתוד"ה ורבנן, הקשו שהיה לתנא לפרש מה שיעור השהות שמחלקת לשתי העלמות. ועוד, דלעיל אמרינן כתב אות אחת בציפורי ואות אחת בטבריא חייב, אע"ג דמסתמא יש ביניהם שהות מספקת כדי להיודע. ולפיכך פירשו דמיירי שהיתה לו ידיעה ממש בינתיים, ונקט שחרית וערבית לרבותא דרבן גמליאל, דאע"ג דיש הפסק כה גדול ביניהם יחד עם הידיעה מכל מקום לא חשיבא ידיעה.
רבן גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרין.
גמרא:
ומבארינן: במאי קמיפלגי תנאי דמתניתין?
רבן גמליאל סבר: אין ידיעה לחצי שיעור.  5  כי הידיעה שבין אות לאות לא נחשבת כ"ידיעה" הואיל ולא ידע אלא על חצי שיעור, שאינה ידיעת עבירה המחייבת קרבן. הלכך חשיב כאילו כתב שתי האותיות בהעלם אחד, וחייב חטאת.

 5.  טעמא דר"ג משום דכתיב "או הודע אליו חטאתו" משמע דוקא ידיעת חטאת שמה ידיעה אבל ידיעת חצי שיעור דאינה ידיעת חטאת (כלומר שאינה מחייבת חטאת) לאו שמה ידיעה. תוד"ה רבן גמליאל.
ורבנן סברי: יש ידיעה לחצי שיעור. וכיון שהיא נחשבת "ידיעה" הרי היא מחלקת בין האותיות שלא יצטרפו יחד לשגגה אחת, אלא שתי שגגות הן, שעל כל אחת אין חיוב של כשיעור, הלכך פטור מחטאת.



הדרן עלך פרק הבונה





פרק שלוש עשרה - האורג




מתניתין:


רבי אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחילה, בתחילת אריגתו של הבגד, ואחת על האריג או שהוסיף חוט אחד על מה שכבר נארג מעט,  6  חייב, לפי שהוא מצטרף עם האריג הקיים.

 6.  הראשונים הביאו שבירושלמי נחלקו אי צריך שיהא קודם שלשה חוטין אריג או אפילו אין בו אלא שני חוטין והשלימו בחוט זה לשלשה הוי דבר חשוב לרבי אליעזר.
וחכמים אומרים: בין בתחילה בין בסוף שיעורו - שני חוטין.  7 

 7.  לא בסוף הבגד. דאפילו רבנן מודו דחייב, כדאמרינן לעיל קד ב, דארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב אפילו לרבנן. אלא הכי קאמר: בין שהחוט הזה בתחילת השיעור ובין שהוא בהשלמת השיעור. ראשונים.
העושה שתי בתי נירין, בנירין, או בקירוס, או בנפה, או בכברה ובסל - חייב. עיין בציור בסוף הספר את הסבר הדברים.
וכן חייב התופר שתי תפירות.
וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות.
גמרא:
כי אתא רבי יצחק, תני במשנתנו: האורג שתים חוטים חייב.
והוינן בה: והאנן תנן שלש!
ומשנינן: לא קשיא, הא - באלימי, הא - בקטי ני.
ונחלקו אמוראים בביאור התירוץ הזה:
אמרי לה, יש שהסבירו, להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא.
אמרי לה להאי גיסא: חוטי אלימי, רק אם הם תלתא שורות לא סתרי, לא נסתרת אריגתם. אבל תרי שורות סתרי, אין האריגה מתקיימת. אבל חוטי קטיני - תרי נמי לא סתרי.
ואמרי לה להאי גיסא: חוטי קטיני, תלתא - ידיעי, רק שלשה חוטים נראים לעין כאריג ובכך נחשבת אריגתן למלאכה. אבל אריג של תרי - חוטים קטנים דקים לא ידיעי, לא נראית אריגתן. אבל חוטי אלימי - תרי נמי ידיעי.
תניא: האורג, המעביר בין חוטי השתי ג' חוטין של ערב, והיה זה בתחילה של אריגת הבד או הבגד, ובאריגת שלשת חוטי הערב מתקיימת האריגה ואינה מתפרקת, וכן האורג חוט אחד כתוספת על האריג הקיים - חייב!
וחכמים אומרים: האורג, בין בתחילה של האריגה, בין בסוף, שמוסיף על אריג קיים, שיעורן הוא - שני חוטין.
ובאריגת שפה מסביב לאריג, שאורגים אותה בחוט של שתי העשוי ממין שונה, (ורוחב השפה הוא כשיעור שלשה בתי נירין), אם ארג בשפה שני חוטין ברוחב ג' בתי נירין, שהוא רוחבה של השפה, הרי הוא חייב, למרות שלא ארג כאן כמלוא הסיט, שהוא שיעור אריגה.
ומבארת הברייתא מדוע באריגת השפה חייבים על שיעור כה מצומצם:
הא למה אורג זה דומה? לאורג בצלצול קטן (חגורה צרה) ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין, שחייב, משום שזהו כל רוחבו של הצלצול.
ועתה מציינת הגמרא, כי בברייתא זו ששנינו עתה, מובאת שיטתו של רבי אליעזר (המחלק בין תחילת האריגה לבין אריגה על אריג קיים), בסתמא, ללא הזכרת שמו, ואילו בברייתא אחרת נוקט התנא את דברי חכמים בסתמא, ומאידך מזכיר את שיטתו של רבי אליעזר בשמו.
ותחילה מדייקת הגמרא מברייתא זו, שדברי תנא קמא בסתמא, הם שיטת רבי אליעזר, בלי שיוזכר שמו:
האורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב.
ודייקינן: דברי תנא קמא, שנשנו בסתמא, הם - כרבי אליעזר במשנתנו, הסובר כן.
תניא אידך: האורג ב' חוטין על האריג הגס, שכבר נארג ממנו הרבה, וכן האורג שני חוטין על האימרא, שהיא צורת אריגה מסביב הבגד בחוט ערב העשוי ממין אחר - חייב.
רבי אליעזר אומר: אפילו האורג חוט אחד כתוספת לאריג קיים חייב.
ומוסיפים חכמים ואומרים:
והאורג בשפה של הבגד שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין - חייב.
הא למה זה דומה?
לאורג בצלצול קטן, שני חוטין על רוחב שלשה בתי נירין.
והאורג שני חוטין על הגס ועל האימרא, חייב.
ודייקינן: בברייתא זאת נשנו דברי תנא קמא סתמא, בלי שם - כרבנן, הסוברים שבכל ענין אינו חייב אלא באורג שני חוטין.
שנינו במשנה: העושה שני בתי נירין - בנירין!
והוינן בה: הרי המשנה עוסקת בביאור מלאכת עשיית שני בתי נירין בשעת האריגה ולא בתיאור בניית מכונת האריגה, ולא באה המשנה לומר שחייבים על התקנת "בתי הנירין" עצמם בנירים.
והרי השחלת חוטי השתי בבתי הנירין, נקראת "העושה שני בתי נירין".
ולכן, שואלת הגמרא: מאי עשיית שני בתי נירין איכא ב"נירין"!?
והיינו, איזו עשייה של מלאכה יש בנירין עצמן מלבד השחלת החוטין בבתי הנירים, ומאי קאמר התנא "העושה שני בתי נירין - בנירין!? אמר אביי: כוונת התנא היא לפעולת האריגה שמתבצעת בנירים עצמן (מלבד האריגה שבהשחלת החוטין בבתי הנירים!):
שיש צורה של אריגה (ונוהגים כך באריגת בגדי צמר) שמעבירים תרתי חוטים בבת
מתוך המשנ נירא (בבית ניר) אחד. (זו גירסת הב"ח).
ולאחר השחלת שני החוטים בבית הניר מעבירים חדא חוט אחד נוסף בנירא - בין החוטים האנכיים של הניר (שעליהם תלויים בתי הנירים).
יות "פני שבת" וכוונת התנא במשנתנו לחדש, שמלבד עשיית שני בתי נירים בדרך הרגילה, שהיא השחלת שני חוטים דרך שני בתי ניר, יש גם צורה נוספת, בהשחלת חוט כפול בבית ניר אחד, ובמקביל לו העברת חוט שלישי בניר עצמו (ולא בבית ניר שני), בין חוטי הניר.
ואעפ"י שבמלאכה הזו אינו מעביר את החוטים בין שני בתי נירים הרי היא נחשבת כתולדה לאב מלאכה של עושה שני בתי נירין.
עוד שנינו במשנה: והעושה שני בתי נירין בקירוס.
והוינן בה: מאי מלאכת "עשיית שני בתי נירין" איכא בקירוס, שאינו אלא מסרק שמכים בו על חוט הערב שיתהדק לאריג!?
ומבארת הגמרא: אמר רב: כוונת התנא היא בקירוס שהוא מציבותא. שקירוס זה הוא לוח עם פסים דקים, שדרכם משחילים את כל חוטי השתי, והוא מהדק את חוטי הערב.
השחלת שני חוטי השתי בתוך הקירוס נחשבת גם היא לתולדת מלאכת העושה שני בתי נירין, אם כי בקירוס אין בתי נירים אלא רק פסים דקים שדרכם משחילים את החוטים.
הביאור לסוגיא זאת נערך על פי ספר מעשה אורג, עיין שם בסוף הספר שהביא חמש שיטות ראשונים בביאור דברי אביי.
שנינו במשנה: והתופר שתי תפירות.
והוינן בה: הא תנינא כבר לעיל (עג א) במשנה של כל אבות מלאכות: "והתופר שתי תפירות". ואמאי חזר התנא ושנאה כאן?
בשלמא שאר מלאכות השנויות במשנה, יש בהם תוספת דברים לעומת המשנה דלעיל. אבל כאן לא נוסף דבר על האמור לעיל.
ומשנינן: משום דקבעי למיתני בסיפא דמתניתין: "והקורע על מנת לתפור שתי תפירות". הילכך, קתני נמי "התופר שתי תפירות".
ומקשינן "והקורע" - הא נמי תנינא במשנה דאבות מלאכות?
ומתרצינן: אלא, משום דקבעי למיתני סיפא (בעמוד הבא) "הקורע בחמתו ועל מתו", משום הכי קתני "התופר שתי תפירות".
שנינו במשנה: והקורע על מנת לתפור שתי תפירות.
והוינן בה: היכי משכחת לה שהקריעה תהיה לצורך התפירה?


דרשני המקוצר[edit]