ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ספר שופטים

פרק יד

מפלת האריה

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
הופעתו של שמשון הינה מיוחדת במינה, אינה שייכת כלל למדרגתו של הדור. ההכנות הרבות, שהיה צריך מלאך ד' להכין את אשת מנוח, "אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמאה" וההתגלות הכפולה באה משום שכל הופעתו של שמשון היא הופעה אלוקית. הענין הזה הולך ומתגלה במהלך הפרשיות, המפרטות את פעלו של שמשון.
בספור לקיחת האשה רומז הנביא על פליאת הענין בעיני הוריו.
ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים משלים בישראל.
מי הוא המבקש תואנה: ד' או שמשון?
השאלה התחבירית היא: מי הוא 'הנושא' בחלק המשפט "כי תואנה הוא מבקש"? הקב"ה, שהוא הנזכר אחרון בחלק המשפט שלפניו 1 , או שמשון שהוא הנושא הכללי בפרשה, כמו בפסוק שלפני-פניו?
ההבדל בין שני הפירושים הוא האם שמשון מודע לעובדה, שהקב"ה מבקש להתאנות באמצעותו לפלשתים?
ההשלכה על הבנת הפרקים העוסקים בדמותו של שמשון - עצומה, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" 2 . להתנהגותו של שמשון לאורך הפרשיות - צריך לתת הסבר כל שהוא. אם נקבל את הפירוש השני, לפיו שמשון יודע שהקב"ה מבקש למצוא בעזרתו תואנה מידי פלשתים, הרי שהוא מכניס את עצמו, בכוונה תחילה, למצבים שונים ומשונים כדי להתחכך, להתגרות ולייצר את התואנה המבוקשת כדי למלא את שליחותו. הדבר מסביר דברים רבים, כמו הקשר עם הנשים הפלשתיות, אבל מקשה למשל על התנהגותו עם דלילה.
ברם, אם נבאר כפירוש הראשון, הרי ששמשון עצמו איננו שותף בסוד ההנהגה האלוקית. או אז נצטרך הסבר אחר לשאלה מה ביקש ומה רצה שמשון בכל מצב ומצב, שבו פעל. לא נוכל לומר, שכל פעולותיו של שמשון, הנשים שרדף, המעשים, החידות, באו כדי לבקש תואנה מפלשתים.
השאלה, אפוא, היא האם על פי הפשט שמשון הוא שליח אלקי בידיעה, או שהוא מונע מכח מגמות אנושיות, מסיבות הנוגעות לו? ננסה לברר את הדבר דרך עניין נוסף.

"מאת ד' היתה זאת"
חז"ל נחלקו בשאלת הסבר הפסוק הראשון בפרשה זו:
וירד שמשון תמנתה, והלא כתיב "הנה חמיך עולה תמנתה"? שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה, דברי רבי אלעזר.
רבי שמואל בר נחמני אמר: שתי תמנות הוו. חד הווה ביה ירידה וחד הווי עליה.
רבי שמואל בר רב פפא אמר: חד תמנה הווה, והווי מהאי גיסא עליה והווי מהאי גיסא ירידה 3 .

מה פשר דיון מעורר-תמיהה זה, בדבר המיקום של תמנתה ודרכי הגישה אליה?
חז"ל, ברוח קודשם, הסתירו דברים בתוך דברים "תפוחי זהב במשכיות כסף" 4 . היתה לחז"ל כוונה בדברים הללו על תמנה.
נראה לומר שחלקו האמוראים במשמעות הזכרת שם המקום הזהה גם בעניין יהודה וגם בעניין שמשון, שהרי שבשניהם מדובר על כשלון מוסרי עם אשה. נאמר בעניין יהודה
ויִראֶהָ יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה 5

אומר על כך המדרש 6 :
אמר ר' יוחנן, בקש לעבור, וזמן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה. אמר לו, יהודה היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים? מהיכן גדולים עומדים? "ויט אליה אל הדרך" בעל כרחו שלא בטובתו

נראה, שחלקו האמוראים האם מעשי יהודה ושמשון קשורים זה לזה. לר' אלעזר אותה "תמנה" היא וביטוייה המפגש עם מלאך של תאווה בשליחותו של מקום. כאן להוליד אביו של משיח, את פרץ, וכאן לחפש תואנה להתגרות בפלשתים. אצל יהודה גם בלי להתכוון התאווה הביאה להתעלות ולתקון נפילתו, אצל שמשון, הוא אמנם מצא דרך להכות בפלשתים, אבל נשא לשם כך אשה שאינה הגונה לישראל, ויותר מכך נפל בכשלון התאווה בהמשך דרכו. לר' שמואל בר נחמני אין קשר ביניהם, אבל גם לר' שמואל בר רב פפא אכן אותה "תמנה" היתה. הניסיון אמנם דומה, אבל הנסיבות אינן דומות, הדורות אינם דומים, השליחות אינה זהה. שמשון נאלץ לרדת, לא ירידה מוסרית זו היתה, כביכול ענין פשוט של דרך גישה. על כן אין לגנותו על כך, צורך העניין כך היה. נראה לי לומר שגם לר' שמואל בר רב פפא ההליכה לתמנה היא ירידה והשאלה רק האם יש כאן כשלון מוסרי של שמשון, או שהדבר מחויב על פי ד', כדרך שאמר ד' להושע: "לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ מאחרי ד'" 7 וכדברי חז"ל המובאים שם ברש"י ורד"ק ושאר המפרשים שמעשה ממש היה ולא רק מראה נבואה. את הקושי של כל המפרשים כיצד מורה לו ד' לעשות מעשה כזה מסביר המלבי"ם :
והלוא מצאנו שצווה ד' לנביא גם דברים שלא יאותו כפי חוקי התורה והיה הוראת שעה. כמו שצווה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו, ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות 8

ראה הקב"ה צורך ששמשון יעשה פעולות אלה, "כי תואנה הוא מבקש מפלשתים". אם כך צריך יהיה להבין מדוע כך היה צריך להיות? מכל מקום זו גם שטתו של ר' יהודה הנשיא המובאת בגמרא:
תניא, רבי אומר, תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה תחילה. תחילת קלקולו בעזה דכתיב "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה"וגו' לפיכך לקה בעזה, דכתיב "ויורידו אותו עזתה". והכתיב וירד שמשון תמנתה"? תחילת קלקולו, מיהא, בעזה היה 9

אם כן הירידה לתמנתה שליחות אלקית היתה. אמנם גם לשטת רבי בהמשך הדרך נפל שמשון. על כן נצטרך לומר גם לשיטתו ששמשון בתמנתה נמצא בפרשת דרכים. עדיין לא ירד, וההמשך יהיה תלוי בכוחותיו. אם כך, השאלה תהיה קשה יותר, לא רק שהשליחות האלקית משונה ומסובכת, אלא שהיא מפילה את השופט עצמו בכשלון רוחני. מדוע זה צריך להיות? לפני שנכנס יותר לפרשת שמשון, ולעסוק גם בשאלה זו, נשוב לשיטה אחרת בדברי חכמים. מצאנו אותה בדברי האמורא רבי אלעזר, שמשון אכן נתגנה כבר בירידה לתמנתה, אבל כבר התנאים חלקו בזה. כך הם דברי הגמרא:
תנו רבנן, שמשון בעיניו מרד, שנאמר "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני." לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו". איני (כן היא) והכתיב " ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" ? כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל" (כאשר הלך, הלך אחר שרירות עיניו) 10
הברייתא מגדירה את מעשה שמשון באופן חריף "שמשון בעיניו מרד". קשה הדבר מאד בהבנת הפסוקים. אם "מד' היא" מדוע "מרד"? האם העובדה שעשה את המעשה לא רק כשליחות, אלא גם כתאווה הוא מרד? אולי כוונת הגמרא שאת התואנות צריך היה לחפש באופן שונה ולא דרך בנות פלשתים? אולי רק הדחיפה הראשונה היא מד', וכל השאר משרירות עיניו. ובכל אופן כיצד שרתה על שמשון רוח גבורה מאת ד', למרות נפילותיו באשה מתמנתה ובזונה מעזה? הלוא הסיעתא דשמיא הזאת נתנה חזוק למעשיו? הדברים טעונים הסבר. מכל מקום לדעה זו ידע שמשון את שליחותו, אבל כשהלך הלך אחרי יצרו. מעין זה מצאנו גם אצל אומות העולם הנשלחים בעקיפין להצר לישראל.
וכך נאמר בישעיהו:
הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו לשלל שלל ולבז בז ולשומו מרמס כחֹמר חוצות. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב כי להשמיד בלבבו ולהכרית גוים לא מעט 11
יש וההשגחה האלוקית מסבבת תהליכים בעולם 12 , כשהאנשים המוציאים אותם אל הפועל אינם מודעים למגמתן האלוקית, ויש שאף מתנגדים לה. כשהאומות באות למלא את שליחותן הגזורה מאת ד', מתגבר הצד האנושי המגושם על הצד האלוקי, והם מרשיעים לעשות שלא לפי השליחות. שמשון הולך בשליחות אלוקית ואין ספק שהוא חש בזאת, אלא שבפועל כשהוא מתגלגל למצבים השונים שמעמידה עבורו השליחות, הוא הולך לפי יצרו האנושי הפשוט. אבל גם להסבר הזה, עדיין פרטי הענין דורשים הסבר. כיצד יכול היה שמשון, שעה שכשר היה, לקחת אשה פלשתית? הלא גם מנוח, ש"עם הארץ היה" 13 , נזדעזע כולו מעצם המחשבה, שבנו "יקח אשה מבנות פלשתים הערלים", וכיצד יכל שמשון עצמו לעשות מעשה שכזה?
על כך משיב הרמב"ם, בהלכות איסורי ביאה (י"ג יא):
אל יעלה על דעתך, ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל, שנקרא ידיד ד' נשאו נשים נכריות. אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגיר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה בה או מפני הפחד בא להכנס בדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעים אותם כובד עול התורה וטורח שיש בעשיתה על עמי ארצות כדי שיפרשו. אם קבלו ולא פרשו וראו אותם שחוזרים מאהבה, מקבלים אותם שנאמר "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, בימי שלמה שמא בשביל המלכות והתורה והגדולה שהיו בישראל חזרו... ואף על פי כן היו גרין הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו בית דין הגדול חוששים להם. לא דוחים אותם, אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקבלים אותם עד שתראה אחריתן. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והיה הדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאסורן עומדים, ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהם ובנו להם במות...
על פי דברי הרמב"ם שמשון גייר ונשא, אבל קשה להתעלם מהפגם המוסרי בחפוש הנשים. נמצאנו למדים, שדעה אחת בחז"ל, דעת רבי יהודה הנשיא, ששמשון דבק בראשונה בשליחות האלוקית, ורק בשלב מאוחר יותר - נפל. לדרך זו יהיה פירוש הפסוק הפותח את המעשה בתמנתה "כי תאנה הוא מבקש מפלשתים" - ששמשון הוא מבקש התואנה. שהרי הוא עצמו מודע לדרכים המוזרות שבהתנהגותו, ולכל הפחות לחלקם. זו השיטה, שמדייקת מן הפסוק "ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא" אביו ואמו לא ידעו, הא שמשון - ידע.
אמנם לשיטת חכמים מלכתחילה הלך אחר עיניו, אבל עצם הדחיפה לעניין היא מד' כדי לבקש תואנה מהפלשתים. כך או כך עומדות כאן כמה שאלות:
מדוע היה צורך בתואנה כזאת, על ידי בנות פלשתים?
מדוע הקב"ה שולח את שמשון בדרך שבה הוא עצמו יפול, ובוודאי לא ירומם את הדור?
כיצד הקב"ה מסייע בידי שמשון ההולך אחר עיניו?
אם שמשון מודע לנפילותיו, אם כן מדוע לא עצר עצמו?
ננסה בעיון הפרשיות לתת תשובות לשאלות אלה.
ולא הגיד
וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות שאג לקראתו. ותצלח עליו רוח ד' וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה. וירד וידבר לאשה ותישר בעיני שמשון. וישב מימים לקחתה ויסר לראות את מפלת האריה והנה עדת דבֹרים בגוית האריה ודבש. וירדהו אל כפיו וילך הלוך ואכֹל וילך אל אביו ואל אמו ויתן להם ויאכלו ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש.
מלבד הפלא, שבענין האריה והדבש ישנו בפסוקים ענין נוסף, שהכתוב מדגיש ולפיכך הוא צריך ביאור.
ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה
ובהמשך הפסוקים:
ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש
שמשון מסתיר את מעשה האריה מאביו ומאמו 14 . מדוע?
כנזכר בפירוש לפרק יג, אין זו הפעם הראשונה בה מלווה פעילותו של שמשון בהסתרות. כל ענין הנשואים עם בת הפלשתים לווה, כדברי הכתוב בחוסר הבנה מצד הוריו. "ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא". גם הופעת המלאך מראשיתה, בפרק יג, נעשתה כשמנוח אינו שותף בסוד הענין, וגם כששותף לא ידע את תכלית לידתו של בנו. הפסוקים הללו אולי מאשרים את הדיוק, שדייק המדרש לשיטת ר' יהודה הנשיא בפסוק ד. "ואביו ואמו לא ידעו".
אבל שמשון ידע.

הנביא הכותב את הספר חוזר ומדגיש כמה וכמה פעמים את העובדה, שמנוח ואשתו אינם שותפים בסוד התנהגותו של שמשון. מה היה במעשה האריה, שהיה צורך כה חשוב להסתירו מעיני האב והאם? אמו של שמשון יודעת שיש לו כוחות אלוקיים. הלא המלאך ניבא עליו "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים". מדוע אם כן צריך להסתיר את נצחונו על האריה. מה מסתיר שמשון?
וישב מימים לקחתה ויסר לראות את מפלת האריה והנה עדת דבורים בגוית האריה ודבש. וירדהו אל כפיו וילך הלוך ואכל וילך אל אביו ואל אמו ויתן להם ויאכלו ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש.
התנהגותו של שמשון מלמדת על מצבו. "ויסר לראות" פירושו שירד מן הדרך לראות את גוית האריה. נראה, כי חשוב היה לו הענין הזה. כשגילה את הדבש אפשר לראות שמיהר לעשות שני דברים יחד. לאכול מן הדבש, ולהביא להוריו ממנו. מכאן, שענין האריה הטריד את שמשון. בראותו את הדבש גלה דבר מה טוב על כן מהר לאכלו ולהביאו להוריו.
באופן כללי, גם שמשון עצמו נבוך. הוא אמנם מבקש התואנות 15 , אך לא ברור לו עדיין לאן אלו יובילו אותו. מצד אחד הוא מרגיש את הכוחות האלוקיים המצויים בו, מאידך - הוא שרוי בערפל רוחני. לא ברור לו מנין תבוא הישועה. לפיכך הוא מכלכל את צעדיו בזהירות. הוא מייחס משקל חשוב למעשיו, ואת תוצאותיהם הוא בוחן בקפידה יתרה, שהרי מכל אחד מהם יכולה לצמוח הגאולה. בראי זה יש לבחון את מעשה הכאת הארי. לאחר מעשה ניכר בשמשון כי הוא מוטרד מאד. הוא חש כי מעשה זה, שנעשה בכוחו המיוחד, מוביל לכיוון כל שהוא, אך לא ברור לו כיצד יתפתח הענין. משהו מתרחש, אך הוא אינו מסוגל לשתף איש בסודו. שנה תמימה אין הוא פוקד את המקום 16 . שמא סבר כי סימן רע לו היתה תקיפת האריה? אולי כעת יתבהר סודו? מאליהן הובילוהו רגליו אל המקום בו התעוררה גבורתו במלא עצמתה, אשתקד. "ויסר לראות את מפלת האריה"
...והנה עדת דבֹרים בגוית האריה ודבש. וירדהו אל כפיו וילך הלוך ואכֹל וילך אל אביו ואל אמו ויתן להם ויאכלו ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש..
מלווה בתחושה פנימית כי בסוד הדבש קשור גורלו, הרגיש כי הוא מוכרח לאכול את הדבש. נלהב מאד מן הגילוי המפתיע, חש כי הוא מוכרח ללכת אל הוריו ולהאכיל גם אותם מן הדבש. הכתוב מציין כי שמשון לא יכול היה להתאפק מלעשות את שתי הפעולות יחדיו. "וילך הלוך ואכל". יכול היה לאכול ואחר-כך ללכת, או ההפך, אך הוא ביכר לשוב אל בית הוריו 17 , כשידיו מלאות דבש, והוא מלקק ממנו בדרך. חשוב היה לו מאד שגם הם, כמוהו, ימהרו ויאכלו מן הדבש.
ואף על פי כן את מקור הדבש העלים מהם.
שמשון גילה סוד. הסוד הזה שופך אור על החידה שקיננה בליבו שנה תמימה. מעתה ברור לו הכיוון אליו הובילה מפלת האריה, אלא שאז לא ירד לעומקם של דברים. היום השכיל להבין. חשיבות כה גדולה הוא מייחס לתגליתו, עד שהוא מרגיש צורך להמשיך להשתמש בזה לצורך החידה לפלשתים. אמנם במישור הפשוט נוכל לומר כי מטרת החידה היא לגרור את הפלשתים לעימות, אך מתוך ההתבוננות במעשיו של שמשון נראה כי עז היה רצונו להוציא את חידת הדבש מן ההעלם אל הגילוי החלקי. ולגלות באוזני כל את פתרונו למפלת האריה.
החידה
ספור החידה גורר אחריו תגובה חריפה מאד של הפלשתים.
מדוע מאיימים האנשים על האשה? במקרה הגרוע מכל יאלצו לשלם לשמשון את ההתחייבות שקיבלו על עצמם!? האם זו בלבד סבה מספקת לשרוף למוות אחת מבנות עירם? אבל ישנה כאן שאלה יסודית יותר, מה טיב היחסים בין פלשתים לישראל, כיצד שמשון לוקח מהם אשה וכיצד חוברים הם יחד למסיבת נישואין כזו?
* * *
יש כאן עימות בין שמשון הישראלי לפלשתים.
העימות הזה מלמד על אופי השעבוד של ישראל לפלשתים. זאת בהשוואה לכל סוגי השיעבוד, שנתקלנו בהם לאורך תקופת השופטים. שמשון יורד לתמנתה באין מפריע. זאת, למרות שהכתוב מציין בפרוש בפסוק ד ש"בעת ההיא פלשתים משלים בישראל". יתרה מזו, גם מנוח ואשתו יורדים לתמנתה, שהיא עיר פלשתית. בין העם המושל לעם הנכבש נוצרה מערכת יחסים משונה, שבה פלשתים מושלים בישראל, אך אינם מפריעים לישראל, במהלך חייהם. צורת שעבוד שכזו אפשרית רק אם קיימת השלמה של ישראל עם השיעבוד. בהמשך הפרקים מתאר הכתוב את הנסיון של בני שבט יהודה להסגיר את שמשון.
וירדו שלשת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו... 18
בני יהודה השלימו עם צורת השעבוד, וכל חששם הוא להפר את מערכת היחסים, שנוצרה עם הפלשתים.
מה הסבה, שבגללה השלימו בני ישראל עם השעבוד?
אולי נוח לישראל להיות תחת שלטון הפלשתים. בידי הפלשתים מצוי המפתח לפתרון הבעיה המרכזית המציקה לישראל מאז תקופת יהושע, הלא היא המצוקה הבטחונית. זו הבעיה, שאותה ניסו לפתור בימי שמואל באמצעות מינוי מלך. כל אותם האויבים מבחוץ: עמון, מואב, מצרים, אמורים, מדיינים וכנענים, כולם מאיימים לבלוע את הארץ היושבת בשכנותם ולפגוע ביושביה. השופטים, איש איש בזמנו, הקלו אמנם במעט את הסבל מעל כתפי האומה, אך עם הסתלקותם שבו וצצו בעיות הבטחון, ופעמים אף ביתר שאת. האימה המתמשכת, שהלכה ונצטברה לאורך דורות, היא שדחפה את ישראל לקבל את הפתרון החדש בדמות יחסיהם המורכבים עם הפלשתים. ישראל השלימו עם שעבודם לפלשתים כדי לקבל מהם חסות. בני יהודה טוענים לפני שמשון "הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים". שמשון ודאי ידע, ומה טענה היא זו? אפשר לקום נגדם! אך, הבעיה מורכבת הרבה יותר. בני יהודה טוענים, שאם שמשון יתחיל להתקומם באופן עצמאי, הם יאבדו את החסות הפלשתית ואז ישובו ויופקרו לידיהם וגם לידי האויבים מחוץ.
הפלשתים אינם יושבים בתוך ישראל. דן הוא השבט היושב בגבול עימם. הם עצמם יושבים בשפלת החוף. כשהפלשתים רוצים להלחם ביהודה הם צריכים לעלות עם אנשיהם להרי יהודה. הם לא ישבו שם. הביטוי "מֹשלים" המופיע פעמיים בפרק, פירושו - מושלים מרחוק. זו השיטה של מתן החסות. הפלשתים הם בעלי-הבית. הם הרבונים, הם המושלים. בני יהודה מתקוממים על שמשון, שמחבל בהסכם, שמקנה להם שלום. ישראל נשחקו מהמאבקים הממושכים של התקופה, זו הסבה שהם נענו לקשר הנכנע הזה עם פלשתים. קשר, שקיוו כי בחובו טמון פתרון לבעייתם. הפלשתים המשעבדים ישמשו מגן בפני כל האויבים מסביב. טוב לישראל במצב הזה. בגלל אוירת הכניעה והרגיעה היחסית השוררת ביהודה, מורכבת מאד דמותו של שמשון וצורת הישועה המתגלית על ידו. הוא פועל בגלוי ובסתר בו-זמנית.
הכעס של המרעים כנגד שמשון נובע מן העובדה, ששמשון שובר את המוסכמות. כשבא שמשון ונושא אשה מבנות פלשתים, אין הפלשתים מתקוממים, אבל כששם אותם ללעג וקלס והם נדרשים לתת לו שלשים חליפות ושלשים סדינים, הם אינם מסוגלים לשתוק. "האחד בא לגור וישפט שפוט"? הנה מקבל האיש הישראלי מעמד של בעל בית בעירם, שהרי הם נאלצים להיכנע לו, ולקבל את תכתיביו, "הלירשנו קראתם לנו הלוא "? דמות הישראלי שהיתה עד כה נכנעת, ומתרפסת מגלה לפתע פנים חדשות. בשערי תמנתה הופיע איש ישראלי בעל בטחון. לקח לו אשה, חגג את נישואיו, ובה בשעה שם את יושבי העיר ללעג בנצחו אותם בדבריו. לשינוי הזה במעמדם באזור לא יוכלו הפלשתים להסכים.
* * *
היוצא הוא, שהעימות ההולך ונטווה במפגשי שמשון והפלשתים נעשה בניגוד גמור להלך הרוחות השורר גם בקרב בני עמו ושבטו, לא על דעתם של ישראל, ולא בהסכמתם. משום כך נעשית היא בהסתר. הקב"ה מייעד למנוח ואשתו תפקיד בשליחות האלוקית, אך בו זמנית מסתיר מהם דבר. מנוח עצמו לא שותף כלל בסוד תפקידו של בנו, גם אשתו, שידעה את ייעודו של הבן באופן כללי, לא ידעה באלו דרכים ונסיבות תתגלגל הישועה. לא האב ולא האם יכלו להבין את רצונו של שמשון באשה הפלשתית. גם האם, שידעה את סוד שליחותו של בנה "להושיע את ישראל מיד פלשתים", לא השכילה לקשור בין הבקשה לבין השליחות. אולי חשבה שנקמתו של שמשון בפלשתים תבוא בדרך ישרה וברורה. על פי תפישתה אולי היה צריך שמשון לאסוף צבא ולהכריז מלחמה על הפלשתים, אויבי ישראל, ולהכותם שוק על ירך. אך לא כך היה בפועל. ישועת ישראל מיד פלשתים הופיעה בימי שמשון בדרכי עקלקלות, בתעלולים ובתואנות. את הדרך הזו של הישועה לא יכלה גם האם להבין. שמשון חיפש הזדמנות להתחכך עם אנשי תמנתה כדי לגרור אותם למריבה, אבל כמובן לא שיתף את אביו ואמו בסוד תכניותיו. ההורים חשבו כי תאוות אשה גוררת את בנם לשדות זרים ולכן התנגדו נחרצות לבקשתו. כך נשארו האב והאם, השבט והעם, מחוץ לסוד הישועה. כך, ורק כך, יוכל שמשון להוציא אל הפועל את שליחותו, מבלי לגרור את בני עמו למהלך שחרור לאומי-תרבותי המנוגד למצבם הרוחני והנפשי. הנה כך התבאר גם הקשר שבין חלקו הראשון של הפסוק לחלקו השני, לביטוי שלכאורה אינו קשור אליו.
ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים
ובעת ההיא פלשתים משלים בישראל.
ארי, דבורים ודבש
ויאמר להם מהאֹכֵל יצא מאכל ומֵעַז יצא מתוק.
כאמור, הבין שמשון בשעת גילוי הדבש בגוית האריה כי סוד גדול נתגלה לו. חשוב לו להציג את המציאות המיוחדת הזו באוזניהם של הפלשתים. מהו סוד הדבש?
במדרש על קרבן אהרן ובניו מסבירים חז"ל את תמיהתו של שמשון על האריה:
וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה, ותצלח עליו רוח ד'" ... כשהוא חוזר מתמנתה אמר אלך אראה את מפלת האריה שנא' "וישב מימים לקחתה ... וירדהו אל כפיו" והיה שמשון תמיה בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל? כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן? ואיזהו, זה קרבן אהרן ובניו 19 .
חז"ל מבארים את תמיהתו של שמשון כדוגמת התמיהה שמעוררת קרבן אהרן. אהרן משול לארי הטורף. הוא אוכל את כל הקרבנות. מדוע יצטרך הוא להביא קרבן? שמשון תמה. כיצד נהפכו סדרי העולם. הנה אריה זה, סמל הגבורה ומלך החיות, נפל בידיו? ועוד הפך טרף לדבורים, הלא המצב הטבעי הפוך.
קשה היה לשמשון לעכל את תמונת הארי המת. הוא הרגיש קושי עם המשמעות של התמונה הזו. "גור אריה יהודה" 20 . הלוא שמשון עצמו משבט המלוכה. הוכה הארי, שבט יהודה נפל. המלוכה נעלמה, ועם ישראל משול כמת. לא רק זאת, גם שבט דן נמשל לאריה, "דן גור אריה יזנק מן הבשן" 21 דווקא הוא בן לשבטים הגיבורים המשולים לאריה שסע את האריה הצעיר שהתנפל עליו. מעבר לכך, האם רומז הדבר על נפילה נוספת של שבטי ישראל? לספקות אלה הצטרפה גם תהיה על פשר המחזה, ועל ההשלכה שיש לזה על שליחותו.
רק כשראה את הדבש כעבור שנה - נתיישבה דעתו. הדבש מחיה אותו. אכילת הדבש נותנת לו כח, ובאמצעותו הוא מבקש לסעוד גם את נפש הוריו 22 . עכשיו התברר לו כי ממפלת האריה יצא דבר טוב.
הדבורים אינן אלא משל לפלשתים, המקננים בגוית הארי המת. כסבורים הם שבכוחם היכו את ישראל, אך לא היא! שמשון הוא שהיכה את הארי! שמשון אינו אלא שליח-אלקים. "שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר "כי שמש ומגן ד' אלקים" 23 . הקב"ה הוא שהיכה את ישראל. אילו היה האריה חי, לא היו יכולים הפלשתים לעולם לפגוע בו. אין בכוחם להזיק לגור-אריה יהודה. רק לאחר שהקב"ה העניש את ישראל, בגין מעשיהם לאורך תקופת השופטים, ונטל מהם כתר מלוכה, יכולים הפלשתים למשול בהם. אין בכוחם אלא לבנות כוורת בגוית הארי לאחר מותו בידי שמים.
אולי קיווה שמשון שעם תום המועד יודו הפלשתים בכישלונם המעשי בפתרון החידה. או אז היה משתף עימם את מחשבותיו. מאידך, קיים חשש שגילוי החידה יזיק לישראל ואף לשליחותו. זו צריכה להעשות מתוך הסתר. שמשון ידע שהפלשתים לא יהיו מסוגלים להשלים עם הכשלון. לשרוף את אשתו וביתה היו מוכנים, ובלבד שלא להיכנע לאיש הישראלי. "הלירשנו קראתם לנו?"! מכאן תמצא בוודאי הדרך למצוא עילה להכותם.
* * *
בחידתו של שמשון שתי צלעות.
מהאכל יצא מאכל - נפילת האריה
ומעז יצא מתוק - הופעת הדבש.
אין שתי הצלעות מקבילות, אלא שני שלבים שונים. בשלב הראשון נופל האריה הטורף להיות טרף בעצמו לדבורים. בשלב השני, מתוך קינונן של הדבורים בגוית האריה יוצא הדבש. שמשון מייחס חשיבות רבה לדבש. הדבש מגלה את המתיקות, את גילוי השכינה בעתיד 24 . אלולא היו באות הדבורים לקנן בגוית האריה, יתכן והמצב היה נותר בעינו. כעת, משבאו הפלשתים לנצל את המצב ולהשפיל את ישראל השפלה יתרה על שפלותם, יבוא הקב"ה בחשבון עימם, ומאידך יהיו ישראל מוכרחים להתעורר. הקינון העלוב של הדבורים בגוית הארי יכריח אותו לקום, או אז יתברר כי מהמפלה יצא דבש.
מבלי משים, הפלשתים הם שחרצו את גורלם במו-פיהם 25 . "מה מתוק מדבש ומה עז מארי". זוהי האמת. אין עז מארי, גילוי השכינה יבוא באמצעות תקומת ישראל. קום יקום הארי.


^ 1 בחלק המשפט שלפניו - "כי מד' היא".
^ 2 בבלי, שבת סג.
^ 3 סוטה י: ; ילקוט שמעוני על אתר (רמז ס"ט).
[תרגום: וירד שמשון תמנתה? והרי כתוב הנה חמיך עולה תמנתה?!
שמשון שנתגנה בה - כתוב בו ירידה. יהודה שנתעלה בה - כתוב בו עליה, דברי רבי אלעזר.
רבי שמואל בר נחמני אומר: שתי ערים בשם תמנה היו. אחת היתה בה ירידה, ואחת היתה בה עליה.
רבי שמואל בר רב פפא אמר: תמנה אחת היתה, והיתה לה מצד זה עליה, ומצד זה ירידה.]
המדרש מקשה, מתוך נקודת הנחה, ש"תמנתה" הנזכרת כאו היא אותה "תמנה" שבספר בראשית. ברם, יש לציין שהנחה זו אינה פשוטה כל כך, שהרי העיר בפרקנו נקראת "תמנתה", "וירא אשה בתמנתה", ובבראשית מדובר על העיר "תמנה", ורק בהטיה "תמנתה, "הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו". אמנם יתכן, שגם בבראשית נקראה העיר "תמנתה", "וירד עד רעהו העדלמי תמנתה, אם כך שווה שם העצם לצורת ההטיה. אפשר שהמדרש רוצה לקשור את שני הערים זו לזו, מסיבות אחרות.
^ 4 משלי כ"ה יא.
^ 5 בראשית ל"ח טו.
^ 6 ב"ר פ"ה ט.
^ 7 הושע א' ב.
^ 8 מלבי"ם שם.
^ 9 סוטה ט:
^ 10 שם
^ 11 ישעיהו י' ה-ז.
^ 12 דוגמא לענין זה היא הצהרת כורש. כורש בודאי לא התכוון להיות מושיעם של ישראל ומכונן המקדש מתוך הכרה בערכו הרוחני כמשכן השכינה העליונה. עם זאת בפועל הוא זה שכונן את המקדש. ההשגחה העליונה היא המסובבת את המאורעות מן שמיא, למרות שבפועל הדמויות הפועלות בארץ אינן מודעות לתפקידן האלוקי. זהו יסוד גדול בהשגחת ד'. בנקודה זו לא נבדל כורש ממאות ואלפי אנשים, הפועלים מתוך מגמותיהם האנושיות, כ"בובות" בתכנית האלוקית של רבש"ע. בני יעקב, להבדיל, מכרו את אחיהם למצרים מתוך קנאתם, אך למעשה לא היתה פעולה זו, אלא חלק מתכנית רבש"ע ש"חשבה לטובה למען עשות כיום הזה להחיות עם רב". המן, בתככיו ומזימותיו, הכין עץ, סוס, טבעת וגזרת השמדה ליהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, אך ההשגחה האלוקית הועידה תכלית אחרת לכל הנ"ל. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום". מי שידע לתרגם את פעולותיו האנושיות לשפת ההשגחה, הבין שיד האלקים עומדת מאחרי מעשיו.
אשר לכורש, ישעיה הנביא אומר את הדברים במפורש:
כה אמר ד' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו... אני לפניך אלך והדורים אישר דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע.. למען עבדי יעקב וישראל בחירי ואקרא לך בשמך אכנך ולא ידעתני. אני ד' ואין עוד זולתי אין אלהים אאזרך ולא ידעתני.
^ 13 בבלי ברכות סא.; ערובין יח:
^ 14 כיצד קורה, ששמשון יורד עם אביו ואמו לתמנתה, ואילו את כפיר האריות פוגש הוא בגפו?
חז"ל מדייקים מלשון הפסוק, שאומר שאביו ואמו הלכו "עד כרמי תמנתה", ששם נפרדו דרכיהם ושמשון המשיך בגפו. כיוון שהיה נזיר ולא רצה להכנס לחדר.
^ 15 כשיטת ר' יהודה הנשיא.
^ 16 "וישב מימים לקחתה". ימים = שנה.
^ 17 אין ספק כי בגילוי הדבש ראה אות משמים, אפילו גדול ממפלת האריה, שהרי מגמת פניו של שמשון היתה בית אשתו בעיר תמנתה. והנה עם גילוי הדבש, סב על עקביו והלך לשתף קודם את הוריו, ורק אחר כך שב לקחת את אשתו! נראה, אפוא, כי בגילוי הדבש ראה פתרון כל שהוא לכל מעשה הכאת הארי, שבמשך שנה היה שומר אותו בליבו.
^ 18 שופטים ט"ו יא.
^ 19 ויקרא רבה ח' ב.
^ 20 בראשית מ"ט ט.
^ 21 דברים ל"ג כב.
^ 22 הורי שמשון מייצגים את כלל האומה, היות שאמו משבט יהודה ואביו משבט דן, וראה לעיל פרק י"ג.
^ 23 בבלי, סוטה י.
^ 24 יחזקאל ג' ג "ותהי בפי כדבש למתוק", עי' במשל יותם לעיל "החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה" , ועי' במדרשי חז"ל למלים "דבש וחלב תחת לשונך" , שיר השירים ד' יא, ועוד.
^ 25 הדבר מצוי בדברי הנביאים דווקא בפניה על ידי משל, כדוגמת משל נתן לדוד (שמואל ב י"ב), איש האלקים לאחאב (מלכים א כ')
עוד בנושא ספר שופטים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il