ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת מזל
לאחר מעמד הר הכרמל נאמר (מלכים א, יט):
"וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ ... וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר... וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת..."
אליהו ידוע כמי שאי אפשר למוצאו ולתופסו; וכך אומר לו עובדיהו: "וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע". מדוע אליהו בורח כעת? מדוע הוא מבקש למות?
הטענות של אליהו
אליהו הגיע לבסוף להר חורב, ושם הוא התלונן על ישראל:
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
הדברים אינם מובנים:
א. אליהו החזיר את ישראל בתשובה זה עתה, מדוע הוא טוען - "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"?
ב. מאז שנבנה המקדש בירושלים, חל איסור התורה להקריב במזבח אחר. חזקיה המלך מוזכר לשבח על שביטל מזבחות כאלו שנקראו "במות" (מלכים ב פרק יח, ד). מדוע אליהו מתלונן "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ" 1 – כאשר ישראל נדרשו לעשות זאת?
ג. עובדיהו החביא במערה מאה נביאים; והכתוב מספר בהמשך על נביאי ה' שהורו לאחאב את האופן שראוי לנהל את מלחמות ישראל. מדוע אליהו טוען שהוא נותר נביא לבדו?!
הקשיים מרמזים, שטענות אליהו אינן כפשוטן. הכתוב מוביל להבנה שדברי אליהו נאמרים במשמעות סמלית. אליהו ערך מאבק נגד עבודה זרה אמיתית אך גם נגד "עבודה זרה סמלית". הכתוב מספר בגלוי על המאבק בעבודה הזרה האמיתית, והוא מספר ברמזים על המאבק בעבודה זרה הסמלית.
המאבק הכפול של אליהו
הכתוב מרמז למאבק הכפול של אליהו כבר בראשית התגלותו (מלכים א טז-יז):
"וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים... וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל... וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה... בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"
מהכתוב משמע שאחאב הוא זה שחטא בעבודה זרה, ולא ישראל עצמם; ומשמע שמעשהו של חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי - הוא המעשה החמור שגרם לאליהו לקנא לה' ולעצור את המטר.
הירושלמי (סנהדרין פ"י, ה"ח) אומר שחִיאֵל היה מאנשיו של יהושפט מלך יהודה; ויריחו היתה בתחום שבט בנימין ששייך למלכות יהושפט; והירושלמי מקשה מדוע הכתוב תולה את הקלקלה הזו באחאב מלך ישראל. הירושלמי מתרץ:
"מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב... לפי שרצו לרבות את ממונן נשלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין לקיים מה שנאמר 'כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן'. "
הירושלמי מגלה, שאחאב עבד "עבודה זרה רגילה" של הבעל ושל האשרה, אך הוא עבד גם "עבודה זרה סמלית" של ריבוי הממון. חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי עבד גם הוא לעבודה הזרה הסמלית הזו, והוא הקריב על "המזבח הסמלי" שלה את כל בניו. חִיאֵל למד את העבודה הזו - מאחאב 2 ; ולכן הכתוב תולה באחאב את חטאו של חִיאֵל.
ה"מזבח" של אברהם - והנערים
ירמיה הנביא מוכיח את ישראל על אבות שהקריבו את בניהם ממש לעבודה זרה. ירמיה מרמז, שהחוטאים טענו שגם רצון ה' הוא להקריב את הבנים ממש; אך הם טועים (ירמיהו ז, לא) – "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". החוטאים תלו עצמם בציווי של הקב"ה לאברהם להעלות את יצחק לעולה; אך הם טועים (ספרי דברים, קמח): "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח!".
הקב"ה נתן לאברהם אפשרות לטעות בהבנת הנבואה שהוא קיבל; כאילו הוא דורש כביכול להעלות את יצחק לעולה ממש. אברהם פעל לפי טעותו בתום לב; ולפיכך, הוא עמד בניסיון עצום וקיבל על כך שכר גדול. אולם בסופו של דבר, הקב"ה הורה לאברהם שלא לשלוח ידו אל ה"נער". אברהם הבין אז את רצון ה'; וה"נער" יצחק הועלה לעולה על "מזבח סמלי". הכתוב מספר שאברהם שב לבדו אל נעריו והלך יחד עימם לשבת בבאר שבע. יצחק "נעלם" ולא שב מן ההר. בתרגום יונתן מבואר שיצחק "הועלה" והסתגר והתבודד בבית המדרש של שם (מַלְכִּי-צֶדֶק,) ולמד שם תורה במשך שלוש שנים.
פרשיית עקדת יצחק מרמזת, שה"מזבח" שהקב"ה חפץ בו הוא "בית המדרש"; ועל ה"מזבח הסמלי" הזה צריכים האנשים המסורים להקריב את ה"נער". ה"מזבח" הזה הוא הניגוד ל"מזבח של ענייני העולם הזה". אך אברהם לא קיבל ציווי דומה ביחס ל"נעריו" האחרים; והוא הסיק ש"בית המדרש" אינו דרך שמתאימה לכולם. לפיכך, הוא ירד כדי להתאחד עם "נעריו" האחרים ב"באר שבע".
ה"עולות" על ה"מזבח" של משה
בתורה מסופר שלפני מתן תורה משה בנה מזבח (שמות פרק כד, ו-ז):
"... וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים:"
הכתוב פירש שקרבנות ה"שְׁלָמִים" היו "פָּרִים"; אולם מדוע הכתוב לא פירש ממה היו ה"עֹלֹת"?
הכתוב נכתב באופן העמום במכוון, כדי לכלול בתוכו גם את המשמעות ש" וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" חוזר על "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". " נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הם עצמם עלו "עֹלֹת"! חז"ל מבארים שבאותו הזמן העבודה נעשתה על ידי ה"בכורות" של כל השבטים. כל המשפחות הסכימו שאחד מבניהם (הבן הבכור) ישמש כ"כלי קודש" במעמד הר סיני. הכתוב מרמז, שזהו "קרבן העולה" העיקרי שהקריבו שנים עשר השבטים; והוא חשוב יותר מאשר השאלה אם ה"נער" הזה הקריב עולה מן הצאן או מן הפרים! משה הציב שם "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" – כדי להדגיש את המשמעות הזו.
ה"מזבח" של ה"עגל" - וה"ירידה" של משה
המוכנות של ההורים שבניהם ישמשו כ"כלי קודש" לא החזיקה מעמד רב. במאמר הקודם "ההיתר של עגל הזהב" התבארה שיטת כמה ממדרשי חז"ל, שבני ישראל לא חטאו בעגל בעבודה זרה. בני ישראל היו סבורים שמשה מת; והם חפשו מנהיג ('אֱלֹהִים') במקומו. אך הם מאסו בשלטון של נביא; והם רצו להקים להם מלך וצבא. המלכות בנויה על כבוד ועל "כֶּסֶף וְזָהָב". התורה התירה שימוש סביר בתאווה הזו לצורך ביסוס המלכות; ואסרה על המלך רק תאווה מרובה – "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". ה"עגל" שימש כאנדרטה שמסמלת את הדגשת הפן הגשמי של עם ישראל; הפן שדומה לגויים, ועסוק בצבא ובריבוי זהב. פן זה מזוהה עם "משיח בן יוסף", שה"שור" והעגל" הם סמלים שלו. אהרון הסכים להראות את מתן החשיבות לפן הזה; ולכן הוא בנה בתור אנדרטה - "עגל זהב". אולם אנדרטה אינה נחשבת לעבודה זרה 3 .
ה"עֵרֶב רַב" שיצאו עם בני ישראל ממצרים עבדו את העגל בתור עבודה זרה ממש; אך הם היו מיעוט חיצוני; בני ישראל לא עבדו לעגל, הם רק תלו את ביטחונם בהשתדלות גשמית רגילה, כפי שנהוג אצל הגויים. בני ישראל החליטו שמעתה הם מעדיפים "להקריב את בניהם" על המזבח הסמלי של הקמת המלכות ותאוות הזהב; במקום המזבח הסמלי של משה, המזבח של "עבודת הקודש".
משה הגיע למדרגה גבוהה - שמתוכה הוא מחייב את כל מי שלא הגיע למדרגתו כאילו הם חוטאים בעבודה זרה ממש. הקב"ה הודיע למשה מה שארע; וביקש ממנו "לרדת למדרגת העם" - מפני שמדרגתו הגבוהה מקטרגת עליהם וגורמת להם נזק!
משה התפלל שהמדרגה הגבוהה הזו לא תאבד ממנו ומעם ישראל; הקב"ה נעתר לתפילתו, והסכים לדרוש את המדרגה הגבוהה מכל ישראל. אך מצד שני, משה התבקש להתפלל שהקב"ה לא יעורר את חרון אפו על אלו שלא יעמדו במדרגה הגבוהה הזו.
המאבק השונה של אליהו
גם בדור אליהו היה מיעוט קטן של עובדי עבודה זרה שפעל בהסתת ובהנהגת איזבל. רוב העם לא עבד עבודה זרה רגילה; אך כמעט כל ישראל למדו מאחאב לעבוד את העבודה הזרה הסמלית של ריבוי הממון. חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי הגיע לקיצוניות גדולה, והקריב על "מזבח הממון" את כל בניו – ממש. דבר זה החריד את אליהו, ועורר אותו לפעול לתיקון המצב.
אליהו החל לנהל מאבק מול העבודה הזרה הגלויה של אחאב, ויחד עם זאת מול העבודה הזרה הסמלית של ריבוי הממון. אולם אליהו נהג באופן שונה ממשה. משה הסכים להתפלל שהקב"ה לא יעניש את מי שעובדים לעבודה הזרה הסמלית של הממון. אולם אליהו ביקש שיתייחסו גם אליהם בחומרה – ויעצרו בגללם את הגשם.
רוב האנשים שעסקו בחקלאות היו בטלים עקב עצירת הגשמים; אך בתי המדרש לא התמלאו בתלמידים. אליהו מצדו היה מוכן להמשיך את עצירת הגשמים. אולם הקב"ה לא רצה עוד בדרך הזו; והוא כפה על אליהו "הסכם שלום" עם אחאב. הקב"ה הורה לו להיפגש עם אחאב – ושאחרי הפגישה הזו ירד גשם. "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ה"מזבח" בהר הכרמל
אליהו הורה לאחאב לכנס להר הכרמל את כל ישראל ואת כל נביאי הבעל. נביאי הבעל ניסו להוריד גשם ולא יכלו. לאחר מכן נאמר (מלכים א, יח):
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב... וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים..."
רש"י ביאר 4 שלפי פשוטם של הדברים לא היה שם מזבח קדום; ו"רפוי המזבח" מופיע במשמעות סמלית. לפי מה שהתבאר עד עתה, אליהו חזר על מעשי משה, והוא נטל "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב" כנגד משה שנטל "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". אצל משה אנשים מישראל ביצעו את הקרבת הקרבנות, ואצל אליהו אנשים מישראל ביצעו את מילוי ויציקת המים. עובדה זו עצמה היא רפוי המזבח הסמלי של משה!
אליהו הוריד אז אש מהשמים; וכולם הכירו במלכותו של הקב"ה. אליהו הרג את נביאי הבעל, והביא את הגשם שכולם קיוו לו. אחאב חלק כבוד להוראותיו של אליהו; ואף אליהו חלק לו כבוד ורץ לפני מרכבתו.
היום שאחרי המעמד הגדול
איזבל שמעה שאליהו הרג את נביאי הבעל; והיא שלחה שליח להודיע לאליהו – "כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". אם הרצון העיקרי שלה היה להרוג את אליהו, היא היתה צריכה להסתיר ממנו את המידע הזה. מדוע היא סיפרה לו על כך?!
הרצון העיקרי של איזבל היה להראות שאליהו לא הצליח. כולם ידעו שאליהו ניהל מאבק כפול, המאבק מול נביאי הבעל, והמאבק העיקרי מול העבודה הזרה הסמויה של ריבוי הממון. איזבל רצתה להראות, שלמרות הנס שאליהו חולל; הוא לא הצליח לפגוע בעבודה הזרה הסמויה הזו. היא מודיעה לו מראש שהיא מתכוננת להרוג אותו, והוא לא יכול ללכד סביבו אנשים שימנעו זאת. אם לאחר ירידת האש בהר הכרמל - בתי המדרש היו מתמלאים בתלמידים, אליהו היה יכול ללכד אותם למרד באחאב ובאיזבל. אולם בתי המדרש לא התמלאו; וכולם חזרו לעיסוקם בריבוי הממון.
אליהו הולך אל נפשו
אליהו ראה שאיזבל צודקת בדבריה, והוא הלך אל נפשו. אליהו לא חשש לחייו הגשמיים, שהרי הוא ידוע כמי שיכול להיעלם. אליהו היה סבור שהכפייה שהקב"ה כפה עליו לערוך את מעמד הר הכרמל ולהוריד מטר - היתה קודם זמנה; היא נעשתה לפני שבתי המדרש התמלאו בתלמידים. אליהו ראה שהקב"ה אינו מוכן לפעול לפי התכנית שלו; ולפיכך הוא ביקש את נפשו למות. לפני כן הוא הגיע ל"באר שבע" ונפרד שם מה"נער" שלו. ה"פרידה" ב"באר שבע" נועדה למחות נגד הירידה של אברהם מבית המדרש שבהר המוריה, וההתחברות שלו אל ה"נערים" ב"באר שבע".
אולם הקב"ה סירב והודיע לו שנכונה לו דרך ארוכה. אליהו הלך להר חורב, במקום בו נבנה ה"מזבח הסמלי" של משה; והוא רצה לשאוב משם כוח לחדש את המאבק שלו לרפוי המזבח הסמלי הזה.
אליהו אמר לקב"ה, שישראל הרסו את מזבחותיו. כזכור, ישראל היו צריכים לבטל את המזבחות הרגילים מאז שנבנה המקדש. אלא שכוונת אליהו היא למזבח הסמלי של ההתמסרות לעבודת הקודש. זו גם כוונתו באומרו "עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הסכימו בחורב לעלות על המזבח של ההתמסרות לעבודת הקודש. הם הקריבו שם קרבנות, ועל סמך דם הקרבנות האלו נכרתה ברית עם ישראל: "הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". אליהו אמר לקב"ה שישראל עזבו את הברית הזו, והם אינם שולחים את נעריהם לבתי המדרש.
כאשר אליהו אמר שהוא נותר נביא לבדו, הוא התכוון לומר נביא בדרגה גבוהה כמוהו. הנביאים האחרים היו קשורים באופן זה או אחר למלכות. הם היו מייעצים לאחאב כיצד להילחם; או שהם הוחבאו במערה וניזונו באופן עקיף ממשפחת אחאב. מבחינתו הם נחשבים באופן סמלי ל"הרוגים". כשם ש"המזבח ההרוס" שמוזכר בפי אליהו הוא "סמלי" – כך גם ה"הרוגים" הם "סמליים".
אליהו הוסיף ואמר, שביקשו לקחת את נפשו. רק איזבל רצתה בכך; אך מכיוון שאליהו לא יכול היה לאגד את ישראל למנוע זאת – הוא החשיב זאת להצטרפות שלהם לרצון איזבל. אליהו רצה שהקב"ה יחזיר לו את מפתח הגשמים. אליהו רצה לחזור ולהכריח את ישראל "לרפא את המזבח ההרוס" ולהיכנס לבתי המדרש. באופן הזה תהיה כמות עצומה של תלמידים שיוכלו למרוד במלכות אחאב.
כיצד התרכך אליהו
בתחילה, הקב"ה רמז לאליהו, שינהג כמשה וירד מדרגתו הגבוהה. אולם אליהו סרב. אליהו רצה שכולם יעלו למדרגתו. הוא רצה שיחזירו לו את מפתח הגשמים כדי לחזור ולייסר את ישראל. הקב"ה החליט לשכנע את אליהו - בדרך שאליהו לא ציפה לה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ:
נבואות העונש החמורות אינן מובנות. לא מצאנו שיהוא המית אנשים שנמלטו מחרב חזאל, ולא מצאנו שאלישע המית אנשים שנמלטו מחרב יהוא; ולא מצאנו שהמספר הכולל של ישראל בכל עריהם פחת עד כדי שִׁבְעַת אֲלָפִים. מה פשר הנבואות האלו?
הנבואות האלו ניתנו לאליהו על תנאי! הקב"ה אמר לאליהו שהוא מוכן לקבל את הקטגוריה שלו ולחזור ולהפקיד בידיו מפתח של עונש. אלא שאם הקטגוריה תתקבל - מגיע להם עונש חמור בהרבה מעצירת גשמים; עונש של מיתה - חס ושלום. המפתח לביצוע העונש החמור הופקד בידי אליהו; ובשלב הזה אליהו "נשבר"!
ה"דרך החדשה" של אליהו
המשפט הפותח של רשימת העונשים היה "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל...". אולם אליהו החליט שלא לשוב לדרכו! אליהו לא רצה להביא כליה על ישראל, הוא רצה להכניס את "כל הנערים" לבית המדרש; והוא היה סבור שהוא יצליח בדרך של כפיה באמצעות עצירת גשמים. כאשר הקב"ה הסביר לו שהקטגוריה שלו תוביל לכיוונים שגם הוא לא רצה בהם – הוא "נשבר". אליהו החליט שלא לשוב לדרך של כפייה (מלכים א יט, יט-כא):
"וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ: וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ:
"אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב ג, יא) היה אחד מה"נערים" ששימשו כ"כלי קודש" במעמד הר הכרמל. אביו העלה אותו אז "לעולה" על המזבח הסמלי של עבודת הקודש. אולם לאחר ירידת הגשם הוא העלה אותו "לעולה" על המזבח הסמלי של "העגל" – המזבח של ריבוי הממון. כנגד "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים" שהיו במעמד המזבח הסמלי של משה ושל אליהו – יש במעמד המזבח הסמלי של אלישע "שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים" של "בָּקָר".
אליהו לא כפה על אלישע לעזוב את המזבח הסמלי של "העגל" (=רבוי הממון); אליהו גם לא דיבר אל אלישע והוא הסתפק ברמז – "וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו". אך אלישע שמע מתוך ה"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" את רצון ה'; והוא הרס את המזבח הסמלי של ה"עגל": "וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם". לאחר מכן הוא קם והקריב את עצמו על המזבח של עבודת הקודש: "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ".
בסכום המאמר נמצאנו למדים שה"מזבח ההרוס" שמוזכר בדברי אליהו הוא מזבח סמלי של "התמסרות לעבודת הקודש". אברהם העלה את ה"נער" יצחק על המזבח הסמלי הזה, אולם אברהם לא דרש זאת מכולם, והוא ירד והתאחד עם ה"נערים" האחרים. משה ניסה להעלות למזבח הזה את "כל הנערים" ולא הצליח; והקב"ה הורה למשה לרדת אל העם. אליהו רצה להעלות למזבח הזה את "כל הנערים" בדרך של כפיה, בדרך של "עצירת גשמים" – אולם הוא לא הצליח; ואף אליהו שינה את דרכו והחל לפעול בדרך רכה.
^ 1.תרגום יונתן תרגם "ית מדבחך פגרו"; ובספר "יד המלך" (הלכות יסודי התורה פרק ו) ביאר שכוונת התרגום, שישראל לא הרסו את המזבחות דרך בזיון; אלא שהם "השביתו" אותם. שיטת התרגום מחדדת את התמיהה, שהרי המזבח שבמקדש שבמלכות יהודה לא הושבת; ואילו את המזבחות שמחוץ למקדש צריך להשבית.
^ 2.בסופו של דבר גם אחאב הקריב לעבודה זרה הזו את כל בניו; ובית אחאב נכרת בגלל מימוש התאווה לכרם נבות היזרעאלי.
^ 3.כמבואר בתוספות מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א ד"ה 'שלא השתחוו לצלם'.
^ 4.רש"י ביאר שהכוונה ל"רפוי סמלי" של הקרע שבין עשרת השבטים לבין המזבח שבמקדש שירושלים. אולם מעשי אליהו מרמזים ל"רפוי סמלי" של מזבח אחר – "המזבח הסמלי" שמשה הקים קודם מתן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
