בית המדרש

  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

בבא קמא יג, ב; בבא בתרא נד, ב

חידושי הדין בנזקי הפקר

רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

אב תשע"א
5 דק' קריאה
במשנה בבבא קמא (דף ט, ב) נאמר שהחיוב בתשלומי נזיקין קיים רק ב"נכסים המיוחדים". הסוגיה (דף יג, ב) דנה בכוונת המשנה, וזו לשון הסוגיה:
" נכסים המיוחדין . למעוטי מאי?... במתניתא תנא: פרט לנכסי הפקר. היכי דמי? אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר, מאן תבע ליה ? אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן, ליזיל וליתיה! בשקדם וזכה בו אחר . רבינא אמר: למעוטי נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר ."

בסוגיה מבואר, שאם שור שיש לו בעלים נגח שור של הפקר, הבעלים פטור. אך מכיוון שהדבר פשוט מאוד – אין לומר שהמשנה התכוונה לכך. למרות זאת, רש"י הסביר כך את המשנה; וזו לשונו במשנה לעיל:
"ונכסים המיוחדים - שיש להם בעלים, לאפוקי דהפקר, שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה.

מדוע מפרש רש"י במשנה - פירוש שהסוגיה דוחה אותו?

קושי נוסף קיים גם בהמשך הסוגיה. באוקימתא הבאה, כאשר שור הפקר נגח שור שיש לו בעלים. הסוגיה מציעה פתרון לניזק - "ליזיל וליתיה!". אך הדברים טעונים ברור. אם כוונת הסוגיה היתה שהניזק יזכה בשור המופקר, לכאורה אין מקום לתמיהתה; שהרי "ליזיל וליתיה" אינו מבטל את החידוש, שבעלים של שור-מועד - שהפקיר את שורו - מצליח להיפטר מתשלום מלוא-הנזק! נחדד את הקושיה באמצעות דוגמה, כדלקמן.
שור-מועד השווה חמישים, שהפקירוהו בעליו, ואח"כ הזיק נזק של ארבע-מאות; אם לא היה בעליו מפקירו, היה בעליו צריך לשלם נזק שלם של ארבע-מאות; ועכשיו שהפקירו, וזכה בו הניזק - אינו משלם. נמצא שהפסיד שור ששווה חמישים - אך חסך לעצמו שלוש מאות וחמישים של שארית הנזק.
ואם נאמר, שהמקשן דן בשור-תם, ובכל מקרה לא היה משלם אלא מגופו; יקשה עליו - מדוע יעמיד את המשנה בשור-תם, ויתמה עליה.

שיטת רבנו-חננאל הרי"ף
רבנו חננאל והרי"ף הגדירו את ה"הפקר" באופן מיוחד, וממילא מיושבות השאלות שהקשינו.
ההגדרות המיוחדות של ההפקר מדויקות מלשון הסוגיה. הסוגיה מקשה "ליזיל וליתיה " והיא מתרצת "בשקדם וזכה בו אחר". מדוע הסוגיה פותחת ב"הבאה" ("ליתיה") ומסיימת ב"זכייה"? מדוע היא לא השתמשה בלשון אחידה והקשתה - "ליזיל וליזכי ביה"?

רבינו-חננאל יישב קושי זה, וכתב: "וכגון שקדם אחד וזכה בו". רבינו-חננאל מרמז שהבעיה היא בעצם הזכיה ; אבל אם היו תופסים את השור - שלא על מנת לזכות בו, - היה הניזק משתלם מלוא נזקו.
כך משמע גם מלשון הרי"ף, שכתב וזו לשון - "כגון דנגחיה תורא דהפקר לתורא דידן, ומקמי דליתפסיה , קדם וזכה בו אחר". הרי"ף מרמז, שרצון הניזק הוא לתפוס את השור, שלא על מנת לזכות בו; ואז ישתלם במלוא הנזק.
הרמב"ם פסק אף הוא כשיטת רבנו-חננאל והרי"ף, והדברים יבוארו לקמן.

דיוקי לשון ברמב"ם
זו לשון הרמב"ם בפרק ח' מהלכות נזקי ממון (הלכות ב'-ו'):
"שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין... וכיצד גובה , שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו... הלכה ד' : וכן שור ההפקר שהזיק פטור שנאמר 'שור רעהו' עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים, כיצד, שור ההפקר שנגח וקודם שיתפוש אותו הניזק עמד אחר וזכה בו הרי זה פטור , ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו הרי זה פטור עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין. ...ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם... שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה ממנו ... הלכה ז' : הקדישו המזיק הרי זה מוקדש - כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ..."

הרמב"ם משתמש בהלכות-סמוכות אלו במילים "גובה" ו"אינו גובה" - ולעומתן בהלכה ד' במילה "פטור" ו"משלם". כמו כן, מהסתירה שבין הלכה ד' שם השור קדוש מעיקר הדין - לבין הלכה ז' שם אינו קדוש מעיקר הדין (אלא מטעם "שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון"); נראה שבהלכה ד' מדבר הרמב"ם דווקא בשור מועד; (ועיין ב"באר הגולה" בסימן ת"ו).
אלא שאם כך קשה, מדוע הדגיש הרמב"ם, שהפטור של הבעלים הוא רק אם לא תפש הניזק את השור? שהרי לכאורה, גם אם הניזק תפשו - אי אפשר להעמיד את הבעלים בדין, ואם הנזק גדול משווי השור הרי שהניזק הפסיד!

רבנו-חננאל והרי"ף והרמב"ם דייקו בלשון הסוגיה; ונקטו, שהסוגיה מניחה שהפקר אינו הקנאה גמורה; אלא הסתלקות של הבעלים מרכושם, ומתן רשות לכולם לעשות בו כל שירצו.
כל עוד יד כולם שווה, ויש לכולם אפשרות לזכות בהפקר, פטרה התורה את בעליו מלשלם את נזקיו. אולם אם נוצר מצב, שאין יד כולם שווה, וכגון שהניזק תופש את השור שלא על מנת לזכות בו, ומונע מאחרים לזכות בשור; מכיוון שבפועל אין יד כולם שווה בו, נמצא שהשור חזר למצבו הקודם - להיות מיוחד לבעליו; ואפשר לדונם, ולגבות מהם נזק שלם.

שיטת רש"י
רש"י סבור שזו מחלקת בין האמוראים כיצד להגדיר את ההפקר; ואמנם סוגיה זו בבבא-קמא הגדירה את ההפקר כהסתלקות, אך עיקר כשיטת רבא בסוגיה אחרת (בנדרים דף מ"ד ע"ב) שם משמע שהפקר הוא הקנאה. לפיכך הסביר רש"י במשנה את ההסבר שהסוגיה כאן מיאנה בו. 1
מאידך, רבנו-חננאל והרי"ף והרמב"ם סבורים שהבנת הסוגיה מדויקת גם בלשון המשנה 2 . המשנה האריכה בלשונה, וקראה להפקר בשם - "נכסים המיוחדין"; כדי להראות שההפקר אינו פוטר מצד עצמו, אלא כל זמן שהנכס אינו מיוחד לבעליו; אולם אם הניזק תפס אותו שלא כדי לזכות בו - חזר הנכס להיות מיוחד לבעליו – וישלם.

הפקר כ"הסתלקות" – בסוגית קניית קרקע מגוי
מקור נוסף עליו הסתמכו הרי"ף והרמב"ם, כשפסקו שההפקר נידון כהסתלקות הוא בסוגיה בבבא-בתרא דף נ"ד ע"ב, וזו לשונה:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן; מאי טעמא? עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה , הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן."

זו לשון הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק א' הלכה י"ד:
"עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים , מפני שהעכו"ם מעת שלקח הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה."

מלשון הרמב"ם 3 משמע, שאע"פ שהעכו"ם הסתלק מן השדה, עדיין נחשב העכו"ם לבעליה. ולכן אם יכתוב העכו"ם שטר, ויספיק השטר להגיע ליד הקונה קודם שיזכה בו האחר; הושלם קניינו בשטר זה, ואי-אפשר יהיה לזכות בשדה. 4
מפשטות לשון "לא קני עד דמטי שטרא לידיה" - משמע כשיטת הרמב"ם. ואמנם הרמב"ן, שנקט שהפקר הוא הקנאה; הקשה, שמכיוון שאינה שייכת עוד לעכו"ם, לא יועיל השטר שיכתוב. לפיכך דחקו הרשב"ם והרמב"ן והרא"ש וראשונים נוספים את לשון הסוגיה; וביארו אותה בדרך אחרת, ועיין בנתה"מ בחו"מ סי' קצ"ד.

במאמרים הבאים נאריך בעזהשי"ת בביאור שיטת הרמב"ם - בהבנת מהות ההפקר.



^ 1.סגנון זה של רש"י, להסביר במשנה הסבר אחר מהסוגיה – נועד להראות את דעתו להלכה. סגנון זה מופיע במקומות נוספים, ועיין גם בגיטין דף פ"ו ע"א ברש"י בד"ה "ואם ניסת הולד כשר", ובתוס' שם בד"ה "שלשה גיטין פסולין".
^ 2.ועיין גם באנציקלופדיה תלמודית כרך י, [הפקר] טור נו הערה 73
^ 3.פסיקת הרמב"ם מבוססת על שיטת רב האי גאון.
^ 4.ואמנם ראשונים רבים כתבו, שהגעת השטר לא תועיל; אולם בשו"ע חו"מ סימן קצ"ד סע' ב' הביא המחבר את דעת הרמב"ם בסתמא, ואלו את דעתם הביא בסע' ג' רק בתור יש מי שאומר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il