בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

גליון 144 בהוצאת "בית הרב"

השיבה אל השפה

undefined

הרב פרופ' נריה גוטל

אלול תשע"א
4 דק' קריאה
שעה שהתחוללה בארץ ישראל המנדטורית 'מלחמת השפות' (סערה ציבורית שהתרחשה בארץ בתחילת המאה שעברה סביב מקומה של העברית במערכת החינוך), שלח מרן הראי"ה קוק זצ"ל איגרת ל"גדוד לוחמי השפה" (ארגון שפעל בקרב היישוב היהודי למען השלטת השפה העברית), ובה כתב:
גדוד יקר מגיני השפה!
עוסקים אתם במסירות לב נאמנה בחלק רשום של החזרת עטרת ישראל ליושנה. שפת קדשנו שנשתכחה מפיות רבבותינו, הנכם הולכים ועמלים להשיבה בפי גדולינו וקטנינו. יישר כחכם ותחזקנה ידיכם, בעבודת הקודש הזאת של השבת שפת קדשנו בדיבור החי, השקולה כישיבת ארץ ישראל הקבועה לחיי עולם. בטוח אני בכם שלא תשכחו את הכלל הגדול מכללי התורה כי 'כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא'. יסודות רבים וערכים גדולים, שהם הם עיקרי מהותנו ונושאי תחייתנו ותקוותנו בעבר ובעתיד, נשתכחו לצערנו הגדול מחיי חלקים ידועים בדור בנינו.
ואתם גדוד חלוץ חמוש ברוח נכון, לכו בכוחכם זה והתאמצו גם אתם לעבוד יחד עם הגנת השפה, בהחזרת כל עטרותינו ליושנם. היו בעצמכם למופת, למען דעת כי השאיפה לתחיית השפה אינה שאיפה בודדת שלקחה לה רק ענף אחד מעץ חיינו, כי אם היה תהיה לשאיפה כוללת רבת אונים ורבת תוצאות... להשיב לנו על ידי תחיית שפת קדשנו ובכוחה את כל חיינו העצמיים, את כל משמרת התורה והמצוה, אשר בהם קנתה שפתנו הקדושה את כל כוחה ואת כל ערכה הנצחי בישראל ובעולם.
חזקו ואמצו, אחים חביבים, והמשיכו מפעלים חיים, טבעות רבות ערך להשלשלת הגדולה והקדושה אשר חזו נביאינו (צפניה ג, א) בתעודת בנין ארצנו ושיבת שבותנו: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' ". (חזון הגאולה עמ' רעב-רעג).
איגרת זו מבטאת בתמצית את יחסו המורכב של מרן הראי"ה זצ"ל למהלך התחדשותה-החייאתה של השפה העברית על ידי "מחיה השפה" אליעזר בן יהודה ועמיתיו. מחד גיסא, הרב תמך ועודד, גיבה וחיזק את המהלך, את העושים ואת המעשים, שכן הוא רואה בתחייה זו לבנה בבנין הבית הלאומי המתהווה בשעה טובה בארץ ישראל. מאידך גיסא, ראה הרב בחומרה רבה את הנסיון הנואל לראות בתחיית השפה את חזות כלל מהלך התחייה. לדידו זהו חלק - גם אם בהחלט חשוב ונכבד, ובכל זאת רק חלק - ממהלך תחייה כולל ורחב ומקיף הרבה: תחיית התורה, תחיית המצוות, תחיית האומה, תחיית הארץ וכו' ובמסגרת זו בהחלט גם תחיית השפה.
ביטוי נאה להיבט החיובי נתן הרב בהדגישו את הזיקה המהותית שבין אומה לשפתה: "השפה, מתוך שהיא נובעת מרוח האומה, פועלת היא להטביע יפה את חותם האומה על-ידי התגברותה ושלטונה בחיים ובספרות. שכך היא המידה שהענפים מגבירים הם בהתגדלם את כח שרשם וגזעם, בהזקיקם אותו לפעול ולהשפיע בהם חיים ולח" (אורות ישראל עמ' קסד). בדברים אלו לא רק מובעת עובדה - מובעת גם משימה: כשם שבמשל, עיסוק מתמיד ומדויק בטיפוח הענפים עתיד בע"ה לשבח ולטייב את השורש והגזע, כך גם בנמשל, ביחס לשפה, בידינו הדבר.
הרב היה - כמובן - לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. הוא העיד על עצמו כי בתלמודי התורה שתחת פיקוחו הוא "משתדל שהכל יהי' נלמד ונדבר בשפתנו במכוננו, ולא לבד משום שלא נהי' לצחוק... אלא משום שאותה הנשמה הלאומית בעצמה, המכה גלים בלב כל טובי עמנו, היא מפעמת - ועוד ביתר שאת - בלבות בני-תורה טהורי-לב, שעל דגלם הננו שואפים להמנות, והיא מכרחת אותנו להחיות את שפתנו יחד עם תחית עמנו וארצנו" (אגרות הראיה, א, עמ' שסג-שסד).
במקביל, קיימים גם ביטויים מובהקים להיבט השלילי. הרב סבר כי מהלך שיראה חלילה בתחיית השפה את חזות-הכל, מסוכן והרסני ביותר. בענין זה הוא מתבטא בסגנון שכמעט אין קשה ממנו. באיגרת ל"ועד התחכמוני" (אגרות הראיה, שם, עמ' רסח-רסט), נתן הרב דעתו לשפת ההוראה והלמידה: "מובן הדבר שנכון לעמוד לימין הלוחמים עבורה בגבורה, אבל עם זה חלילה להסיח דעת מהארס המסתתר המהרס את יסוד קודש ד' באמונה, ברגש ובמעשה... בשלהבת קודש הננו חייבים להלחם, בנועם ושלו' ובהרגשת כבוד מלא, נגד הרשלנות מעבר מזה, נגד החנופה של ההתבוללות מעבר מזה, ונגד ההפקרות והכפירה מעבר מזה, אפילו כשתהיה עדויה בפאר הלאומיות והשפה וכל מיני תבלין שבעולם".
בבידולה של השפה ובהצגתה כעיקר התחייה, ראה הרב לא רק זיוף חמור אלא גם מעשה שעלול להוביל "לשנאת ישראל וארץ ישראל"! באחת מאיגרותיו (אגרות הראיה, שם, עמ' קפב-קפג) הוא כותב למר יהושע שאכנאוויץ:
והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.
עם זאת, הרב - כדרכו - אינו מתייאש אלא מביע בטחון בד' "שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה...".
בשל כך, גם אם הרב ראה עקרונית ברכה רבה בהנחלת השפה העברית המתחדשת לצעירי ישראל, הרי למעשה, במקרה בו עלולה הייתה להיווצר התנגשות בין הוראת ש"ס ופוסקים בעברית מזה ובין איכות הלמידה מזה, נכון היה הרב לוותר על העברית. לצדד בלמידה ביידיש, ובלבד שאיכות הלמידה תהא רמה וראויה, זאת למיצער לטובת העילויים המובהקים. בהתייחס לדמותו של המורה - דמות, תרתי משמע - העדיף אפוא הרב מורה "תורני" על מורה "עברי". כך מספר רבנו הרצי"ה זצ"ל (לשלשה באלול, עמ' לח):
כשבאו עסקנים וחפצו ליסד חדר מתוקן ללמוד עברית, עם מורים יתרי שפה וחסרי תורה, עיכב את זה באומרו: מוטב שהמורה לא יהיה מדקדק במבטאו בקראו עם התלמיד את הפסוק שבתורה "ולא תשחית את פאת זקנך" אבל התלמיד יראה שהמורה מקיים במעשה את הפסוק הזה, מאשר המורה יהא מדקדק במבטאו באותו פסוק והתלמיד יראה שאין המורה מקיים אותו במעשה.
אמור מעתה: שלא כדימוי הרווח אודות מרן הרב זצ"ל ולפיו הרב תמך, חד-מימדית, בתחיית השפה העברית, הרי האמור מעלה מלמד על תפישה מורכבת ועדינה הרבה יותר תפיסה שהיא בהחלט דו-מימדית: תמיכה - כן, בערבון מוגבל - גם כן. דומה שמקרה זה, של קעקוע סטריאוטיפ אודות הרב, בהחלט "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא".

לעיון נוסף: נריה גוטל, 'בין תחייה לחידוש - בין הראי"ה קוק לבן-יהודה', ספר מרחבים ו (תשנ"ז), עמ' 323-391; הנ"ל, נריה גוטל, 'יחסו של הרב קוק לתחיית הלשון העברית', שמעתין, גיליון 177 (כסלו תשע"א), עמ' 11-25
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il