בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • כוזרי - הרה"ג זלמן מלמד
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אמתי בן יוסף ובלהה בת אביגדור

הקדמה לספר הכוזרי

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כסלו תשע"ב
9 דק' קריאה
הצורך בלימוד אמונה
ראשית כל, נפתח בהסברת מקומו של ספר הכוזרי במערכת ההתפתחות וההשתלשלות של הופעת תורה שבעל פה.
חז"ל אומרים "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות" 1 . הסדר הוא שקודם יקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים - עול של אמונה ודבקות בקב"ה, ומתוך כך נמשכת קבלת עול מצוות. ומכיוון ששורש השורשים של קיום המצוות כולן, הוא עול מלכות שמים, לכן כל כך חשובה היא ההתעסקות בבירור עניני האמונה השורשיים.

עם ישראל בגלות
בדורות הראשונים בעוד עם ישראל יושב בארץ ישראל, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה" 2 , כאשר ישנה השראת השכינה ונבואה, לא היה כלל צורך בתגבור באמונה. השגחת ה' נראית לעיני כל.
בהמשך הדורות ישנה ירידה - "מפני חטאינו גלינו מארצנו" 3 , ירידה מבית ראשון לבית שני. בבית שני נחסרו חמישה דברים עיקריים, וביניהם אורים ותומים וארון הברית, אבל הבית עדיין בנוי ומבחינה מסוימת גדול כבוד הבית האחרון יותר מהראשון 4 . ישנה הופעת שכינה, אם כי במדרגה אחרת, עם ישראל עדיין בריכוזו, באמונתו ובחוזקו.
השלב הבא לאחר מכן, הוא התחלת הגלות.
הבית שני אינו במדרגה של הבית הראשון, כבר אין כל יושביה עליה. בית שני בא כהכנה לקראת הגלות, כעין אסיפת כוח על מנת שיוכל עם ישראל להחזיק מעמד בגלות הארוכה שצפויה להיות. הגלות באה בהדרגה. ראשית יציאת ישראל לגלות הייתה לבבל כשכל ישראל מרוכזים במקום אחד. גם בגלות ישראל שלאחר בית שני, ישראל נמצאים במקום אחד, ובמידה מסוימת באוטונומיה "לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט" 5 . כלומר, ניתנת להם סמכות מטעם המלכות לנהל את עניני היהודים בינם לבין עצמם. ישנו, אם כן, שעבוד מלכויות אבל לא מוחלט, וישראל עדיין מחוזקים מבחינה רוחנית. בתקופה זו מופיע התלמוד הבבלי.
בתקופה שאחר חתימת התלמוד מתחיל פיזור בין העמים - מצרים, ספרד, ומקומות שונים בעולם. עם ישראל מעורב בין העמים ומתחילה התמודדות של התערבות בגוים ולימוד ממעשיהם.
כעת יש צורך לטפל בבירור האמונה וההשקפה של עם ישראל לעומת ההשקפות הזרות, שעם ישראל נפגש איתם בגלותו.
באותם הימים רבנו סעדיה גאון מחבר את ספר "אמונות ודעות", ולאחר מכן מחבר הרמב"ם את ספר "מורה הנבוכים". זוהי פעם ראשונה שמופיעים ספרים שעוסקים בעניני אמונה לחוד, בנפרד מכל חלקי התורה. בשלב זה נכתב ספר הכוזרי לברר את עניני האמונה.
מעתה, אם נשאל מדוע לא התחברו ספרי אמונה קודם לכן, האם הסיבה לכך היא שדברים אלו אינם עיקריים כל כך? התשובה היא, שקודם לכן לא היה צורך, שורשי האמונה היו איתנים, ולא היה צורך בכל זה. רק מחמת ירידת הדורות נוצר הצורך בבירור העניינים, ועל כן מתגלים הדברים דווקא אז.

דרך הפילוסופים - הכרת ה' על פי השכל
כשנגשים לענייני אמונה רואים שני מהלכים, הכוזרי לעומת ספרי הפילוסופים, שתי דרכים בהכרת ד', והכל מתוך תורה.
דרך אחת, היא דרך השכל, להתבונן ולהוכיח בהוכחות שכליות שיש מציאות ד'. אפשר להוכיח מתוך המציאות, אם יש בריאה מוכרח להיות שיש בורא. כל דבר שנוצר יש מישהו שיצר אותו, וכשם שכל פרט בעולם לא נוצר מעצמו, כך גם העולם כולו לא נוצר מעצמו.
על דרך הדוגמא אומר בעל "חובת הלבבות" במאמר הראשון שלו, היתכן שתיפול טיפת דיו על דף ובמקרה היא תתפזר בצורה כזו שיכתב שם משפט, או מילה? לא יתכן שבמקרה יסתדרו הדברים בצורה מתוכננת כזו. במקרה יכול להיווצר דבר דומה, אך לא מדוייק עד כדי כך .
על אחת כמה וכמה לא יתכן לומר שכל פלאי הפלאים של המציאות נוצרו מעצמם בלא מתכנן. ההגיון איננו מסכים לאפשרות שלמציאות אין יוצר, זהו הכרח מוכרח.
האפשרות להוכיח מן הבריאה על הבורא, זו דרך הפילוסופיה, מפני שהדרך השכלית מכירה את הקב"ה לא בהכרה ישירה, שכן השכל מגיע רק עד מקום שאפשר לראות ולהבין.
הפילוסופיה יכולה לטפל במה שהיא רואה, ובמה שהיא פוגשת בו, והוא שמלמד על הכל. אך באמת זו איננה הוכחה ישירה, ולא הכרת הקב"ה בעצמו, אלא הכרת הקב"ה על ידי התגלותו בפעולותיו, מתוך הבריאה אל הבורא.

בין הכרה על פי פרט להכרה כוללת
מורנו הרב צבי יהודה נתן לזה משל מעניין מאד.
ישנן שתי דרכים של השבת אבידה, ישנה אפשרות של השבת אבידה על פי סימנים וישנה אפשרות על פי טביעות עין.
לכל אדם מחזירים אבידה רק בסימנים. אם אבדה אבידה צריך המאבד לתת סימנים, ואם הסימנים תואמים, יקבל את האבידה. ישנו גם סימן מובהק, שעל ידו אפשר אף לקבל גט. אם למשל יבוא המאבד ויאמר נקב יש בצד אות פלונית, בצד אחד היה חור בקלף, אם אכן יש שם חור קטן הגט שלו, מאחר ודבר נדיר הוא שיהיה בשני גיטין סימן זהה, ולכן מחזירים את האבידה על פי סימן זה.
האפשרות השניה להשיב אבידה היא על ידי טביעות עין.
פירושו של דבר, שאדם אינו יודע לתת סימן מיוחד שיש באבידה זו, אבל אם יראה את האבדה, יוכל לאמר אם היא שלו, או לא. אולם, לא לכל אדם מחזירים אבידה בטביעות עין, אלא אך ורק לתלמיד חכם שהוא אדם נאמן.
כל אחד מכיר את הגמרא שלו, ואיננו צריך לפתוח ולראות את שמו כתוב בה, רק כשהספר עדיין חדש אין הבדלים בין גמרא לגמרא, אבל אחרי כמה שבועות הגמרא משתנה ומקבלת את הצורה המיוחדת לה. הוא אינו יודע להגיד שום פרט, ובכל זאת יודע שזו הגמרא שלו, משום שהוא מזהה אותה מתוך ראיית כל החפץ כאחד.
למעשה, כל דיני עדות מבוססים על טביעות עין. אם יבוא עד ויעיד שראה שפלוני שיש לו שומה בצווארו היכה את חברו ושבר את ידו, הוא אינו מכיר אותו כלל, אלא שיש לו סימן, שומה מיוחדת במינה שהיא דבר לא שכיח, האם פלוני יענש על פי סימנים? אף על פי שזהו סימן מובהק, אין מענישים על פי סימנים. אבל אם יעיד העד על פי ראייתו שזהו אותו פלוני, אף על פי שאין לו ראיות זו עדות טובה ועל פי עדות כזו מענישים.
סימן הוא הוכחה מן הפרט אל הכלל, יש נקב בצד אות פלונית, ומנקב זה מוכיחים על הכלל. כל זאת לעומת טביעות עין שהיא ראיה המקיפה את המציאות כולה.
אפשר להכיר את הקב"ה על פי פרט מתוך הופעתו, מתוך סימן אחד, או מתוך סימנים רבים, להוכיח מן הפעולה שעושה הקב"ה על הַפוֹעֵל. אנחנו אומרים שולחן בנוי לתפארת, מתוך שרואים את הפעולה יודעים שעשה אותה פועל טוב. כמו כן, אנו רואים את העולם כולו לכל יופיו ושלמותו וההרמוניה שבו וממנו מבינים "מה גדלו מעשיך ד'" 6 , מהו הגודל האלוקי שפעל פעולה כזו. אבל ההוכחה היא מהפרט, מההופעה אל המקור.
טביעות עין היא הכרת ה' שלא מתוך הוכחה, אלא אמונה, שייכות ודבקות, שעניינם הכרה כוללת. לאמר, אין כאן שני שלבים - הראשון, ראיית הבריאה, והשני, הוכחה ממנה שיש מי שברא אותה, אלא רואים את הבורא מופיע בבריאה, כשם שרואים אדם חי, שאין צורך בהוכחה על חיותו - כיוון שהוא מתנועע ומדבר, וניתן לראות ישירות את חיותו המתגלה בגופו ופעולותיו. כך גם רבונו של עולם שהוא נשמת העולם, חי העולמים, ורואים אותו, כביכול, בהתגלותו.

מה בין אמונה לחכמה
הרב צבי יהודה הסביר את ההבדל בין הפסוקים, "צדיק באמונתו יחיה" 7 ו"החכמה תחיה בעליה" 8 , ואת ההבדל הסגנוני והדקדוקי ביניהם, והיה מספר סיפור:
נפגשו שני אנשים שזמן רב לא נפגשו, שואל האחד את חברו, ממה אתה חי? ענה לו חברו שהוא מסתדר. ממה? - אני עובד, מתפרנס כדי פרנסתי, אני אוכל וזה מחזיק לי את החיים. אומר לו השואל, לא שאלתי מה מחזיק לך את החיים, אלא ממה אתה חי? אם יתנו לאדם מת לחם הוא לא יקום לתחיה, הלחם שומר על קיום החיים, אבל הוא לא הקיום בעצמו.
פירוש הפסוק "החכמה תחיה את בעליה", הוא שהחכמה מחזיקה את החיים ושומרת על קיומם. לעומת זאת, הפירוש של "צדיק באמונתו יחיה", הוא שהאמונה היא עצם החיים. האמונה, השייכות של האדם אל מקורו אלה החיים בעצמם, ואילו ההסברים, ההשגות, הביאורים של הדברים מחזיקים את החיים.

האמונה וגילוייה
עד כאן ענינה של האמונה, וכאן הולכים ומתקדמים למהלך של ספר הכוזרי.
יש מאמר במאמרי הראי"ה על האמונה. אומר שם הרב: "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה" 9 . השכל והרגש הם המבטאים את הנשמה "נשמה שנתת בי טהורה". איפה נמצאת הנפש? בניתוחים אי אפשר לגלות אותה, אבל אין ויכוח על קיומה. כל מציאות החיים מוכיחה את כוח החיות הפנימי שמחיה את האדם, אבל לראות את הנפש, לראות את החיים עצמם זהו דבר בלתי אפשרי. את החיים ניתן לראות על ידי ההתגלות של כוח החיים בגוף. רואים את הגוף מתנועע ויודעים שיש כח פנימי שמניע את הגוף.
השכל הוא אחד מהגילויים של הנשמה. השכל, המחשבה וההגיון שמכיר ומסביר את הדברים זו לא הנשמה בעצמה, אלא אחד מגילוייה הרוחניים של הנשמה. וישנה עוד דרך של גילויים נשמתיים – ברגש: ברגשי אהבה, ברגשי יראה ובעוד רגשות שונים ותכונות נפש שונות, שעל ידם מתגלה הכוח הפנימי שהוא עוד יותר עמוק מהרגש עצמו.
הפסיכולוגים מדברים על דבר שנקרא תת-הכרה. ההכרה היא גילוי חיצוני של העוצמה הפנימית התת-הכרתית שקיימת באדם. ואיך מכירים שהיא קיימת? על ידי גילוייה. נעמיק עוד יותר – תת הכרה אינו רגש, ישנם אולי רגשות ושכלים תת-הכרתיים, אבל עוד יותר עמוק מזה יש נשמה. הנשמה כל כך עליונה, שהיא בעצמה לא ניתנת לגילוי על ידינו. העוצמה היא כל כך גדולה שאיננה מתפרטת בהופעה חיצונית, שכן הופעה חיצונית שייכת למדרגות נמוכות.
מציאות האמונה זו הנשמה בעצמה "צדיק באמונתו יחיה". זהו עצם הנשמה. הכח הפנימי השורשי הרוחני, "נשמה שנתת בי טהורה היא", השייכת לבוראה. שייכות זו אמונה, ואילו הביטוי של האמונה הוא הישענות, נתינת אמון, בטחון, קישור, שייכות ודבקות במקור. הדבקות הזאת מופיעה באופן חיצוני אבל בענינה היא יותר פנימית מאשר ההופעה. ההתגלות היא דבר מוגבל - אהבה גדולה, אהבה קטנה, יראה גדולה, יראה קטנה, אבל השייכות האמיתית הפנימית של הנשמה לבוראה היא מוחלטת.
זהו עניינו של ספר הכוזרי לעומת ספרים אחרים העוסקים בבירור האמונה, ובטיפול בנבוכי הדור.

דרך הבירור של הכוזרי
רבי יהודה הלוי, לעומת ספרים אחרים, כל דרכו הוא עוסק בבירור שבעצם אי אפשר לסמוך על השכל. השכל איננו בסיס לבנות עליו השקפה. אנו יודעים שיש אנשים בעלי שכלים גדולים, פילוסופים, שהם בעלי החוכמה העמוקים ביותר, והנה רואים שהם אינם מסכימים על דעה אחת ושיש ביניהם דעות שונות. הוי אומר שהשכל אינו דבר מוחלט, הוא משתנה. ואם כן על דבר בלתי מוחלט אי אפשר לסמוך, ועליו אי אפשר לבנות את דרכנו בחיים.
אם כן, על מה, נבסס את דרכנו ואת שורש הנהגת החיים שלנו? על דבר שהוא יותר גבוה מהשכל, על דבר שאין בו טעות כלל.

בהלכה ישנו כלל שאין סומכים על אומדנא וסברא. יצא אדם ממערה ובידו חרב נוטפת דם, נכנסו למערה וראו ששוכב שם אדם פצוע והרוג, לא נעניש את מחזיק החרב על פי אומדנא שכנראה הוא הרוצח. על אף שזו אומדנא מסתברת ובטוחה, כדי להעניש נחוצה ראיית העין. הראיה היא הכח היותר בטוח לעומת ההשערה, משום שלשכל יש טעויות, ואילו בראיה אין מקום לטעות. לכן דיני עדות אינם בנויים על סברות.
אין הכוונה לבסס את האמונה על ראיית העיניים דווקא, אלא על ראיה במדרגותיה השונות, החל מראית העין ועד לראיה הרוחנית הפנימית. זו אינה השערה רוחנית פנימית, אלא ראיה רוחנית פנימית, שבמעלותיה היותר עליונות, זו מדרגת הנבואה.
זהו עניינם הכללי של ישראל "הנח להם לישראל שאם אינם נביאים, בני נביאים הם" 10 . בנקודת האמונה כל ישראל נביאים.

אמונה בריאה
נעמיק יותר לשורש הדברים.
קורה שאדם מאבד את אמונתו, מסיבות של חינוך, סביבה, חברה, או שמתוך עצמו מתערערת האמונה מסיבות שונות. אז אנו נזקקים להיעזר בכוחות שכליים ובכוחות הרגש על מנת להחזיר את האדם לאמונתו. כשאדם מבולבל ורוצה להבין, אנו מסבירים לו שמוכרח להיות שענין האמונה הוא נכון, מוכרח שתהיה הכרה בד', אין דרך אלטרנטיבית. מתוך כך מתעורר האדם בחזרה לאמונה.
מאידך, אם נתבונן בדבר, האדם המאמין איננו זקוק להוכחות.
אם ישאל מישהו את האדם המאמין, על מה אתה מבסס את אמונתך, אולי יש לי פירכא על כך. ישיב לו, שאינו רוצה להיכנס לדיון, שכן כלל לא מעסיק אותו שיש לשואל פירכא.
מסופר שלפני עשרות שנים התחילו לעסוק בארכיאולוגיה בארץ ישראל, וחיפשו את העיר 'עי'. וכך מצאו תל שנקרא בערבית תילא, חפרו שם וראו שלפי השכבות ההיסטוריות העיר הזאת נבנתה לפני אלפיים שנה, שלא כמו מסורת התנ"ך שהעיר עי הייתה קיימת לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה. לפי זה הסיקו החוקרים, שהתנ"ך נכתב לפני אלפיים שנה. אף אחד לא התפעל מכך, ולא הפסיק להניח תפילין. אחר זמן קבלו תקציב נוסף, וחפרו בעוד מקום בסביבה, ומצאו שזהו העי מלפני שלושת אלפים שנה, ושנחרב בדיוק כפי שכתוב בספר יהושע.
אפילו אם יאמר אדם התבוננתי, עיינתי, ויש לי הוכחות מספיקות שהדרך שלך באמונה היא לא דרך, האדם המאמין הבריא לא מתפעל מכך. מדוע? מפני שהאמונה אינה מגיעה מהשכל ולא מהרגש, היא עמוקה יותר. האדם המתלבט יגיע לאמונה דרך השכל, אם קרתה לו מבוכה באמונתו. יתכן מצב שבו אדם מסתבך בדברים השורשיים הטבעיים ביותר – הוא עלול להסתבך ביחסים עם הורים, והסיבוך מביא אותו לחשוב, למה בעצם צריך להתיחס להורים? למה בכלל לכבד הורים? הוא מתחיל להתפלפל, ולבסוף מתבלבל לגמרי. אולם, זה איננו נושא להסברה, אלא טבע, זו מציאות.
אולם, כשהטבע בריא אין שאלות באמונה. לא מפני שמתעלמים ונוהגים בשטחיות, מפני שלא רוצים להיכנס בסברות שמא נתבלבל ולא נדע מה לענות, אלא כלל לא אכפת לנו שאין לנו מה לענות. זהו עצם מעצמנו, האמונה היא עצם הנשמה שלנו.
כשעננים כבדים מכסים את פני השמש, אז עלולים לחשוב שהשמש איננה, שנעלמה. אך באמת היא נמצאת בשורש השורשים, ומה שצריך לעשות הוא לסלק את המכסים שמסתירים אותה. כן הדבר בשורש האמונה הפנימית. לפעמים קורה שישנם סיבוכים, בשעה זו תפקידם של השכל והרגש הוא לסלק את ההפרעות, את האנטי החולני, את המכשלות שיש לאדם מטבעו, או אז האמונה מתגלה ועומדת מכח עצמה.

גילוי האמונה
אמנם, נכון הדבר שעניינה של האמונה הוא לבוא לידי ביטוי בשכל וברגש. יש לנו ענין לגלות את האמונה בכל גדלותה, שתופיע במחשבה, בהתנהגות ובמעשים "כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך" 11 . אולם, האמונה אינה אלא מתגלית בשכל, ולא השכל בסיס לאמונה. כמו כן, מתגלית האמונה ברגש, כשם שהיא מתגלית במעשים. אנחנו עושים מעשים שמעידים על אמונתנו, כל תרי"ג מצוות הם גילויי אמונה. אך הכל נמשך מתוך האמונה, מגלה את האמונה, שהיא שורש הנשמה שלנו "צדיק באמונתו יחיה". זהו המהלך השורשי העיקרי של ספר הכוזרי.

פילוסופיה נגד פילוסופיה
אמר מורנו, הרב צבי יהודה, שספר הכוזרי הוא פילוסופיה נגד הפילוסופיה.
פעם בא אלי בחור מישיבה אחרת של בעלי תשובה, שלא לומדים בה כוזרי, משום שהוא פילוסוף, ובישיבות לא עוסקים בפילוסופיה. שאל אותי אותו בחור, למה לומדים כוזרי הרי זו פילוסופיה? והשבתי לו, שישאל את המתנגדים ללימוד הכוזרי, האם למדו כוזרי, שכן רק מי שלא למד את ספר הכוזרי, סובר שזו פילוסופיה, אך הכוזרי הוא פילוסופיה נגד הפילוסופיה. הכוזרי מוכיח בהגיון עד כמה ההגיון איננו חזק ואיננו איתן, ולכן צריך לסמוך על דברים על-הגיוניים. ההגיון צריך לדאוג לסלק את ההפרעות שבדעות, לסלק את ההווא אמינא של הקושיות, ומעל לכל הקושיות מתגלה האמונה.




^ 1.. ברכות יג, א.
^ 2.. דברים יא, יב.
^ 3.. מתוך תפילת מוסף לר"ח ויו"ט.
^ 4.. עיין חגי ב, ט.
^ 5.. סנהדרין ה, א.
^ 6.. תהילים צב, ו.
^ 7.. חבקוק ב, ד.
^ 8.. קהלת ז, יב.
^ 9.. מאמרי הראי"ה, עמ' 70.
^ 10.. פסחים סו, א.
^ 11.. תהלים לה, י.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il