משום מה נראה לאנשים במבט ראשון שעובדי ה' אמיתיים צריכים להיות פרושים מהחיים ונזירים. כך גם היה סבור מלך כוזר, ולכן אחרי ששמע מלך כוזר על המעלות הרוחניות של עמ"י ועל גודל אמונתו, הוא שאל את החבר: אם כן, היו צריכים להימצא בקרבכם עובדי ה' מתוך פרישות ונזירות יותר מאשר בעמים אחרים וזה לא כך. והחבר משיב לו: אני רואה שאני צריך לחזור שוב על היסוד העיקרי שכבר דיברנו עליו הרבה פעמים. את ה' צריך לעבוד על-פי ה', על-פי המצוות שהוא ציווה אותנו ולא לפי הרגשות ודמיונות אנושיים.
התורה האלוקית לא מכוונת את האדם לעבוד את ה' בסיגופים. התורה מצווה אותנו לעבוד את ה' בכל כוחות הנפש, ובכל כוחות הגוף, לא להעדיף כח אחד על משנהו. אם אדם נוטה לצד אחד זה בא על חשבון הצד השני. מי שיש לו כוחות גופניים חזקים, מי שיש לו כח תאווה מופרז, נחלש אצלו כח המחשבה, וכן להיפך. תקיפות מופרזת מחלישה את הרצון הטוב להיטיב, טוב לב בא על חשבון התקיפות במקום שהיא דרושה. אם אדם גופו חלש וירבה בצומות, אין זו עבודת אלוקים כי אם להיפך. החלש דוקא צריך לחזק את גופו כדי שהוא יוכל לעבוד את ה' בשלמות, הסתפקות במועט שגורמת לעצבות ולחוסר מרץ, לחוסר הרחבת הדעת בעבודת ה' - הסתפקות במועט כזו אינה עבודת ה' נכונה. מי שיש לו תאוות מופרזות אכן צריך לבלום או תן ולעדן אותן. ומי שחלש - אדרבא, הוא צריך לחזק את כוחותיו ולא לדכא אותם.
כללו של דבר, אומר החבר למלך כוזר: שלושה הם יסודות עבודת האלוה על-פי תורתנו: היראה והאהבה והשמחה. בשלושה כוחות אלו צריך להתקרב אל ה'. היראה בדברים הראויים והשמחה בדברים הראויים. בכניעה בימי התענית לא מתקרבים אל ה' יותר מאשר בשמחה בשבתות ובימים טובים, אם השמחה באה מתוך מחשבה וכוונה.
שמחה במצווה עצמה, מתוך אהבה לה' המצווה עליה ומתוך הכרת הטובה שהטיב ה' בה כאילו אדם קרוא לבוא לבית ה' להיות אוכל על שולחנו, שהרי זהו עניין הימים הטובים והעלייה לרגל לביהמ"ק בהם. והשבת אף היא יום שמחה, יום קדוש, הקדושה באה לביתנו, זוכים אנו לארח כביכול את הקב"ה בביתנו. השמחה בימים אלו, השמחה של שבת וימים טובים היא עבודת ה' נפלאה.
ואומר החבר: ואם בשמחת המצווה יתלהב האדם וישמח ויעלוז עד שיזמר וירקוד, הרי זו עבודת ה' שעל ידה דבק ה אדם בה' יתברך. את המינון הנכון בין היראה ובין השמחה לא השאירה התורה בידי אדם, אלא התורה קבעה זמני שבת וימים טובים, זמני מנוחה וזמני עבודה, שנת השמיטה והיובל וכל אלו הם זכר ליציאת מצרים וזכרון למעשה בראשית, נמצא כי בעצם שמירת השבת וכבודה, יש בזה הודאה ברבונו של עולם, הובאה שברא הקב"ה את עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת. אם כן, שמירת שבת מקרבת איפוא את האדם אל הקב"ה יותר מן התפילות המרובות, הנזירות והסיגופים.
יסודות האמונה (51)
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
35 - 35. המידות הן היסוד לקיום המצוות
36 - 36. האיזון במידות באהבת ה'
37 - 37. תכלית השמחה בקיום המצוות
טען עוד
התורה האלוקית לא מכוונת את האדם לעבוד את ה' בסיגופים. התורה מצווה אותנו לעבוד את ה' בכל כוחות הנפש, ובכל כוחות הגוף, לא להעדיף כח אחד על משנהו. אם אדם נוטה לצד אחד זה בא על חשבון הצד השני. מי שיש לו כוחות גופניים חזקים, מי שיש לו כח תאווה מופרז, נחלש אצלו כח המחשבה, וכן להיפך. תקיפות מופרזת מחלישה את הרצון הטוב להיטיב, טוב לב בא על חשבון התקיפות במקום שהיא דרושה. אם אדם גופו חלש וירבה בצומות, אין זו עבודת אלוקים כי אם להיפך. החלש דוקא צריך לחזק את גופו כדי שהוא יוכל לעבוד את ה' בשלמות, הסתפקות במועט שגורמת לעצבות ולחוסר מרץ, לחוסר הרחבת הדעת בעבודת ה' - הסתפקות במועט כזו אינה עבודת ה' נכונה. מי שיש לו תאוות מופרזות אכן צריך לבלום או תן ולעדן אותן. ומי שחלש - אדרבא, הוא צריך לחזק את כוחותיו ולא לדכא אותם.
כללו של דבר, אומר החבר למלך כוזר: שלושה הם יסודות עבודת האלוה על-פי תורתנו: היראה והאהבה והשמחה. בשלושה כוחות אלו צריך להתקרב אל ה'. היראה בדברים הראויים והשמחה בדברים הראויים. בכניעה בימי התענית לא מתקרבים אל ה' יותר מאשר בשמחה בשבתות ובימים טובים, אם השמחה באה מתוך מחשבה וכוונה.
שמחה במצווה עצמה, מתוך אהבה לה' המצווה עליה ומתוך הכרת הטובה שהטיב ה' בה כאילו אדם קרוא לבוא לבית ה' להיות אוכל על שולחנו, שהרי זהו עניין הימים הטובים והעלייה לרגל לביהמ"ק בהם. והשבת אף היא יום שמחה, יום קדוש, הקדושה באה לביתנו, זוכים אנו לארח כביכול את הקב"ה בביתנו. השמחה בימים אלו, השמחה של שבת וימים טובים היא עבודת ה' נפלאה.
ואומר החבר: ואם בשמחת המצווה יתלהב האדם וישמח ויעלוז עד שיזמר וירקוד, הרי זו עבודת ה' שעל ידה דבק ה אדם בה' יתברך. את המינון הנכון בין היראה ובין השמחה לא השאירה התורה בידי אדם, אלא התורה קבעה זמני שבת וימים טובים, זמני מנוחה וזמני עבודה, שנת השמיטה והיובל וכל אלו הם זכר ליציאת מצרים וזכרון למעשה בראשית, נמצא כי בעצם שמירת השבת וכבודה, יש בזה הודאה ברבונו של עולם, הובאה שברא הקב"ה את עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת. אם כן, שמירת שבת מקרבת איפוא את האדם אל הקב"ה יותר מן התפילות המרובות, הנזירות והסיגופים.
