- משפחה חברה ומדינה
- דיני כשרות
א. יסוד הדין:
שנינו בגמרא (חולין קיא:)
"איתמר, דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח; רב אמר אסור - נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר - נותן טעם בר נ"ט הוא....אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה - מותר לאוכלן בכותח".
הדיון בו עוסקת הגמרא הוא האם מותר לאכול דגים שבאו במגע עם כלי בשרי ביחד עם חלב (כותח הוא מאכל חלבי).
דין זה נקרא בלשון הפוסקים נ"ט בר נ"ט. נבאר את המקרה:
אדם מבשל דגים יחד עם בשר הדגים בולעים טעם ישירות מהבשר ונהפכים להיות בשריים לכל דבר אולם במקרה שהדגים מתבשלים בסיר בשרי ללא בשר אין כאן בליעה ישירה של טעם בשר ורק טעם הבשר הבלוע בסיר מבישולים קודמים נבלע עכשיו בדגים. בליעה זו היא "רחוקה" מבליעת בשר בשני שלבים א. הבשר נתן טעם בסיר ב. הסיר נתן טעם בדגים לכן בליעה זו נקראת נ"ט בר נ"ט.
כאמור נחלקו רב ושמואל האם מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי מותר לאוכלו עם חלב ולהלכה פסקה הגמרא שהדבר מותר.
ב. אופן בליעת טעם הבשר במאכל הפרווה:
נחלקו הראשונים באיזה אופן נבלע במאכל הפרווה טעם הבשר הבלוע בסיר שמותר לאוכלו עם חלב.
שלוש שיטות מצאנו בדין זה:
א. שיטת הריב"ן : (הו"ד בתוספות שם ד"ה הלכתא)
"בשם רש"י פי' ריב"ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר"
לשיטה זו הגמרא נקטה דווקא דגים שעלו בקערה להורות לנו שדווקא דגים שבושלו בסיר פרווה ורק אח"כ ניתנו על גבי קערה בשרית מותר לאוכלם עם חלב אולם דגים שבושלו בסיר בשרי אין לאוכלם בחלב. הסברא לכך היא שדגים שהונחו על גבי קערה בשרית רותחת בלעו רק טעם מועט של בשר משא"כ בבישול נפלט הרבה טעם בשר מהסיר. (בראשונים מבואר שלשיטה זו אין הבדל אם הקערה רותחת והדגים קרים או להיפך אולם אם גם הדגים וגם הקערה חמים אין לאוכלם עם חלב).
ב. שיטת ספר התרומה והסמ"ק: (הו"ד ברא"ש שם סימן ל)
"ובספר התרומה התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדירה בת יומא חולבת רק שתהא נקיה מחלב לאכלן בתבשיל של בשר. ואפי' אם נאמר עלו אין נצלו לא כשנתבשלו שרי משום דאיכא ג' נותני טעם החלב בקדירה והקדירה במים והמים בירק ועודנו היתר....אבל נצלו אסור".
לשיטה זו גם דגים שהתבשלו בסיר בשרי מותר לאוכלם בחלב אולם אם הדגים נצלו בשפוד בשרי אין לאוכלם בחלב מכיון שכדי להקל יש צורך בבליעת בשר קלושה שעוברת דווקא ע"י בישול ולא ע"י צליה שהרי בבישול יש ג' נ"ט 1. מהבשר לסיר 2. מהסיר למים 3. מהמים לדגים אולם בצליה שהטעם עובר ישירות מהסיר לדגים הוי בליעה חשובה ואין להקל. לפ"ז יוצא שדגים המבושלים במים בסיר בשרי מותר לאוכלם בחלב אולם את המים שבסיר אין לערבב בחלב, ולכאורה ה"ה באורז וכד' שנוגע בבישולו בסיר עצמו שאין לאוכלו עם חלב.
ג. שיטת הרמב"ם והרשב"א:
זה לשון הרמב"ם: (הלכות מאכלות אסורות ט כג) "קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאכלן בכותח" ובאר הב"י (יו"ד צה א) מכך שלא חילק בין בישול לצליה משמע שבשני המקרים מותר לאכול הדגים עם בשר. כן דקדק הב"י מדברי הרשב"א ועוד ראשונים.
סיכם הב"י: "ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרשב"א והר"ן ואבי העזרי וזקנו ור"י אין מחלקין בין נצלו לנתבשלו דבכל גוונא שרי וגם מדברי רש"י משמע כן הכי נקטינן".
ואומנם כך פסק השו"ע: (יו"ד צה א)
"דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא".
אולם הרמ"א הוסיף: (שם ב)
"ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין".
כלומר השו"ע פסק להדיא כדעת הרמב"ם וסיעתו אולם הרמ"א החמיר לכתחילה כדעת הריב"ן (וספר התרומה) והתיר רק בדגים שנגעו בקערה של בשר ובדיעבד הקל כרמב"ם וכפסק השו"ע.
ג. דגים שעלו - בדיעבד או אפילו לכתחילה:
נחלקו הראשונים האם מותר לכתחילה לבשל דגים בסיר בשרי על מנת לאוכלם אח"כ עם חלב או שמא כל ההיתר הוא בדגים שבושלו סתמא (או כמובן ע"מ לאוכלם בארוחה בשרית) ואז מותר לאוכלם עם חלב אולם אין לתכנן כך לכתחילה.
מלשון הגמרא נראה לכאורה שכל ההיתר הוא רק אם כבר "עלו" הדגים בקערה של בשר אז מותר לאוכלם בכותח אולם אין להעלותם בקערה של בשר על מנת לאוכלם אח"כ עם כותח.
דעות הראשונים:
הב"י הביא את דעת הסמ"ק וזה לשונו:
"כתב סמ"ק אפילו נצלו או נתבשלו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאכלם בכותח...ודייק לה מדקאמר דגים שעלו בקערה בלשון דיעבד". מבואר שכל ההיתר בגמרא אינו לתכנן מראש את הערבוב הדגים עם הבשר אלא רק אם כבר בושלו אפשר לאוכלם בחלב.
מיד אח"כ כתב הב"י:
"אבל בעל התרומה כתב דקטניות שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדרה של בשר ואפילו הקדרה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה".
המפרשים התקשו מאוד בדברי הב"י מדוע כתב "אבל ספר התרומה" דמשמע שהוא חולק על הסמ"ק והרי אין ביניהם כלל מחלוקת שאף ספר התרומה התיר לערבב את הקטניות שבושלו בסיר חלבי עם בשר רק לאחר הבישול ומשמע שלא התיר לתכנן כך מראש! בדרישה (שם אות א) תירץ עפ"י נוסחה אחרת בספר התרומה (והיא היתה כנראה לנגד עיני הב"י והמדפיסים שגו בב"י שלפנינו) "וכן קטניות שבשלן בקדירה חולבת מותר לערותן בקדירה של בשר ואפילו לכתחילה" וכוונתו בזה שהוסיף מותר לכתחילה שאף לתכנן זאת מראש מותר.
נמצאנו למדים שנחלקו בדין הנ"ל הסמ"ק וספר התרומה לפי הבנת הדרישה.
מ"מ הב"י הביא כמה ראשונים שפסקו אף הם כמו הסמ"ק ובדרכי משה מפורש שפסק כסמ"ק.
דעת השו"ע:
כבר הבאנו לעיל את לשון השו"ע:
"דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא". מלשון זה משמע שפסק כסמ"ק וסיעתו אולם למעשה נחלקו האחרונים בדעתו.
כבר בב"י שהוא מקור פסיקותיו של השו"ע מצאנו מבוכה.
כאמור לעיל הב"י הביא כמה ראשונים שפסקו כסמ"ק והוסיף עליהם את דברי ספר התרומה שהתחבטו האחרונים בהבנתו ובאופן פשוט נראה שהב"י מסכים עם הסמ"ק שזוהי דעת רוב הראשונים.
אולם בבדק הבית (שהוא הוספות שכתב הב"י עצמו על הספר בית יוסף) כתב בזה הלשון:
"[בדק הבית] כתב רבינו ירוחם ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה חולבת אפילו היא בת יומא מותר לאכלו בתבשיל של בשר ונראה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר עכ"ל ואין דבריו נראים אלא לכתחלה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר כנ"ל [עד כאן]". מפורש שפסק בבדק הבית להקל אפילו לבשל דגים בסיר בשרי על מנת לאוכלם עם חלב. והעיר עליו שם בחידושי הגהות (שם על הטור אות א): "צריך טעם שהרב ב"י עצמו כתב דברים אלו בשם הסמ"ק והגהות מיימוני ורבינו ירוחם ולא כתב עליהם דבר וכאן בבדק הבית העתיק דברי רבינו ירוחם וכתב על זה ואין דבריו נראין".
היו שכתבו שהב"י הכריע למעשה בבדק הבית כשיטות המקילות.
הרבה מהאחרונים הכריעו שהשו"ע עצמו פסק כסמ"ק ולא כהכרעתו בבדק הבית שהרי לשון השו"ע היא דיעבדית כלומר אם נתבשלו דגים בסיר בשרי מותר לאוכלם בכותח. כך פסקו הש"ך (סק"ב), פרי חדש (תחילת סימן צה), בן איש חי (שנה שניה קורח יג) ועוד רבים.
אולם יש שפסקו שהשו"ע הקל אף לכתחילה לבשל דגים בסיר בשרי ע"מ לאוכלם בכותח ואעפ"י שלשונו משמע דיעבדית אין זה קושיא שדרכו להעתיק את לשון הגמרא ומהגמרא עצמה אין להוכיח שההיתר אינו לכתחילה שאפשר לומר שנקטה בלשון זה כדי להשמיע כוחו של האוסר אף בדיעבד ואעפ"י שבד"כ כח דהיתרא עדיף כיון שסברתו מחודשת שאפילו בטעם קלוש מאוד של בשר אסר אף בדיעבד. ומכיון שאין הכרעה ברורה בלשון השו"ע יש לבארו לפי מה שפסק בבדק הבית.
אלא שעדיין יש לבאר מדוע בבדק הבית (ואולי אף בשו"ע) הכריע מרן נגד רוב הראשונים וכבר תמה עליו כך בספר כנסת הגדולה (צה הגהות ב"י סק"ל).
בשו"ת בית דוד (יו"ד מב) האריך בסוגיא זו והכריע כדעת המקילים. לשיטתו רבים מהראשונים סוברים בהבנת הגמרא שמותר לכתחילה לבשל דגים בסיר בשרי ע"מ לאוכלו עם חלב.
הוא הוכיח זאת מהסוגיא בפסחים (ל א): "אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור".
הסוגיא עוסקת באיסור לאפות לחם שלשו את הבצק בחלב או ברוטב בשרי דמכיון שהרגילות לאכול לחם עם מאכלים שונים גזרו חז"ל שאין לאפות לחם בשרי או חלבי שמא יבואו לאוכלו עם המין השני ואם בכ"ז עשו כן הלחם אסור באכילה. מבואר בגמרא שתנור שמרחו עליו שומן בשרי (אליה) אין לאפות בו עד שיסיקו את התנור וכך טעם השומן יתכלה.
הקשו שם הראשונים (תוספות רשב"א ריטב"א ועוד) מדוע יש צורך להסיק את התנור והרי למדנו שדגים שבושלו בסיר בשרי (נקי) מותר לאוכלן בכותח ולפ"ז אין צורך בהיסק דסגי בניקוי התנור משומן ממשי וממילא יהיה מותר לאפות בו לחם ולאוכלו אח"כ אף עם חלב. הראשונים תרצו תירוצים שונים לקושיא זו. מ"מ מדבריהם עולה שהם הבינו בסוגייתנו שההיתר הוא לכתחילה לבשל דגים בסיר בשרי על מנת לאוכלם בכותח שאם ההיתר הוא רק לאחר הבישול אין מקום לקושייתם שהרי הגמרא מבארת את הדרך המותרת לכתחילה לאפות לחם בתנור בשרי.
ולפ"ז הכריע שם שמכיון שיש בזה מחלוקת ראשונים שקולה (ועוד שבדין דרבנן עסקינן) יש לפסוק לקולא. וכך סיים שם: "הרי שלדעת שבעה אלה, עיני ישראל, שהם: ר"ת תוספות רא"ש רשב"א ר"ן סמ"ג ושבולי הלקט מותר לבשל לכתחילה בקערה של בשר כדי לאכול בכותח...ואם כן רבים הם והלכה כמותם וסרה בזה תמיהת הכנסת הגדולה שתמה למה מרן פסק נגד המרובים".
הלכה למעשה נחלקו האחרונים בדעת השו"ע: לדעת כף החיים (צה א; כא) והרב משאש (שמש ומגן ח) אין להקל לכתחילה לבשל מאכל פרווה בסיר בשרי ע"מ לאוכלו עם חלב ורק אם בושל כבר מותר לערבבו עם חלב.
לעומתם הרב עובדיה (יביע אומר יו"ד ט ד) והרב עמאר (שמע שלמה יו"ד א ב; ב ה) הקלו אף לכתחילה לבשל מאכל פרווה בסיר בשרי על מנת לאוכלו עם חלב.
דעת הרמ"א:
כבר הבאנו לעיל את דעת הרמ"א:
"ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין".
דעת הרמ"א מפורשת בדרכי משה שכוונתו שאף דגים שנצלו או בושלו כבר בסיר בשרי אפילו שלא ע"מ לאוכלם עם חלב אין לערבבם לכתחילה בחלב ורק בדיעבד היינו אם כבר עורבבו בטעות עם חלב אפשר לאוכלם. ובהמשך שם הוסיף הרמ"א: "וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך". כלומר בוודאי שדגים שהונחו על גבי קערה בשרית מותר לאוכלם עם חלב שהרי כך מבואר בגמרא "דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח" וכהבנת הריב"ן. ומ"מ אף בזה לא התיר הרמ"א לעשות כן לכתחילה אלא רק אם הונחו כבר הדגים בקערה הבשרית מותר לערבבם בחלב.
ד. מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי שאינו בן יומו והנחת המאכל בכלי חלבי:
יש לדון בעוד שני מקרים הנושקים לסוגיית הגמרא.
הקדמה:
בהלכות איסור והיתר יש לחלק בין סיר בן יומו לסיר שאינו בו יומו. סיר בן יומו הוא סיר שבושל בו מאכל ב24 שעות האחרונות, סיר שאינו בן יומו הוא סיר שלא בשלו בו ב24 שעות האחרונות. ההבדל ההלכתי העקרוני ביניהם שלאחר 24 שעות הטעם הבלוע בסיר מתקלקל ונחשב כטעם פגום. לדוגמא: אם בושל חלב בסיר בשרי בן יומו דהיינו שבישלו בו בשר ביממה האחרונה הטעם הנפלט מהסיר ונבלע בחלב הוא טעם מושבח והחלב אסור באכילה אולם אם בישלו חלב בסיר בשרי שאינו בן יומו (שלא בישלו בו בשר ביממה האחרונה אעפ"י שבישלו בו מאכלים אחרים) החלב מותר בשתיה כיון שטעם הבשר שנפלט מהסיר ונבלע בחלב הוא טעם פגום שלא אוסר בדיעבד. (כמובן שלכתחילה אין לבשל חלב בסיר בשרי שאינו בן יומו)
הדיון בגמרא היה בדגים שבושלו בסיר בשרי בן יומו שהטעם הנפלט ממנו הוא מושבח אולם יש לדון מה יהיה הדין בדגים שבושלו בסיר בשרי שאינו בן יומו שהטעם הנפלט ממנו פגום. גם בזה יש שלוש אפשרויות: א. להתיר לכתחילה לבשל ע"מ לערבבו עם חלב ב. להתיר לאכול את הדגים עם חלב רק לאחר שבושלו בסיר הבשרי ג. להתיר לאכול את הדגים בחלב רק אם כבר עורבבו בו.
עוד יש לדון בדומה לזה בבישול דגים בסיר בשרי בן יומו על מנת לאוכלם בכלים חלביים ולא עם חלב עצמו.
דעת השו"ע:
לפוסקים המקילים לבשל לכתחילה דגים בסיר בשרי בן יומו ע"מ לאוכלם בחלב פשיטא שהדבר מותר בסיר שאינו בן יומו ופשיטא שמותר לעשות כן בסיר בן יומו ע"מ לאוכלם בכלים חלביים אולם אף לדעות שפסקו שהשו"ע לא התיר לבשל לכתחילה בסיר בן יומו ע"מ לאוכלם בחלב, בסיר שאינו בן יומו מותר לכתחילה לבשל דגים (או כל מאכל פרווה) ע"מ לאוכלם בחלב. כך פסקו בן איש חי (שנה שניה קורח יג) וכף החיים (שם ג) ונראה שה"ה שמותר לבשל דגים בסיר בשרי שאינו בן יומו ע"מ לאוכלם בכליים חלביים.
דעת הרמ"א:
הרמ"א במפורש התייחס לדינים אלו, וכך כתב: (שם)
"ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה, וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך. כן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני".
הרמ"א מפרט כאן שלושה דינים:
א. דגים שבושלו בסיר בשרי בן יומו - אכילתם בכלים חלביים.
ב. דגים שעלו (כדעת הריב"ן) בקערה בשרית - אכילתם בחלב.
ג. דגים שבושלו בסיר בשרי שאינו בן יומו - אכילתם בחלב.
כבר בארנו לעיל שהרמ"א פסק לפי השיטות שהגמרא מדברת רק לאחר בישול הדגים (או הנחתם בקערה בשרית) ולכן בדין השני מדובר שלאחר שהדגים הונחו בקערה בשרית מותר לאוכלם בחלב אולם אין לעשות כך לכתחילה.
השאלה היא מה כוונת הרמ"א במילה "לכתחילה" שכתב בדין הראשון והשלישי: האם כוונתו שמותר לתכנן מראש אכילת הדגים עם המין השני או שכוונתו שרק לאחר הבישול מותר לכתחילה לאוכלם עם המין השני.
דעות האחרונים ברמ"א:
לעיל (עמוד 2) הבאנו את קושיית המפרשים מדוע הב"י כתב שספר התרומה חולק על הסמ"ק. בבאור דברי ספר התרומה כתב הב"ח (ד): "ועוד דדווקא כדי לאכול עם החלב עצמו הוא דאסור לכתחילה אבל כדי לערותן וליתנן בכלי של חלב ובשר מותר אף לכתחילה וכן פסק באיסור והיתר הארוך ומביאו בהגהת שו"ע".
כלומר הב"ח מבין את ספר התרומה ואת פסק הרמ"א שכוונת "לכתחילה" היא שמותר לבשל דגים בסיר בשרי שאינו בן יומו על מנת לאוכלם בחלב.
כך כתב גם הפרי חדש על דברי הרמ"א (צה ז): "מסתברא שאף לכתחילה מותר לבשלם בקדרה של בשר על דעת ליתנן בכלי של חלב".
לדבריהם נראה שכך גם יהיה ההסבר בדין השלישי של הרמ"א שהמילה "לכתחילה" פרושה שאפשר לבשל דגים בסיר בשרי שאינו בן יומו על דעת לאוכלם בחלב.
אולם רבים החולקים על שיטה זו. הט"ז (ד) ועוד רבים פסקו שבשני המקרים הרמ"א הקל רק לאחר הבישול ואין לתכנן כן מראש. ובחכמת אדם פסק לחומרא ורק בשעת הדחק הקל וזה לשונו (כלל מח א-ב):
"וכן אפילו נתבשל בכלי של בשר מותר לכתחלה ליתנם בכלי של חלב כיון שאין אוכלן בחלב ממש...ובשעת הדחק כגון על הדרך מותר לבשל לכתחלה בכלי של בשר וליתנו לכלי של חלב רק שלא יאכל בחלב. אם היה הכלי שנתבשל בו אינו בן יומו מותר לאכלו בחלב אבל אסור לכתחלה לבשל בכלי שאינו בן יומו כדי לאכלו בחלב ונראה לי דאם אין לו כלי אחר לחמם בו יש לסמוך ולהתיר אפילו לכתחלה".
ה. דבר חריף:
בדיני איסור והיתר שונים דיניו של מאכל חריף מדיני מאכלים רגילים. נעסוק בכך בקצרה בדגש על הנושא הנלמד. בהמשך הגמרא שהובאה בתחילת הלימוד פסקה הגמרא (חולין קיא:):
"צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר - אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע"
כלומר אעפ"י שדגים שעלו בקערה בשרית מותר לאוכלם בכותח מ"מ צנון שנחתך בסכין בשרית אסור לאוכלו בכותח.
רש"י באר שם שני טעמים, וכך כתב (קיב. ד"ה קישות):
"אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון".
לטעם הראשון סתם סכינים אינם נקיים ודבוקה עליהם שמנונית של בשר וכשחותכים צנון מחמת חריפות הצנון נבלע טעם ממשי של בשר בצנון. לטעם השני אפילו בסכין נקי הדין כן שבגלל דוחק חיתוך הסכין וחריפות הצנון יוצא מהסכין טעם ממשי של בשר ואין כאן היתר של נ"ט בר נ"ט.
השו"ע פסק לחומרא כמו הטעם השני ברש"י, וזה לשונו (צו א):
"צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע".
עוד מצאנו חידוש בדין דבר חריף. כך שנינו בגמרא: (עבודה זרה לט א)
"והקורט של חילתית.(אסור) מ"ט משום דמפסקי ליה בסכינא; אע"ג דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא - מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור".
הגמרא מחדשת שקורט של חילתית (שהוא מאכל חריף) של גויים אסור באכילה מכיון שהגויים חותכים אותו בסכין הטריפה שלהם ואע"ג שהסכין אינו בן יומו מ"מ חריפות החילתית משביחה את הטעם הפגום הבלוע בסכין והופכת אותו למושבח.
אם כן ראינו שני חידושים בדבר חריף: א. אין בו את ההיתר של נ"ט בר נ"ט ב. אין בו את ההיתר של נ"ט לפגם.
אמנם מצאנו בראשונים מחלוקות האם החידושים נאמרו דוקא בצנון ובחילתית או גם בשאר דברים חריפים (שום בצל וכד').
למעשה פסק השו"ע לגבי דין נ"ט בר נ"ט שה"ה בכל המאכלים החריפים אולם לגבי הדין השני ישנם סתירות לכאורה בדבריו.
גם האחרונים נחלקו למעשה בדעתו: דעת הבן איש חי (ש"ש קורח יב) וכף החיים (צה יא; נ) להחמיר שמאכל חריף שבושל בסיר בשרי שאינו בן יומו אין לאוכלו עם חלב אא"כ יש בזה הפסד מרובה אולם לדעת הרב עובדיה (הליכות עולם ז עמוד עב) יש להקל בזה לכתחילה כמו במאכל שאינו חריף.
בדעת הרמ"א מוסכם שיש להחמיר בכלי שאינו בן יומו.
יוצא אם כן שלשו"ע דבר חריף שבושל בסיר בשרי בן יומו אין לאוכלו עם חלב והתערובת אסורה ובסיר שאינו בן יומו לכאורה תלוי במחלוקת הנ"ל בדעתו ולרמ"א אף אם בושל בסיר שאינו בן יומו אסור לאוכלו בחלב והתערובת אסורה. ואכן כך פסק הרמ"א מפורשות בסוף הסעיף שלנו (צה ב): "אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו...אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא שישים נגד הבשר הבלוע בהם ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו".
ו. סיכום:
מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי בן יומו - אכילתו עם חלב:
ספרדים: מחלוקת האם מותר לבשל מראש ע"מ לאוכלו עם חלב. אם כבר בושל לכו"ע מותר לאוכלו עם חלב. אשכנזים: רק אם המאכל כבר עורבב בחלב מותר לאוכלו.
מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי בן יומו - אכילתו בכלים חלביים + מאכל פרווה בסיר בשרי שאינו בן יומו- אכילתו עם חלב:
ספרדים: מותר לבשל מראש על דעת כן.
אשכנזים: אסור לבשל מראש ע"מ לאוכלו בכלים חלביים ובשעת הדחק (כגון שאין סיר אחר) מותר. אם כבר בושל מותר.
דבר חריף:
מאכל פרווה חריף שבושל בסיר בשרי בן יומו: דינו כמאכל בשרי ואם עורבב עם חלב דינו כתערובת בשר בחלב.
מאכל פרווה חריף שבושל בסיר בשרי שאינו בן יומו: לאשכנזים הדין כנ"ל ולספרדים מחלוקת האם דינו כמאכל רגיל כדינים הנ"ל או דינו כמאכל חריף כדעת האשכנזים.
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מה המשמעות הנחת תפילין?
מה זה אומר בחזקת בשרי?
סוכת עראי דיגיטלית
איך עושים קידוש?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
למה ללמוד גמרא?
סוד ההתחדשות של יצחק
מיהו האדם הקרוב ביותר אל המלך?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?