פרשת השבוע מסמלת עוד התחלה חדשה בקריאת התורה בבית הכנסת בהבנתנו את התורה. בעוד ששני החומשים הראשונים בתורה הם בעיקר סיפוריים בתוכנם, ספר ויקרא הוא בעיקרו ספר חוקים ומצוות שעוסקות בטומאה וטהרה, בקורבנות ובתפקידי הכוהנים והלווים.
בספר ויקרא יש לא רק תוכן אחר אלא גם נימה שונה. הוא פחות אישי מספרי בראשית ושמות והוא מתרכז בפרטים ובהיבטים הלכתיים של היהדות, במקום ביריעה הרחבה של החוויה היהודית הלאומית. בדרך זו התורה מלמדת אותנו שהיהדות היא אמונה מקיפה, גם ציבורית וגם פרטית בטבעה ובמצוותיה, כללית ופרטנית גם יחד.
זאת תפיסה שלא פשוט לעם היהודי להתמודד איתה, תפיסה שדורשת מאתנו למצוא איזון הולם בין שני הצדדים האלה. אנחנו רואים בכל דברי נביאי ישראל שהעם וגם הכוהנים שמים דגש מופרז על האופי הציבורי של המצוות. הם שמים דגש גם על עבודת הקורבנות בבית המקדש על חשבון תשומת הלב שצריך להקדיש למצוות האישיות והחברתיות.
בדברי הנבואה של ישעיהו וירמיהו אנחנו רואים הוקעה וגינוי להישענות על עבודת המקדש הציבורית, על הקורבנות והמנחות של בני ישראל ושל הכהנים, כמשהו שמבטיח את חסד האל ואת ישועת העם. התעלמות מהפן האישי בעבודת הקודש, אי קיום המצוות הפרטיות לפרטיהן, היעדר קשר רגשי עם הקב"ה וחוסר רגישות כלפי הזולת שיכולה לבוא רק מהפן האישי של היהדות - כל אלה הובילו לחורבן המקדש, גם כאשר קורבנות הציבור בבית המקדש היו גדולים ונדיבים.
כשהעם היהודי יצא לגלות, והפולחן הציבורי בבית המקדש לא היה אפשרי עוד, רוב התוכן של ספר ויקרא איבד את הרלוונטיות לחיים היהודיים, לכאורה. הדת היהודית והקיום הלאומי שלנו היו תלויים כמעט אך ורק בקיום המצוות האישיות ובלימוד התורה.
בהיעדר ארץ ובסיס כוח שלטוני חילוני, פנו היהודים פנימה כדי להתחבר להיסטוריה ולבורא. כל עניין ההגדרות של טומאה וטהרה התנוון בלימוד ובחיים היהודיים, ובית המקדש על כל הדרו הפך לנקודה מרוחקת בזיכרון מעורפל של הלאומיות היהודית.
במובן מסויים, האופי הציבורי של ספר ויקרא התפוגג והפך לזיכרון היסטורי בלבד בעקבות הגלות המרה שנמשכה אלפי שנים. אך בימינו העם היהודי השתקם בדרך נס והשיב לו את כוחו הלאומי ואת מולדתו העתיקה. הוויכוח על הרלוונטיות של ספר ויקרא חזר לקדמת הבמה.
בית המקדש הפך שוב לכוח חי בחיים היהודיים ובלימוד התורה, בייחוד בישיבות מסוימות שמקדישות את עצמן ללימוד חוקי המקדש ומצוותיו. זה קורה אף שבאופן מעשי אין, לפי שעה, בית מקדש שעומד על הר המוריה. ועם זאת, ספר ויקרא מדבר אלינו עכשיו באופן שלא דיבר כבר מאות שנים. הבה נתמקד בהבנת תוכנו ובספיגת רוחו לתוכנו פנימה.
בספר ויקרא יש לא רק תוכן אחר אלא גם נימה שונה. הוא פחות אישי מספרי בראשית ושמות והוא מתרכז בפרטים ובהיבטים הלכתיים של היהדות, במקום ביריעה הרחבה של החוויה היהודית הלאומית. בדרך זו התורה מלמדת אותנו שהיהדות היא אמונה מקיפה, גם ציבורית וגם פרטית בטבעה ובמצוותיה, כללית ופרטנית גם יחד.
זאת תפיסה שלא פשוט לעם היהודי להתמודד איתה, תפיסה שדורשת מאתנו למצוא איזון הולם בין שני הצדדים האלה. אנחנו רואים בכל דברי נביאי ישראל שהעם וגם הכוהנים שמים דגש מופרז על האופי הציבורי של המצוות. הם שמים דגש גם על עבודת הקורבנות בבית המקדש על חשבון תשומת הלב שצריך להקדיש למצוות האישיות והחברתיות.
בדברי הנבואה של ישעיהו וירמיהו אנחנו רואים הוקעה וגינוי להישענות על עבודת המקדש הציבורית, על הקורבנות והמנחות של בני ישראל ושל הכהנים, כמשהו שמבטיח את חסד האל ואת ישועת העם. התעלמות מהפן האישי בעבודת הקודש, אי קיום המצוות הפרטיות לפרטיהן, היעדר קשר רגשי עם הקב"ה וחוסר רגישות כלפי הזולת שיכולה לבוא רק מהפן האישי של היהדות - כל אלה הובילו לחורבן המקדש, גם כאשר קורבנות הציבור בבית המקדש היו גדולים ונדיבים.
כשהעם היהודי יצא לגלות, והפולחן הציבורי בבית המקדש לא היה אפשרי עוד, רוב התוכן של ספר ויקרא איבד את הרלוונטיות לחיים היהודיים, לכאורה. הדת היהודית והקיום הלאומי שלנו היו תלויים כמעט אך ורק בקיום המצוות האישיות ובלימוד התורה.
בהיעדר ארץ ובסיס כוח שלטוני חילוני, פנו היהודים פנימה כדי להתחבר להיסטוריה ולבורא. כל עניין ההגדרות של טומאה וטהרה התנוון בלימוד ובחיים היהודיים, ובית המקדש על כל הדרו הפך לנקודה מרוחקת בזיכרון מעורפל של הלאומיות היהודית.
במובן מסויים, האופי הציבורי של ספר ויקרא התפוגג והפך לזיכרון היסטורי בלבד בעקבות הגלות המרה שנמשכה אלפי שנים. אך בימינו העם היהודי השתקם בדרך נס והשיב לו את כוחו הלאומי ואת מולדתו העתיקה. הוויכוח על הרלוונטיות של ספר ויקרא חזר לקדמת הבמה.
בית המקדש הפך שוב לכוח חי בחיים היהודיים ובלימוד התורה, בייחוד בישיבות מסוימות שמקדישות את עצמן ללימוד חוקי המקדש ומצוותיו. זה קורה אף שבאופן מעשי אין, לפי שעה, בית מקדש שעומד על הר המוריה. ועם זאת, ספר ויקרא מדבר אלינו עכשיו באופן שלא דיבר כבר מאות שנים. הבה נתמקד בהבנת תוכנו ובספיגת רוחו לתוכנו פנימה.
