בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שבעתא דנחמתא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

ניחומים לציון

"ותאמר ציון עזבני ה'" - הכוונה היא למצוינים שבעם ישראל; הסתר פנים של ארץ שונה מהסתר פנים של חו"ל; בפרשת עקב מוזכר עניין ברכת המזון; מה המקור לברכת הטוב והמטיב? ומה הקשר לברכת המזון? עם ישראל ייגאל בכוח האמונה.

undefined

הרב דוד דב לבנון

6 דק' קריאה
אנו נמצאים עתה בז' דנחמתא, וקוראים עתה פרשיות של תנחומים לציון, ובאמת אנו זקוקים מאד לעידוד וחיזוק בימים קשים אלו לישראל בארץ ישראל. מפליא הדבר, שבהפטרה של נחמה שנקרא השבת, ציון פותחת בטענה כלפי הקב"ה " ותאמר ציון עזבני ה' ", ואחר פסוקי נחמה שמתארים תקופת זוהר של משיח, וכבר עמדו על כך במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תס"ט):
" ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן העניין פרשת מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו' הנה אלה מרחוק יבואו וגו' רנו שמים וגילי ארץ וגו' כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת, התחילה אומרת: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה: יש כלה בלא חופה, שאי סביב עיניך וראי וגו' ".

מהי כוונת המדרש, שהגלויות מתקבצות לארץ ישראל, ויש שמחת גאולה, ואעפ"כ ציון אינה נזכרת? נראה לפרש, ש"ציון" הוא כינוי למצוינים שבישראל, אלו לומדי התורה "בשערים המצוינים בהלכה", והם מרגישים נשכחים, מפני שהגאולה הגשמית הולכת ובאה, אבל הגאולה הרוחנית מתמהמהת לבא, וכביכול השכינה אינה שוכנת בציון, ועל זה הם תמהים "ותאמר ציון עזבני ה'", והקב"ה משיב להם, כלום " יש כלה בלא חופה?! ", כלומר ישראל שמשולים לכלה שצריכה "חופה", (היינו "בית חתונות", כפי שהיה נהוג לבנות לחתן וכלה לימי המשתה), והנמשל הוא לבנין הארץ וישובה, כתנאי מקדים להתפתחות הרוחנית, ולהשראת השכינה בה.

ואפשר לומר עוד, " ותאמר ציון עזבני ה'", למרות הגלויות מתכנסות בה, מפני מצב הקשה בארץ, שיהודים נפגעים בה, וציון המצוינת מקום הר הבית שמם מבניו, והתשובה " יש כלה בלא חופה?! ", כוונת הדברים ע"פ האמור בגמ' (שבת ק"ל:) " דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ". ועל כן בכל חופה יש איזה עוגמת נפש בהכנות לקראתה, וזה גם קורה בבנין הארץ, שארץ ישראל נבנית ומתיישבת, ואנו חיים בתקופה של התחלתא דגאולה, ואעפ"כ יש עדין תיגרא של מלחמות וחבלי משיח, ונדמה כאילו אנו עזובים ונשכחים חלילה, אבל אסור לנו לשכוח, שאנו בשלב של גאולה והכנת חופה לישראל בארץ ישראל.

אנו חיים בימים של הסתר פנים מחד, ובתופעה של נסים גלויים מאידך, של בנין הארץ, והצלה מפגועים רבים שזממו עלינו שונאינו. נראה להגדיר את התקופה הזאת, כפי שהגדירה הרמב"ן (דברים ל"א,י"ז), וז"ל:
"וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי - איננו וידוי גמור כעניין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני - פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז, וכעניין שאמר (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב)'". ושבת עד ה' אלוקיך וגו

היינו שהסתר הפנים שיהיה בבואם לארץ, יהיה שונה מהסתר פנים שהיה בחו"ל, כי בחו"ל היה הסתר פנים של גלות, ובארץ יהיו במצב של גאולה, וההסתר פנים יהיה בראיית הגאולה כמו שהיא! (הרמב"ן במקום אחר אומר, שארץ ישראל תקרא אז "ארץ אויביהם", בגלל שישלטו בה זרים).

ולפי דברי הרמב"ן נראה להסביר את המדרש הבא. (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תע):
" ארבעה דברים שאל ירמיה את הקב"ה, בשעה שפירש הימנו, על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו, ואלו הם, מאיסה, וגעילה, עזיבה ושכיחה, לפי שראה ירמיה הדינים המשונים שהעביר על ירושלים, והוא עומד ומתמיה לומר אפשר הקב"ה שב עליהם מעתה, והוא שואל מהקב"ה הללו ארבעה דברים, ווכן הוא אומר בסוף מגילת קינות למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד ... א"ל לך לרבך ולרבו של רבך משה רבן של כל הנביאים כך אמרתי לו בסוף כל התוכחות ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים, הרי על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו, כיון שראתה ציון שד' דברים שאל ירמיה מאת הקב"ה מאיסה וגעילה עזיבה ושכיחה והשיבו הקב"ה על מאיסה וגעילה ולא השיבו על עזיבה ושכיחה התחילה תובעת שתים ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני".

נראה לפרש, שהקב"ה הבטיח למשה שיגאל את עמו מן הגלות, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים", אולם אחרי שובם לארץ ישראל יהיו עוד פעם בבחינת עזובים ונשכחים, (אבל לא מאוסים וגעולים חלילה), וזהו מה שציון תובעת מהקב"ה " ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני".

אנו קוראים השבת בפרשת עקב על מצות ברכת המזון "ואכלת ושבעת וברכת", ובגמ' סברו לומר ק"ו לברכה שלפניה, " אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן !?". ומסביר את הדבר ה"משך חכמה", מפני שטעם מצוות ברכת המזון אמור בתורה, כדי למנוע מצב של "רם לבבך ושכחת את ה' אלקך", של הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וזה שייך באופן מיוחד לאחר ששבע. ולפי זה יש להתבונן בברכת "הטוב והמטיב" שביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה. והנה לפי הרעיון הנ"ל של המשך חכמה, לכאורה המצב של הרוגי ביתר שהובאו לקבורה בודאי לא יביא אותנו לידי הרגשת גאווה של כוחי ועוצם ידי, וא"כ מדוע נאמר בברכת המזון? נראה לומר, שהרוגי ביתר יכולים להביא אותנו להרגשה הפוכה, אבל גם היא שלילית לא פחות מקודמתה, הרגשה של ייאוש וחוסר אמונה בגאולה, וכאשר ראו חכמי ישראל, שהרוגי ביתר שהובאו לקבורה, ראו בזאת יד ה' השומרת עליהם גם בגלות, והתחזקו באמונה שלא יעזם ולא ישכחם בכל מצב שיהיו, ואמונה זו היא גם כן לקח שצריך להודות עליו בעת מזונו.

מה המקור לברכת "הטוב והמטיב"? מובא הגמ' (ברכות מ"ח:) "תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: דברים ח' ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן, את ה' אלוקיך - זו ברכת הזמון, על הארץ - זו ברכת הארץ, הטובה - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: דברים ג' ההר הטוב הזה והלבנון, אשר נתן לך - זו הטוב והמטיב ". מה המשמעות של המילים " אשר נתן לך "? מובא שם שר"מ דודש מכאן " מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: אשר נתן לך ה' אלוקיך - דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות". ותקנו ברכה זו על המזון, כדי שנשמח בטובה, גם אם הייתה מהולה בצרות. ותשובת הקב"ה לציון "התשכח אשה עולה", ופרשו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז ת"ע) " התשכח אשה עולה כלום אשכח עולות ופטרי רחמים שהקרבת לפני ", היינו, את הקורבנות שהקרבנו לפניו, ולצערינו קורבנות אדם שהקרבנו, ביסוריה של אהבת הארץ.

מסירות נפש זו כוחה עולה על כל העבירות שעשינו, מפני שהיא חודרת לשורש הויתינו, וכך מובא בהמשך המדרש " אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה (מלשון "אלה אלוקיך ישראל"), אמרה לפניו רבש"ע! הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה הר סיני, א"ל ואנכי לא אשכחך (מלשון אנכי ה' אלוקיך") ". היינו, כאשר אנו מעוררים זכר מסירות הנפש של סיני, שאמרנו נעשה ונשמע, בלא שאלות וחקירות, הרי זכר מעשה העגל מתגמד, שהוא חטא חיצוני בלבד. וכך גם מסירות הנפש כלפי ארץ ישראל מכריע את הכף, "והקב"ה אומר "ואנכי לא אשכחך".

אנו מוצאים בשיר השירים, שהוא שיר ערגה לקב"ה, את הבקשה "שימני כחותם על לבך", והקב"ה משיב לנו כאן ע"י הנביא "על כפים חקותיך". אמרו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תע"א):
" אמר רבי אבהו שני דברים שאלו ישראל לפני הקב"ה ואמרו להם הנביאים לא שאלתם כהוגן... ועוד שאלו שימני כחותם על לבך, אמרו להם הנביאים לא שאלתם כראוי הלב פעמים מגולה פעמים מכוסה אלא אם בקשתם לשאול והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלוקיך, רבי סימון בשם רבי יוחנן אמר הקב"ה לא אתם ולא נביאיכם שאלתם כראוי אלא אם בקשתם לשאול הן על כפים חקותיך כשם שאי אפשר לו לאדם לשכוח כפות ידיו כך גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".

נראה לפרש מדוע נחשב ששאלו שלא כהוגן, מפני שעצם הבקשה "שימני כחותם על לבך " פוגעת ומעליבה, וכי יש ספק באהבתו יתברך לישראל? אלא שלפעמים היא מוסתרת כשם שהלב מכוסה. וזאת היו צריכים לבקש " על כפים חקותיך ", שהאהבה תהיה גלויה, וידו נטויה להושיעם.

המצב שלנו היום מתסכל במיוחד, מפני שאנו לא רואים הנהגה ראויה, ודרך שתוציא אותנו מן המבוך שאנו נתונים בו. בחינת " הולכים חשכים ואין נוגה לו ", וגם על זה משיב הנביא, ע"פ המדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תע"ג):
"דבר אחר מי בכם ירא ה' בשעה שישראל נכנסים לצרה הם אומרים להקב"ה גאל אותנו, והקב"ה אמר להם יש ביניכם ירא שמים והם אומרים לשעבר בימי משה בימי יהושע בימי דוד בימי שמואל, אבל עכשו כל שאנו הולכים היא מחשכת לנו והולכת שנאמר אשר הלך חשכים, א"ל הקב"ה בטחו בשמי והוא עומד לכם, שנאמר יבטח בשם ה', ולמה שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו".

אנו, שאין לנו מנהיגים כפי שהיה לישראל בימי משה בימי יהושע בימי דוד בימי שמואל, ולכן אנו כהולכים בחושך בלא דרך, ועל זה באה התשובה, שהדבר תלוי בנו אם נתעורר לבטוח בה', ובכוח האמונה נגאלים "כי נחם ה' ציון נחם כל חורבותיה... ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".

---------------
השיעור ניתן לאחר פיגוע חבלני בירושלים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il