ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספק הינוח

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ג' ניסן התשע"ה

ספק הינוח

בבא מציעא דף כה ע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ואם נטל לא יחזיר – אפילו מיד או דווקא כשנטל לביתו?
מסקנת סוגייתנו היא שבמניח גוזלות המקושרים אך מדדין, ספק אם הבעלים הניחום או שמא נפלו מהם, ולכן אם אין סימן לא יטול אך אם נטל לא יחזיר, ואם יש סימן יטול ויכריז. לגבי יש סימן נקטו הרא"ש והנימוקי יוסף שכך הדין אפילו בודאי הינוח משום שיתכן שהבעלים שכחום, והעמידו במקום המשתמר קצת, ולכן הואיל והבעלים לא יגיעו במהרה יש חשש שבינתיים אחר יקח לעצמו, אולם הר"ן כתב שבודאי הינוח לא יטול לעצמו אפילו ממקום המשתמר ואינו משתמר כיוון שגם בביתו זהו מקום המשתמר ואינו משתמר, והואיל ואין זו אבידה המוזהר עליה כלל אינו רשאי. משמע מדבריו שאינו חושש לשיכחה ולכן עדיף להשאירם שם, וכן פסק גם הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, א).
יש לדון במקרה שאין סימן מדוע מצד אחד לא יטול ואילו אם נטל לא יחזיר, הרי יש לדון ממה-נפשך מה עדיף למאבד במקרה כזה, מצד אחד הסיכוי להוציא מיד המוצא הוא קלוש כי אין סימן וחברו אפילו לא יכריז, ורק אם ישיג עדים המכירים את החפץ שלו בטביעות עין וכד' ויפרסם שאבד לו או שישמע שפלוני מצא תוכל המציאה לשוב לידו, אך מצד שני אם יישאר במקום יתכן שאחרים יבואו ויקחוהו לעצמם – אם נאמר שעדיף שהמוצא יטול לא יובן מדוע פוסקים שלכתחילה לא יטול, ואם נאמר שמעדיף שישאיר לא יובן מדוע אם נטל לא יחזיר, הרי זו ההשבה הכי מעולה וכבר דרשו חז"ל שיש להשיב באופן הטוב ביותר – "ראה היאך תשיבנו לו".
התוס' (ד"ה ואם) מביאים שני פירושים בסוגיא. לפי הפירוש הראשון, אכן אף אם נטל יחזיר, והנאמר שלא יחזיר מדובר כמובא בירושלמי שהלך בינתיים לביתו ויש חשש שבינתיים המאבד הגיע וראה שהאבידה נלקחה, לכן שוב אין להחזיר למקום. לפי זה מיושבת התמיהה.
לפי הפירוש השני 1 , מדובר באופן שאפילו אם הניחה שם מדעת דומה ששכחוה, ולכן נחשב אבידה ואם נטל מיד נתחייב בשמירתה מספק כדין שומר אבידה ולכן מיד כבר אינו יכול להחזיר. עולה מדברי התוס' שלולא אפשרות זו ששכחוה לא היה מתחייב בשמירתה כי ממה נפשך על הצד שנפלה מהמאבד הרי כבר התייאש (צריך לומר שגוזלות כבדים, וכך גם מסתבר, ולכן אין בעיה מצד יאוש שלא מדעת) ומותר אפילו לקחת לעצמו, ועל הצד שהניחה שם אין זו כלל אבידה. לכן הוסיפו התוס' אפשרות שלישית זו, שיתכן שהניחוה ושכחוה ולפיכך טרם התייאשו ומצד שני יש לכך דין אבידה 2 . הרמב"ן הביא גם הוא את שני הפירושים וסבר שהעיקר כפירוש הראשון ואילו התוס' נטו יותר לפירוש השני.
הרא"ש נקט כפירוש השני, שאסור אפילו להשיב מיד, אך לא הזכיר שקיים חשש לאופן זה של שכחה, אולם תחת זה כתב חשש אחר, שהואיל ומדובר במקום המשתמר קצת נראה שהבעלים הניחוהו מדעת רק לפי שעה אך במקרה לא יכלו לשוב ללוקחו, ולכן זו אבידה ונתחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא.

ביאור הפירוש השני

יש לעיין לפי ההסבר השני של התוס', מהי חובת שמירה או השבה זו, הרי אין בחפץ סימן, ומדוע לפני שהרים לא אמרנו שחייב להרים מצד "לא תוכל להתעלם" וכעת שהרים אומרים שאסור להחזיר כי מחוייב ב"והשיב". ובהקשר לכך יש לדון במה ששאלנו למעלה, מה הבעלים היו מעדיפים – שיטול ויהא מונח או שישאיר במקום – אם מעדיפים שיטול מדוע לכתחילה לא יטול ואם מעדיפים שישאיר מדוע אם נטל לא יחזיר.
ונראה שאפשר לבאר את התוס' על פי כל אחד מהצדדים – או שהבעלים מעדיפים שיטול או שמעדיפים שישאיר.
על הצד שהבעלים מעדיפים שיטול מובן למה לא יחזיר, אך צריך להסביר מדוע לכתחילה לא יטול. ולכאורה ההסבר לכך פשוט, בגלל הצד בספק שמא הונח ולא נשכח, שאז כלל אין זו אבידה וודאי שאם ייקח רק יגרום נזק לבעלים. אך עדיין יש לשאול מדוע לפני שנטל אומרים שלא יטול בגלל הצד בספק שמא הונח ולא נשכח ואילו אם נטל מעדיפים לחשוש לצד השני ואומרים שלא יחזיר שמא כן נשכח. ונראה לענות על כך בשלושה אופנים: באופן פשוט יש לומר ששב ואל תעשה עדיף, ולכן אם לא נטל אומרים שלא יטול ואם נטל אומרים שלא יחזיר. אולם אפשר לומר שבמקרה כזה שיש ספק לפנינו אם זו אבידה או שבכלל הונח, ועל הצד שהונח לא יקיים מצוות השבת אבידה אלא להיפך – יגרום להפסד, ודאי לא אמרה התורה שעוברים על "לא תוכל להתעלם" 3 . האופן השלישי הוא להרחיב ולומר שכלל אין איסור "לא תוכל להתעלם" בחפצים ללא סימן, ואפילו בוודאי נפלו או נשכחו וטרם התייאשו הבעלים, וכן כתב רבי עקיבא איגר (כא ע"ב ד"ה אמנם) שנרחיב בדבריו בהמשך. הטעם בכך הוא שהתורה לא הטריחה להרים ולהכריז באבידה שקטנים הסיכויים שיצליחו למצוא את בעליה.
על הצד שהבעלים מעדיפים שישאיר במקום מובן למה לא יטול אך צריך להסביר מדוע אם נטל לא יחזיר. וצריך לבאר את דברי התוס' שאף שהבעלים היו מעדיפים שיחזיר למקום המציאה, מכל מקום הואיל ונתחייב בשמירה אינו רשאי לעשות בידיים פעולה שעלולה לגרום הפסד. יש בכך חידוש גדול ואף מתמיה, שכן מטרת מצוות ההשבה היא לדאוג למאבד והוא עצמו היה מעדיף שישאירו שם ובכל זאת אין לעשות כך משום שמחוייב כלפי שמיא בהשבה?! ואולי אפשר להטעים שאמנם אם היינו שואלים אדם שלא יודע מה יארע בעתיד מה היה מעדיף שנעשה אילו היה מניח חפץ ושוכח ממנו, הוא היה מעדיף לקחת את הסיכון ואומר שנשאיר, אך סוף סוף אם בעתיד באמת ייגרם נזק (כגון שאדם אחר יבוא לפני המאבד וייקח או שהמאבד לא ייזכר לעולם היכן הניח ולא ישוב לשם) על צד זה הוא לא היה מעדיף שנשאיר, ויתברר שלא הייתה זו השבה טובה. גם כאן צריך לשאול מדוע כל עוד לא נטל איננו אומרים שיטול מטעם זה שכבר נתחייב ב"לא תוכל להתעלם", ונוכל לענות באחד משלושת האופנים הנזכרים: או מצד שב ואל תעשה או מצד שאין איסור התעלמות בספק הינוח או שכלל אין איסור התעלמות בחפץ ללא סימן.
כצד השני משמע קצת מהריטב"א שהוא עצמו נקט כפירוש הראשון בתוס', שאם לא הלך בינתיים לביתו מותר לו להחזיר למקום המציאה, ומנמק ש"השבה מעלייתא היא", ולאחר מכן מביא בשם רבותיו את הפירוש השני וכותב שלדעתם אסור להחזיר כי כיוון שנטלו נתחייב בשמירתו שלא להניחו אלא במקום המשתמר לגמרי. ובפשטות מודים לפירוש הראשון שזוהי השבה מעולה, ומסתבר שכך גם רצון הבעלים, אלא שהואיל ונתחייב בשמירה אינו רשאי להניח במקום שיתכן שאחרים יקחוהו.
וכן משמע קצת מהרא"ש , שהרי הרא"ש לא כתב שיש כאן שלוש אפשרויות אלא רק שתיים, או שנפל או שהונח לזמן ואחר כך לא עלה בידו לחזור למקום, ולפי זה כדי להסביר את הדין שלכתחילה לא יטול חייבים לומר שהבעלים מעדיפים שלא יטול (אי אפשר לומר כאפשרות הראשונה שאמרנו בתוס', שאין ליטול משום החשש לצד שהונח מדעת ואין זו אבידה כלל, שהרי לדעתו גם אם הונח ודאי תכנן לחזור מיד ולא עלה בידו). ואולי גם הרא"ש התכוון לומר רק שיתכן מאוד שלא עלה בידו לחזור למקום, אך גם לדעתו יש אפשרות נוספת והיא שהונח מדעת לכתחילה ולא התכוון לחזור עדיין (ומחשש לצד זה לכתחילה לא יטול).

חיוב שמירה והשבה בחפץ בלי סימן
כפי שהוזכר, יש מקום להסתפק אם יש איסור התעלמות מחפץ ללא סימן, ואכן רבי עקיבא איגר (כא ע"ב ד"ה אמנם) כותב שאין. הוא אף מרחיב וכותב בדעת התוס' בב"ק שאין חיוב שמירה, אולם בהשמטות חזר ודייק מהתוס' שלנו שיש חיוב שמירה, ונעמוד על דבריו.
התוס' בבבא קמא (סו ע"א ד"ה הכא נמי) מקשים על האמוראים הסוברים שיאוש מועיל בגזל מדוע שונה מאבידה ששם אומרים שלא מועיל משום שאתא לידיה באיסורא. ומחדשים שלשיטתם אכן גם באבידה לא אומרים כך לגבי גוף החפץ אלא רק לגבי דמיו, ולפיכך ביאוש שלא מדעת לאחר היאוש החפץ עצמו נעשה שלו וחייב להשיב רק הדמים. רבי עקיבא איגר (כא ע"ב ד"ה אמנם) כותב שלפי המלחמות (יד ע"ב בדפי הרי"ף) – שנימק שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש משום שמוצא האבידה מצווה לשומרה עבור בעליה ולפיכך נחשב כברשות בעליה ואין אדם יכול להתייאש מדבר הנמצא ברשותו – מתורצת קושיית התוס', כי אכן יש הבדל בין מציאה לגזילה שבמציאה שומרה עבור בעליה ולכן לא מועיל היאוש. ומחדש שהתוס' מודים ליסוד של המלחמות באבידה שיש בה סימן אך נחלקו באבידה שאין בה סימן ולפיכך לא קיבלו תירוץ זה משום שגם כשאין סימן באבידה יאוש שלא מדעת לא מועיל, ולדעתם בחפץ שאין בו סימן אין דין שמירה, וכמו שנראה שאין חובה להרים אבידה שאין בה סימן טרם נתייאשו בעליה, ואינו עובר על "לא תוכל להתעלם" 4 .
המנחת שלמה (סי' יג אות ו) כותב שלגבי החידוש של רעק"א שאין מצווה ליטול ולהשיב ולא עובר על "לא תוכל להתעלם" כשאין סימן באבידה, גם מהתוס' אצלנו בפירושו השני מוכח כן, אולם לגבי החידוש השני, שגם אם הרים אין חובת שמירה לכאורה מוכח להפך מהתוס' אצלנו, שהרי כתבו שלאחר שהרים נתחייב בשמירתה ולכן אסור לו להחזירה, ועוד הוסיפו שהוא מחוייב ממש כשומר אבידה לדעת רבה כשומר חינם ולדעת רב יוסף כשומר שכר. לבסוף מיישבם יחד, שגם לדברי רעק"א שאינו מחוייב בשמירתה מכל מקום מחוייב הוא להשאירה בביתו ואסור לו להוציאה לרשות הרבים. יש לנמק דבריו, שהוצאה לרשות הרבים היא ממש נזק בידיים וכמו שפשוט שאסור לו לשבור את המציאה הואיל וזהו ממון של חברו כך גם אסור להוציאו 5 . והקשה המנחת שלמה שהתוס' בהמשך כותבים שחייב כדין שומר אבידה ולכן רמת שמירתו תלויה במחלוקת רבה ורב יוסף, משמע שחייב אף לטפל באבידה כדין כל שומר אבידה. ונדחק לתרץ שחיוב השמירה כאן הוא על צד הספק שהונח ולא נפל, ועל צד זה הוא גרם בלקיחתו להפסיד את בעלי החפץ, ולכן מצווה הוא לשמור על האבידה. אמנם הוא מעיר שרעק"א עצמו בהשמטות אכן חזר וכתב שמתוס' זה מוכח שיש חיוב שמירה.
אם כן, לגבי איסור התעלמות יש מקום להסתפק אם עובר ורעק"א כתב שאינו עובר, ולגבי חיוב השבה לאחר שהרים, לפי דברי רעק"א וביאור המנחת שלמה בתוס' אין חיוב השבה ושמירה כלל אלא רק איסור הוצאה מביתו כדי לא לגרום הפסד, ואילו לפי פשט התוס' וכן לרעק"א בהשמטות מתחייב בשמירה. הטעם בכך הוא שהתורה לא הטילה על האדם חיוב לטרוח בהשבת חפץ שסיכוי השבתו מועט ביותר, אולם אם כבר הרים סוף סוף יש בידו חפץ השייך לחברו ולכן חייב בשמירתו עבור חברו.
יש להעיר שהרא"ש התנסח וכתב שנתחייב ב"השבתה", אולם התוס' דקדקו וכתבו שהואיל ואם היה יודע מיהם בעליה היה מתחייב ב"השבתה" כעת שאינו יודע ואין סימנים התחייב ב"שמירתה". נראה שהתוס' דקדקו לכתוב חיוב שמירה משום שכאן לא שייך לחייבו להשיב שהרי לא ידוע מי הבעלים ואין דרך להשיב, ונראה שאף לא מוטל עליו להכריז שמצא חפץ והרוצה יכול לקבלו בעדי טביעות עין, כיוון שהתורה לא הטילה עליו חיוב טירחה זה כשאין סיכוי גדול שיצליח בכך אלא חייבה אותו רק לשמור. אולם גם חיוב שמירה זה הוא סעיף של חיוב השבת אבידה, כמוכח מדברי התוס' שרמת השמירה תלויה במחלוקת רבה ורב יוסף לגבי שומר אבידה, אלא שבחיוב ההשבה יש שתי רמות – רמה גבוהה הכוללת גם חיוב טירחה ורמה נמוכה המחייבת רק לשמור כדי שלא יינזק. יתכן שגם הרא"ש יודה לכך ומה שכתב שחייב בהשבה אין כוונתו שחייב לטרוח בהשבה ולהכריז וכד' אלא חייב לשמור מדין חיוב ההשבה.

ביאור הפירוש הראשון – במה נחלק?
עד כה דנו בפירוש השני. כעת יש לברר במה נחלק הפירוש הראשון. הנתיבות (רס ס"ק טז) כותב שהפירוש הראשון סובר שאין לחשוש לכך שהמניח שכח שהניח שם, ולכן ודאי אין זו אבידה ולא נתחייב בחיוב השבה בעת הרמתו. לפי זה אין כאן מחלוקת עקרונית אלא רק מחלוקת באומדן המציאות, וכן משמע קצת מכך שהתוס' פתחו את הפירוש השני בהסבר שיש חשש שכחה, משמע שלפירוש הראשון אין חשש כזה.
אפשר לומר שישנה מחלוקת עקרונית יותר, ולפי הפירוש הראשון אף אם יש חשש שיכחה מכל מקום כדברי רעק"א אין חיוב השבה כלל, ובשונה מדברי המנחת שלמה בפירוש השני, לפירוש הראשון אפילו אין חובת השארה בביתו, ואינו דומה לאדם הלוקח חפץ מחברו ומניחו ברחוב הנחשב כמזיק משום שהחפץ כבר היה שם והוא זה שהכניסו לביתו, ולכן יכול להחזיר המצב לקדמותו.
עוד אפשר לומר, שלפי הפירוש הראשון הנוטל כן נתחייב בהשבתו אלא שההחזרה למקום המציאה היא ההשבה המעולה. וזאת בהתאם לשתי הדרכים שהעלנו בפירוש השני. לפי הדרך הראשונה, שעדיפות המאבד (על הצד ששכח) היא שהמוצא יטול, ניתן לומר שהפירוש הראשון חלוק על כך וסבור שמעדיף שישאירו במקום. ולפי הדרך השנייה שמעדיף שישאירו במקום ובכל זאת הואיל והתחייב בהשבה אינו רשאי לעשות מעשה בידיים ולהניח במקום שיכול להיפסד, ניתן לומר שהפירוש הראשון סבור שהואיל וכך היא העדפת הבעלים וכך יגדל הסיכוי שיגיע לידיהם כך היא דרך השבתו המעולה.
לפי שתי הדרכים הראשונות, המוצא כלל לא נתחייב בהשבה. לפי זה יש לשאול מדוע במקרה שנטל והלך לביתו ובינתיים באו הבעלים אסור לו להחזיר למקום המציאה, הרי הוא כלל לא מחוייב בשמירה. ועוד, הרי לאחר שבאו הבעלים וראו שהאבידה נלקחה מיד התייאשו, ואם אין חיוב השבה לא שייך לומר שבא לידו באיסור. לגבי השאלה הראשונה לכאורה התשובה פשוטה, כי אף אם אין חיוב השבה יש איסור לגרום הפסד ונזק לחברו. ולגבי השאלה השנייה, נראה לומר שאף אם אין חיוב השבה ואפילו לא חיוב שמירה, מכל מקום עצם העובדה שבזמן היאוש החפץ עדיין שייך לחברו ואסור לו לקחת לעצמו נחשב כבא לידו באיסור 6 .

פסק הרמב"ם – ואם נטל הרי אלו שלו
הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, א) פסק: "אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. והראב"ד השיג: "דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו". וכן הקשה במגיד משנה , שהרי על הצד שהונח עדיין לא התייאשו הבעלים וגם אם יתייאשו לבסוף כבר בא לידו באיסור, וספק יאוש שלא מדעת גם כן אסור, כפי שהוכיח (פרק יד, ה) ממעות מפוזרים, שהגמרא הקשתה על אביי מדוע הרי אלו שלו אם יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, למרות שודאי שלפעמים אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אלא שגם בספק סובר אביי שיש להחמיר.
ביישוב הרמב"ם נאמרו פירושים שונים. הבית יוסף (תחילת סימן רס) ביאר שהבין שדברי אביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש משמעותם הוא רק שלכתחילה אסור לו ליטול אך אם עבר ונטל הרי אלו שלו משום שהם בידו ואין לו למי להחזירם כי אין סימן ואינו יודע של מי הם, וגם למקום שהיו בו אינו יכול להשיב, ולכן ממילא זכה בהם, ואין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא במקום שחז"ל אמרו כן במפורש.
הש"ך (רס ס"ק כו) כתב שאין הכוונה שהרי אלו שלו לגמרי אלא שהואיל ואין ידוע למי להחזיר יכול בינתיים להשתמש בחפץ, ודברי אביי שלא הווי יאוש משמעותם שאם בעתיד יגיעו הבעלים יצטרך להשיב לו אבל כל עוד לא הגיעו יכול להשתמש. הש"ך עצמו סבור כך להלכה וכתב שכך משמע מפשט הגמרא שכתבה "לא יחזיר" ולא כתבה "יהא מונח". והוסיף שאולי זוהי גם כוונת הבית יוסף אלא שלשונו מגומגמת.
הדרישה יישב שהדין – יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש בגלל שבא לידו באיסור – נאמר רק כשהרים את החפץ על מנת לקחת לעצמו, אך אם בשעת ההרמה הייתה דעתו להרים על מנת להשיב לא בא לידו באיסור, וכשיתייאשו הבעלים יזכה בחפץ. והסכים עימו הגר"א (ס"ק לג).
לפי שלושת התירוצים הללו יש לבאר שדברי הרמב"ם "זכה בו" מוסבים גם על תחילת ההלכה העוסקת בודאי הינוח ולא רק על ספק הינוח.
על הספיקות של רבי ירמיה בתחילת הפרק פסקו הרמב"ם והשו"ע (רס, ז) שכל המקרים הללו ספק ולפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז. הגר"א (ס"ק כד) מעיר על כך: "כן דעתו בכל ספק וער"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין הלכה כו' וע"ל ס"י ואם נטלם כו' ובהג"ה שם וערא"ש רפ"ב סוף ס"א וכיון דלא איפשיטא כו' ושם ס"ח אבל כשיר כו' בעיא כו' וש"מ". וכן בסימן רסב (סע' יב) פסק השו"ע את דברי הרמב"ם שאם מצא שלוש מטבעות מסודרות כשיר או כשורה ביות והגמרא נשארה בספק אם הווי דרך הנחה הרי זה ספק ולא יטול, והגר"א שם (ס"ק כב) העיר "והרא"ש כ' וחייב להכריז דספק איסורא לחומרא אבל להרמב"ם א"צ דאין מוציאין ממון מספק וכמו בספק בכורות וכיוצא וע"ל סי' ר"ס ס"י בש"ע והג"ה".
כלומר, הגר"א מבאר שיש כאן מחלוקת עקרונית בה פסקו הרמב"ם והשו"ע לשיטתם בשלושת המקומות, שיש להסתכל על כך כספק ממוני ולפיכך גם אם לכתחילה לא יטול מכל מקום אם עבר ונטל הרי אלו שלו (לשיטתם בסוגיית תקפו כהן, ששם פסקו שאם תקף אין מוציאין מידו), ואילו הרא"ש סבור שיש להסתכל על כך כספק איסורי ולפיכך מספק חייב להכריז ובמקום שאין סימן ואין דרך להכריז יהא מונח.
בסעיף י מביא השו"ע את המקרה של גוזלות מקושרים וכותב שלא יטול ואם נטל הרי אלו שלו, והרמ"א מביא את דעת החולקים וסוברים שיהא מונח, ומשמע מדברי הגר"א שתולה מחלוקתם במחלוקת אם זהו ספק ממון או ספק איסור. לפי זה לכאורה זהו גם ההסבר ברמב"ם ובשו"ע בסעיף ט שבכל ספק הינוח אם נטל ואין סימן הרי אלו שלו, וצריך עיון מדוע שם בחר לפרש כדרישה. ואולי הבין שדברי הרמב"ם מוסבים שם גם על ודאי הינוח ולכן נצרך לתרץ כדרישה, אך עדיין יש לשאול מדוע בסעיף י לא פירש על פי הדרישה, שהרי אלו שלו בגלל שלא הרים על מנת לקחת לעצמו.




^ 1.לשון התוס': "ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ"א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (שם דף פז:) לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא משמע דאם לא היתה אבידה מדעת א"ש דמחייב בנטילתה".
^ 2.התוס' מחזקים דבריהם מכך שמדובר כאן במשתמר במקצת ולפיכך יש סבירת ששכחוה, אך במקום משתמר לגמרי אין סיבה לתלות ששכחוה. אולי יש להוסיף על דבריהם שבמקום משתמר גם אילו שכחוהו אין זו אבידה כי מסתבר שבזמן כלשהו בעתיד ייזכרו ויחזרו לקחת ולכן אין זו אבידה, אולם במשתמר במקצת נחשב אבידה משום שאם לא ייזכרו במהרה בינתיים גדלים הסיכויים שיילקח על ידי אנשים אחרים.
^ 3.בעומק הדבר נראה ששאלה זו תלויה בכיצד יש להתייחס לציוויי התורה, האם התורה התייחסה רק לכל מקרה פרטי לגופו, ואמרה שבמקרה של ודאי הנחה אם יטול נחשב מזיק ובמקרה של ודאי שיכחה אם יטול עובר על התעלמות, ובמקרה שלא ידוע יש לפעול על פי כללי ספיקות, או שמא התורה באה להתייחס בפועל גם למקרים אלו, ואם כן במקרים אלו ודאי דעת התורה הייתה שלא עובר על התעלמות. הסברא בצד הראשון היא כעין "לא פלוג".
^ 4.בחידושי רבי מאיר שמחה (כו ע"ב) דחה דברי רעק"א והוכיח מראה סלע שנפל משניים שגם כשאין סימן יש חובת השבה. המנחת שלמה (סי' יג אות ה) דחה דחייתו שרעק"א ודאי מודה במקום שראה ממי נפל ויש ביכולתו להשיב, ולא חידש שאין חיוב השבה אלא במקרה שאין סימן ולא ידוע מיהו המאבד.
^ 5.עיין נתיבות (רצא ס"ק יד) שאם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויקברם בקרקע, (אף שיכוון לטובת שמעון כדי שלא יגנב שלא נעשה עליו גזלן) וישכח באיזה מקום קברו, ודאי חייב ראובן לשלם, כי מכיוון שעשה מעשה בחפץ חברו ועל ידי מעשיו ניזק חפץ חבירו מזיק גמור הוא. כלומר, הנתיבות מגדיר שזה לא נחשב רק פשיעה בשמירה אלא מזיק גמור ולכן גם אם אינו שומר חייב, ומכאן מוכיח כנגד השו"ע שם שאף שומר שאינו זוכר היכן הניח נחשב מזיק ולא רק פושע ולכן חייב גם אם הייתה זו שמירה בבעלים. מדברי הנתיבות נלמד בכל שכן שהמניח חפץ חברו במקום שהרבים יבואו ויטלוהו אין זה נחשב רק כאי שמירה אלא כהזקה בידיים.
^ 6.שלא כדברי רעק"א בתוס' בב"ק, שהרי רעק"א ביאר שלתוס' יאוש מועיל באבידה ללא סימן משום שלא נחשב שבא לידו באיסור הואיל ואינו מחוייב בשמירה, משמע שהיות החפץ של חברו והאיסור ללוקחו לעצמו עדיין אינו מחשיבו כבא לידו באיסור, משום שרעק"א סבור שהתוס' מודים עקרונית לרמב"ן שהטעם שבא לידו באיסור לא מועיל הוא משום שנחשב כשומר עבורו ואין אדם יכול להתייאש מדבר הנמצא ברשותו.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב