ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְיֵשׁ מְשִׁיבִים* בָּזֶה וְאוֹמְרִים כִּי רַבִּי הִלֵּל לֹא הָיָה כוֹפֵר בְּעִקַּר הַמָּשִׁיחַ, חָלִילָה, אֲבָל דַּעְתּוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין לָהֶם מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל מֵהֶכְרַח הַפְּסוּקִים*, כִּי כָל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִישַׁעְיָהוּ עַל הַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי" [יא, א] וְדוֹמֵיהֶן, לֹא נֶאֶמְרוּ אֶלָּא עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְנִתְקַיְּמוּ הַנְּבוּאוֹת הָהֵן בְּיָמָיו. וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב [שם, י]: "שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ", נֶאֱמַר עַל מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל שֶׁשָּׁלַח סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ [שם לט, א]. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר [שם יא, י]: "וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד", נֶאֱמַר עָלָיו גַּם-כֵּן — כִּי מִדֶּרֶךְ הַגִּבּוֹר אוֹ הַמֶּלֶךְ לָצֵאת לִקְרַאת נֶשֶׁק וּלְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבָיו לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ וּלְסַכֵּן נַפְשׁוֹ בַעֲדָם, וּכְשֶׁיֵּשֵׁב בִּמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת* לִמְקֻצְעוֹת הַמִּשְׁכָּן* הוּא גְנַאי גָּדוֹל אֵלָיו, עַד שֶׁנִּבְחַר לוֹ הַמָּוֶת מִשֶּׁיִּסְבֹּל הַגְּנוּת הַהוּא; שֶׁכֵּן עָשָׂה שָׁאוּל, שֶׁעִם-הֱיוֹתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיָּמוּת בַּמִּלְחָמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל [ש"א כח, יט]: "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי", לֹא נִמְנַע מִלָּצֵאת לַמִּלְחָמָה, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִן הַגְּנוּת הַזֶּה. וְחִזְקִיָּה, הָיוּ מְגַנִּים אוֹתוֹ כָּל הָעוֹלָם עַל שֶׁנִּסְגַּר בִּירוּשָׁלַיִם וְלֹא הָיָה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה; אֲבָל כְּשֶׁרָאוּ הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בְּמִיתַת סַנְחֵרִיב וַחֲיָלָיו, נִתְגַּלָּה כִּי מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה הָיָה לִהְיוֹתוֹ בוֹטֵחַ בַּה' שֶׁיִּלָּחֵם מִלְחֲמוֹתָיו. וְלָזֶה הָיְתָה הַמְּנוּחָה הַהִיא כָּבוֹד גָּדוֹל אֵלָיו, שֶׁיָּדְעוּ כָל הָעוֹלָם שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּמוּר וְאָהוּב לִפְנֵי ה', וּלְפִיכָךְ נָתַן לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ וְנִלְחַם בַּעֲדוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הַמְּלָכִים שֶׁאֵין הַמְּנוּחָה כָבוֹד לָהֶם. וּבְסִבַּת הִתְפַּרְסֵם הַנֵּס הַגָּדוֹל הַזֶּה, כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ לְאַשּׁוּר אוֹ שֶׁבָּרְחוּ לְכוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפַתְרוֹס וּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת — שָׁבוּ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר [ישעיהו יא, טז]: "וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ" וגו', וְעַל זֶה-הַדֶּרֶךְ הוּא הֶמְשֵׁךְ כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכֵן פֵּרְשָׁהּ רַבִּי מֹשֶׁה הַכֹּהֵן וּבֶן-בִּלְעָם וְזוּלָתָם מִן הַפַּשְׁטָנִים. וְהָיָה נִרְאֶה לְפִי-זֶה לוֹמַר כִּי דַעַת רַבִּי הִלֵּל הוּא שֶׁאֵין מִן הַכְּתוּבִים שֶׁבָּאוּ בִישַׁעְיָהוּ וּבַנְּבִיאִים הֶכְרֵחַ עַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שֶׁמִּצַּד-הַקַּבָּלָה* הָיָה מַאֲמִין בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, וְלָזֶה לֹא הָיָה יוֹצֵא מִכְּלָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא נִמְנָה בִכְלָל הַפּוֹשְׁעִים.
דחיית ההסבר
אֲבָל אֵין זֶה בַּמַּשְׁמָע, שֶׁהֲרֵי כְשֶׁהֵשִׁיבוּ עָלָיו בַּתַּלְמוּד, אָמְרוּ: שְׁרֵא לֵהּ מָרֵהּ לְרַבִּי הִלֵּל, כְּלוֹמַר: יִמְחֹל לוֹ הַקב"ה [רש"י, סוכה לב:] — מִכְּלָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ אוֹתוֹ בְחוֹטֵא עַל סְבָרָתוֹ; וְלֹא הָיוּ מַחֲזִיקִים אוֹתוֹ בְחוֹטֵא עַל-הֱיוֹתוֹ מַכְחִישׁ רְאָיוֹת הַפְּסוּקִים אִם הָיָה מַאֲמִין כֵּן עַל-פִּי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הָרְבִיעִי [פמ"ב].
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
3 - מאמר א' פרק א'
4 - מאמר א' פרק א'
5 - מאמר א' פרק א'
טען עוד
אֶלָּא שֶׁבְּלִי-סָפֵק רַבִּי הִלֵּל לֹא הָיָה מַאֲמִין בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ כְּלָל, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא הָיָה נִמְנֶה בִּכְלָל הַכּוֹפְרִים, לְפִי שֶׁאֵין "בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ" עִקָּר לְתוֹרַת מֹשֶׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל, כִּי כְבָר יְצֻיַּר* מְצִיאוּתָהּ זוּלָתוֹ**. וְאָמְנָם הוּא עִקָּר פְּרָטִי לְדַת הַנּוֹצְרִים, שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתָהּ זוּלָתוֹ. וְהִיא אֱמוּנָה, רָאוּי לְכָל בַּעַל דָּת יְהוּדִית לְהַאֲמִינָהּ, כְּמוֹ שֶׁ"חִדּוּשׁ הָעוֹלָם יֵשׁ מֵאַיִן" הִיא אֱמוּנָה, רָאוּי לְכָל בַּעַל דָּת אֱלֹהִית לְהַאֲמִינָהּ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ עִקָּר לַדָּת הָאֱלֹהִית. כִּי מִי שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ חֹמֶר רִאשׁוֹן קָדוּם*, מִמֶּנּוּ נִתְהַוּוּ כָל הַנִּמְצָאִים בִּרְצוֹן הַבּוֹרֵא, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ כוֹפֵר בָּעִקָּר לְפִי דַעַת הָרַמְבַּ"ם זַ"ל שֶׁלֹּא מְנָאוֹ בָעִקָּרִים, מִכָּל-מָקוֹם הוּא חוֹטֵא. וְכֵן רַבִּי הִלֵּל הָיָה חוֹטֵא לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲמִין בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, אֲבָל לֹא הָיָה כוֹפֵר בָּעִקָּר. וְזֶהוּ דַעַת הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁלֹּא מָנוּ בִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא אֱמוּנַת הַחִדּוּשׁ, בָּעִקָּרִים.
* ראה שו"ת חת"ס, ח"ב יו"ד, סי' שנו.
___________________________________
מְשִׁיבִים – עונים ומיישבים. מֵהֶכְרַח הַפְּסוּקִים – מהפסוקים אי אפשר להוכיח אלא ממסורת. שַׁאֲנַנּוֹת – ביטחון מופרז. לִמְקֻצְעוֹת הַמִּשְׁכָּן – בפינת ביתו. הַקַּבָּלָה – המסורת. יְצֻיַּר – תיתכן. מְצִיאוּתָהּ זוּלָתו – מציאות תורת משה בלי עיקר משיח. קָדוּם – שאינו נברא.
ביאורים
כפי שראינו אתמול, הגדרת עיקרי האמונה צריכה זהירות רבה, כיוון שמי שאינו מאמין באחד מהם נחשב לכופר ואין לו חלק לעולם הבא. למשל, אחד מעיקרי האמונה שהביא הרמב"ם הוא האמונה בביאת המשיח, אך מצינו שאחד מחכמי התלמוד, רבי הלל שמו, אמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה" [סנהדרין צט.]. דבריו מוכיחים שהוא לא האמין בביאת המשיח. איך ייתכן שלא הוקיעו אותו, ואף הביאו את דעתו בתלמוד?
רבי יוסף אלבו מביא פרשנות, שלפיה רבי הלל אינו כופר בביאת המשיח. הוא מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ויתכן, אפילו, שגם הוא סובר שאמונה זו היא מעיקרי היהדות. המקור לכך הוא המסורת מדורי דורות, אך לדעתו אי אפשר להביא ראיה לביאת המשיח מהכתוב בתנ"ך. כדי להבין זאת נתבונן בפרק יא בישעיה. פרק זה מתאר את תכונותיו והנהגתו של מלך גדול וצדיק בעם ישראל. ההבנה המקובלת היא שמדובר על המשיח העתידי: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה" [ישעיה יא, ב-ד]. התיאור ממשיך בעניין היחסים הבינלאומיים בין המשיח לאומות העולם, ואת הכבוד העצום שירחשו לו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" [שם י].
הפסוקים ממשיכים לתאר את קיבוץ הגלויות שיהיה בזמנו: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" [שם יב]. "וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [שם טז].
ניתן לפרש שכל הפסוקים הללו אינם עוסקים במשיח, אלא בחזקיה מלך יהודה. חזקיה היה מלך צדיק, אשר הנהיג את העם בדרך התורה והמצוות. הפסוק שמדבר על היחסים הבינלאומיים מתאר את ההערכה הגדולה שמלך האימפריה הגדולה, בבל, רחש לו. באותו זמן חזקיהו היה חולה, ומרודך מלך בבל שלח לו שליחים עם מנחה על מנת שיבקרו אותו. המשך הפסוק המתאר את מנוחתו של חזקיה, מבהיר שמנוחתו הייתה לו כבוד גדול. בדרך כלל, הכבוד הגדול ביותר של המלך נעשה כאשר הוא הולך בראש צבאותיו להלחם. למרבה הפלא, חזקיה לא נלחם נגד סנחריב, אלא נח בביתו. באותו זמן כבודו הושפל בעיני הגויים, אך כאשר ראו את הנס הגדול – מות כל חיל האויב, עלה כבודו מעלה מעלה. כאשר אירוע זה התרחש, רבים מעם ישראל, אשר היו בגולה עלו לארץ ישראל, וזה פירוש קיבוץ הגלויות שמתואר בפסוקים. פירוש זה מחובר לפשט הפסוקים וכך מפרשים את הפרשה הזו גדולי פשטני המקרא.
אך לא ניתן להסביר כך את דעתו של רבי הלל. בהמשך הגמרא, שבה מוזכרת דעתו, חז"ל אומרים שימחול לו ה' על דעתו השגויה. אם באמת רבי הלל סובר שהמשיח בוא יבוא, אך מפרש אחרת את הפסוקים, לא היו אומרים חז"ל שהוא חוטא! אין בעיה להאמין באמונה נכונה ולחלוק על המקור שלה.
ומכאן, שאין ביאת המשיח עיקר שהכופר בו כופר בתורה כולה, כמו שאמר הרמב"ם. אנו צריכים למצוא עיקרים שעליהם עומדת כל האמונה היהודית.
הרחבות
•כפירה שאינה כפירה
דַעַת רַבִּי הִלֵּל הוּא שֶׁאֵין מִן הַכְּתוּבִים ... הֶכְרֵחַ עַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שֶׁמִּצַּד הַקַּבָּלָה הָיָה מַאֲמִין בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל. על פי רבי יוסף אלבו, אף שהלל סבר שאין ראיה מן הפסוקים לביאת המשיח, אין הוא נחשב ככופר מכיוון שהאמין בביאת המשיח על פי המסורת .
אולם הרדב"ז חלק על הבנה זו וכתב שרבי הלל אכן סבר שלא יבוא המשיח אלא שאין הוא נחשב ככופר כיוון שהגיע למסקנה זו בעקבות טעות עיונית: "מי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר חס ושלום, דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו? והטעם מבואר כיוון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם-כן אנוס הוא ופטור" [שו"ת רדב"ז ד, קפז].
אולם אף שהלל לא נחשב לכופר, כתב החתם סופר שאין הלכה כמותו ואסור לסבור כדעתו: "האומר אין משיח וקים לי (ברור לי) כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה, דכיילי (שהכריעה) אחרי רבים להטות כיוון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותיה (כמותו) שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו" [שו"ת חתם סופר ב, שנו].
על פי דברים אלה ניתן ליישב את קושיית רבי יוסף אלבו על הרמב"ם שלא ייתכן שהאמונה בביאת המשיח היא עיקר, שכן רבי הלל כפר בביאת המשיח! שכן על פי הרדב"ז אף אם רבי הלל כפר בביאת המשיח אין הוא נחשב לכופר מכיוון שהגיע לטעות זאת מתוך עיונו. אולם גם לשיטת הרמב"ם ניתן לומר שאחרי שהוכרע שלא כרבי הלל, הסובר כמותו נחשב לכופר.
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך נראית נקמה יהודית?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
