- פרשת שבוע ותנ"ך
- לך לך
פרשת לך לך מפגישה אותנו עם דמותו של אברהם אבינו, אבי האומה. במבט ראשון דמותו של אברהם אבינו היא 'דמות של חיבורים', "'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - ...אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" 1 , אברהם ושרה עסוקים בהפצת התורה, מאז שהציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה 2 , אברהם עובר מעיר לעיר ומכפר לכפר ומודיע לעולם מהי דרך האמת, כל עניינו זה להפיץ אמונה. אנחנו רואים את זה גם במידת הכנסת אורחים שלו, ובכלל בכל פעלו.
והנה כשקוראים את פרשתנו נתקלים בדמות אחרת לגמרי - 'דמות של ניתוקים'. המפגש הראשון שלנו עם אברהם אבינו הוא בראש ובראשונה בהתנתקות מהבית:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" 3 .
אברהם אבינו נפרד מארצו, ממולדתו ומביתו, והולך לדרכו יחד עם לוט בן אחיו. לא אורך זמן רב עד שאברהם אבינו נפרד גם מלוט:
"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" 4 .
אם 'אנשים אחים אנחנו', אז צריכה להיות בינינו אחווה, צריך להיות דיבוק חברים, אבל מה שאברהם אבינו מציע כאן זה ניתוק.
"הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" 5 .
ולוט מגיב:
"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" 6 .
לוט בוחר ללכת לסדום, ואברהם אבינו נפרד ממנו. השאלה כאן זועקת: ריבונו של עולם, הרי אברהם אבינו הוא מודיע האמונה בעולם, מה יותר פשוט מאשר להודיע את האמונה לבן של אח שלו?! למה אברהם אבינו מתנתק מהמשפחה, מארצו וממולדתו ועכשיו גם מבן משפחתו?
צריך לזכור שה"הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" כאן הוא לא פרידה זמנית אלא פרידה עולמית. מאוחר יותר יאמר הכתוב על עמון ומואב, שני בניו של לוט: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'... עַד עוֹלָם" 7 , כלומר מכאן ואילך אין יותר נקודת מפגש בין שני העמים הללו.
בפרשה הבאה אנחנו פוגשים ניתוק נוסף חריף במיוחד, שרה אמנו מבקשת לנתק את אברהם אבינו מהבן שלו, "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" 8 , ואמנם נאמר: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" 9 , אבל בסופו של דבר אברהם אבינו נענה לבקשת אשתו ומשלח את הגר ואת ישמעאל על פי מצוות ה', "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" 10 .
תהליך של בניה
אם כן אברהם אבינו שהצטייר בעינינו כ'דמות של חיבורים' מתגלה בפרשיות אלו באופן מפתיע כ'דמות של ניתוקים'. המורכבות הזו שאנו מגלים באישיותו של אברהם נובעת מהעובדה שמדובר כאן בתהליך של בניה. כדי שאברהם אבינו יוכל לבנות את בנין האמונה של האנושות, השלב הראשון שנדרש, הוא פרידה מכל הרע, אברהם אבינו לא יכול להישאר בביתו של תרח שכולו עבודה זרה.
המהר"ל מפראג 11 מבאר 12 , שהסיבה לכך שהפסוקים מפגישים אותנו עם אברהם רק בשלב הציווי האלקי ללכת מארצו וממולדתו, ומדלגים על פרקים שלמים בתולדות חייו, זה בגלל שהמציאות של אברהם אבינו היא לא מציאות טבעית, אברהם אבינו לא מתייחס לתרח אביו, זה פרק חיים שנגמר. המפגש עם אברהם אבינו מתחיל בציווי ובבחירה האלקיים.
אברהם אבינו נפרד מאור כשדים ומנמרוד, מתרח אביו ומאליליו. זהו השלב הראשון שנדרש ממי שמבקש לבנות את הזהות והתודעה, קודם כל 'סור מרע' ורק אחר כך 'עשה טוב' 13 . אי אפשר לבנות תודעה של אלקות במקום שהוא ספוג ורווי בעבודה זרה, לכן אברהם אבינו מצווה להתנתק מארצו, ממולדתו ומבית אביו, מתרבות העמים שסובבת אותו ומכל האלמנטים הזרים שבסביבתו.
אברהם אבינו מצווה להתנתק ולהתחיל מציאות חדשה, הוא עדיין לא יודע לאן עליו ללכת, אבל קודם כל צריך ללכת, להתנתק מהרע, ורק אחר כך להיות מכוונים אל המטרה.
העמקת התודעה דורשת שכחה מוחלטת
המדרש 14 מתאר את הרגע המופלא, בו אברהם אבינו מגלה מיהו מנהיגו של עולם, וזו לשונו:
"רבי יצחק פתח: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך' (תהלים מה, יא), אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם".
הפסוק בתהלים שעליו נסוב המדרש מתחיל בשמיעה וראיה, "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ", וקורא לנפשו של אברהם 15 להפעיל את חושיה בשביל מה? בשביל לשכוח, "וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ"! יש כאן תהליך שמתחיל בהקשבה לצלילים הדקים שנשמעים בבית אבא, ממשיך בנטילת הזיכרונות והשכחתם, ומסתיים במפגש עם בעל הבירה.
כדי שהתודעה האלקית תהיה עמוקה, צריך שתהיה שכחה מוחלטת, ניתוק גמור ממה שהיה.
לוט שייך לעומק החטא
השלב השני הוא הפרידה מלוט, זו פרידה הרבה יותר קשה. אברהם אבינו נמצא כעת בדרכו לבנות עולם, והוא מנסה לקחת אתו את לוט, כדי שמישהו מהמשפחה שלו יהיה שייך לעולם האמוני. לא מדובר כאן על השפעה קהילתית על כל העם בחרן, וגם לא השפעה על אור כשדים, מדובר בסך הכל על אדם בודד בן משפחה, שאולי הוא יהיה מושפע מהתורה הגדולה הזאת. אבל אברהם אבינו מגלה שתרבות הגויים מושרשת בעולמו הפנימי של לוט, עד כדי כך שהוא משפיע על הרועים שלו להיות גזלנים וחמסנים. כשהחטא הוא כל כך עצמי, זה משפיע גם על האנשים הקרובים. אברהם אבינו מזהה שהרוע של לוט מייצר אוירה של רוע ותרבות של רוע, "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט..." 16 .
הפרידה הזו מלווה בכאב גדול, כיון שלוט הוא בן משפחה של אברהם, אבל מנגד עומד בנין האנושות כולה, וזה חזק יותר מהכל.
הכתוב מעיד עד כמה היה לוט שקוע בעומק החטא, "[ויסע לוט] מקדם - הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלקיו" 17 . ובחירתו בסדום כמקום מגוריו מחזקת את הדברים הרבה יותר, וכבר אמרו חז"ל:
"אין לך בכרכים רע כסדום, כשאדם רע - קורין אותו 'סדומי'" 18 .
כשאנחנו רוצים לתאר מציאות נוראית, אנחנו אומרים: זה 'סדום ועמורה', או: זה 'מעשה סדום'. סדום זה הרוע בהתגלמותו, ולשם נושא לוט את עיניו.
ממשיכים חז"ל ואומרים 19 :
"'וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן', אמר רבי נחמן בר חנין: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, סוף שמאכילים אותו מבשרו.
אמר רבי יוסי בר חנינא: כל הפסוק הזה לשון ערוה הוא, היך מה דאת אמר: 'ותשא אשת אדוניו את עיניה' וגו' (בראשית לט, ז).
'וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה', היך מה דאת אמר: 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם' (משלי ו, כו).
'כי כולה משקה', היך מה דאת אמר: 'והשקה את האשה את מי המרים' (במדבר ה, כד).
'לפני שחת ה'', היך מה דאת אמר: 'והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה' (בראשית לח, ט)".
לוט מזהה שהמקום הזה מתאים לעולם שלו, שם הוא מצוי, ואמנם משהו ממידת הכנסת האורחים של אברהם נדבק בו 20 , אבל סוף סוף לוט שייך לעומק החטא, ואברהם אבינו נאלץ להיפרד ממנו.
בפרשה הבאה מתברר שגם טיפת הזרע של אברהם אבינו, שממנה נולד ישמעאל, גם לה אין מקום בבית אברהם. המציאות הישמעאלית צריכה לעבור תהליך משמעותי של תיקון, ובאמת בסוף ימיו הכתוב רומז למעשה של תשובה, כמבואר ברש"י על המילים "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל" 21 . אומר רש"י: "יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו".
הבירור הנוקב הזה, שדורש להכריע מתי "עֵת לַחֲבוֹק" ומתי "עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" 22 , פוגש אותנו גם אצל אליעזר עבד אברהם, שמצד אחד הוא "דולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" 23 , ומצד שני, כשאליעזר מעלה הווה אמינא, שאם האישה שימצא ליצחק לא תלך אחריו, ישיא אליעזר ליצחק את בתו שלו, משיב לו אברהם אבינו: "בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך" 24 , כלומר כמה שהקשר של אברהם עם אליעזר נאמן ביתו הוא קרוב, יש גבול מסוים שבו זה נחתך.
הגבול בין חיבוק להרחקה
ב"ספר חסידים" 25 מלמד אותנו רבי יהודה החסיד 26 היכן עובר הגבול בין חיבוק להרחקה, וכה דבריו:
"ואם לחכם תלמידים, ואחד עוסק לקנטר את הרב ואת התלמידים חבריו, מוטב לגרש את האחד לתקנת האחרים הטובים, שנאמר: 'גרש לץ ויצא מדון' (משלי כב, י).
וכן לעניין עבדים ושפחות, אף על פי שאינו גונב לו ואינו מקנטר אותו, אלא לאותן שבבית, מוטב לגרשו, שמבקשים נקמה על אותו שיש בידו למחות ואינו מוחה, או בידו לגרש ואינו מגרש.
אבל במינקת לא יוכל לגרש כשהתינוק מכיר את מניקתו.
ואם יש לו לאדם בנים, ואחד בעל מחלוקת או שירא פן יחטיא אחיו, מוטב שידחה את הרשע בשתי ידיים.
ואל יאמר: והלא אמרו חכמים, תהא דוחה בשמאל ומקרב בימין, במקום שחב לאחרים יותר יבא לרעה אם לא ידיחוהו, שהרי דוד, לפי שקרב את אבשלום, הרי כמה נפשות נהרגו בשבילו".
קשה להעלות על הדעת סיטואציות כאלה, אבל לפעמים אין ברירה. הנה אבשלום, בנו של דוד המלך, לא מיחה בו כראוי, וכתוצאה מזה נהרגו רבים מישראל. כשבונים בנין, צריך להקפיד הקפדה יתירה שלא יהיו לו יסודות עקומים, וכך גם בבנין החינוך של האדם.
במקום אחר ב"ספר חסידים" 27 נאמר:
"אל יעשה אדם חסד במקום עבירה, כגון שיש בנים לראובן ובנים לשמעון, ואומר ראובן לשמעון: אתה עשיר ואני עני, ואין לי במה להשכיר מלמדים, שאין לי כל כך שאשכיר מלמד לבני, אלא עשה עמי חסד ותעזוב לבני עם בניך לפני הרב שהשכרת לבניך. אם בניו של ראובן אינם הגונים ובטלנים ויוציאו בני שמעון לתרבות רעה, אל יניח בני ראובן ללמוד עם בניו".
ובסימן שאחריו כתב:
"מי שמלמד תינוקות, ואחד חריף מחברו, והאב שלהן רואה שאין תקנה שילמדו יחד, וצריכין החריפים רב לבד, אל ישתוק, ויאמר לאביהם: אלה צריכין רב לבד ואלה לבד, אף על פי שיפסיד אם יפרידום".
כשעוסקים בהתהוות חינוכית צריך להיזהר זהירות יתירה שלא לפגוע ביסודות הבנין. אישיותו של אברהם אבינו, כולה חיבור ואהבה והכנסת אורחים, הוא מכניס לביתו אפילו ערבים שמשתחווים לאבק שעל כפות רגליהם. מדובר בתרבות שפלה ביותר, תרבות שלוקחת את הדבר הכי ירוד, העפר שנדבק לרגלים, ואת זה היא עובדת. אך יחד עם זאת אברהם אבינו יודע היטב גם מתי יש צורך בניתוק מגע והרחקה.
מתי ניתן להרחיק תלמיד מבית הספר?
ישנה תשובה נפלאה של הגאון רבי משה פיינשטיין 28 בשו"ת "אגרות משה" 29 , תשובה שעוסקת בשאלה, מתי ניתן להרחיק תלמיד מבית הספר, וזו לשונו:
"עוד עיקר יש לידע, שבל יתייאשו כשרואין שאיזה תלמיד אינו לומד כראוי, ואף כשאינו מתנהג כראוי, כי אם אינו מקלקל את האחרים צריכים להחזיקו ולהתגלגל עמו, דאולי יתחיל לשמוע ולהיטיב דרכו, ובכל אופן השהייה איזה שנים בישיבה בקרב מורים יראי ה' ובקרב חברים המקשיבים להמורים ודאי ישפיע גם עליו לכל הפחות במקצת גם על כל ימי חייו. ואל יתחשבו המורים עם קושי העבודה כשצריכים עם תלמידים שאין מקשיבים כראוי, שצריכים המורים לידע שעבודתם הוא מלאכת הקודש ואין זה כעבודת חול, שהעבודה היא רק למשכירו בשביל שמשלם לו, שלכן יש לו להתחשב איך היא עבודתו אם קלה אם כבדה, אבל מלאכה זו היא לה' יתברך, שיש לו לעבוד באמונה לפי צורך התלמידים, לא לפי התשלומין".
מה שצריך להטריד כל איש חינוך בישראל, זה לא הקושי של העבודה, אלא טובת המתחנכים, ואם העבודה קשה, נעבוד קשה, ובלבד שלא נרחיק תלמיד מהמוסד מבלי שנתנו את הדעת על עתידו וטובתו. הרחקת תלמיד באה בחשבון רק בזמן שהוא מפריע לאחרים וגורר אותם למעשים מקולקלים, או שברור למחנך שזוהי טובתו. חינוך זו לא עבודה של כסף, מי שעוסק בחינוך הוא 'בורא נפשות'.
ממשיך הרב פיינשטיין:
"...אבל אם התלמיד מקלקל את אחרים, ודאי צריך לסלקו, אבל צריך לדון זה בכובד ראש ובעיון רב, כי הוא כדיני נפשות".
בתשובה זו מדובר על מוסדות החינוך שבימינו, וכשמדובר באברהם אבינו שעוסק בבניית היסודות של האנושות, על אחת כמה וכמה שנדרשת זהירות יתירה ושיקול דעת מדוקדק.
אם ההתחלה עקומה, הכל עתיד להיות עקום
לפני הדיבור על התכנים של הבנין החינוכי צריך לדאוג שהיסודות יהיו בריאים. כדי לבנות בנין של תורה ואמונה, יראת שמים ועבודת ה', צריך לדאוג שהמצע יהיה נקי מקלקולים. המשנה באבות 30 אומרת:
"אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני".
רבנו יונה בפירושו למשנה ממשיל את הדבר לעץ. כשנוטעים עץ והנטיעה עדיין רכה, עוד ניתן ליישר אותה, נותנים לה תמיכה מכאן ותמיכה מכאן, ומייצבים אותה. אבל אחרי שהעץ כבר גדל ומתעבה, כבר אי אפשר ליישר אותו, הוא יישאר כל חייו עקום. כך גם בחינוך, כשמיישרים את המתחנך בראשית הדרך, אז כשהוא גדל הוא מתפתח בצורה טובה, אבל אם ההתחלה עקומה, הכל עתיד להיות עקום.
אברהם אבינו עסוק בשלבים הראשונים של הבנין החינוכי של האומה ושל האנושות כולה, ולכן הוא מצווה להתנתק תחילה מתרבות העבודה זרה שסובבת אותו, ורק לאחר מכן הוא עוסק ב'עשה טוב'.
ברכת האורח - שלא ישלוט שטן
ב'ברכת האורח' שבנוסח אשכנז יש משפט נפלא:
"ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו".
כלומר יכולה להיות מציאות כזו, שהשטן משתלט לנו על העסק, אז אנחנו מברכים את המארח שהשטן לא ישלוט במעשה ידיו. מרן הרב קוק בסידור "עולת ראיה" 31 מסביר את המשפט הזה כך:
"בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה, אמנם רחוק הוא להוסיף שלמות בכלל הציבור, שהיא חובתו האמתית, ועל זה בנוי רוב משפט האדם ושורשי תורתנו הקדושה שהיא מורשה קהלת יעקב ומתקיימת במלואה רק בהתאסף קיבוץ כללה המאוחד על ידי קשרים נאמנים".
כשאדם מתבודד, הוא מתנתק מההשפעה הסביבתית, הוא אדון לעצמו. כשאברהם אבינו היה באור כשדים, הוא היה מוקף בהשפעות סביבתיות, וביציאתו משם, הוא סילק מעצמו את כל אותן השפעות. תקופה זו בחייו של אברהם מיוחדת להתבודדות והתכנסות, בשלב זה הוא לא משפיע על סביבתו, אבל להתבודדות הזו יש תפקיד, היא נועדה לבנות בסיס איתן, שממנו ניתן יהיה להשפיע על החברה הקרובה, על האומה ועל האנושות כולה ביתר שאת.
בסופו של דבר המגמה היא, להשפיע על הציבור, לרומם אותו ולחזק אותו. התורה איננה נחלה ליחידים, התורה היא כללית ודבר ה' צריך להופיע בכל המציאות העולמית.
"אמנם חיי החברה מביאים גם כן מכשולים עמהם, ההתערבות עם כל מיני אנשים ומהם בלתי הגונים, שאי אפשר לכל חברה להימלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה, על כן יתפלל כל חסיד, שאחרי מלאו חוקו להתאחד עם הציבור, לא ישלוט שטן במעשי ידיו ולא יוזק, לא בעסקי הגוף והממון, שגם להם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר.
וביותר צריכה שמירה, טהרת המחשבה, שהעירוב בחברה האנושית לא יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ולא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועוון".
החברה מורכבת ממגוון אנושי שכולל בתוכו גם השפעות זרות, לכן היחיד זקוק לברכת האורח, שלא ישלוט שטן במעשה ידיו.
להתנתק מהרע ולהתחבר אל הטוב
אנחנו נדרשים לבנות עולם של יושר שהוא מחובר לחברה, אבל זה תהליך שדורש תחילה שלב של התכנסות פנימית.
הרמב"ם כותב בהלכות דעות 32 :
"דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רֵעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו".
האדם מעצב את אישיותו לפי הנוף האנושי שסובב אותו. הוא מושפע כל הזמן מהחברה התרבותית שהוא גדל בה, כשההשפעות הדומיננטיות ביותר הן בדרך כלל ההשפעות מבית. בסופו של דבר האדם חוזר לנוף הולדתו, להשפעות התרבותיות העמוקות שהוא ספג בבית הוריו.
ממשיך הרמב"ם:
"לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר: 'אשרי האיש' וגו'".
אם כן תהליך העומק שאברהם אבינו מייצר בנקודת הראשית של התהוות האומה, הוא תהליך חינוכי שמלמד אותנו מהן היסודות הראשוניים שצריכים להיות נר לרגלנו כשאנחנו ניגשים לעולם החינוכי. התהליך הראשוני צריך להיות ניתוק מן הרע וחיבור אל הטוב.
העוצמה החינוכית שבבית חזקה יותר מכל המחנכים
הגמרא במסכת שבת 33 אומרת:
"תנו רבנן, בעוון נדרים בנים מתים - ...פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי, חד אמר: בעוון מזוזה, וחד אמר: בעוון ביטול תורה.
למאן דאמר בעוון מזוזה - מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ולמאן דאמר בעוון ביטול תורה - מקרא נדרש לפניו ולפני פניו".
כלומר מי שסובר שבעוון מזוזה בנים מתים, סבור שהפסוק "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם" 34 נדרש על הפסוק "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ" שלפניו, ולא על הפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" שלפני פניו.
ומי שסובר שבנים מתים בעוון ביטול תורה, סבור שהפסוק "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם", נדרש גם על הפסוק שלפניו וגם על הפסוק שלפני פניו, כלומר גם על מזוזה וגם על עוון ביטול תורה.
מרן הרב קוק בספרו "עין איה" 35 עומד על המשמעות הרוחנית הרמוזה במחלוקת זו, ומלמדנו מהו המבט החינוכי שעומד ביסוד דבריהם של החולקים, וזו לשונו:
"הבית פועל בחותם המוטבע בו על הנהגת אנשי הבית ומטביע על המשפחה בכללה את צורתו, עד שכל בן מבני הבית נמשך הוא אל הדרך הכללי של צורת החיים השולטת בבית".
ההשפעות החינוכיות היסודיות ביותר הן ההשפעות שבאות מבית אבא, העוצמה החינוכית שבבית חזקה יותר מכל המחנכים, המלמדים והמורים. בשנים הראשונות האדם דבק באביו ובאמו, בשנים אלו הוא מייצר את התודעה החינוכית, הרוחנית והתרבותית שלו. גם אנשים שמתרחקים ממקום מולדתם וחיים במשך שנים ארוכות כשהם מנותקים ממשפחתם, יש זמנים שבהם הם מוצאים את עצמם מתרפקים על מנהגי בית אבא, ונוהגים בהתאם למה שראו וחוו כילדים רכים בבית הוריהם.
לפני שמפגישים ילד עם כל מיני תרבויות זרות, צריך לייצר אצלו עומק של זהות מתוך חיבור למשפחה ולבית, ולבסס את התודעה הישראלית שלו. לאחרונה שמעתי הרצאה מרתקת בנושאי חינוך. המרצה סיפר על ניסוי שהתרחש בשנים האחרונות. חוקרים ניסו לייצר אקלים עם חום ביתי במסגרות שונות, כמו: בית ספר, בית סוהר, בית חולים וכדו'. אבל סוף כל סוף, בית יש רק אחד, בית שיש בו אבא ואמא. שום מציאות אחרת לא תוכל להידמות לזה, כך היה מלפנים, כך בהווה, וכך יהיה בעתיד.
"המזוזה היא מקדשת את בית ישראל. הבית ששם ה' אלקי ישראל עליו נקרא, על מזוזות פתחיו, כבר הרוח הכללי הישראלי שולט על בני הבית".
כשאדם קובע מזוזה בפתח ביתו, הוא קובע קדושה בבית, ואם הוא נמנע מקביעת מזוזה, אז אין קביעות של קדושה בבית.
"...אמנם יש גבול עד כמה האדם, אפילו בשחר טל ילדותו, נמשך אחרי המנהגים הכלליים והרוח הכללי השורר בבית הוריו, כל זמן שלא יכנס בקרבו רוח חיים פנימה, לדעת את רוב הודו וכבודו זיוו והדרו של הרוח הזה ושל אלו המעשים. על כן יוכל להיות שחותם חיי הבית רק אז יפעל על טובת חיי החינוך כראוי...".
אברהם אבינו הוא המזוזה של האנושות, וביתו הוא בית הגידול של האומה הישראלית לדורותיה. האומה הישראלית מתרפקת על מנהג בית אבא של אברהם אבינו ושרה אמנו. כל התשתית החינוכית שלנו בנויה בית אברהם.
"...ומאן דאמר בעוון ביטול תורה, מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, רק חזק יחזק הבית את הרשמים הטובים שהתלמוד יפעל על הלבבות".
למאן דאמר שבנים מתים גם בעוון ביטול תורה, יסודות החינוך לא יכולות להישען רק על מה שהילד ינק בבית הוריו. כדי שהבסיס יהיה איתן יש צורך, מלבד היניקה בבית ההורים, בתלמוד תורה, רק מי שיש לו מזוזה ותורה יכול לבנות בית בישראל ולזכות בבנים ובבני בנים.
אברהם אבינו מטביע את יסודות החינוך באומה הישראלית, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" הוא יוצר יסודות איתנים של זהות פנימית ועמוקה, שמבטאת את כל הטוב שבאדם הפרטי ובאומה בכללה, ומתוך כך ניתן יהיה לבנות את הקומות הנוספות.
בסופו של תהליך נוכל לגלות גם את הטוב שנמצא אצל לוט וישמעאל, הפרידה בין אברהם ללוט עתידה להוליד פרידה חיובית, וגם גירושו של ישמעאל עתיד להוליד נקודת חיבור חיובית. מדובר בתהליך של דורות שלמים, שבהם האנושות צריכה לגייס את הכוחות שמצויים אצל לוט, ומתוכם להוליד את רות המואביה ונעמה העמונית, "שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית"ומתוך כך להגיע למלך המשיח.
מקורות עיקריים:
בראשית רבה לט, יד בראשית רבה לט, א בראשית רבה מא, ז יומא כח ע"ב ספר חסידים סימן קפט, סימן שז וסימן שח אגרות משה ח"ג יו"ד סימן עא אבות פ"א, מי"ד עולת ראיה ח"א עמ' שעא רמב"ם הלכות דעות ו, א עין איה שבת ח"א פרק שני אות ריט
^ 1.בראשית רבה לט, יד.
^ 2.ראה בראשית רבה לט, א.
^ 3.בראשית יב, א-ו.
^ 4.בראשית יג, ה-ח.
^ 5.בראשית יג, ט.
^ 6.בראשית יג, י-יא.
^ 7.דברים כג, ד.
^ 8.בראשית כא, י.
^ 9.בראשית כא, יא.
^ 10.בראשית כא, יב.
^ 11. רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) (פולין, צ'כיה), הר"פ-השס"ט - מגדולי ישראל הבולטים של תחילת תקופת האחרונים. תלמיד המהרש"ל ורבם של בעל ה"תוספות יום טוב" ורבי דוד גאנז בעל "צמח דוד". מעבר לבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה, באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות הן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו. חיבר ספרים רבים בהם הוא פותח צוהר להבנה עמוקה ושיטתית של עולם האגדה והסוד. על מצבתו נכתב: "כל פרד"ס נכנס שלום ועבר, ויחכם מכל דגמר וסבר, ולא הניח דבר...".
^ 12.ראה "נצח ישראל" (פרק יא עמ' סח); "גבורות ה'" (פרק כד עמ' קג ע"ב); "דרך חיים" (פ"ה, מי"ז עמ' רסב ע"א); ודרשה לשבת הגדול (עמ' רה ע"ב).
^ 13.ראה תהלים לד, טו.
^ 14.בראשית רבה לט, א.
^ 15.ראה מדרש תנחומא לך לך ג.
^ 16.בראשית יג, ז.
^ 17.רש"י בראשית יג, יא.
^ 18.בראשית רבה מא, ז.
^ 19.בראשית רבה שם.
^ 20.ראה רש"י בראשית יט, א.
^ 21.בראשית יט, א.
^ 22.קהלת ג, ה.
^ 23.יומא כח ע"ב.
^ 24.ראה רש"י בראשית כד, לט.
^ 25.ספר חסידים סימן קפט.
^ 26. רבי יהודה החסיד (שפירא-רגנשבורג), דתת"ק-דתתקע"ז - ממייסדי חוג חסידי אשכנז, צאצא למשפחת רבנים מפורסמים. אביו, רבי שמואל החסיד, היה מגדולי הדור וראש ישיבה בשפירא, והיה רבו המובהק בנגלה ובנסתר. השפעתו של רבי יהודה היתה גדולה מאוד, ומתלמידיו היו גדולי הדור הבא - רבי יצחק בעל ה"אור זרוע", רבי אלעזר מוורמס בעל ה"רוקח", רבי משה מקוצי מחבר הסמ"ג, רבי ברוך בעל "התרומה", רבי יהודה בעל "יחוסי תנאים ואמוראים", ועוד. חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, רובם לא הגיעו לידינו. ספרו המפורסם הוא "ספר חסידים", הכולל מוסר, מנהג והלכה, ביאורי תפילה ופירושים שונים. הספר מוזכר פעמים רבות אצל ראשוני אשכנז המאוחרים. חיבור אחר של רבי יהודה נקרא "צוואת רבי יהודה החסיד". יש בו עשרות 'צוואות' והנהגות, והוא מהווה מקור חשוב לפוסקים האחרונים. הפיוט "שיר הכבוד" או "אנעים זמירות" מיוחס לרבי יהודה החסיד.
^ 27.ספר חסידים סימן שז.
^ 28. רבי משה פיינשטיין (רוסיה-ארצות הברית), התרנ"ה-התשמ"ו - מגדולי פוסקי ההלכה בדור שלאחר השואה. בילדותו למד אצל הרב איסר זלמן מלצר בישיבת סלוצק. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופטירת אביו שימש במשך שנתיים כרב עיירת הולדתו אוזדה, ולאחריה שימש ברבנות העיר ליובאן שברוסיה, עד הגירתו לארצות הברית בשנת התרצ"ז. בארצות הברית שימש כראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק, כנשיא אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה וכנשיא ארגון "עזרת תורה". תשובותיו מופצות בעולם היהודי כולו. הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות וגם בעיקרי היהדות. על מצבתו נכתב בין היתר: "עמוד ההוראה גדול הדור אב לחכמים ראש המדברים לכל דבר שבקדושה, נשא משא הדור בחכמה ותבונה באומץ וגבורה ובסבלנות אין קץ, בכל אשר פעל ועשה, הדריך הנהיג הורה ולימד, מסר נפשו להעמדת האמת שעלתה לו מעמלו כל ימיו אצר אוצרות של תורה בספריו אגרות משה ודברות משה והעלה אור חדש בלמוד התורה ובהבנתה. מקור ההלכה לכל המבקש תורת חיים משענת ומבטח להם בעבודת השי"ת השפיל והמציא עצמו לכל נזקק ונדכא לשמוע לצרכיהם להשתתף בצערם ולסעדם ונקש על דלתי רחמים בתפילתו לישועתם אמיץ לב בגיבורים להציל כל עשוק. קדוש וטהור חכם ועניו אהוב למעלה ואהוב למטה ומקובל לכל".
^ 29.אגרות משה ח"ג יו"ד סימן עא.
^ 30.אבות פ"א, מי"ד.
^ 31.עולת ראיה ח"א עמ' שעא.
^ 32.רמב"ם הלכות דעות ו, א.
^ 33.שבת לב ע"ב.
^ 34.דברים יא, כא.
^ 35.עין איה שבת ח"א פרק שני אות ריט.
^ 36.בראשית יח, יט.
^ 37.בבא קמא לח ע"ב.
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך עושים קידוש?
מתנות בחינם
למה ללמוד גמרא?
בדיקת פירות ט''ו בשבט
ראיית המבט השלם
איך ללמוד גמרא?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
סוד ההתחדשות של יצחק
