ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
וְיֵרָאֶה שֶׁאֲשֶׁר הֵבִיא אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים לְטָעוּת וּלְסַפֵּק בִּדְבָרֵינוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, הֱיוֹתֵנוּ מַאֲרִיכִים בְּסִפּוּר הָעוֹלָם הַבָּא, וּלְבָאֵר מַאֲמָרִים אֲמִתִּיִּים, וְלִזְכֹּר כָּל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַמּוֹרִים עָלָיו. וּכְשֶׁזָּכַרְנוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, זְכַרְנוּם בִּדְבָרִים מְעַטִּים, וְאָמַרְנוּ שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים פִּנָּה אֲמִתִּית.
וְהֵבִיא אֶל זֶה* שְׁנֵי דְבָרִים:
הָאֶחָד מֵהֶם, שֶׁכָּל חִבּוּרֵינוּ אָמְנָם הֵם קַב וְנָקִי, וְאֵין כַּוָּנָתֵנוּ לְהַגְדִּיל גּוּף הַסְּפָרִים וְלֹא לְכַלּוֹת הַזְּמַן בְּמַה שֶּׁלֹּא יָבִיא אֶל תּוֹעֶלֶת. וְלָזֶה כְּשֶׁנְּפָרֵשׁ, לֹא נְפָרֵשׁ אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְפֵרוּשׁ, וּבַשִּׁעוּר שֶׁיּוּבַן לְבַד. וּכְשֶׁנְּחַבֵּר, לֹא נְחַבֵּר רַק קִצּוּר הָעִנְיָנִים.
וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי, שֶׁהַהַאֲרָכָה אָמְנָם תִּהְיֶה* בְּצִיּוּר* עִנְיָן נֶעֱלָם עַד שֶׁיִּשְׁלַם צִיּוּרוֹ, אוֹ שֶׁהֵבִיא רְאָיָה עַל אֲמִתּוּתוֹ, וְזֶה צָרִיךְ אֵלָיו בִּשְׁלֹשָׁה מִינֵי הַחָכְמוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלִּמוּדִי, וְהַטִּבְעִי, וְהָאֱלֹהִי. כִּי הַרְבֵּה פְּעָמִים יֵעָלֵם בָּהֶם עִנְיָן, וְיִרְחַק צִיּוּרוֹ, עַד שֶׁיְּפֹרְשׁוּ גְּדָרָיו פֵּרוּשׁ מַסְפִּיק, וּפְעָמִים יִצְטָרֵךְ הָעִנְיָן הַמְצֻיָּר אֶל רְאָיוֹת רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְאַמֵּת מַה שֶּׁיְּבֻקַּשׁ אֲמִתּוּתוֹ.
אָמְנָם דִּבְרֵי הַמּוֹפְתִים* לֹא יֵעָלֵם צִיּוּר* מַה שֶּׁיִּזְכֹּר מֵהֶם וְלֹא יִכְבַּד, וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁכְּבָר בָּא אוֹ שֶׁיָּעַד בּוֹאוֹ, אֲבָל יִרְאוּם בַּחוּשִׁים אוֹ יְקֻבַּל מִמִּי שֶׁכְּבָר רָאָם.
וּמִפְּנֵי זֶה נְפָרֵשׁ הָעוֹלָם הַבָּא וּנְבָאֲרֵהוּ, לְהֵעָלְמוֹ וְלִהְיוֹתוֹ עִנְיָן אֲשֶׁר בְּטֶבַע מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוֹמַר הִשָּׁאֵר הַנֶּפֶשׁ.
אין להאריך בענין תחיית המתים
אָמְנָם תְּחִיַּת הַמֵּתִים הוּא אֶחָד מֵהַמּוֹפְתִים, וּמְבֹאָר מְאֹד, שֶׁעִנְיָנוֹ מוּבָן וְאֵין שָׁם אֶלָּא לְהַאֲמִין בּוֹ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁבָּאַתְנוּ הַהַגָּדָה הָאֲמִתִּית. וְהוּא עִנְיָן יוֹצֵא חוּץ לְטֶבַע הַמְּצִיאוּת, וְאֵין רְאָיָה עָלָיו מִצַּד הָעִיּוּן. וְאָמְנָם יִנְהַג מִנְהַג הַנִּפְלָאוֹת כֻּלָּם וִיקֻבַּל אֵין שָׁם זוּלַת* זֶה. וּמֶה הָיָה לָנוּ אֶפְשָׁר לוֹמַר בּוֹ אוֹ לְהַאֲרִיךְ? הֲתַחְשֹׁב שֶׁהַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵצֶל אֵלּוּ, שֶׁאֶדְרֹשׁ בְּחִבּוּרֵי הַדְּרָשׁוֹת בָּאוּ בְּזֶה הָעִנְיָן וְהַהַגָּדוֹת הָהֵם, וְזֶה יוֹתֵר רָאוּי לְזוּלָתֵנוּ כְּפִי כַּוָּנַת מַה שֶּׁיְּחַבֵּר בּוֹ. אַתֶּם עֲדַת הַמְעַיְּנִים בְּחִבּוּרֵינוּ כְּבָר יְדַעְתֶּם שֶׁאֲנִי לְעוֹלָם נוֹטֶה לְחַסֵּר הַמַּחֲלֹקֶת וְהַוִּכּוּחִים, וְלוּ הָיָה אֶפְשָׁר לִי לָשִׁית הַתַּלְמוּד כֻּלּוֹ בְּפֶרֶק אֶחָד, לֹא הָיִיתִי מֵשִׂים אוֹתוֹ בִּשְׁנַיִם, וְאֵיךְ יְבֻקַּשׁ מִמֶּנִּי זִכְרוֹן הַדְּרָשׁוֹת וְהַהַגָּדוֹת, וְהֵם נִמְצָאוֹת בִּמְקוֹמוֹתָם, וְיִקָּרֵא שָׁם, וּמַה תּוֹעֶלֶת לְכָפְלָם וְנֹאמַר שֶׁאֲנַחְנוּ חִבַּרְנוּ?
___________________________________
וְהֵבִיא אֶל זֶה – סיבת הדבר שהרמב"ם בספריו קיצר בעניין תחיית המתים. שֶׁהַהַאֲרָכָה אָמְנָם תִּהְיֶה – אריכות דברים תהיה נצרכת. בְּצִיּוּר – בהבנת. הַמּוֹפְתִים – הניסים. לֹא יֵעָלֵם צִיּוּר – אין קושי להבחין בהם. אֵין שָׁם זוּלַת – אין עוד מה להוסיף בביאור הדבר.
ביאורים
בתחילת המאמר הסביר הרמב"ם את הסיבה שבגינה טעו האנשים בדבריו על 'תחיית המתים', והיא שבחיבוריו התמקד יותר ב'עולם הבא' ולא האריך בעניין תחיית המתים, אף שהזכיר שם שהיא יסוד חשוב בתורה. הרמב"ם הסביר שהוא עשה זאת כיוון שראה שההמון מתעסק יותר בתחיית המתים ולא בעולם הבא, ולכן הוסיף דווקא לו ביאור. כעת הרמב"ם מוסיף ונותן עוד שתי סיבות מדוע עשה זאת:
הסיבה הראשונה היא שהרמב"ם עשה את חיבורו כמה שיותר מדויק ומתומצת. וכאשר דבר מסוים הוסבר, אין ערך לאריכות ולריבוי המלל, אם אינם מוסיפים עוד ביאור על הנכתב.
הסיבה השנייה היא שאריכות בהחלט נצרכת, אך ורק כאשר מנסים להסביר איזה מושג בלתי מובן. אריכות כזו נצרכת בעיקר בשלושה סוגי חכמות: חכמות החשבון למיניהן, חכמות הטבע והחכמות האלוהיות, דהיינו ההשכלה במציאות ה', אחדותו וכדומה. לעומת החכמות האלו, בענייני ניסים אין מה להוכיח או להסביר. והניסים שכבר היו, הם ברורים אצל מי שראה אותם, או קיבל מסורת עליהם ממי שראה.
כזה הוא ההבדל בין העולם הבא לתחיית המתים. העולם הבא הוא מושג שאינו ברור דיו. מה קורה לנפש, האם ומדוע אין גוף, ועוד שאלות דומות לאלה. מושג עלום כזה יש לבאר ולהסביר היטב.
תחיית המתים, לעומת זאת, היא מופת ונס שעניינם מובן – הנפש תשוב אל הגוף. אין מה להסביר בזה, אלא רק להמתין לבואה. הרוצה להרחיב בעניינה של תחיית המתים, יכול להביא עוד מדרשים ודברי אגדה בזה, ולהרחיב היריעה, אך אין הוא מוסיף ביאור על עניינה. הרמב"ם כתב כאן את שיטתו בחיבור ספרים: הוא אינו מביא את המחלוקות הנוגעות לנושאים שעליהם הוא כותב, אלא את פסק ההלכה בלבד. כל זאת למען יוכל הלומד ללמוד בדרך קצרה וברורה.
הרחבות
ריבוי מחלוקות
כְּבָר יְדַעְתֶּם שֶׁאֲנִי לְעוֹלָם נוֹטֶה לְחַסֵּר הַמַּחֲלֹקֶת וְהַוִּכּוּחִים, וְלוּ הָיָה אֶפְשָׁר לִי לָשִׁית הַתַּלְמוּד כֻּלּוֹ בְּפֶרֶק אֶחָד, לֹא הָיִיתִי מֵשִׂים אוֹתוֹ בִּשְׁנַיִם. לעומת הרמב"ם, שסובר שיש לקצר בדברים, הראב"ד סובר שיש לציין מקורות: "כי הם (– רבותינו הקדמונים) הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו" [השגות להקדמה למשנה תורה].
כך סבר גם המאירי , שזו הדרך המרכזית בלימוד תורה: ו"זאת היא השטה אשר תפשנו... לבאר הסוגיא בשלמות ובלא שום חסרון ולהאריך בה באריכות כל מה שנאמר בה ולברור אח"כ דרך פסק מה שראוי לברור ממנה..." [הקדמה לבית הבחירה].
לגבי ריבוי מחלוקות אפשר למצוא בדברי המאירי טענה המחזקת את שיטת הרמב"ם שלא להביא מחלוקות: "ולעולם יהיה אחד ממונה על כלם. שיהו כולם נשמעין לו, כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה". [סנהדרין ח. ד"ה כתוב]
הרב קוק על דברי חז"ל, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מסביר שדווקא ריבוי המחלוקות טוב יותר: "כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום... שיתראו כל הצדדים וכל השיטות" [עולת ראיה עמ' של]. נראה שיש צורך בכל גישה – בצד המעשי-פרקטי יש צורך בפסיקה אחת ובדרך ברורה שתנחה את ההתנהלות של הציבור. לעומת זאת, בצד הלימודי-רוחני, יש צורך דווקא בריבוי דעות ושיטות שיחשפו את עושרו של העולם רוחני.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
