ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- כי תשא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
מספרת לנו הגמרא (נדרים מט), על רבי יהודה בר אלעאי שהיה אדם שמח ובעל הארת פנים מיוחדת. היה צדוקי אחד שהתפלא על כך וחשב שרבי יהודה אוכל ושותה טוב או מרוויח את פרנסתו בקלות יתירה, אך דבר זה היה ההיפך ממנהגו של רבי יהודה. ומסבירה הגמרא, שהיופי הזה בא בעקבות העובדה שרבי יהודה היה שומר על ניקיון וטהרה פנימית, בשילוב עם לימוד וחכמה. ותופעה זו לא חדשה היא, שכן כבר נאמר: "חָכְמַת אָדָם – תָּאִיר פָּנָיו".
היופי תופס מקום חשוב גם בהלכה. אם נעיין ב"שולחן ערוך", נראה כי חלק מחיובי הבעל לאשתו הם התכשיטים שהוא חייב לתת לה: "ומחייבים אותו ליתן לה תכשיטים, כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושׂרק" שהם מיני איפור שמטרתם יופי (שו"ע אה"ז עג, ג). אישה שנדרה שלא להתקשט לבעלה – "יוציא וייתן כתובתה" (שם עד). ואם קידש אדם אישה על מנת שלא תתקשט – אינה מקודשת (שם לט).
איך כל זה מתקשר לפרשה שלנו? בפרשתנו מתוארת עשיית הכיור, שהיה מורכב מהמראות הצובאות, וידוע מאמר חז"ל כי אותן מראות היו המראות של נשות ישראל שהיו מתקשטות מולן, ובבוא הזמן תרמו אותן לעשיית הכיור. ונשאלת השאלה, אם המראה החיצוני כל כך חשוב אצל הנשים, איך הן יכולות למסור את מראותיהן שמולן הן מתקשטות? הרי בלעדיהן הן לא יכולות להתקשט!
קשה הדבר במיוחד לפי פירוש האבן-עזרא (שמות לח ח) שאומר, כי נכון הדבר שמשפט כל הנשים להתייפות על-ידי שמסתכלות במראות של נחושת או זכוכית בכל בוקר ובוקר כדי להתנאות, אך אף על פי כן היו נשים בישראל שהיו עובדות ה' וסרו מתאוות העולם הזה ונדבו למשכן את מראותיהן, שכן לא היה להן עוד צורך להתייפות.
ולמה נקראו "מראות הצובאות"? – אומר האבן-עזרא, שהיו אותן נשים באות מדי יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע את דברי המצוות, ומכיוון שהן היו נשים רבות – היו צובאות על פתח אוהל מועד. ומה שקשה הוא, שלפי האבן-עזרא – הנשים הללו הפסיקו להתייפות בכלל, ואפילו שעשו כן משום שהקדישו את עצמן לתפילה ולמשכן, יכולים היו הבעלים שלהן לתבוע אותן על הפרת תנאי הכתובה! ומשתמע שעלולות היו להתגנות בפני הבעלים שלהן. ובכלל, האם היה מותר להן לעשות כך?
אך לפי הסיפור על רבי יהודה בר-אלעאי, הכול מובן. הנשים הללו היו קשורות למשכן. כל כך קשורות אליו, עד כדי כך שהיו מוכנות לצבוא על פתחו בכל יום, לחכות בתור ולהמתין בסבלנות לרגע שבו יוכלו להיכנס אליו כדי להתפלל ולשמוע את דבר המצוות. נשים שמתמסרות לקדושה באופן כזה, בוודאי שאור המשכן דבֵק בהן. אור המנורה היה מאיר על פניהן, ועל כן הן היו מאירות פנים ביותר. הן לא היו צריכות את היופי החיצוני. יופיין הפנימי היה חזק יותר מכל קרמים, משחות, צבעי פנים ואיפור למיניהם. עד כה הן השתמשו במראה שתפקידה להראות לאישה איך היא נראית מבחוץ, אך מי שיש לה יופי פנימי שנובע מקדושה – אינה צריכה להשתמש במראה עוד. מי שיש לה יופי פנימי כזה קדוש – לא יכולה להתגנות על בעלה.
הגמרא מספרת על נשות ארץ ישראל שלא היו מתאפרות, וכשהיו רוצים לשבח אותן בחתונה לא שרו: "כלה נאה וחסודה", אלא: "לָא כְּחָל וְלָא שְׂרָק וְלָא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן". ללא "כְּחָל" לעיניים וללא "שְׂרָק" הצובע בוורד את הלחיים. גם ללא כל איפור יכולה האישה להעלות חן. "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד. גיטין נח).
התיאור הזה של חז"ל, מזכיר את יופייה של שרה אמנו שהיה מתחדש אצלה גם כשהייתה בת מאה-ועשרים-ושבע. יופי שנובע מקדושה, מהשראת שכינה. יופי שלא הקדישו לו תשומת לב חיצונית, רק ברגע שהיה חשש להיזק. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה – וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ". ומכאן יכולים אנו להבין טוב יותר את דברי חז"ל: "עשרה קבים חכמה ירדו לעולם – תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט). ויהי רצון שנזכה לראות יופי זה במהרה בימינו, אמן.
"לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם"
יכול אדם לכפור ולומר: לא נצטווינו על השבת אלא במדבר, ועל כן עלינו להימנע דווקא ממלאכות שהיו עושים במדבר, כהבערת אש מאבנים וכדומה; אבל מלאכות חדשות שלא היו בזמנם – מותר לעשותן בשבת. כנגד תפיסה זו אמרה התורה: "לדורותם", ללמדנו שאיסור הבערת האש שקיבל משה רבינו בהר סיני כולל את כל שימושי האש, ואפילו אם ביום מן הימים ימציאו אופן כזה של הדלקת אש, שאדם ידבר ועל ידי דיבורו יידלק החשמל – גם זה אסור. כל המלאכות והחידושים בכלל "לדורותם" הם.
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים"
ידוע שכל מקום שכתוב: "זה" היינו מורה באצבע, כמו שמצינו לגבי קידוש החודש, שאמר לו הקב"ה למרע"ה (י"ב, א'): "החודש הזה לכם ראש חודשים", וכן (כ"ה, מ'): "וזה מעשה המנורה" – מלמד שהראהו הקב"ה את המנורה, כיון שהתקשה בהבנת הדברים. כך גם לגבי מחצית השקל אמר הקב"ה למשה (ל', י"ג): "זה יתנו".
אפשר לבאר בדרך רמז, על לשון הפסוק: "זה יתנו כל העובר" וכו', שאם יש לאדם כסף מזומן, נחשב הדבר בגדר "זה", שאז גופן של המעות מצויים אצלו ויכול לתת אותם לצדקה. אבל אם אין לו כעת כסף מזומן לתת – לא ידור לצדקה.
על דרך זה תבואר הלשון: "זה" המובאת בפסוק אחר (דברים ט"ו, י'): "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך". כלומר הדרך הטובה ליתן צדקה היא כאשר הוא בבחינת "זה", דהיינו כסף בעין. אופן זה עדיף על נתינת צ'קים לעניים, משום שבצ'ק אין לעני אפשרות לקנות אוכל למחייתו מיד.
גם כאשר הוא מפקיד את הצ'ק בבנק, פעמים ששואלים אותו שאלות מיותרות ומביכות. לכן הטוב ביותר הוא לתת לעניים כסף במזומן, וזהו שכתוב: "זה יתנו" – מזומן דווקא.
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים"
אנו מתפללים בתפילת ערבית: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". אחד הפירושים הוא, שאם אדם רואה שיש לו חשק גדול לעבור עבירה והוא נדחף לעשותה, סימן שהיצר הרע שותף לה ודוחפו לעבור את העבירה בשתי ידיו. זהו השטן שמאחרינו, שדוחף אותנו לעבור עבירה.
על זה אמר הכתוב: "וישכימו ממחרת" – הדגישה לנו התורה שהשכימו בקלות לחטא. בזה הם נכשלו, כי היה עליהם להבין מכך שהשכימו לקום מוקדם מן הרגיל שהשטן הוא שדוחף אותם לחטוא; אך הם לא הרגישו בכך.
מנוחת השבת - התעלות
יש אנשים הטועים ורואים במנוחת השבת 'פסק זמן' ואגירת כוחות לימות השבוע הבאים, ואין הדבר נכון, אלא מטרת מנוחת השבת - למען התעלות והתקדשות ולא למטרת אגירת כוחות, אלא "כי קודש היא לכם". מובא במדרש, שמשה רבנו יע לפרעה לתקן לישראל יום אחד למנוחה, ו'ניצל' זאת לתת להם את יום השבת - וז"ל המדרש )שר פרשה א כח(: "וירא בסבלותם - ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים - אמר לו )פרעה למשה( לך ועשה להן כמו שתאמר - הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח", ועל זה אנו אומרים 'ישמח משה במתנת חלקו'. ראה הקב"ה שעם ישראל לא מרגישים בקדושתה של השבת, אלא נחו בו כדי לאגור כוחות להמשך עבודת הפרך שהוטלה עליהם, על כן אמר לו למשה ַאךְ אֶ ת שַ בְ תֹּתַ י תִ שְ מֹּרּו כִ י אֹות הִ וא בֵּ ינִ י ּובֵּ ינֵּיכֶ ם לְ דֹּרֹּתֵּ יכֶ ם לָ דַ עַ ת כִּ י אֲ נִּ י ה' מְ קַ דִּ שְ כֶ ם, כלומר, אין מטרת השבת מנוחה כדי לאגור כחות לימות השבוע, אלא מטרתה התעלות והתקדשות מאת ה' )ועיין אור החיים על הפסוק ושמרו בני ישראל שכותב וז"ל: "לעשות את השבת – לשלול הכוונה בחפ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג, אלא לצד עשות מצות השבת ולא לתכלית המורגשות"(
קדושתה מכניסתה ועד יציאתה
התורה מדגישה שקדושת השבת צריכה להיות מכניסתה ועד יציאתה ממש, וזהו שכתוב: 'ּובַ יֹום הַ שְ בִ יעִ י שַ בַ ת שַ בָּ תֹון קֹּדֶ ש לה'. בעניין זמן כניסת השבת ישנם הבדלים ממקום למקום, כי יש מקומות שהשקיעה מוקדמת יותר ממקומות אחרים, וביותר יש הבדלים בין יבשות שונות, וכשבאר ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין יום חול. בדבר זה יש הרבה נפ"מ להלכה, ומרן 'בן איש חי' נשאל בדבר הזה )עיין 'סוד ישרים' ח"א סימן ה'. ומשם תראה גדולתו של מרן בא"ח שמתוך דרשות לומדים הלכות חובקות עולם ממש(. נפקא מינה יש בעניין זה למי שהיה בטבריא תחתית וקיבל שבת בגלל שראה שקיעה, ועלה לטבריא עילית ורואה שטרם שקעה השמש )גם בירושלים יש הבדל בזמן השקיעה בין שכונת מחנה יהודה לבין שכונת 'נחלת שבעה' וכדומה(, האם כבר אסור במלאכה כיון שבמקום שהיה בתחילה שקעה השמש, או שמא אזלינן בתר המקום שהגיע לשם. ועל כן, הנהיגו בירושלים שבתי השכונות בנויים על הרים וגבעות ומישור, ואין שעת השקיעה שוה בכולם, להקדים כניסת השבת מוקדם כארבעים דקות לפני השקיעה, ובכל האר 52 – 03 דקות.
חלוקא דרבנן
סיפר הרב על הרב בן-ציון פרדס ע"ה, שבא אליו עשיר אחד, הבטיחו ואמר לו: אם יתפלל החכם תפילת שמונה-עשרה ללא כל מחשבה זרה, אזי אתן לו גלימה במתנה. לאחר התפילה שאל העשיר את חכם פרדס: נו, איך הייתה התפילה? ענה לו: לא מגיע לי! למה? שאל העשיר, והשיב לו החכם: ב"אלוקי נצור" התחלתי לחשוב איזו גלימה אבקש, לימות החול או לשבת, וזו מחשבה זרה ולכן לא מגיע לי. אמר לו אותו עשיר: ועד "אלוקי נצור" היית מרוכז רק בתפילה? ענה לו: כן! אמר לו העשיר: אם כך, מגיעות לך שתי גלימות, גם לשבת וגם לחול.
פעמים רבות היה הרב בשיעוריו שואל איך אנו אומרים אחרי תפילת העמידה "יהיו לרצון אמרי פי", שזה עוד מובן, אבל ההמשך "והגיון לבי לפניך", איך אחרי שאדם בתפילתו חשב על הבורסה ועל מחנה-יהודה, יש לו העזות לומר שיעלה הגיון לבו לרצון לפני ה'? הסביר הרב, שב"הגיון לבי" הכוונה למודעא וגילוי דעת של הבן איש חי שאומרים לפני התפילה, בה מבארים שכל רצוננו וחפצנו לעבודתו יתברך בלב שלם ובנפש חפצה, ומבטלים בביטול גמור את כל המחשבות האחרות. על זה אומרים שיהא אותו הגיון לבי לפניך! ולכן טוב שיאמר את הבקשה הנזכרת מדי פעם.
אמר הצדיק הנסתר רבי יצחק לוי: אם היו לנו עיניים לראות, היינו רואים בשעת תפילתו של הרב עמוד אש להבה מעל ראשו עד לשמים.
בני בכורי ישראל
סיפר הרב, שפעם ישב אצלו רב נכבד, ותוך כדי שיחה עמו נכנס בנו של הרב ושאל את הרב: האם אתה רוצה לשתות? אותו רב נזף וגער בבנו של הרב, איך הוא מעז לפנות ככה לרב אליהו בלשון "אתה", מה זה, חוצפה כזאת! הרב מייד הרגיעו שמדובר בבנו ולא באדם זר. ואמר הרב, שהבין אז כמה הקב"ה מחבב אותנו, עם ישראל, שאנו בניו אהוביו, ונתן לנו לפנות אליו בלשון "אתה" – ברוך אתה ה'!
כתב הרב בהקדמה לסידורו "קול אליהו", אחרי שפירט את חסד ה' עלינו שנתן לנו מאהבתו להתפלל לפניו בלשון נוכח: "כאשר אדם חושב על דברים אלו, מיד הוא מתמלא אהבה אל ה' ומתעורר לומר את התפילה כדבעי".
זכאה מאן דעייל ונפיק כדקא חזי
סיפר הרב פעמים רבות על הרב גאגין ע"ה, שהיה גם ראש ישיבת המקובלים "בית-אל" וגם הראשל"צ ראב"ד בירושלים (לפני למעלה ממאה-חמישים שנה), ששאלו אותו איך יכול הוא לישב כל היום בבית הדין, לשמוע את כל סיפורי המריבות ואבן העזר ואחר כך להיכנס לקהל החסידים לרזין דאורייתא. אמר להם הרב גאגין, שברגע שהוא עומד על מפתן מדרש "בית-אל" ומנשק את המזוזה, מייד הוא שוכח הכול ונכנס לעולם שכולו טוב ברזין דאורייתא. וודאי אין לשער ולתאר כמה נכון הדבר על מו"ר, שברגע אחד עוסק בסכסוכי בני-אדם ובשאלות קטנות, ובכהרף עין צופה ברוח קודשו ופועל ישועות ומתמלא אימת הבורא, וחוזר לעסוק בענייני הציבור קטון וגדול.
אז תתענג על ה'
שבת אחרת ששהה הרב בחו"ל, כל מאכלו בשלושת הסעודות היה חלה עם אבטיח או חלה עם מלון. כששאלוהו האם אינו גורע בכך ממצוות עונג שבת השיב להם הרב, שאין להם מושג כמה עונג שבת יש לו מאכילה זו, שעושה אותה בגלל חומרת ההלכה על עצמו ולא סתם מחוסר סיבה. אין לך עונג שבת גדול מזה.
ותורתך בתוך מעי
סיפר הרב, שפעם הגיע אליו תלמיד חכם אחד, ובמהלך שיחתם בדברי תורה, תיאר לו הרב ממה מכינים את חומר הג'לטין, שיש בו עצמות יבשות של בעלי-חיים טמאים, ויש בדבר ספק איסור חמור. כשגמר הרב לדבר עמו בנושא זה, קם אותו תלמיד חכם, הלך לנוחיות, והרב שמע שהוא מקיא. כשחזר שאל אותו הרב מה קרה, והשיב ואמר: כשהרב הסביר לי את החומרה שבדבר, נזכרתי שאכלתי בבוקר מאכל עם ג'לטין והרגשתי מזה רע והלכתי להקיא. אמר על כך הרב: בא וראה מעלת תלמיד חכם, אם אכל ספק איסור מרגיש הוא מזה כל כך רע עד שמקיא
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס אילנה בת אסתר עזיז בן גוהר נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה איתי אהרון בן אילנה מרדכי חי בן ברכה יהודית ידדיה בן טובה פנינה בת שולמית יהודה יצחק בן איריס יהונתן בן מלכה רוני תחיה בת טובה ינון דוד בן טובה גיטל אורנית בת רבקה שלום בן טאוס
לע"נ רחל בת טאוס – י' אדר א תשע"ו
שבת שלום
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איסור בשר וחלב
עבודת ה' לחופש
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה ללמוד גמרא?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
