ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המגביה יד על חברו

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים חמדת האנציקלופדיה התלמודית Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ז

המגביה יד על חברו


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

המגביה יד על חברו
"ואמר לרשע: למה תכה רעך!" מכאן למדו חז"ל, שהמגביה יד על חברו נקרא רשע - "תכה" בעתיד, ולא 'הכית'. איסור חובל בחברו הוא מדאורייתא, שנאמר "פן יוסיף להכותו" (דבר' כה ,ג), וככל איסור אף הוא לוקה, אלא אם כן מתחייב בתשלומים. משום כך אם הנזק הוא פחות משוה פרוטה - לוקה. לפי זה, גם אם הגביה יד על חברו, פעולה שבדרך כלל אין בה נזק ממוני, חייב מלקות. מדוע אם כן הסתפקו חז"ל בכינויו בשם 'רשע'?
אפשר שהלימוד מהפסוק בפרשתנו אינו אלא אסמכתא, ואיסור הגבהת היד על חברו הוא מדרבנן. ובכל זאת, למרות שמגביה היד עבר רק איסור דרבנן, בכל זאת נקרא הוא רשע, ופסול לעדות ולשבועה. אולם יתכן שכינויו כ'רשע' אינו נוגע לפסולו לעדות, אלא יש בו רק היתר לכנות אדם זה בשם 'רשע', כפי שעשה משה רבנו.
ועוד נפקותא יש בתואר המפוקפק 'רשע' שזכה בו מגביה היד - המאויים רשאי לקבול עליו בפני השלטונות, גם אם הם גויים, ואין הוא נחשב ל'מוסר'. כמו כן יתכן שרשאי הוא להשיב מלחמה השערה - אין הכוונה להחזרת מכות, שהרי הוא טרם הוכה, אלא בכינויים שידביק למאיים, כגון: ממזר, למרות שהנזק שייגרם עכשיו למאיים עלול להיות רב ביותר, אפילו יותר מהמכה שטרם הונחתה.
ע"פ הערך חובל בכרך יב

חשד
"החושד בכשרים לוקה בגופו" – כך למדנו בפרשתנו מידו המצורעת של משה רבנו בעקבות אמירתו "והן לא יאמינו לי". ליקוי זה בגופו של החושד הוא סיבה יפה לכך שיזהר אדם לבל ייחשד בעבירה, "והייתם נקיים מה' ומישראל". מפליאים אפוא שני סיפורים על ר' יהושע, שנראה מהם שגם חשד באחרים וגם לא נזהר שמא ייחשד.
הסיפור האחד מצוי במס' דרך-ארץ רבה. אל ר' יהושע הגיע אדם, והוא אירח אותו כדבעי. שיכן אותו בעליית גגו, אך נטל את הסולם מתחתיו. האורח קם בחצי הלילה, עטף את כליו של ר' יהושע בטליתו, ופנה לרדת מהעלייה. בבוקר מצאו ר' יהושע כשהוא נפול, ומפרקתו שבורה. מסקנתו של ר' יהושע היתה: "לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים". רגע! ומה עם "החושד בכשרים"?! לקושייתנו זו שני תירוצים אפשריים: או שבכל ראוי לחשוד, אלא אם כן אנו מכירים אותו, כגון משה בעם ישראל או זקני הסנהדרין בכהן הגדול, שאז ראוי היה שלא לחשוד. אפשרות שניה: אין לחשוד אלא במי שהתנהגותו בין כה וכה חשודה, ואותו אורח אצל ר' יהושע, כבר "מאמש היינו זהירים בך" אומר לו ר' יהושע.
הסיפור השני מצוי במס' שבת קכז,ב: פעם הוצרך ר' יהושע לדבר עם מטרוניתא אחת ברומי. הלך אליה עם תלמידיו, אך לפני שנכנס אליה חלץ את תפיליו, נסגר עמה מאחורי דלת, וכשיצא – טבל. לאחר מכן שאל את תלמידיו "במה חשדתוני", והם ענו לו שלא חשדו בו, כיון שדנו אותו לכף זכות, ולכל מעשה היה הסבר מניח את הדעת. והשאלה היא: כיצד מלכתחילה הביא עצמו לידי חשד? ואולי הוא ידע מראש שתלמידיו לא יחשדוהו, כיון שחינך אותם כראוי.
ע"פ הערך חשד בכרך יז


רפואה והלכה

כאב ויסורים

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ד, ערך יסורים, טורים 1 – 50

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו [שמות ג ז]

פרשנות המקרא
רש"י: כי ידעתי את מכאביו - כמו (לעיל ב כה) וידע אלהים, כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם.
אבן עזרא (הפירוש הארוך): והמכאובים שיש בלבו אני ידעתי.
אור החיים: 'ידעתי את מכאוביו' לומר הגם שעדיין לא צעקו אני יודע ונותן לב על מכאוביו של עמי ונחלתי, גם בזה גילה עוצם אהבתו עם ישראל כרחם אב רחמן וגו'.
רש"ר הירש: 'כי ידעתי את מכאביו' - מייסורי לבו של כל אחד ואחד - לא התעלמתי. כל מכה, כל כאב וכל מרירות - כאילו בי נגעו.

* * *

השורש 'יסר' במקרא פירושו עונש [1], ופירושו תוכחה ומוסר [2]. ואולי הוא מלשון הסרה [3], והכוונה שעל ידי העונש והתוכחה יסור ממנו החטא; או שהוא מלשון אסר = קשר, שנקשר אליו הסבל.
יסורים כוללים כאב, סבל, סיגוף, עינוי, וצער.
כאב הוא מיחוש גופני והתחושה הסובייקטיבית המצערת של מחלה או פצע [4].
סבל מקורו בנשיאת משא כבד [5], והושאל לנשיאת מכאוב [6]. הסבל הוא תחושת אובדן של דבר חשוב לאדם _ בין בגופו, בין בזולתו, בין בממונו וכיו"ב, ותחושת איום על השלימות הגופנית והנפשית, והוא מתבטא בעיקר בתגובה נפשית.
סיגוף הוא לשון ארמית לעינוי ברעב, או לעמידה בקיץ בחמה ובחורף בצינה [7].
עינוי משמעותו לשאת סבל ויסורים [8], והוא מתייחס בעיקר לסבל הכרוך בצום [9], ומכאן המושג תענית, וכן הונח במיוחד לפגיעה גופנית-מינית באשה [10].
צער הוא התחושה הנפשית של סבל וכאב, והוא ביטוי תלמודי שלא נמצא במובן זה במקרא.
מיחוש הוא תחושת אי-נוחות גופנית בדרגה קלה, כנראה משורש של 'חוש', היינו תחושה, או אולי משורש 'חשש', היינו תחושת אי נוחות שכשלעצמה איננה חמורה, אך מעוררת חששות לבעיה יותר רצינית. אף ביטוי תלמודי זה לא נמצא במקרא [11].
מרד או דיצא הוא בלשון חז"ל כאב נוקב וחזק [12].

גישה מחשבתית ביהדות
אחת החידות הסתומות, שהיהדות התלבטה בהן משחר קיומה, הוא ענין הסבל בעולם. הנביאים וחכמי ישראל בכל הדורות התלבטו בעצם השאלה הזו, וביותר בשאלת אי-הצדק של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו' [13]. מצינו במקרא ובחז"ל ניסוחים שונים לשאלה זו, ויש מי שכתב, ששאלת הגמרא על צדיק ורע לו רשע וטוב לו היא יותר עמוקה וחזקה משאלת החכמים והנביאים אשר שאלו על עניין זה [14].
להלן מספר דוגמאות על ניסוח השאלה העמוקה הזו במקרא: 'מדוע דרך רשעים צלחה' [15]; 'כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל' [16]; 'הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל' [17]; 'את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אבד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו' [18]; 'אשר יש צדיקים, אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים, שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים, אמרתי שגם זה הבל' [19]; ועל כולם כל ספר איוב, שמוקדש לשאלה זו [20].
ואף בחז"ל מצינו ניסוחים שונים לבעיה זו: אין בידנו לא משלוות הרשעים, ואף לא מיסורי הצדיקים [21], שאין הדבר ידוע לנו, מדוע דרך רשעים צלחה, ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורים [22].
על שאלה זו כתב אחד הראשונים: "שהוא דבר מכאיב את הלבבות, ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא היראות בעולם משפט מעוקל, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו, זה שורש המרי בכל המורדים, מכל אומה ולשון" [23]. יש מי שכתב, שעיקר הקושי הוא מדוע צדיק ורע לו, אבל רשע וטוב לו, הוא מחסד הקב"ה בעולמו [24].
הרבה הסברים נאמרו כדי לתרץ קושיא עתיקת יומין זו, וקרוב לוודאי שכולם נכונים באופן חלקי בהתאם לתנאים, לאישים ולזמנים המשתנים, אבל אין בהם משום הבנה מהותית כוללת לפי השגת השכל האנושי.
מצינו מחלוקת עקרונית, אם יש יסורים בלא עוון, אם לאו [25]. מחלוקת זו נמשכת גם בין הראשונים - יש הסבורים למסקנה, שאין יסורים בלא עוון [26]; ויש הסבורים למסקנה, שיש יסורים בלא עוון [27].
לשיטת הסוברים שאין יסורים בלא עוון, הרי שהיסורים הם עונש ישיר על החטא; לשיטת הסוברים, שיש יסורים בלא עוון, הרי שהיסורים הם יסורים של אהבה [28].
בגדר יסורים של אהבה נאמרו דעות אחדות: אלו הם יסורין של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה, ואין בהם ביטול תפילה [28], אבל יסורין שהן באים על האדם, ומבטלין אותו מדברי תורה, יסורין של תוכחת הם [29]; יש מי שכתב, שיסורים של אהבה הם יסורים שהאדם יכול לשלוט בהם, ואין הם מושלים בו [30]; יש מי שכתב, שהקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עוון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו [31]; יש מי שכתב, שיסורים של אהבה גם הם באים על חטא וכפרה, ומאהבה היינו אהבת הקב"ה לתת שכרו משלם לצדיקים בעולם הבא, ולכן מענישם בעולם הזה על מיעוט עוונות של שגגה והעלם דבר, או חטאת אבותם לכפרם ולמחוק החטא, להתכפר ביסורים, כדי להיותם נקיים לעולם הבא, אבל מכל מקום אפילו יסורין אלו לכפרה ולמירוק חטא הן באים [32]; יש מי שכתב, שנקראו יסורין של אהבה, מפני שהקב"ה אוהבו ורוצה לקרבו אליו, שמצד צדקתו ראוי למעלה עליונה, ומצד החסרון הדבק בחומר המונעו מזה מביא הקב"ה עליו יסורין, כדי למרק הנפש, ולסלק החומר שלו, ולזככו ולטהר הפחיתות שבגוף, כדי להביאו אל המעלה העליונה [33]; יש מי שכתב, שתכלית היסורים של אהבה אינם כי אם לזכך את האדם, ולרומם את ערכו הרוחני, ולכן צריכים שלא יהיו בחומרה רבה מידי, אלא במידה כזו שירגיש בהם כפי ערכם ומטרתם, אבל אם הם באים בחומרה רבה יותר, שההפסד גדול מההרגש, הרי הם טובים לכפרה על עוון, אבל אינם יסורין של אהבה [34]. אכן יש מי שכתב, שלפי דעת מקצת החכמים שיש יסורים של אהבה, אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם, אבל הם באים רק להרבות גמולו וכו', ואין פסוק בתורה לעניין זה [35].
אכן, לשתי השיטות עדיין יש צורך בהסבר מהותם ותכליתם של היסורים, עיתויים, חומרתם, ואופיים, ונאמרו על כך דעות שונות, והסברים שונים:
• היסורים הם עונש וכפרה על חטא. בפשטות ניתן לראות ביסורים חלק מהמציאות האנושית מאז חטאו של אדם הראשון, ועונש שנגזר על המין האנושי [36], שאין לך אדם בלא יסורים [37]. רבים מפסוקי התורה מורים על כך, שיסורים באים כעונש על חטאים, כגון 'והיה אם שכח תשכח את ה' אלקיך וגו', כי אבד תאבדון' [38]; 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך וגו', ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך' [39]; 'על כי אין אלו-ה בקרבי מצאוני הרעות האלה' [40]; ועוד רבים. באופן מיוחד הדגישו חז"ל, שיסורים באים על ביטול תורה, וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין, ועוכרין אותו [41], ויש מי שכתב, שהוא-הדין בעוון ביטול מצוות עשה, שאינו מזרז לעשות אותן כראוי, אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן [42]. מצב נוסף שלפי חז"ל מביא ליסורים הוא מה שאמרו שכל המתלוצץ, יסורין באים עליו [43], שהחכמים היו מזהירים לתלמידיהם, שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי [44]. וביאור עניין זה, 'כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכוח הרהורי תשובה וכו', אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים' [45]. ויש מי שכתב, שלץ הוא המדבר דברים בטלים, ואינו נהנה מזה בגופו, ויודע שאין לו תועלת מזה כלל, וכשיראה שמחמדתו בא לידי יסורין, יעזוב דרכו הרעה [46]. הרעיון, שכל מצב של יסורים הוא עונש וכפרה על חטאים קודמים, אפילו כאשר מדובר בצדיקים, נמצא במענות שלושת הרעים של איוב _ אליפז התימני, בלדד השוחי, וצופר הנעמתי, שלדעתם אם צדיקים מתייסרים, הרי היסורים באים למרק את חטאיהם [47]. רעיון זה אף נמצא במאמרי חז"ל שונים, כגון כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא, אפילו על עבירה קלה שעשו, כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה, אפילו על עבירה קלה שעושין [48]; יסורין ממרקים כל עוונותיו של אדם [49]; היסורים באים על האדם על ידי שעושה דברים מכוערים, ודברים שאינם ראויים [50]; ישראל מתייסרים ביסורים גדולים על מעשיהם הרעים, ואינם אלא יסורים קלים לפי מעשיהם, ולא עוד אלא שהם מקבלים שכר על היסורים שלהם [51]; בדין חלוקי כפרה _ עבר על כריתות ועל מיתות בית-דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים, ויסורים ממרקים [52]; הצער בא מפני מעשים רעים [53]; מפני מה גרים בזמן הזה מעונים, ויסורים באים עליהם, מפני שלא קיימו שבע מצוות שקיבלו בני נוח [54]; עד שלא ברא הקב"ה את האדם, התקין לו את כל היסורים, שאם סרח, הרי רודה בהם [55]. ורעיון זה אף נמצא בדברי חכמי ישראל, כגון ואנחנו נאמין שכל אלו העניינים האנושים הם כפי הדין, והשם חלילה לו מעוול, לא יענוש אחד ממנו אלא המחוייב והראוי לעונש [56]; היסורים באים לכפר על חטאיו של אדם ולהעביר את עוונו [57]; ולא תינקה הנפש עדנה מן החולי, ולא נרצה עוונה, עד אשר ייווסר החוטא ביסורים והוכח במכאוב, ותקראנה אותו רעות וצרות [58]; היסורים הם פורענות ונקמה על עבירות שכבר קדמו [59]; ולא יקשה לך מדוע הרבה רשעים מגיעים להם, כי לפעמים הצדיק עושה עבירה אחת ונענש מיתה, והיפך זה, לפעמים הרשע עושה דבר טוב [60]; כי באמת כל היסורין, בין בגוף ובין בממון, הוא הכל כפרה על העוונות, כדי שלא יצטרך להתייסר לעתיד לבוא, ששם העונש הוא הרבה יותר גדול [61].
• היסורים הם אמצעי וצורך להתקרבות האדם להקב"ה, לחזרה בתשובה, ולאהבת השם. רעיון זה נמצא במקרא, כגון 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, ומתורתך תלמדנו' [62]; 'צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא' [63]; 'הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלו-ה' [64]. רעיון זה אף נמצא בחז"ל, כגון כל זמן שאדם שרוי בשלווה, אין מתכפר לו מעוונותיו כלום, ועל ידי היסורים הוא מתרצה למקום [65]; שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן _ תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא [66]; ישראל אין חוזרים למוטב אלא על ידי יסורין [67]; אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כל חולאים שאתה מביא עלי בשביל לאהבני לך [68]; אין יסורים באים על האדם אלא לטובתו, להוציא מידו כל מה שחטא ועשה [69]; צריך אדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שהיסורין באים עליו, למה? שהיסורין מושכין את האדם להקב"ה [70]; כשם שהקרבנות מרצים, כך יסורים מרצים, ולא עוד אלא שהיסורים מרצים יותר מן הקרבנות, מפני שהקרבנות בממון, והיסורים בגוף [71]; יסורין מקרבין את האדם תחת כנפי השכינה [72]; אברהם התחיל ביסורין, שאמר לקב"ה, אילולי נתת שלווה לדור המבול, לא היו מכעיסים ומורדים, אמר לו הקב"ה, ממך אני מתחיל, לפיכך נתייסר בבנו [73]. ורעיון זה אף נמצא בדברי חכמי ישראל, כגון הועיל הנסיון את איוב לקרבו אל אלקים [74]; היסורים באים להזכיר לאדם להשיבו מדרכיו הרעים [75]; כשיהיה לאדם אך טוב, זה ירדוף אותו, כי ברבות הטוב יבעט ביוצרו, ויקטין בטחונו אליו, כמו שנאמר 'וישמן ישרון ויבעט' [76], ואדרבה טוב לו לאדם שיהיה קצת יסורים בזה העולם, כי הם יקרבו אותו לעבודתו, ועל דרך זה הביאור 'צרות לבבי הרחיבו' [77], רצונו לומר, שמה שהיה לו צרות, היה לו להרחבת הלב בעבודתו יתברך שמו [78]; אם ישב אדם כל ימיו בשלווה, אין מתכפר לו מעוונותיו כלום, אבל יסורין ממרקים עוונותיו של אדם וכו', כי כן האיש הירא מעבירות שבידו, וצר לו מאד ומר ממוות על אשר פגם למעלה, יקל לו ויערב לו ויבוסם לו כל מיני יסורים, לתקן את אשר עיוות, ולטהר את אשר פגם באהבתו את קונו, ובעצם היסורים הם לטובת האדם, כי כל מה שנראה לאדם רעה, אלקים חשבה לטובה וכו', לרוב היסורים מועטים יחסית למה שבאמת מגיע לאדם על חטאיו [79]; הטבע קשה הוא מאד, ואם לא ירככו אותו ביסורים, לא ילמד דבר ולא ירגיש כלום, ואף כי בשכלו יראה וידע ויבין, בכל זאת לבו רחוק [80].
• היסורים הם אות לאהבת ה' לצדיקיו, תכלית עליונה של עובד ה', כפרה על בני ישראל. רעיון זה נמצא במקרא, כגון 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם [81]; 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח' [82]. רעיון זה אף נמצא בחז"ל, כגון בזמן שהצדיקים בדור, צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור [83]; התלמיד חכם שבדור הוא סובל עוונות הדור שבתוכו בינו לבין עצמו [84]; כל שהקב"ה חפץ בו, מדכאו ביסורין [85]; אין הקב"ה מייחד שמו על בריה כשהוא חי, אלא על בעלי יסורין [86]; טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעולם הזה [87]; מפני מה יסורים באים? מפני חיבתן של ישראל [88]; הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עוונותיהם של ישראל [89]; 'בקרבי אקדש' [90], כשהקב"ה עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס [91]; 'ונקדש בכבדי' [92], אל תקרי בכבודי אלא במכובדי [93]; יש יסורים שבאים על גדולי הדור, שהם לכפרה על כלל ישראל שבאותו דור [94], כגון היסורים של רבי אליעזר ב"ר שמעון, ורבי יהודה הנשיא [95].
• היסורים בעולם הזה הם אמצעי להתעלות ולהזדככות, כדי לזכות בחיי העולם הבא. רעיון זה נמצא בחז"ל, כגון הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שירשו העולם הבא [96]; בשעה שהצדיקים יושבים שלווה, ומבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה [97]; מאי דכתיב [98] 'ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע', אמר הקב"ה אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה, כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואלי יחשבו רע, משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת [99], היינו כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עוונותיהן בעולם הזה, כדי שיזכו ליום הדין, ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל, כדי לטורדן מן העולם הבא [100]; כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו [101]; 'והנה טוב מאד' _ זו מידת יסורין, וכי מידת יסורין טובה מאד, אתמהה, אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא [102]; יצחק תבע יסורין, אמר לפניו רבון כל העולמים, אדם מת בלא יסורים מידת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים אין מידת הדין מתוחה כנגדו, אמר לו הקב"ה חייך דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל [103]; הקב"ה מייסרך בעולם הזה, כדי לנקותך מעוונותיך לעתיד לבוא [104]; בשעה שצדיקים יוצאין מתוך גן עדן ורואים את הרשעים נידונין בגהינום נפשם שמחה עליהן, באותה שעה הן נותנין שבח והודאה להקב"ה על היסורין שהביא עליהן בעולם הזה [105]; יסורין, אדם ניצול על ידן מדינה של גהינם [106]; יסורין מביאים את האדם לחיי העולם הבא [107]; אין יסורין באים על ישראל אלא לטובתם, ואין יסורין באים אלא לאהבתן של ישראל [108]; עני שעומד ביסורים ואינו מבעט, נוטל כפלים לעולם הבא [109]. רעיון זה אף נמצא בדברי חכמי ישראל, כגון א-ל אמונה, לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואף על פי שמאחר לשלם את תגמולם, סופו לאמן דבריו, ואין עוול, אף לרשעים משלם שכר צדקתם [110]; יסורים של אהבה, היינו אהבת הקב"ה לתת שכרו משלם לצדיקים בעולם הבא, מענישם בעולם הזה על מיעוט עוונות של שגגה והעלם דבר, או חטאת אבותם, לכפרם ולמחוק החטא [111]; יש יסורים המגיעים לאדם, שמקבלים אותם בתחילה על לא דבר, כדי שיזכה ויקבל עליו גמול טוב ושכר גדול, והוא הנקרא חינם [112]; כי חפץ הבורא יתעלה בבריאת מין האדם היה לייסר הנפש ולנסותה בעולם הזה, בעבור שתזדכך ותהיה בתכונת המלאכים הקדושים [113].
• יש הסבורים, שבעצם אין לנו השגה ומושג בהבנת דרכי השם, ואין אנו מבינים את סיבת היסורים, אבל יודעים אנו שהדבר מכוון מאת הקב"ה, והוא לטובתנו. כגון עניין רבי עקיבא, ששקלו בשרו במקולין, ואמר משה לפני הקב"ה, זו תורה וזו שכרה? אמר ליה, שתוק! כך עלה במחשבה לפני [114]; וכן, אלו העניינים הנמצאים בעולם ההוויה וההפסד, לא יגיע דעתנו להשיג איכות התחדשותם וכו', אין עניין השגחתו כעניין השגחתנו, ולא עניין הנהגתו לברואיו כעניין הנהגתנו וכו', ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם לבד וכו', וכשידע האדם זה, יקל עליו כל מקרה, ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על השם וכו', אבל יוסיף עליו אהבה וכו', וכמו שאמרו ז"ל, עושין מאהבה ושמחים ביסורין [115]; 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה' [116], פירוש, כאב את בן כן ירצה ה' את אשר הוכיח וקיבל מוסרו, וכדרך שהאב ירצה את בנו אחרי התוכחות [117]; שיחס ישראל לקב"ה כמו יחס בן לאב, וכל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק יסמכו עליו [118].
• יש הסבורים, שהבנת הדבר הזה הוא סוד גדול מסודות התורה, לא ישיגם דעת חושב, רק הזוכה להם, והכוונה לסוד העיבור, היינו גלגול נשמות [119]. אמנם עניין גלגול הנשמות שנוי במחלוקת בין חכמי ישראל _ יש שדחו תורה זו מכל וכל [120]; ולעומתם, מקובלת תורה זו ביותר בתורת הסוד והקבלה [121]. ואגב, למושג גלגול נשמות יש מספר מושגים דומים או זהים, כגון העתקה, התחלפות, סוד העיבור.
פרק מיוחד בבעית ההבנה של הסבל בעולם הוא עניין הנסיון, שהוא הגדול שבמסופקי התורה [122]. יש מי שכתב, כי כל נסיון שבא בתורה, אין כוונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו, ומה שראוי להאמינו וכו', אבל הכוונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו [123]; יש מי שכתב, שעניין הנסיון הוא להודיע גבול היראה, ולהוציא מהכוח אל הפועל מידותם הטובות של הצדיקים ולהרבות שכרם, ואין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים והחסידים [124]; ויסורי הבחינה לא יבואו זולתי על הצדיקים, שהם מקבלים אותם באהבה, ומוסיפים תיקון במעשיהם, והיסורים לטובתם ותועלתם וגודל שכרם [125].
יש מי שסיכם מספר הסברים לשאלת 'צדיק ורע לו': אפשר שיהיה עוון שקדם לו, התחייב להיפרע ממנו עליו; יש שיהיה על דרך התמורה בעולם הבא, כמו שכתוב [126] 'להיטבך באחריתך'; יש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת הבורא יתברך, כדי שילמדו ממנו; יש שיהיה לבחינה, להראות חסידותו ועבודתו לאלקים; יש שיהיה מפני שאיננו מקנא לאלקים לקחת הדין מאנשי דורו. ובעניין 'רשע וטוב לו' _ יש שתהיה בעבור טובה שקדמה לו, יגמלהו האלקים עליה בעולם הזה; יש שתהיה על דרך הפקדון אצלו, עד שיתן לו הא-ל יתברך בן צדיק יהיה ראוי לה; ואפשר שתהיה הסיבה הגדולה שבסיבות מותו ורעתו; ואפשר שתהיה להאריך לו הבורא יתעלה עד שישוב ויהיה ראוי לה; ויש שתהיה לחסד שקדם אביו, והיה ראוי להיטיב לבנו בעבורו; ויש שתהיה לנסות אנשי התרמית והמצפונים הרעים [127].
והנה, באופן מהותי-סיבתי אמנם אין תשובה מניחה את הדעת לשאלת הסבל והרע בעולם [128], ואין הסבר כוללני ומקיף לשאלה זו ברמת ההשגה האנושית. אך ברור שהדבר בא מאת הקב"ה בהשגחה פרטית, ולצורך שידוע להקב"ה, ובדרך ובזמן שנקבע על ידי הקב"ה, ועל פי צדק אלקי. וכך קבעו חז"ל, שבשעה שמשגרין יסורין על האדם, משביעין עליהן שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני [129]; ואין הקב"ה חשוד שעושה דין בלא דין [130]. וכן כתבו מחכמי ישראל, שאנחנו נאמין שכל אלו העניינים האנושיים הם כפי הדין, והשם חלילה לו מעוול, לא יענוש אחד ממנו אלא המחוייב והראוי לעונש [131]; וכל דרכיו משפט, והוא יודע למה עושה כן [132]; ומי שאיננו יודע את סוד דרכו של הקב"ה בשאלה זו, עם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק וטוב טעם ודעת במשפט האלקים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים [133]. כמו כן על האדם לדעת ולהכיר, שכל מה שעושה לו הקב"ה הרי הוא, בחשבון סופי, לטובתו, שכן כל מה דעביד רחמנא לטב עביד [134], וכל מה שקורה לאדם יאמר גם זו לטובה [135]. יתר על כן, חובתנו להסיק את המסקנות מן היסורים, ללמוד מהם את הלקח הנדרש, ולהתייחס אליהם בצורה נכונה, כפי שיבואר להלן.

היחס ליסורים
לפי מרבית הדעות אצל חז"ל וחכמי ישראל, אין לראות בסבל וביסורים מטרה נשגבה בפני עצמה, אלא שהם קללה בלתי רצויה, גם אם יש להם מטרות. מכאן שהאיסור הנוצרי לשכך כאבים, כגון המלחמה הממושכת של הכנסיה נגד שימוש במשככי-כאבים ובהרדמה בלידה, וכן האיסור בשימוש במשככי-כאבים לפני המוות, נוגד את השקפת עולמה של היהדות.
על כן קבעו חז"ל, שכל מי שיסורים מושלים בגופו, חייו אינם חיים [136]; וכבר נשאלו מן האמוראים חביבין עליך יסורים? והשיבו לא הן ולא שכרן [137]; וכן קבעו מידות יסורים פחותות ככל האפשר, כדי לצאת ידי חובת יסורים בעולם הזה [138]; וכן אמרו, אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה בעולם הזה [139], היינו שטוב לצדיקים שיש להם טובה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא [140].
מאידך, מצינו מחז"ל שסברו שיש חיוב ביסורים, וכדברי רבי עקיבא, שאמר חביבים יסורים [141], ואף קיים דבריו בעצמו בשעת מיתתו על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות, שבשעה שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, היה מקבל עליו עול מלכות שמים, ואמר שכל ימיו הצטער מתי יקיים את הפסוק 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך, ועכשיו שבא לידו, הרי הוא מקיים אותה [142]; וכן חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות [143]; וכן אמר רבי יונתן, חביבים יסורים, כשם שברית כרותה לארץ, כך ברית כרותה ליסורים [144]; וכן היו מהחכמים שהתפללו, שיהא חלקם ממתי בחולי מעיים, שמתייסרים ביסורין, וממרקין עוונותיהם [145].
יש מי שחילק בין יסורים הגורמים לביטול תורה, שאינם חביבים, לבין יסורים שאינם גורמים לביטול תורה, שהם יסורים של אהבה [146]; ויש מי שכתב, שעל היסורים שכבר באו על האדם יש לקבלם באהבה, ולשמוח בהם, כי חביבים יסורים שהם מקור להצלחה ואושר בעולם הבא; אך מאידך, ביחס לעתיד, צריך להתפלל שלא יבואו יסורים, כי אמרו חז"ל לא הם ולא שכרם, שכן הם גורמים לביטול תורה [147].
מבחינה תכליתית-חינוכית, ומבחינת הסקת המסקנות מהסבל, מחייבים היסורים את האדם לתקן את פגמיו, לפשפש במעשיו [148], ואסור לו להרשות ליסורים ללכת לאיבוד מבלי שישאירו בו רושם של משמעות, תשובה ומטרה. היסורים מחייבים לשוב בתשובה לאחר חשבון נפש, ללמוד מהם את הלקח המתבקש, להשתלם במעלות התורה והיראה, ואין לבעוט בהם [149].
היות ויש תכלית ליסורים, מצינו בחז"ל ובדברי חכמי ישראל הנחיות שונות כיצד להתייחס ליסורים, כגון המקבל יסורים לדעת ומאהבה יראה זרע, יאריך ימים, ותלמודו מתקיים בידו [150]; יש לקבל את היסורים בשתיקה [151]; לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל מה שעושה הקב"ה לטוב הוא עושה [152]; חייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש, כדרך שמברך על הטובה בשמחה וכו', ובכלל אהבה היתירה שנצטווינו בה, שאפילו בעת שייצר לו, יודה וישבח בשמחה [153]; הקב"ה אומר לישראל, אם אביא עליכם הטובה _ תנו הודאה, וכשתבוא עליכם יסורים _ תנו הודאה [154]; יהא אדם שמח ביסורים יותר מהטובה, שאפילו אדם עומד בטובה כל ימיו, אינו נמחל לו העבירות שבידו, ומי מוחל לו העבירות, הוי אומר היסורים [155]; עושין באהבה ושמחים ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו [156]; כל השמח ביסורין שבאים עליו, מביא ישועה לעולם [157]; כל המודה ביסורים ושמח בהם, נותנים חיים בעולם הזה ובעולם שאין לו סוף [158]; אם באו עליך יסורים, לא תהא מקפיד, ולא קורא קטיגור [159]; לא יהא בועט ביסורים, ולא יקשה לבו [160]; אם באו יסורים על האדם, יעמוד בהם ויקבלם, למה? שאין סוף למתן שכרו [161]; שלא יהא אדם יורד לידי תרעומות על הקב"ה בזמן שהוא רואה בני אדם אחד צדיק וטוב לו ואחד צדיק ורע לו ואחד רשע וטוב לו ואחד רשע ורע לו, אם הוא יורד לידי תרעומת על הקב"ה הרי זה מתחייב בנפשו [162]; אם יש באדם דברי תורה, ויסורים באים עליו, ליבו מתיישב עליו, אבל אם אין באדם דברי תורה, ויסורים באים עליו, ליבו מתמרמר עליו, אלא כיצד יעשה, יצדיק עליו את הדין [163].
חז"ל לימדונו ארבע תגובות ליסורים: אברהם לוקה ושותק, איוב לוקה ומבעט [164], חזקיה לוקה ומתחנן, דוד אומר הלקני [165].
למרות היסורים צריך לאהוב את השם, כנאמר [166] 'הן יקטלני לו איחל', ואין לבעוט בה', כנאמר [167] 'גם את הטוב נקבל, ואת הרע לא נקבל'? ואדרבה, כל מה שיתגברו העיכובים יאמץ לבו, וישמח להראות תוקף אמונתו, ויגדיל אהבתו [168], וגם כשבאים יסורים על האדם, עליו להתחזק במידת הבטחון בה' [169].
וסוף דבר, ראוי להאמין בזה העניין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עוונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו ושלא זכור בהם, יתוודה מן הסתם [170].

דרכי מניעה של יסורים
חז"ל וחכמי ישראל בכל הדורות לימדונו אמצעים שונים, אשר בכוחם למנוע או להפחית את היסורים:
לימוד תורה - כל העוסק בתורה, יסורין בדילין הימנו [171]; אם ראית שהיסורין ממשמשים ובאים עליך, רוץ לחדרי דברי תורה, ומיד היסורין בורחין ממך [172].
• תפילה - ומה שחטאתי מרק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורים וחליים רעים [173], והוכנסה תפילה זו לתפילות העמידה של יום-הכיפורים, וכן נאמרת היא בתפילת רבש"ע שלפני קריאת שמע על המיטה; והסר ממנו יגון ואנחה [174]; והסר מעלינו וכו' ויגון [175].
• שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים - מגן מן היסורים לאדם שנטמא בטומאת מקדש וקודשיו, שהיה לה ידיעה בתחילה ולא היה לה ידיעה בסוף [176].
• בזכות מצות ביקור חולים ניצלים מיסורים [177].
• צדקה, גמילות חסדים, ביקור חולים, קבורת מתים, תנחומי אבלים, לשמח חתן וכלה, ותלמוד תורה הן מצוות המגינות מן היסורים [178].

היחס לסיגופים ועינויים עצמיים
צורה של עינוי עצמי בתורה מצינו רק ביחס לנזיר [179], וביחס לתענית יום-הכיפורים [180]. הנביאים וחז"ל הדגישו, כי עינוי וסבל עצמי כשלעצמם, אינם לרצון לפני הקב"ה, ורק עשיית הטוב, והליכה בדרכי השם, הם הרצויים לפניו יתברך. להלן מספר דוגמאות: 'הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע וגו' [181]; לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים, שכן מצינו באנשי נינווה, שלא נאמר בהם 'וירא האלקים את שקם ואת תעניתם', אלא [182] 'וירא האלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה' [183], ועוד.
בעניין סיגופים ועינויים עצמיים מצינו מקורות תלמודיים, המעידים על חכמים שהזמינו יסורים על עצמם, מתוך חשש שעברו עבירה כלשהיא, או אפילו כשלא היה קיים חשש כזה. יש שגזרו על עצמם תעניות, כדי לזרז עצמם בקיום מצוות [184], או כדי להציל אחרים [185]. אך רוב חכמי התלמוד שהתענו, או שהזמינו יסורים על עצמם, עשו כן מחשש לעבירה, כגון רבי חייא בר אשי, שהתענה כל ימיו עד שמת [186]; ויש שנאמר עליהם, שהשחירו שיניהם מפני הצומות, על שפגעו בכבוד חכמים [187]; וכגון נחום איש גם זו, שביקש על עצמו יסורים קשים מפני שלא פירנס עני עד שיצתה נשמתו [188]; או שעשו כן לצורך לימוד תורה [189].
אכן, מצינו דעות רבות בחז"ל, שהתנגדו לכל דרך של סיגופים ועינויים עצמיים, מכל סיבה ומטרה, כגון אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים [190]; אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות, ואין הבריות מרחמות עליו [191]; המצער עצמו מכל דבר ודבר נקרא חוטא [192]; לא דייך מה שאסרה לך תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים [193]. ואמנם היו כתות שונות בסוף תקופת הבית השני, שברחו למדבריות ונהגו בפרישות, בעינויים ובהתבודדות, כגון כת קומראן, האיסיים ואחרים, אך אין הם מייצגים את עמדת הפרושים.
בין חכמי ישראל בדורות הראשונים מצינו שהתנגדו לכל דרכי העינויים והסיגופים העצמיים, כגון רב סעדיה גאון [194], רבי יהודה הלוי [195], והרמב"ם [196]. ועוד יש מי שכתב, שמי שמתאבל יותר מדי, וכל שכן שמסגף את גופו בכדי, נקרא חוטא, ויש למונעו מן המנהג הרע הזה, שהוא מנהג שטות [197]. ועוד יש מי שכתב, שבזמנינו המסגף גופו אי אפשר שלא יזיק ללימוד התורה שלו, ומה שמצינו בחז"ל ובמקצת הפוסקים שהיו תלמידי חכמים שהתענו, זהו דווקא בזמנם, שהיו בריאים וחזקים יותר, וידעו בבירור שלא יזיק להם כלל. לפיכך בזמנינו בוודאי אין לסגף עצמו ואין להתענות [198].
ולעומתם, יש הסבורים, שחלק מהשגת השלמות כוללת גם עינויים, תעניות, ושבירת התאווה הגשמית [199]; והיו שהמליצו על סיגופים שונים כחלק מתהליך התשובה על חטאים, כגון תשובת המשקל, המחייבת להסתגף כמשקל ההנאה שנכרכה בחטא; תשובת הכתוב, המבוססת על קבלת סיגופים הדומים באופיים לעונש הכרת או המיתה המתחייב מהעבירה; תשובת הגדר, שהיא התנהגותית פרישותית להרחיק את האדם מאפשרות הישנות החטא [200].
יש מי שכתב, 'כי וודאי חילוקים ועיקרים יש בדבר, יש פרישות שנצטווינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, וכו', 'הרי לך הכלל האמיתי _ כל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הזה, ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיוון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו, הרי זה חוטא' [201].

פרטי דינים
• על שמועות רעות מברך דיין האמת, וחייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה [202].
• עבר על כריתות ועל מיתות בית-דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולים, ויסורים ממרקים; אבל מי שיש בידו עוון חילול השם, כולם תולים ומיתה ממרקת [203].
• אם היו יסורין באים על אדם, או אם היו חולאים באים עליו, או אם היה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב, והיינו שיש בזה איסור אונאת דברים [204].
• חיוב הוא להקל על סבלם של אחרים, למרות שבדעת עליון יש סיבה לסבלו, ואין זה בגדר סתירת מלכו של עולם, כמו כל מלאכת הרפואה, ואפילו הנידון למוות יש להשקותו בסם, כדי שלא יצטער, וכדי שלא תיטרף דעתו [205], ובוודאי שאסור לאדם ליהנות כשאחרים סובלים, וצריך לצער עצמו עם המצטערים [206].
• בעל יסורים חייב בתלמוד תורה [207]; ואדרבה, אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא קבלת היסורין [208].
• במקום צער לא גזרו חכמים [209]. יש הסבורים, שהוא דווקא בחולי [210]; ויש מי שכתב, שצער המתיר איסור דרבנן הוא דווקא בסבל חמור [211].
• המצטער פטור מן הסוכה [212], הטעם - שצריך להיות תשבו כעין תדורו. יש הסבורים, שדווקא אם הצער בא לו מחמת הסוכה, הרי הוא פטור [213]; ויש הסבורים, שגם אם הצער בא לו שלא מחמת הסוכה, הרי הוא פטור [214]. וכן פטור המצטער מן התפילין [215]. הטעם _ שאסור להסיח דעתו מן התפילין; ופטור המצטער מן ההסיבה בליל הסדר בפסח [216], הטעם _ הסיבה צריכה להיות דרך חירות.
• יש הסבורים, שהמצטער פטור מכל המצוות [217]; ויש הסבורים, שהמצטער פטור דווקא ממצות סוכה, כי צריך להיות 'תשבו כעין תדורו', ואם הוא מצטער אינו כעין תדורו, שאין אדם דר בדירה שמצטער בה, וכן דווקא בתפילין פטור המצטער, מפני שאסור להסיח דעתו מן התפילין, מה שאין כן בשאר המצוות [218].
• כל האמור לעיל מתייחס למי שהוא כבר במצב של צער. ועוד דנו הפוסקים בדין החיוב לקיים מצוות עשה, אם יגיע לידי צער וחולי, כגון אם מחוייב להכניס עצמו לצער וחולי כדי לקיים מצות ארבע כוסות, או מרור בפסח [219].

מקורות והערות
[1] ויקרא כו יח; דברים כב יח; מל"א יב יא; [2] דברים ד לו; שם ח ה; [3] ראה תוס' תענית יב א ד"ה יאסר; [4] ראה בראשית לד כה; [5] בראשית מט טו; ישעיה מו ז; [6] ישעיה נג ד; [7] רש"י ב"מ צג ב ד"ה סיגפה; [8] בראשית טז ט; שמות א יב; [9] ויקרא כג כט; תהלים לה יג; [10] דברים כב כד; שמו"ב יג כב; [11] ראה שבת יא א, וברש"י שם ד"ה כבא וד"ה מיחוש; נדרים מא א; תמורה טז א, ועוד. וראה בשד"ח מע' כ"ף כלל קלז; הרחב דבר, ריש פר' ויגש; [12] ראה ע"ז כח ב, וברש"י שם; [13] ראה ברכות ז א, שבכך כבר נתקשה משה רבנו, ומחלוקת תנאים שם, מה התשובה לשאלה זו. וראה פי' הרי"ף על עין יעקב, ברכות שם; [14] הכותב בעין יעקב שם; [15] ירמיהו יב א; [16] חבקוק א ד; [17] תהלים עג יב; [18] קהלת ז טו; [19] קהלת ח יד; [20] ראה כל מפרשי איוב, ובעיקר פירוש הרמב"ן על איוב, ומו"נ ג כב-כג; [21] משנה אבות ד טו; [22] כפי פי' א בברטנורא. וראה בחובות הלבבות, שער הבטחון, פ"ג; [23] רמב"ן בהקדמתו לס' איוב; [24] רמב"ן תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רפב; [25] שבת נה א-ב. וראה ויקרא רבה לז א, וקהלת רבה ה ב, שאין יסורין בלא עוון, ולא הביאו במדרשים אלו מחלוקת. וראה בתוס' שם ד"ה אין, שהכוונה לעוון של מזיד. וראה חגיגה ד ב, בסיפור הגמרא על סמך הפסוק במשלי יג כג 'יש נספה בלא משפט', ובפירש"י שם ד"ה ויש _ יש כלה, ואין עוון בידו, ולא היה משפט לספות; [26] רמב"ם מו"נ ג יז וכד; אגרות הרמב"ם, תשובה לחכמי קהל מארשילייא; רמב"ן תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רעד. ולכאורה משמע כן ממסקנת הגמ' סנהדרין מו ב, על פי הפסוק בקהלת ז כ, 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'; וכן משמע כך מירושלמי שקלים ה א, בסיפור בתו של החסיד ששטפה נהר, ועל פי פירוש משנת אליהו שם, ד"ה א"ל; [27] רש"י ברכות ה א ד"ה יסורין; בה"ג, הובאו דבריו בתוס' ברכות מו ב ד"ה מר, וראה תוס' ברכות ה ב ד"ה דינא; חובות הלבבות שער הבטחון פ"ג. ולכאורה כן היא מסקנת הסוגיא בשבת נה ב, שיש יסורים בלא עוון, אך ראה בתוס' שם ד"ה וש"מ, שלא הוקשה בגמ' שם על השיטה שאין יסורין בלא עוון, אלא רק על השיטה שיש מיתה בלא חטא, וראה בתורת האדם שם, ובחידו' פני יהושע שם סוד"ה אמר ר' אמי. וראה עוד בעינים למשפט ברכות ה א; [28] ברכות ה א; [29] בראשית רבה צב א. ובתנחומא מקץ טז, אם באו עליך יסורים, והיית יכול ליגע בתורה, יסורין של אהבה הם; [30] מהרש"א, ביצה לב ב; [31] רש"י ברכות ה א ד"ה יסורין; [32] רמב"ן תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רע ואילך; [33] מהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם, נתיב היסורין, פ"א; [34] עין איה ברכות ה ב אות לד. וראה בתנא דבי אליהו זוטא, יא א, אלו הן יסורין של אהבה, אלו הם תלמידי חכמים הצדיקים, שמתים להם בניהם שלהם בקטנותם, ומכפר להם על עוונותיהם בעולם הזה, ואחר כך הן באים בטהרה לחיי העולם הבא; [35] רמב"ם במו"נ ג יז; [36] בראשית ג טז-יט; [37] בראשית רבה צב א; [38] דברים ח יט; [39] דברים כח טו; [40] דברים לא יז; [41] ברכות ה א; [42] רמב"ן תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רע; [43] ע"ז יח ב; [44] שערי תשובה, שער ג, סי' קעז*; [45] מסילת ישרים פ"ה; [46] ביאור הגר"א למשלי יט כה; [47] וראה במו"נ ג כג, שביאר את דבריהם לפי חילוקו בדעות בני האדם ביחס להשגחה הפרטית, ולעומתו ראה בביאור הרמב"ן לספר איוב; [48] תענית יא א; [49] ברכות ה א. וראה רש"י דברים כט יד; [50] תנא דבי אליהו רבא, פ"ב; [51] תנא דבי אליהו רבא, כ ח; [52] יומא פו א; [53] ראה משנה קידושין ד יד; [54] יבמות מה ב; [55] תנחומא, מצורע, ד; [56] מו"נ ג יז ד"ה והדעת הה'; שם פכ"ג; [57] שערי תשובה שער שני, הדרך הראשונה; [58] שם, ריש שער רביעי; [59] ס' חסידים הוצאת מקיצי נרדמים, סי' לב; [60] מהר"ל, חידושי אגדות ח"א עמ' קי. וראה בקהלת רבה ז לב, מפני שלושה דברים הקב"ה מאריך פנים עם הרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו מצוות שישלם להם הקב"ה שכרם בעולם הזה, או שמא יצאו מהם בנים צדיקים; [61] מ"ב סי' רכב סק"ד. ורבים הם המקורות לרעיון זה בספרות בעלי המוסר; [62] תהלים צד יב. וראה בא"ע שם; [63] תהלים קטז ג-ד; [64] איוב ה יז; [65] ספרי דברים ו ה; [66] מכילתא שמות כ כ; ברכות ה א; שמות רבה א א; תנחומא, שמות, א. וראה באבות ו ה, ותנא דבי אליהו זוטא יז ו, שאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא קבלת היסורים. ובאבות ו ד _ כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל; [67] מנחות נג ב; שה"ש רבה א כ; [68] שה"ש רבה ב יד. לאהבני לך, היינו להחזירני למוטב _ מתנות כהונה שם; [69] תנא דבי אליהו רבא, יג יא; שם יח מג; [70] תנחומא, כי תצא ב; [71] מכילתא שמות כ כ; [72] פס"ז עקב ח ה; [73] תנחומא, נח יט; [74] רמב"ן בפי' לאיוב לח א; [75] שערי תשובה, שער שני, הדרך הראשונה; [76] דברים לב טו; [77] תהלים כה יז; [78] ביאור הגר"א לרות א יט; [79] פלא יועץ, ע' יסורין; [80] לב אליהו, ח"א עמ' כו; [81] עמוס ג ב. וראה ברמב"ן תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רסח; [82] משלי ג יב. וראה ברש"י שם, שיערב לו הטובה אחר המכה. אמנם ראה בשערי תשובה, שער שלישי, ל, שאף פסוק זה מורה את עניין השכר לעולם הבא; [83] שבת לג ב. וראה רש"י כתובות ח ב ד"ה חשיב; [84] תנא דבי אליהו רבא, כז ד; [85] ברכות ה א; [86] בראשית רבה צד ה; [87] שבת ל ב; [88] ספרי דברים פי' שיא; [89] סנהדרין לט א; [90] ויקרא י ג; [91] רש"י עה"ת שם; [92] שמות כט מג; [93] זבחים קטו ב; [94] מאירי שבת נה ב; עינים למשפט ברכות ה א. ורעיון זה מצוי מאד בכתבי החסידות הבעשטי"ת; [95] ב"מ פד ב, פה א; [96] קידושין מ ב; [97] בראשית רבה פד א; [98] הושע ז טו; [99] ע"ז ד א; [100] רש"י שם ד"ה נפרע. וראה בשערי תשובה, שער רביעי, יג; [101] ערכין טז ב. וראה רמב"ן תורת האדם שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רעב, בביאור מאמר זה; [102] בראשית רבה ט י; [103] בראשית רבה סה ד. וראה במ"ב סי' רכב סק"ד; [104] ויקרא רבה כט ב; [105] ויקרא רבה לב א; [106] פס"ז משפטים כא כז; אגדת בראשית, ס; [107] מכילתא שמות כ כ; פס"ז ריש פר' עקב; [108] תנא דבי אליהו זוטא יא א; [109] שמות רבה לא ב; [110] רש"י דברים לב ד. וראה במהר"ל, חידושי אגדות, ח"ג עמ' לא; [111] רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול; [112] ס' חסידים הוצאת מקיצי נרדמים סי' לב; [113] חובות הלבבות שער הפרישות פ"א; [114] מנחות כט ב. וכן הוא בסיפור על עשרת הרוגי מלכות, בנוסח סליחה 'אלה אזכרה' _ גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומים; [115] מו"נ ג סופכ"ג. ולשיטה זו הוא המענה של אליהוא בספר איוב; [116] משלי ג יב; [117] שערי תשובה, שער שני, הדרך הראשונה; [118] א"ע דברים יד א. וכן נאמר 'וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלקיך מיסרך' (דברים ח ה), וראה ילקוט שמעוני שמות רמז שג; שערי תשובה שער רביעי יג; [119] רמב"ן בהקדמתו לס' איוב, ובפירושו לספר איוב סופל"ג. ראה פירוש הרב שעוועל בהקדמה לפירוש הרמב"ן על איוב, עמ' כג, וכן רמז לכך הרמב"ן עה"ת בראשית ד א ד"ה את ה', בראשית לח ח, ויקרא כו יא ד"ה ונתתי, תורת האדם שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רעה, וראה בפי' הרב שעוועל על הרמב"ן בבראשית לח ח. וכן פירשו רבנו בחיי בס' כד הקמח עג ב; הרקאנטי עה"ת וישב לג ב; שם לה א; [120] רב סעדיה גאון, אמונות ודעות, ו ז; ראב"ד, אמונה רמה, א ז; ר' חסדאי קרשקש, אור ה', ד ז; ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, ד כט. ויש לציין כי הכוזרי והרמב"ם לא הזכירו כלל תורה זו; [121] כמו בספר הזוהר; בספר הבהיר; בתורת האר"י; ספר הגילגולים, ושער הגילגולים לר' חיים ויטאל; גילגולי נשמות לרמ"ע מפאנו; הרמב"ן, כמבואר לעיל; נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל; מדרש תלפיות, ענף גלגול; [122] מו"נ ג רפכ"ד; [123] מו"נ שם, באריכות; [124] רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רעב-ג. וראה עוד בפירוש הרמב"ן עה"ת בראשית כב א, ופירושו לאיוב ב ח, שכל הנסיונות בתורה הם לטובת המנוסה; [125] שערי תשובה שער רביעי, יג; [126] דברים ח טז; [127] חובות הלבבות שער הבטחון פ"ג; [128] ראה הגרי"ד סולובייציק, מאמר קול דודי דופק, בתוך איש האמונה, עמ' 65 ואילך; [129] ע"ז נה א. וראה גירסת הר"ח שם, והגה' היעב"ץ שם; [130] ברכות ה ב. וראה עוד ברכות מו ב, בברכות בבית האבל; סנהדרין קא א, בדברי רבי עקיבא כשחלה רבי אליעזר, ובתורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל עמ' רעא; אבל רבתי פ"ח, הובא בתורת האדם לרמב"ן, עמ' רסח, במעשה רשב"ג ורבי ישמעאל, מעשרת הרוגי מלכות. אך ראה בתוס' שם ד"ה דינא; [131] מו"נ ג יז, ד"ה והדעת הה'. וראה שם בעניין השגחה פרטית, שהרמב"ם מחלק את הגישות ליסורים של הוגי הדעות, לפי הגישות להשגחה פרטית, ולפי אמונתנו יש השגחה פרטית על כל בני האדם, וגם יש להם בחירה חופשית; [132] רבינו יונה, ברכות מו ב ד"ה פתח. וראה בהקדמת הרמב"ן לפירושו על ספר איוב, שכדי לתרץ את קושית 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', יש שכפרו בהשגחת ה' על ברואיו, ויש שכפרו בידיעת ה' את הנעשה, ושתי הדעות הן כפירה; [133] רמב"ן תורת האדם, שער הגמול, עמ' רפא; [134] ברכות ס ב; [135] ראה תענית כא א, במעשה נחום איש גם זו; [136] ביצה לב ב; [137] ברכות ה ב. וראה שה"ש רבה ב לח. וראה בעין איה ברכות שם אות לה, שאין בזה חלילה משום מבעט ביסורים, אלא שלא רצו חז"ל להגיע לשלימות על ידי הסיוע של היסורים, אלא בכוחות עצמם, עיי"ש; [138] ראה ערכין טז ב, עד היכן תכלית יסורין; [139] הוריות י ב; [140] רש"י שם ד"ה צדיקים; [141] סנהדרין קא א; [142] ברכות סא ב; [143] שבת יג ב. אך ראה רש"י שם ד"ה מחבבין, שנגאלין מהן, והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה, וכותבין ימי הנס לעשותן יום-טוב; [144] מכילתא שמות כ כ. וראה שם עוד תנאים שאמרו חביבים יסורים מסיבות שונות; [145] שבת קיח ב, וברש"י שם ד"ה ממתי. וראה בתוס' שם ד"ה רובם. וראה עוד בבראשית רבה סב ב; [146] מהרש"א ח"א ברכות ה ב; [147] קריינא דאיגרתא, עמ' קג; [148] ברכות ה א; [149] ראה באריכות הגרי"ד סולובייציק, מאמר קול דודי דופק, בתוך איש האמונה, עמ' 65 ואילך; [150] ברכות ה א; שם סב א, ופירש"י שם ד"ה קבלה, שלא יבעט ביסורין הבאים עליו; [151] ברכות סב א; [152] ברכות ס ב; טושו"ע או"ח רל ה. וראה במסילת ישרים פי"ט; [153] ברכות ס ב; רמב"ם ברכות י ג; טושו"ע או"ח רכב ג. וראה בס' חרדים פ"א אות לט, שחלק ממצות אהבת ה' היא, שיצדיק עליו הדין בכל מאורע שיבוא עליו, בין טוב ובין יסורים לקבל בשמחה, שהרי הקב"ה אוהבו, והכל לטובתו; [154] מכילתא שמות כ כ; [155] תנחומא, יתרו טז; [156] שבת פח ב; [157] תענית ח א; [158] תנא דבי אליהו רבא, סופ"ג; [159] בראשית רבה צב א; [160] ראה זוהר בראשית יב א. וראה ירושלמי שקלים ה ד, שנחום איש גמזו אמר שאסור לבעט ביסורים; [161] תנחומא תצא ב; [162] תנא דבי אליהו זוטא פ"י; [163] תנא דבי אליהו רבא, כז יג; [164] ראה משנה סוטה כז ב, וגמ' שם לא א, בעניין עבודת ה' של אברהם ואיוב; [165] שמחות פ"ח; מדרש תהלים כו ב; [166] איוב יג טו; [167] איוב ב י; [168] חובות הלבבות, שער אהבת ה', פ"א; מסילת ישרים פי"ט; [169] כל בעלי המוסר; [170] רמב"ן תורת האדם, שער הגמול, הוצאת שעוועל, עמ' רפ-רפא; [171] ברכות ה א; [172] תנא דבי אליהו רבא, פ"ו. ומה שנאמר בקהלת א יח, 'ויוסיף דעת יוסיף מכאוב' _ הכוונה לחכמת העולם, ראה א"ע שם; [173] ברכות יז א; [174] ברכה יא בתפילת שמונה עשרה; [175] בברכת השכיבנו בתפילת ערבית; [176] שבועות ח ב. וראה בתוס' שבת נה א ד"ה אין; [177] נדרים מ א; [178] שערי תשובה, שער רביעי, יא; [179] במדבר ו א-ח; [180] ויקרא כג כז; [181] ישעיה נח ו-ז; [182] יונה ג י; [183] תענית טז א; [184] כגון רבי יוחנן, שאמר הריני בתעניתי עד דחסל פירקי, עד דניחסל פרשתי (ירושלמי נדרים ח א); [185] כגון רבי צדוק, שישב בתענית ארבעים שנה, כדי שלא תיחרב ירושלים (גיטין נו א); [186] קידושין פא ב; [187] ראה תוספתא אהלות ד ב; שם ה יא-יב; חגיגה כב ב; נזיר נב ב; ירושלמי שבת ה ד; [188] תענית כא א; [189] רב יוסף ישב בתענית ימים רבים, כדי שלא תיפסוק תורה מזרעו (ב"מ פה א); ר' זירא ישב בתענית ימים רבים כדי לשכוח את תורת בבל, וללמוד את תורת ארץ ישראל (ב"מ פה א); [190] תענית יא א-ב; [191] תענית כב ב; [192] נדרים י א; רמב"ם דעות ג א; [193] ירושלמי נדרים ט א; רמב"ם דעות ג א; רמב"ם שמונה פרקים, פ"ד; [194] אמונות ודעות, מאמר י; [195] כוזרי מאמר ב, נ; מאמר ג, א; [196] רמב"ם, שמונה פרקים, פ"ד; דעות פ"ג; [197] שו"ת הרש"ל סי' נד; [198] קריינא דאיגרתא עמ' כז-כח; [199] חובות הלבבות שער הפרישות פ"א; שערי תשובה, שער-ראשון, העיקר התשיעי, ושער רביעי, יב; [200] כל אלו מצויים בעיקר בתורת חסידות אשכנז, ובעיקר אצל רבי יהודה החסיד, וכן הדבר על פי דרך הקבלה, ובשיטות של חצירות חסידיות; [201] מסילת ישרים, פי"ג. ועיי"ש בגדרי הפרישויות המותרות והאסורות, ובעיקר הבדיל בין רוב הציבור שאין לגזור עליו סייגים, לבין השרידים בעם, שיכולים להטיל על עצמם סדרי פרישות. וראה עוד שם פי"ח. וראה בחובות הלבבות שער הפרישות פ"ב. וראה בפירוש הגר"א למשלי טז ו _ גדול וטוב מכל הסיגופים לעסוק בתורה וגמילות חסדים, ולעומת זאת ראה פירושו למשלי יג יח _ האדם צריך לעשות יסורים וסיגופים לעצמו לשבור תאוותו; [202] ברכות ס ב; רמב"ם ברכות י ג; טושו"ע או"ח רכב ב-ג; [203] תוספתא יומא ד (ה) ו; יומא פו א; רמב"ם תשובה א ד. וראה תוס' שבועות יג א ד"ה בעומד; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכ; [204] ב"מ נח ב; רמב"ם מכירה יד יג; טושו"ע חו"מ רכח ד; [205] שמחות ב ז; סנהדרין מג א; רמב"ם סנהדרין יג ב; [206] תענית יא א; [207] רמב"ם תלמוד תורה א ח. וכדברי הפסוק 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, ומתורתך תלמדנו' (תהלים צד יב); [208] אבות ו ה; [209] כתובות ס א; רמב"ם שבת כא יד; טושו"ע או"ח שכח לג; שם רמ"א שיז א; [210] ראה תוס' כתובות ס א ד"ה גונח, ותוס' יבמות קיד א ד"ה שבת; [211] שו"ת חות יאיר סי' קסד; [212] סוכה כו א; ע"ז ג ב; ירושלמי סוכה ב ה; רמב"ם סוכה ו ב; טושו"ע או"ח תרמ ד; [213] מרדכי, בשם רבי אליעזר ממיץ, הובא ברמ"א או"ח תרמ ד; רא"ש סוכה פ"ב סי' ז; בן איש חי, שנה א, האזינו סקי"ב; [214] מהרי"ק שורש קעו ענף ב. וראה בט"ז או"ח סי' תרמ סק"ח, וסי' תרמג סק"ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' כז; [215] רמב"ם תפילין ד יג; אור זרוע ח"א סי' תקלב; טושו"ע או"ח לח ט. וראה בב"ח או"ח סי' לז; ס' מקראי קודש, הל' פסח, ח"ב סי' לח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' כז. וראה בפתח הדביר סי' לח אות ד, הובא בשד"ח מערכת כ"ף כלל טז אות ב, אם הכוונה שפטור מתפילין, אבל רשאי להחמיר על עצמו, או שאסור להחמיר על עצמו מדין כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, עיי"ש. אמנם בערוה"ש או"ח לח יד, השאיר דין זה בצ"ע, וכתב שמימינו לא שמענו לפטור עצמו מן התפילין מפני זה, עיי"ש; [216] כף החיים או"ח סי' תעב סקכ"ב; [217] שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכה; [218] כס"מ תפילין ד יג, בשם רבינו מנוח; ריטב"א סוכה כו א; ברכ"י או"ח סי' תעב סק"י; גליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל, ברכות ח א ד"ה לעולם; חזון עובדיה, ח"א סי' ד, ד"ה איברא. וראה שם עוד הבדלים בין סוכה לשאר המצוות; [219] ראה מקראי קדש הל' פסח ח"ב סי' לב, והל' סוכות ח"א סי' לה; הרב ח.פ. שיינברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קכה ואילך; הרב מ. שטרנבוך, שם, עמ' קמז.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il